נשלב הפעם את יומן האליפות יחד עם סיכום המחזור, משהו שאולי נהפוך להרגל קבוע כשהפטס הם חלק סטנדרטי מיום ראשון. מי שרוצה לקרוא רק על הפטס, מוזמן לקפוץ לסוף.

 

נתחיל מהמשחק הראשון של המחזור, חוב מיום חמישי. זה לא היה יפה המשחק ההוא, לא יפה בכלל. זה מה שקורה כשיש לך שתי קבוצות עם התקפה אנמית להחריד וכשההגנות דומיננטיות בשני הצדדים. ההבדל במשחק הזה היה בסופו של דבר הק"ב הצעיר של יוסטון, דשון ווטסון, שפתח בפעם הראשונה ובשני מהלכים שיצר בעזרת הרגליים שלו – אחד ט"ד לפני המחצית והשני ריצה שהביאה לפילד גול – ניצח את המשחק ליוסטון.

העניין הוא שעם כל השמחה ביוסטון על הניצחון הזה, הדרך שבה דשון נזרק למים היא פחות או יותר כל מה שרע ב-NFL היום מבחינת פיתוח ק"בים. ווטסון היה שחקן קולג'ים לא רע בכלל שאפילו הביא אליפות לקלמזון שנה שעברה. אבל כל מי שראה אותו משחק רואה שחקן שרחוק מלהיות מוכן. המהירות של הליגה גדולה עליו, הוא מספיק לבדוק אם המטרה הראשית שלו פנויה ואם לא – הוא מתחיל להתרוצץ אנה ואנה. מדי פעם זה מייצר ריצה נאה כמו שראינו (רק לי הוא הזכיר בריצה לט"ד את מייקל ויק הצעיר כשהוא מחזיק את הכדור ביד אחת?) אבל באופן כללי – זה מונע ממנו ללמוד את המשחק בקצב הנכון. ושחקן שלא לומד את המשחק לא מתפתח כמו שצריך וזה רק עניין של זמן וכמה הפסדים עד שיגיעו קולות שקוראים להחלפה שלו. וככה בדיוק קליבלנד מוצאת את עצמה בוחרת ק"ב חדש כל שנתיים, יוסטון מחליפה תשעה ק"בים שונים מאז 2014 והג'טס – טוב, הם הג'טס. תסמכו עליהם שהם יסריחו כל העונה הזאת כדי לבחור את סם דארנולד או ג'וש רוזן ולזרוק אותו למגרש כבר בשבוע הראשון של העונה הבאה – ואז לא להבין איך הוא לא מגשים את הפוטנציאל שלו.

אנחנו רואים את זה המון בליגה. נכון, יש ק"בים שמגיעים מוכנים או מצליחים להתפתח במהלך הקריירה שלהם. אבל הם מעטים וספורים. יש גם כאלו שיושבים על הספסל ואף פעם לא מצליחים להפוך לק"בים מצליחים (גוף של הראמס לדעתי הוא אחד מהם). רובם המוחלט אספו לא מעט הרגלים רעים בדרך כי לא יודעים לאמן ק"בים היום בקולג' וכי מרבית המכללות משחקות משחק שונה מהמקצוענים. הבעיה היא שמאמנים ב-NFL חיים על זמן שאול. ביל אובריאן ביוסטון? אין לו זמן לתת לווטסון להתבשל על הספסל. או שהוא יתחיל לנצח או שהוא עף אחרי ארבע שנים בעייתיות. אז ווטסון פותח. וגם דשון אחר, קייזר, בקליבלנד פותח. התוצאה מול בולטימור – אפס ט"ד, שלוש חטיפות. שנה הבאה יבוא חמור חדש.

אם נסתכל בצורה כללית על השבוע, הרי שהוא עמד לטעמי בסימן חזרה למציאות. גרין ביי פירקה את סיאטל שבוע שעבר? היא חוטפת בראש באטלנטה. שיקגו נתנה פייט יפה לאטלנטה שבוע שעבר? מתפרקת על ידי טמפה ביי. הג'גוארס פירקו את יוסטון שבוע שעבר? ובכן, בלייק בורטלס הוא עדיין הק"ב שלהם.

 

עוד קבוצה שהמציאות הגיעה אליה השבוע היא דאלאס. זה בסדר להפסיד בדנבר, זה איצטדיון מהקשים בליגה (תשאלו את טום בריידי) וזה גם בסדר שההתקפה מדי פעם לא מתקתקת. אבל המשחק הזה חשף שתי בעיות בקבוצה שראינו גם שנה שעברה ולא נראה שתוקנו. הראשונה היא ההגנה. זה נכון שהרבה קורנרים של דאלאס נפצעו ויש להם שחקנים מושעים, אבל דנבר פשוט חתכה את דאלאס על ימין ועל שמאל. במידה לא מעטה, זה הזכיר את המחצית הראשונה של משחק הפלייאוף של דאלאס מול גרין ביי בשנה שעברה. פשוט בלי תשובות למה שדנבר עושים. וזה מביא אותי לבעיה השניה – ניהול משחק איום ונורא. נכון שלזיק אליוט היה משחק רע אבל זה מאוד לא הגיוני שהוא יקבל רק 9 נשיאות בעוד פרסקוט יזרוק את הכדור 50 פעם. כן, אפילו אם אתה בפיגור גדול. אמרתי את זה לא פעם – לטעמי, ג'ייסון גארט פשוט לא מספיק טוב כדי לקחת אותם עד הסוף.

 

הצרות של דאלאס לא צריכות להאפיל על הדרך הנהדרת שבה דנבר ניצחה. אחרי ששבוע שעבר היא נתנה לפער גדול מול הצ'ארג'רס להימחק בדקות הסיום, הפעם ההגנה שלהם לא נחה כל המשחק ולעצור את זיק אליוט על פחות מעשרה יארד זה בהחלט הישג ראוי לציון. אם יש משהו שקשה לשמר לאורך זמן, זה הגנות באמת טובות. ראינו הגנות כמו של בולטימור בתחילת ה-2000, טמפה קצת אחריהם, הברס של 85, אפילו הפטס של 2001-2005 – כולן דעכו מהר מאוד. בניגוד להתקפה, שם אתה תלוי בעיקר בק"ב שלך שיישאר לאורך זמן, הגנה זה אוסף של שחקנים וכימיה מסוימת שלא קל לשמר. בינתיים נראה שכמו סיאטל, דנבר מצליחה לעשות את זה וזה סימן רע לשאר הבית שלה.

סימן עוד יותר רע לשאר הליגה – אם יש משהו שהרג לדנבר את העונה שעברה הרי זה ההתקפה שלה שלא הצליחה להיות עקבית מספיק. השנה, לפחות בינתיים, היא נראית מצוין, במיוחד טרבור סימיאן. בינתיים, נראה שקו ההתקפה שלו עושה עבודה טובה מאוד – וכשיש לו זמן הוא עושה את מה שצריך. הא, סימיאן ישב שנה על הספסל של דנבר לפני שעלה בהרכב. רק אומר.

 

אם מדברים על קו התקפה, הרי שאצל גרין ביי מדובר עדיין בבעיה. היו המון דברים שהכריעו את המשחק הזה נגד אטלנטה, רבים מהם קשורים בהחלטות גבוליות מאוד של השופטים (לא מעביר עליהם ביקורת, פשוט כל החלטה גבולית הלכה עם אטלנטה. what goes around come around, שבוע שעבר השופטים היו כל הזמן עם גרין ביי). אבל אחרי סימנים מעודדים נגד סיאטל שבוע שעבר, המשחק הזה היה נראה שוב כמו המשחק בין שתי הקבוצות בפלייאוף. הגנה רכה מאוד שלא מצליחה להגיע לראיין ובעיקר לא לעצור את הריצה, וקו התקפה שלא נותן מספיק זמן לרוג'רס. לא מספיק טוב.

 

ויש את הקבוצות שלא חזרו למציאות. ולא בקטע טוב. סיאטל למשל. לצערי, זה מה שמשדרים לי פה אז ראיתי את המשחק הזה, זה היה משחק מחריד לא פחות מאשר זה של יום חמישי. הגנות טובות והתקפות איומות. אבל אם מול גרין ביי היתה לסיאטל את ההנחה של קבוצה טובה בחוץ, הרי שהיום היא שיחקה מול קבוצה גרועה, בבית. ואני חושב שהפעם, למרות הניצחון, צריכים להיות הרבה נדודי שינה בסיאטל הלילה (תירו בי עכשיו על משחק המילים הזה, זה בסדר). כי בניגוד לשבוע שעבר, הפעם לא ראיתי את ווילסון תחת לחץ יותר מדי. הקו שלו לא היה מדהים אבל גם לא היה נוראי. ועדיין – ההתקפה של סיאטל לא הצליחה לעשות כלום עד סוף הרבע האחרון. ווילסון פספס רסיברים פנויים. הרסיברים פספסו כדורים קלים. וגם הריצה, עד לסוף שפתאום נזכרה לעבוד והצליחה לגמור את השעון, לא ממש היתה שם. ונוסף על כל זה – מול התקפה שאין לה יכולת מסירה בכלל (הויר עם פחות ממאה יארד באוויר, כן? אבל לקפרניק אין מקום) היא עדיין הרשתה יותר מ-150 יארד על הקרקע. למזלה של סיאטל, ווילסון עדיין מסוגל לחולל קסמים מדי פעם, אבל זה לא יספיק מול קבוצות טיפה יותר טובות מהניינרס.

 

את המשחק של קרולינה מול בפאלו לא ראיתי (הספיקו לי משחקים נוראיים השבוע, תודה) אבל כשאני רואה את קאם ניוטון חוטף שישה סאקים, נפצע וחוזר – ברור שמשהו בהתקפה של קרולינה לא עובד. לא כל שבוע בפאלו.

 

עוד קבוצה שחזרה למציאות – בדיוק אותה מציאות של שנה שעברה כמובן – היא סן דייגו צ'ארג'רס. סליחה, לוס אנג'לס צ'ארג'רס. כאילו שזה משנה בכלל. המזל אותו חרא מזל. רחמנות על הקיקר הצעיר ששפר מזלו להיות אחראי לשני ההפסדים של הקבוצה. אל תדאגו, שבוע הבא זה יהיה מישהו אחר.

לפחות הם יכולים להתנחם בזה שאנטוניו גייטס האליל עלה למקום הראשון ברשימת הט"ד שנתפסו על ידי טייט אנד תוך שהוא עוקף את טוני גונזאלס. 17 שנה בליגה, כולן בצ'ארג'רס. אליל.

 

והנה עוד אליל, מרשון לינץ' כמובן:

אליל נוסף, הפעם מחוץ למגרש – טוני רומו. אחלה פרשן, מבין את המשחק ולא מתבייש לתת תחזיות. לדוגמא:

  • לא ממש קשור לפוטבול, אבל סדרה על החיים של שלדון הצעיר זה מה שהעולם צריך עכשיו?
  • אני חושש שקארסון פאלמר סיים את הקריירה רק שלאף אחד אין אומץ להגיד לו את זה.
  • המחצית הראשונה של טנסי נגד ג'קסונוויל היתה כל כך גרועה ושני הק"בים כל התאמצו למסור לקבוצה השניה שב"רד זון" היו צריכים לעבור למשחק כשכל קבוצה ב-20 שלה, יותר סיכוי שיהיה ט"ד מאשר ב-20 של היריבה (קרדיט לגיא אברהמי על ההברקה).
  • לא ראיתי יותר מדי מהמשחק של טמפה מול שיקגו ואני בעקרון מסרב להתלהב מניצחון על קבוצה שבאה אחרי הפסד שובר לב, שהפסידה כבר כמה שחקנים משמעותיים מאוד לפציעות. אבל כרגע לפחות נראה שהם מוכנים לעשות את הצעד הבא. העניין עם טמפה שזאת לא פעם ראשונה שאנחנו חושבים את זה ואז מגיע משחק מול קבוצה טובה והיא מראה לנו שהיא עוד לא שם. בקיצור, בואו נראה את טמפה עושה את הצעד הבא ומנצחת קבוצה טובה באמת.
  • אומרים שהמעז מנצח, כן? אז וושינגטון שהחליטה לתת לקאזינס למסור בדאון שלישי עם פחות משתי דקות וכשהיא בתוך העשרים במקום להריץ את השעון ולבעוט פילד גול. התוצאה – ט"ד ושני מהלכים אחר כך חטיפה מסיימת משחק.
  • לא יודע אם שמתם לב כמה דילוגים מעל המגן נהיו פתאום שכיחים בליגה (וגם במכללות רואים אותם המון). כל שבוע יש לנו כמה היילייטס כאלו. לדעתי הסיבה פשוטה – מגינים היום, בגלל מדיניות הליגה (הנכונה, כמובן) נמנעים מלתקל גבוה מחשש לכניסה בראש. התיקול הנמוך מאפשר לשחקני התקפה אתלטיים מספיק לדלג מעל המגינים ואז אנחנו רואים דברים נהדרים כאלו:

https://twitter.com/TDActu/status/909502862757122048

  • אוי, התגעגעתי לג'יי קאטלר

לנסות לעשות דירוג עוצמה של הקבוצות הטובות בליגה? משעמם. הרבה יותר מעניין לדאג את הקבוצות המסריחות. אז מי הקבוצה הכי גרועה בליגה כרגע? הנה הדירוג שלי:

7. בנגאלס

6. ניינרס

5. ברס

4. בפאלו

3. קליבלנד

2. קולטס

1. ג'טס

אבל חכו, הטבלה עוד יכולה להתהפך. וזה עוד לפני שדיברתי על סתם קבוצות בינוניות נורא כמו הסיינטס וההגנה המביכה שלהם, הג'גאוארס וההתקפה המביכה שלהם, אריזונה וההתקפה המסכנה שלהם וקרולינה שלא הצליחה לשים ט"ד מול בפאלו.

הזכרתי את הסיינטס אז בואו נדבר על הניצחון של הפטס. החדשות הטובות – הלחץ ירד. בריידי עוד לא סיים את הקריירה. וגם גרונק עדיין לא לגמרי איבד את זה. טוב, חוץ מזה שהוא נפצע שוב.

מה שמביא לחדשות הרעות – עוד ועוד פציעות. ברוקהד, הוגאן, גרונק, גם דורסט (תראו מה זה, כשלון בקולטס שפתאום תופס כדורים בפטס! מי היה מאמין). מהתקפה שבתחילת העונה נראתה עמוסה להפליא, פתאום בריידי נשאר עם מלאי מוגבל מאוד של מטרות.

אבל נתמקד בחלק החשוב. ההגנה של הסיינטס היא באמת בדיחה עצובה ומול בריידי עצבני אחרי ההפסד שבוע שעבר ועשרה ימים להתכונן זה באמת לא היה כוחות. אם נעזוב את ההתקפה שניה, הרי שהבשורה החשובה מהמשחק הזה היא שההגנה לא כזאת רעה כמו שנראתה מול קנזס סיטי. כן, עדיין נתנה לא מעט יארדים (הבעלים של דרו בריס בפנטזי בטוח לא סבלו) אבל קונספט הלהתכופף ולא להישבר של שנה שעברה נראה שחזר לעבוד השבוע. יש עדיין הרבה מאוד עבודה – מעט מאוד לחץ על הק"ב, כצפוי – אבל נרשם שיפור לא רע. שבוע הבא יוסטון בבית, הזדמנות להגנה לשפר את המספרים שלה עוד יותר.

ובלי קשר – שמישהו ישחרר את דרו בריס למקום שבו ההגנה לא תחריב את מה שהוא עושה. זה עוול לאנושות. ושון פייטון מיצה את עצמו כבר מזמן.

נו האדל מחזור ראשון
טריפ רע