ביציאה מהמקלחת של חדר הכושר אני עוצר להביט בעצמי במראה. זה ריטואל קבוע שלי בחודשים האחרונים ובדרך כלל אני נהנה ממנו, לראות איך העבודה הקשה משתלמת. הכרס המדולדלת נעלמת לה לאיטה, הכתפיים מתרחבות עם כל סט של הרמת משקולות. אבל היום אני לא מביט בגוף הזה בחיבה. להיפך. כאילו זוג עיניים זר בוחן אותו, אני רואה כל פגם ופגם בו. התספורת הקצרה שלא מצליחה להסתיר את המפרצים העמוקים או את השערות המלבינות, דרך השיער השופע על הכתפיים והחזה וכלה בזין התלוי בקצה הבטן, כאילו הוא לא שייך לכל הדבר הזה שמעליו. אולי הייתי צריך לפחות להוריד חלק מהשיער בכתפיים, אני חושב ואז נזכר בפגישה עם דני.

*

"יש רק חוק אחד" דני אומר לי בעודו דוחף חתיכת סטייק נוספת לתוך הפה שלו

"אני יודע – תכחיש, תכחיש, תכחיש"

"לא, מטומטם", חתיכות סטייק בלתי לעוסות עפות מהפה שלו, "אשתך שוכרת בלש פרטי שמצלם אותך במיטה עם הבחורה, אתה חושב שלהכחיש יעזור לך?"

"אוקיי, אז מה כן?"

"תקשיב לי טוב!" הוא מנופף במזלג שלו, טיפות דם מותזות עליי. אני מוחה את הפנים לפני שהוא שם לב, לא שאכפת לו. "החוק האחד והיחיד הוא – אל תשנה כלום"

אני מהנהן. "אתה מתכוון, כמו לא לקנות לה פרחים וכאלו?"

"לא, דביל" אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו מכירים היית מצפה שאני אתרגל להרגלי האכילה שלו אבל עכשיו כשאני רואה אותו ממשיך לדבר תוך כדי לעיסה אני לא יכול שלא להיגעל מחדש. "מי שקונה פרחים יכול באותה מידה ללכת ולהוציא את הכסף על עורך דין לעניני גירושים"

אני ממשיך להנהן.

"החוכמה" הוא אומר אחרי שהוא בולע "זה להמשיך בשגרה שלך. לא לשנות כלום".

"תן דוגמא"

הוא מניח את הסכו"ם. "אוקיי. כמה פעמים אתם מזדיינים בשבוע?"

אני מעקם את האף. הדרך שבה הוא אומר את זה גורמת לכל העסק להשמע מלוכלך.

"אני יודע?" אני מושך בכתף "פעם בשבוע, לפעמיים פעם בשבועיים".

"מצוין! אז לא תהיה לך שום בעיה לשמור על הקצב הזה גם עם מישהי מהצד", הוא צוחק. "אפילו לא תצטרך ויאגרה בשביל זה".

אני מחייך גם, יותר כדי לרצות אותו מאשר כי זה מצחיק אותי.

"נגיד", הוא ממשיך, "אתה רוצה להפגש איתה, נכון?"

אני מהנהן.

"אם תתחיל להישאר עד מאוחר בעבודה פתאום, אחרי ששנים אתה חוזר הביתה בחמש בערב כל יום, אתה לא חושב שהיא תשים לב?"

הוא צודק. "אז מתי נפגשים?"

"טוב" הוא מחייך, "יש הרבה דרכים".

"למשל?"

"הדרך הקלה ביותר היא לעשות את זה במשך היום. נניח, אם אתה נוהג ללכת לאכול ארוחת צהריים בחוץ, אז תנצל את זה"

"ואם לא?"

"טוב, פה זה נהיה מסובך". הוא חושב שניה. "יש לך תחביבים כלשהם?"

"לא ממש". אני חושב. "פעם אהבתי לשחק כדורסל עם החבר'ה"

"כדורסל, הא? לא טוב" הוא מבטל בתנועה אחת של היד. "תבין, אתה צריך תחביב שאתה עושה לבד, מקסימום עוד בן אדם שאתה סומך עליו. נגיד כמו ריצה"

"אני שונא לרוץ"

"חביבי" הוא מנפנף בסכין שבו הוא שיחק בדקות האחרונות, "אתה רוצה לזיין? תתחיל לאהוב לרוץ".

אני משפיל את המבט, מגלה שהידיים שלי מוללו את המפית לעיסה בלתי ניתנת להכרה בלי ששמתי לב. מה כבר רציתי, למלא קצת את הבור בקצת חול?

"מה אתה מציע?"

"תתחיל לאט. תגיד לאשתך שהחלטת להתחיל לרוץ. האמת, לא יזיק לך בכל מקרה" הוא מצביע על הכרס שלי ביד האוחזת במזלג. טיפות קטנות ניתזות על החולצה ומכתימות אותה.

אני לא נעלב. יש גיל שבו אתה פשוט מוותר על דברים מסוימים.

"לאט לאט תאריך את הריצות", הוא ממשיך. "צא לרוץ שלוש פעמים בשבוע, כל פעם לחצי שעה. אחר כך לשעה, אולי שעתיים"

"כמה זמן ככה?"

"חודשיים-שלוש לפחות". הוא נשען אחורה בכסא. "ותדאג שהיא תדע את זה. תנפנף לה לשלום כשהיא עם הילדים בפארק, תירשם למירוצים ותדאג שהיא תהיה שם כשאתה מסיים"

"ואז?"

"ואז", הוא מחייך "ואז, אתה מלך".

*

כבר ארבעה חודשים אני עובד כמו חמור בחדר הכושר. זה התחיל בחצי שעה פעמיים בשבוע ועכשיו זה כבר נהיה שעה וחצי, לפעמים שעתיים, ארבע-חמש פעמים בשבוע. בהתחלה חששתי שעינת תתמרמר על כל הזמן שאני מבלה רחוק ממנה אבל נראה שהיא דווקא מרוצה מהסידור החדש. אם לא מהגזרה המתחטבת אז לפחות מהזמן שקיבלה בערבים לבד עם עצמה. מצחיק, אני חושב תוך שאני נותן מבט אחרון במראה, מאז שהתחלתי עם חדר הכושר גם תדירות הסקס עלתה. באחת הפעמים שאלתי את עינת אם הגוף המשופר עושה לה את זה והיא אמרה שזה ממש לא זה. אני רגילה לגוף שלך, היא אמרה, אתה פשוט נראה הרבה יותר בטוח בעצמך, זה סקסי.

*

בית הקפה שבו אנחנו יושבים בצפון תל אביב הוא ההגדרה של מה שפעם היו קוראים "צפוני". או אולי זה "צפונבוני"? נשים בחופשת לידה עם עגלת תינוק, מלצריות שמתיישבות לידך כשאתה לוקח הזמנה ואספרסו ב-15 שקל. האחרון מרתיח את דני במיוחד.

"15 שקל לאספרסו!" הוא מטיח את כוס הקפה בשולחן אחרי שהוא מסיים אותו בלגימה ארוכה ורועשת במיוחד. "ממה הם עושים אותו, מזהב?"

"היי, לפחות המלצריות יפות", אני מנסה להסיט את השיחה למקום יותר בטוח.

"עזוב" הוא מבטל, "ילדות. תראה אותן, אין שום דבר לתפוס". הוא עושה תנועה שאי אפשר לטעות בה עם שתי הידיים. אני מכיר את דני כבר יותר מ-20 שנה, התגייסנו באותו היום, שירתנו באותו גדוד בסדיר, דרכינו נפרדו לשנה וחצי כשאני הלכתי להיות מפקד בגדוד אחר, והתאחדו שוב במילואים.

"אז איך הולך לך? אני רואה שגידלת יופי של שרירים" הוא מצביע לכיוון הכללי של הכתפיים שלי. חודשיים עברו מאז הפגישה הקודמת שלנו.

אני מחייך. "כן, אני עובד ארבע, לפעמים חמש פעמים בשבוע בחדר כושר. אתה יודע, אני כבר יורד מ-50 דקות לעשרה קילומטרים. נראה לי אני הולך להתחיל להתאמן לחצי מרתון בקרוב".

הפנים שלו מרצינות. "דודי, לא מעניין אותי כמה אתה רץ, חשבתי אתה רוצה לזיין"

"רוצה, רוצה", אני אומר אבל הוא שומע את הספקנות בקול שלי.

"מה קרה?" הוא מטיח בי, "גידלת קצת שרירים אז פתאום הכל טוב בחיים שלך?"

כן, אני לא עונה, הבור קצת התמלא. לא מספיק. אני לוקח לגימה מכוס הקפה. דני אוכל מהעוגה שלו, הפה שלו נמלא קצפת.

"אז מה עכשיו?" אני שואל. "איפה אני מוצא, אתה יודע, מישהי?"

הוא בוחן אותי בשקט שתי דקות. אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותו שקט לזמן כה ארוך. במילואים הוא תמיד היה הרועש בחבורה, עם סיפורים על הסדיר, על העבודה, בעיקר על בחורות.

"אתה נראה טוב", הוא אומר בסוף. "מה הבעיה למצוא מישהי?"

אני מחייך חיוך נבוך. אני לא טוב עם מחמאות. "האמת, יש מישהי בעבודה שנראה לי מפלרטטת .."

הוא שולח יד שעוצרת אותי באמצע המשפט. "עבודה? השתגעת?"

אני מושך בכתפיים.

"יש לך מושג איזה רעיון נורא זה?" הוא כמעט צועק עכשיו. צמד הבנות שיושבות בשולחן הסמוך מסתכלות עלינו בשילוב של סקרנות ודחיה לפני שהן חוזרות להאכיל את התינוקות השמנמנים שלהם במה שנראה כמו דייסה מגעילה במיוחד.

" היא דווקא ממש חמודה"

"לא מעניין אותי אם היא פאקינג בר רפאלי" הוא יורק את המילים מהפה שלו, "שום דבר טוב לא ייצא מסקס בעבודה". הוא מנסה לקחת עוד שלוק מהקפה שלו רק כדי לגלות שהספל ריק ואז ממשיך. "תאר לך שאתם נפרדים, איך תמשיכו לעבוד ביחד? ומה יקרה אם אשתך תבוא לבקר בעבודה? וכל האנשים במשרד שיתחילו לרכל עליכם?"

כשהוא צודק אז הוא צודק.

"אז מה כן?"

"אתה איש הייטק, לא?" הוא אומר את זה כאילו מדובר בקללה. הוא עצמו עובד בעבודת כפיים כלשהי, אף פעם לא הבנתי בדיוק מה. קבלן ריצוף של מפעלים, אני חושב. תמיד הוא היה צוחק במילואים עלינו אנשי ההייטק שקצת חם או קצת צריך להרים משהו וישר קשה לנו. שזה די אירוני כשחושבים על זה לאור העובדה שהוא כנראה האדם הכי עצלן בפלוגה. לא זוכר אי פעם שראיתי אותו ממש עושה משהו חוץ מאשר לשבת על קצה משטח הטנקים ולספר סיפורים.

"אתה יודע כמה אפליקציות לזיונים יש?" הוא שואל, "רק תדאג לקנות לך טלפון נפרד שלאשתך אין גישה אליו"

"לא יודע", אני מושך בכתפיים. "ככה, מישהי ברשת שאני לא מכיר, נפגשים ושוכבים?"

אחד התינוקות השמנמנים בשולחן ליד מתחיל לצרוח. אני מודה לאלוהים שהילדים שלי כבר גדולים מספיק שאני לא צריך להתעסק עם זה יותר. ולחשוב שרק לפני כמה דקות הסתכלתי על הילדים האלו והתגעגעתי לימים שהילדים שלי היו קטנים כל כך. שוב, הבור הזה.

"תקשיב לי טוב, מותק" הוא אומר בטון משועשע משהו. "אני לא יודע למה בדיוק אתה מצפה. הדבר האחרון שאתה רוצה בחיים זה מישהי חדשה שתוכלו לשבת בבית קפה ביחד ולהתמזמז. תאמין לי כשאני אומר לך – השלב הזה אולי כיף אבל הוא עובר מהר מאוד ואתה נשאר עם עוד אשה שתנדנד לך שלא התגלחת. בשביל מה בכלל אתה רוצה לבגוד?"

*

ועכשיו, מישהי אחרת. כזאת שתראה את כל הפגמים שלי. מתי בפעם האחרונה שכבתי עם מישהי שהיא לא עינת, אני מנסה להיזכר. 20 שנה לפחות. הייתי אז סטודנט והיו לי את כל השערות על הראש ובטן שטוחה. מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לדבר הזה? מה היה לי רע עם עינת? נכון, זה לא הסקס הכי מגוון בעולם, למעשה הוא כבר לפחות עשר שנים ורסיות שונות של אותה גרסא, אבל זה לא שהוא רע. כל אחד יודע בדיוק מה השני אוהב, זה מספק אותי, מה רע בזה? מה הסיכויים שדווקא זה יצליח למלא לך את הבור. הבור הזה שפעם היה חור קטן, ועכשיו נראה כאילו מישהו מוציא ממנו כל שבוע עוד דלי של חול. אתה מנסה למלא אותו. קונה טלפון חדש, נוסע לחו"ל, היתה פעם שאפילו עמדת במשך עשר דקות מול חנות קעקועים אבל ידעת שגם זה לא יסתום את הבור. מה הסיכויים?

אני הולך ללוקר שלי, מתנגב ביסודיות ומתחיל להתלבש. קבעתי עם הילה בתשע אז יש לי עוד רבע שעה ואני לוקח את הזמן שלי. למרות שעכשיו סיימתי להתקלח, אני מרגיש איך אני מתחיל להזיע ברגע שלבשתי את המכנסיים. לא לקחתי מספיק זמן מסוף הריצה ועד שהתקלחתי, אני חושב. אני לובש את החולצה ותוהה איך זה ירגיש לנשק מישהי אחרת. איך הלשון שלה תרגיש, האם היא תכניס אותה לתוך הפה שלי או תחכה שאני אקח יוזמה. איך זה ירגיש ידיים אחרות עליי. הטעם שלה. איך  אני אדע מה היא אוהבת בכלל? אני מרגיש איך הדם פועם ברקה בעוצמה והגב שלי מצטמרר. אני סוגר את התא ויוצא החוצה לאוויר הקר.

זמן האגדות
נו האדל