היו לי לא מעט התלבטויות לפני שכתבתי את הטור הזה. בהתחלה, כשהגעתי לפה, חשבתי אולי לכתוב טור שבועי או דו-שבועי שיהיה סוג של "יומן אמריקה". בתקופה הראשונה שלי לפני עשר שנים בפיניקס עשיתי משהו כזה ששולב עם טור הפוטבול שלי, אי אז בוואלה. אבל זה הרגיש לי קצת כמו טור בטמקא על הישראלי שמדווח מאמריקה ולכן ויתרתי. גם על התקופה הנוכחית, טראמפ, קפרניק ומה שבינהם חשבתי לכתוב וויתרתי כי האמת היא שקצת מאסתי בטורים פוליטיים שבהם כולם כותבים את אותן תגובות ידועות מראש ואף אחד לא מעוניין להקשיב לשני.

בכל זאת החלטתי, אחרי מה שקרה השבוע – היציאה של טראמפ על שחקני הפוטבול שכורעים בהמנון, התגובה של השחקנים עצמם, התגובות של קארי להזמנה לבית הלבן ובסוף הדברים של לברון ופופוביץ' ואחרים אתמול – לכתוב כמה מילים. אני אנסה שזה לא יהיה טור פוליטי, דעתי על טראמפ ידועה ולכן אין לי רצון להכנס לזה בכלל, אלא יותר לתת את שני הסנט שלי על אמריקה הנוכחית ועל איפה הדברים עומדים היום. אני לא מתיימר להיות אמריקנולוג מדופלם שאוכל פוקס ניוז לארוחת בוקר. אני כן גר פה ומדבר עם אנשים, מקשיב להם ויש לי תקופה די ארוכה שבה גרתי בארה"ב ובאופן עקרוני אני חי את ארה"ב כבר יותר מ-15 שנה בצורה יומיומית אפשר לומר. בכל מקרה, אלו שני הסנט שלי.

1. אחד הביטויים השנואים עליי לגבי ארה"ב הוא "אמריקה האמיתית". כל פעם שמישהו רוצה לדבר על ארה"ב של רצועת התנך או של הדרום הוא משתמש בביטוי הזה, כאילו להפריד מאמריקה המזויפת, זאת שמרבית הישראלים פוגשים – זאת של ניו יורק או סן פרנסיסקו, נניח. האמת היא שאין כזה דבר אמריקה האמיתית. או אפילו אמריקה האחרת. יש עשרות ומאות אמריקות. כמובן שהאמריקה שבה גר יואב דובינסקי בטנסי הדרומית והשמרנית שונה משמעותית מזו שאני גר בה, בפורטלנד הליברלית. אבל אמריקה הרבה יותר מפוררת מזה. לכו לג'ורג'יה, למשל, ותקבלו שם בעיירות הרגילות את הדרומי שאתה מצפה לו, עם המבטא הכבד, חיבה לנאסקאר ולציד (אני גולש פה בכוונה לסטריאוטיפים) ולעומת זאת תלכו לאטלנטה ותקבלו אוכלוסיה הרבה יותר מגוונת וליברלית. כשעשינו טיול בין סן פרנסיסקו לפורטלנד – שתי מדינות כחולות למהדרין – גילינו אמריקות שונות לחלוטין במרחק שעתיים נסיעה. סן פרנסיסקו המפונפנת, אולי העיר היקרה בארה"ב, מלאה באנשי הייטק, ומרחק כמה שעות נסיעה משם, עיירות קטנות שבוולמארט שלהם יש אגף ציד שלם ומוכרים חכות לילדים ובחור שנסע לישראל כי אלוהים אמר לו.

ההבדלים לא קיימים רק בין הכפר לעיר (אם כי כרגע לטעמי זה המאפיין אולי הכי חשוב חברתית בארה"ב הנוכחית) אלא גם בין ערים לערים. אין דומה ניו יורק על שלל המהגרים שלה מכל מקום בעולם לסן פרנסיסקו עם הגירה בעיקר מהמזרח לטובת עמק הסיליקון, ללוס אנג'לס שמאוד מאופינת בלטינים ושחורים לפורטלנד או סיאטל המאוד לבנות. וזה רק בחוף המערבי. בקיצור, להגיד שיש "אמריקה האחרת" או "אמריקה האמיתית" זה פשוט מופרך למדינה בגודל כזה עם כמות כזו של אנשים (ושמהגרים הם חלק אינטגרלי ממנה).

2. אבל, למרות שיש מאות אמריקות שונות, התחושה שלי לאורך השנים היתה שהדבר שמייחד את ארה"ב מהרבה מדינות אחרות, כולל ישראל, זה שלמרות שכולם מגיעים ממקומות שונים, איפשהו מתחת לפני השטח יש אמונה משותפת אחת גדולה שמאחדת את כולם ומאפשרת להם לחתור ביחד לעבר מטרה אחת. אני עדיין חושב שיש אמונה משותפת כזו, אני רק חושב שהיא מורכבת מכמה אמונות. הבעיה היא – האמונות האלו מתנגשות אחת בשניה.

3. החיים האמריקאים מונחים, לטעמי, על בסיסן של שלוש אמונות משותפות. שלוש רגליים לכסא, אם תרצו: אלוהים, חופש הביטוי והגדולה של אמריקה. אני הולך להשאיר בצד את אלוהים כרגע, כי לטעמי הוא טיפה פחות רלוונטי לנושא שאנחנו עוסקים בו, אבל חשוב לזכור – גם במקומות שנחשבים ליברליים, אלוהים הוא עסק גדול בארה"ב. נשאיר את זה לפעם אחרת ונתמקד בשניים האחרים.

הראשון, חופש הביטוי. מסוג הדברים שכל אמריקאי גדל עליהם מגיל אפס, אם ירצה או לא ירצה. מדובר בתיקון הראשון לחוקה. חופש הביטוי היא משהו שמעוגן חזק חזק אצל כל אמריקאי, ליברלי כשמרן. לטעמי הוא גם מה שאיפשר לאמריקה להפוך למה שהיא. זה הבסיס לכל דמוקרטיה. ובניגוד למדינות האירופאיות שבהן הדמוקרטיה הפכה לדרך חיים רק במאה העשרים פלוס-מינוס (וגם אז ידעה עליות ומורדות), הרי שבארה"ב התיקון הזה קיים כבר יותר מ-200 שנה (סוף המאה ה-18, למעשה). זה מה שהופך את הדמוקרטיה האמריקאיות, לטעמי לכל כך חזקה.

אבל רגע. למרות מה שהרבה אנשי שמאל יגידו לכם, החלק הזה של חופש הביטוי והפרדת רשויות ודמוקרטיה לא עומד לבדו בנפש האמריקאית. עוד דבר שכמעט כל אמריקאי מאמין בו הוא שאמריקה היא הדבר הכי אדיר בעולם. אם בארץ וגם בהרבה מקומות באירופה ההרגשה היא (מוצדקת או לא) שפטריוטיות מופגנת (כלומר, בטחון בצדקת הדרך, סמלים לאומיים מופגנים ועוד ועוד) הן מנת חלקו של הימין בעיקר (עזבו שאני לא חושב שזאת ההגדרה לפטריוטיות, אבל אני מדבר על הסמלים שלה), הרי שבארה"ב, לתחושתי, כולם חולקים את התחושה הזאת. אמריקה היא הדבר הכי טוב בעולם. ארה"ב זה המקום היחיד שאני מכיר בעולם המערבי שבו שרים את ההמנון לפני כל משחק, שפורסים דגל ארה"ב ענק, שמקדישים תשומת לב כל כך נרחבת לחיילים ולצבא ולא חסרות עוד דוגמאות.

קחו לדוגמא את אהרון סורקין, הכותב של "הבית הלבן" ו"חדר החדשות", לא בן אדם שייחשד בימניות יתר – ואז תראו את הנאומים הפטריוטיים האדירים שהגיבורים שלו נותנים. תיזכרו בג'ף דניאלס והנאום הגדול שהוא נותן בהתחלה של "חדר החדשות", למשל. אמריקאי גדל כל יום על התחושה שהוא הכי טוב בעולם. והאמת – למה שלא ירגיש ככה? הכלכלה האמריקאית היא האדירה בעולם (עדיין, למרות הכל), אמריקה היא מנהיגת העולם החופשי (כן, עדיין), היא ניצחה את מלחמות העולם ובעצם כמעט אף פעם לא מפסידה (במאמר מוסגר – זאת הסיבה לתחושתי שבגללה ויטנאם היתה שבר כל כך גדול בארה"ב – כמו ישראל במלחמת יום כיפור, האמריקאים פשוט לא רגילים להפסיד).

זאת לדעתי הסיבה – ולא זה שמסיימים בתיקו או שאי אפשר להכניס פרסומות – שכדורגל לא מצליח באמת בארה"ב וכנראה גם לא יצליח בה. האמריקאים מוכנים לקבל רק את הטוב ביותר. הם תומכים הרבה יותר חזק בכדורגל הנשים שלהם מאשר בגברים כי שם הם הרבה יותר דומיננטיים ואם תשימו לב – כל הליגות המצליחות בארה"ב הן כאלו שהן הטובות בעולם בתחומן. סתם בתור קוריוז, יצא לי לצפות באולפן שבו ניתחו את ההפסד של נבחרת הכדורגל שלהם לקוסטה ריקה (נבחרת שהגיעה לרבע גמר המונדיאל האחרון, להזכירכם) – והירידות על אלישע אחרי שהנבחרת שלנו חוטפת היו קטנות לעומת מה שהמאמן האמריקאי חטף. כי לפי הפרשנים, הנבחרת הזאת – שבה למעט פוליסיץ', לא משחק באמת אף שחקן בסדר גודל בינלאומי ראוי – אמורה לפרק את כולם. במונדיאל האחרון, האמריקאים מילאו את הרחובות כשהנבחרת שלהם שיחקה אבל ברגע שהיא עפה, בניגוד לשאר הלאומים, הם איבדו עניין לחלוטין.

3א.  הערת אגב – בקטע הזה של להיות בטוחים שאנחנו הכי טובים בעולם, האמריקאים מאוד דומים לישראלים. לא ארחיב על זה.

4. אבל מה קורה כשהאמונות האלו מתנגשות? ובכן, זה בדיוק מה שקרה כשקולין קפרניק התחיל את המחאה שלו. הוא עימת את האמריקאים בין שתי האמונות שלהם. מצד אחד, חופש הביטוי. יש פסק דין של בית המשפט העליון, אם זכרוני אינו מטעני, שמאפשר לבן אדם לשרוף את הדגל האמריקאי בלי שיעשו לו כלום במסגרת חופש הביטוי. לכרוע בהמנון או סתם לשבת בו בהחלט נופל בהגדרה הזאת. מצד שני, ההמנון הרי מסמל את אמריקה למרבית האמריקאים ולכן כריעה בו היא מבחינת רבים מהם ביזוי שלו. קפרניק בעצם הוציא החוצה את הדיסוננס שבו חי כל אמריקאי.

והנה משהו שאני מניח שמרביתכם יודעים על אמריקאים – הם לא ממש מתים על עימותים. אני לא אחדש הרבה כשאגיד שבארה"ב שולט שיח הרבה פחות חשוף מאשר בארץ.  כשאמריקאי אומר שהוא ממליץ לך לעשות משהו, הוא לא באמת ממליץ – הוא אומר לך לעשות את זה.זה לא קשור לפוליטיקלי קורקט – זאת פשוט התרבות.  ישראלים רבים, ודיברתי על זה לא פעם, אוהבים לקרוא לזה צביעות, ובמידה רבה זה אכן ככה (גם האמריקאים יודעים את זה, דרך אגב). לפעמים זה נחמד מאוד – נניח, כשאתה מנסה לצאת מחניה או להשתלב בתנועה וכולם מאפשרים לך. ולפעמים קצת פחות – נניח השבוע ניסיתי להבין מהמורה של הבן שלי איזה בעיות יש לו בבית ספר וכל מה שקיבלתי זה "איזה ילד נפלא הוא". אבל בכל מקרה, זה משהו שמוטמע חזק מאוד בתרבות. סתם דוגמא קטנה לאיך זה עובד – בשבוע שעבר בפרסי האמי הביאו את שון ספייסר, מי שהיה דובר הבית הלבן עד לא מזמן ואחד האנשים היותר שנואים על הצד השמאלי של המפה, רק בשביל פאנץ' ליין. כל הביקורת על השקרים שלו, על היחס המזעזע שלו למדיה? הכל עף מעבר לחלון. כי אמריקאים פשוט לא מסוגלים שלא להיות נחמדים, אפילו למישהו שיש להם אפס חיבה אליו.

4א. הערת אגב – זאת אחת משתי הסיבות העיקריות לטעמי שהאמריקאים בדרך כלל נהנים לעבוד עם ישראלים, היכולת שלהם לדבר "דוגרי" (הסיבה השניה לדעתי היא היכולת של ישראלים לאלתר בהשוואה ל"בוקיות" האמריקאית. וכן, אני גולש פה קצת לקלישאות אבל דרכן של אלו להיות הרבה פעמים גם נכונות). במחשבה נוספת, לדעתי זה היה סוד הקסם של טראמפ, בטח בתוך המפלגה הרפובליקנית שם אין לו יתרון "אידאולוגי" – היכולת שלו לדבר "דוגרי" קסמה מאוד לאמריקאים שרגילים לדיבורים מנומסים ו"צבועים" (בצורה מוזרה, זה גם קסם להרבה מאוד ישראלים שמאסו בצביעות האמריקאית).

5. אז מה קרה פה? קפרניק הכריח את האמריקאים להתעמת עם הדיסוננס שלהם. עוד יותר מזה, הכריעה שלו בהמנון הכריחה את האמריקאים להסתכל על האמריקה שהם כל כך אוהבים ולגלות שאולי היא לא כזו נהדרת כמו שהם אוהבים לחשוב. הקונספט שכל אמריקאי אוהב לחשוב על המדינה שלו זה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" זאת שמבוססת על המונח המאוד אהוב על אמריקאים – מריטוקרטיה. המחשבה שאם אתה טוב, אתה תתוגמל בהתאם ותצליח היא בבסיס החשיבה האמריקאית. מבחינת חלק נכבד מאוד מהאמריקאים, אם אתה עני – זאת אשמתך.

יכול להיות שפעם זה היה נכון, אבל היום אין דבר יותר רחוק מהמציאות. זה לא רק שהפערים בארה"ב בין עניים לעשירים הם עצומים, זה גם שהמוביליות החברתית שואפת לאפס. היכולת של מישהו לצאת מעוני ולהגיע רחוק בכוחות עצמו היא פשוט מצומצמת בטירוף. השיטה, בהרבה מאוד מקומות, פשוט שבורה.

אני ממליץ, למי שמעוניין ללמוד על הנושא, להקשיב לפודקאסטים המצוינים של מלקולם גולדוול, אחד המבקרים הכי בולטים של אמריקה. ישנו רצף של שלושה פודקאסטים בעונה הראשונה שבהם הוא מדבר על נושא החינוך, במיוחד החינוך הגבוה, בארה"ב ומראה עד כמה השיטה שם שבורה. הוא מראה  איך אוניברסיטאות יוקרה מעדיפות להקים קפיטריות עם אוכל גורמה כדי למשוך סטודנטים עשירים מאשר לנצל את הכסף למילגות. הוא מראה איך למרות תוכנית של האוניברסיטאות לתת מלגות לכל מי שעומד ברף כלכלי מסוים (נמוך) ורף אקדמי מסוים (גבוה), כמות המילגות לא השתנתה בכלל, פשוט כי ההשכלה בשלבים המוקדמים (עוד לפני התיכונים) לנערים משכונות מצוקה לא מספיק טובה כדי לעמוד ברף הזה. החלק השלישי של הפודקאסט היה המדהים ביותר, לטעמי, כאשר אתה מגלה שאוניברסיטאות יוקרה מחזיקות הון עתק בבנק ומגייסות הון עתק מתורמים רק כדי לייצר תוכניות יוקרתיות או סתם להחזיק את הכסף בבנק, במקום לתת מלגות או לפתוח את השערים שלהם לאנשים שידם אינה משגת.

סתם כדי לסבר את הדעת – אוניברסיטת הארוורד מחזיקה בבנק לא פחות מאשר 35 מיליארד דולר. שוב, 35 מיליארד דולר. שלושים וחמש. בבנק. היא פשוט חיה מהריבית על זה. רק תחשבו כמה מלגות לנערים שידם אינה משגת את שכר הלימוד המטורף (באוניברסיטאות מהסוג הזה מדובר על איזור ה-40-50 אלף דולר בשנה בקלות) אפשר היה לייצר אם הם היו מוותרים על, נניח, מיליארד דולר. סתם דוגמא שגולדוול נותן היא של אוניברסיטת סטנפורד (אם אני זוכר נכון) שגייסה תרומה אדירה של משהו כמו 600 מיליון דולר מתורם בודד רק כדי לפתוח תוכנית מנהיגות אקסקלוסיבית ל-100 איש נבחרים (שכמובן מגיעים מהשכבות הגבוהות של החברה). הכסף הלך לבנק ומהריבית שלו מימנו את התוכנית.

וזה באמת לפני שדיברתי על היחס המשטרתי למיעוטים, כמות השחורים שבבתי הכלא (ארה"ב היא המדינה עם הכי הרבה אסירים בעולם, רובם המוחלט בני מיעוטים), נושא הבריאות שלמרות אובמהקר עדיין בעייתי להחריד ועוד ועוד אלמנטים שהופכים את המוביליות החברתית לכמעט בלתי אפשרית באמריקה של היום. ולא, אין לי כוונה להיכנס לשאלה באשמתו של מי זה. זה לא כל כך משנה כי זה פשוט המצב.

ואת כל זה, קפרניק זרק בפנים של אמריקה. באמת, איך ציפיתם שהם יגיבו? בהכחשה, כמובן.

6. אז לאן הולכים הלאה? את השאלה הזאת ראיתי שנשאלו לא מעט אנשים אחרי יום ראשון ולאף אחד לא היתה תשובה טובה כי לאף אחד אין באמת מושג. התחושה שלי היא שכרגע אמריקה חצויה ממה שאי פעם אני זוכר. כמובן, לא הייתי פה בשנות השישים אז אין לי מושג איך זה הרגיש כשמרטין לותר קינג צעד ברחובות או מוחמד עלי מחה, אבל נדמה שהפערים רק הולכים ומתרחבים. שבאמת נוצרות שתי אמריקות עם אפס אינטרקציה בינהם. כמובן, טראמפ, מסיבותיו הציניות שלו, נהנה מאוד להעמיק את הפערים הללו. הוא מסיט קבוצה אחת בשניה, רוכב על הפטריוטיות האמריקאית וזה מאפשר לו להתחמק מלא מעט ביקורת על העובדה שת'כלס הוא לא הגשים ולו אחת מהבטחות הבחירות שלו.

אישית, אני לא מאמין שהבחירה בטראמפ מסמנת איזה שהוא שינוי דרמטי ביחסי הכוחות בארה"ב. בואו נזכור – הדמוקרטים עדיין זכו במירב הקולות (לא משתמש בזה כדי לפקפק בנשיאות של טראמפ אלא פשוט כעובדה), ובעיקר – האמריקאים מאוד אוהבים לייצר מערכת של איזונים שבה הם מחליפים את המפלגה השלטת בבית הלבן פעם בשמונה שנים. ג'ורג' בוש האב היה היחיד מאז מלחמת העולם השניה (אם אני זוכר נכון) שהצליח לנצח אחרי נשיא שסיים שתי קדנציות מאותה מפלגה – וגם הוא הודח אחרי כהונה אחת (עוד משהו שהאמריקאים מאוד לא אוהבים לעשות, להדיח נשיא מכהן. רק בוש וקרטר לפניו נפלו. לכן אני לא אתרגש יותר מדי אפילו אם טראמפ ייבחר לכהונה נוספת). גם צריך לזכור שהדמוגרפיה עובדת ברובה לטובת הדמוקרטים – לא רק הגידול במיעוטים, בעיקר היספנים, אלא גם הנטיה שיש היום לעבור לערים הגדולות, מקומות שבאופן מסורתי הרבה יותר ליברלים (אם אני זוכר נכון, בכל המדינות המתנדנדות שטראמפ ניצח, הערים הגדולות הלכו לדמוקרטים – קליבלנד, פיטסבורג, מיאמי וכו'). בסופו של דבר, גם אם הדמוקרטים מפסידים, הרי שהאג'נדה שלהם היא זאת ששלטת. נישואי גייז שלפני 20 שנה נשמעו כמו חלום באספמיה הם מציאות קיימת, ליגליזציה במרבית המדינות היא עניין של זמן ואפילו ביטוח בריאות ממלכתי הצליח בסוף להיכנס וכמו שרואים, טראמפ לא מצליח לבטל אותו למרות רוב רפובליקני בשני בתי הנבחרים. (במידה רבה, ההצלחה הגדולה של הדמוקרטים היתה בעוכריהם. לא רק האג'נדות שלהם והפוליטיקלי קורקט שעיצבן הרבה מאוד אנשים אלא אפילו העובדה הפשוטה שיש נשיא שחור בבית הלבן. כן, הגזענות באמריקה רחוקה מלמות).

השאלה היא – האם הפער שקיים היום, בהנחה שטראמפ הוא אפיזודה חולפת, הוא משהו שניתן לסגור אותו? או שמא אנחנו לפני מהפכה חדשה שמי יודע איך היא תיראה?

דבר אחד בטוח – כמו שגרג פופוביץ' הנפלא אמר אתמול, מה שקפרניק עשה ומה שהספורטאים השחורים עושים (בעצם ממלאים את תפקיד מרטין לותר קינג המודרני) זה להציף את הבעיות על פני השטח, אחרי הרבה מאוד זמן. ואמריקה צריכה לדבר על הבעיות. כן, זה בא בדרך מאוד מעצבנת (האם אתם מכירים מחאה אפקטיבית שלא מעצבנת? אני לא) אבל כנראה שכרגע זאת הדרך היחידה.

וכאילו אין מספיק בעיות לאמריקה:

נו האדל
נו האדל