לפני שנתחיל, אני רוצה להתנצל על הטור המאוחר, בדרך כלל אני משתדל שהוא יעלה כבר ביום שני בבוקר אבל בסוף השבוע האחרון היה פה מזג אוויר טוב במיוחד, וכשיש כזה פה בסוף אוקטובר, אתה חייב לנצל אותו. אז יצאנו לטייל ופספסתי את רוב המשחקים ולקח זמן עד שהשלמתי אותם (ותודה לצחי סלייטר על הלינקים). כפיצוי, התמונות הפעם יהיו מתוך הטיול שלי. בונוס – טור ארוך במיוחד עם כיסוי גם של המאנדיי נייט וגם של הטריידים האחרונים בליגה.

לא יודע אם סיפרו לכם, אבל שלכת זה יפה

המשחק הטוב במחזור, אולי אפילו הטוב בעונה עד עכשיו, היה כמובן זה שנערך בסיאטל בין הסיהוקס ליוסטון. היה במשחק הזה הכל – סקור גבוה, מהלכי הגנה מצוינים, חילופי יתרון תכופים ודרייב מכריע לט"ד בדקה האחרונה. הדבר היחיד שאולי היה חסר במשחק הזה כדי להפוך אותו מ"סתם" קלאסיקה לעל-זמני זה שיוסטון יצליחו להשוות ב-20 שניות שנשארו להם ונלך להארכה. אבל באמת שזה יהיה פולני מצדי להתלונן על כך.

הדבר העיקר שגרם למשחק הזה להיראות טוב  אלו שני הק"בים שזרקו כל אחד ליותר מ-400 יארד וארבעה ט"ד. לטעמי, המשחק הזה היה דוגמא קלאסית לכיוון שאליו הליגה הולכת מבחינת הק"בים שלה. כמובן שהיו לנו לא מעט ק"בים שזורקים מחוץ לפוקט, אבל ווילסון ו-ווטסון מסמנים חץ חד וברור לכיוון הזה. במידה רבה, ווטסון הוא הילד הרוחני של ווילסון. שניהם לא סתם ק"בים ניידים, כאלו שיודעים גם לזרוק וגם לרוץ אלא כאלו שיודעים לשלב בין השניים. רצים, זורקים – וגם, זורקים תוך כדי תנועה, ועושים את זה מצוין. תוסיפו לזה את דאק פרסקוט, מיטש טרוביסקי (עדיין גדל, אבל גם הוא מוסר יותר טוב תוך כדי תנועה מאשר בפוקט) וכמובן ק"בים ותיקים יותר כמו ניוטון ורודג'רס, ותקבלו מגמה ברורה. כשהמגינים היום כל כך מהירים, ק"ב שיודע לייצר מסירות תוך כדי תנועה מהווה יתרון לא קטן ומוסיף כלים לארסנל של ההתקפה שלק"ב סטטי אין.

– זה כמובן מחזיר אותי שוב לשאלה ששאלתי אחרי הפציעה של רוג'רס – עד כמה הליגה מוכנה ללכת להגן על סוג הק"בים האלו. ויותר מכך – כמה קבוצות יכולות לבנות על סוג השחקנים האלו. תסתכלו על אנדרו לאק – מדובר במקרה עצוב במיוחד של שחקן מאוד כשרוני שהיה אמור להיות העתיד של הליגה, גם הוא מאוד נייד ונוטה לצאת מהפוקט, וכרגע כל העתיד שלו בסכנה. אני ממש חושש שיש סיכוי שלא נראה יותר את אנדרו לאק על מגרש הפוטבול יותר ואם זה כן יקרה – יש סיכוי גדול שהוא אף פעם לא יראה כמו לפני הפציעה. זוכרים כמה מבטיח היה רוברט גריפין השלישי לפני הפציעה שלו? אז, האם לקבוצה שווה לשעבד את העתיד שלה לסוג כזה של ק"ב? האם היא צריכה לנסות להתאים אותו יותר לזריקה בתוך הפוקט ולזנוח את הרגליים?

– כי אם יש משהו שאפשר להגיד לזכות ביל אובראין ויוסטון כרגע זה שהם לא ניסו להפוך את דשון ווטסון למשהו אחר ממה שהוא אלא התאימו את ההתקפה שלהם אליו. הם ממש אימצו חלק מספר התרגילים של קלמזון, בה שיחק ווטסון במכללות. המון מהלכי אופשן, ריצות מכוונות שלו ורול-אאוט מחוץ לפוקט. השילוב שלהם מונע מההגנה ללחוץ עליו יותר מדי, בגלל החשש ממשחק הריצה וגם מצמצם לו את משחק הריצה למינימום שבו הוא לא נדרש לבחון את כל האופציות שלו לפני שהוא זורק, אלא יש לו רק אופציה אחת או שתיים. בהחלט חושב שמגיע לביל אובריאן, במקרה הספציפי הזה לפחות, קרדיט.

האם אובריאן מסוגל גם לפתח את ווטסון הלאה, זאת השאלה הגדולה. קחו את מייקל ויק בתור דוגמא, בעונות הראשונות שלו הוא חרך את הליגה כמו ווטסון ואז לאט לאט למדו אותו והוא לא התפתח והפך לק"ב בינוני עוד לפני סיפור הכלבים. מהצד השני, יש את ביג בן שבעונה הראשונה שלו פיטסבורג שמו שלושה רסיברים באותו צד של המגרש, פשוט כדי לצמצם לו את המגרש בחצי ולהקל עליו. ביג בן, כידוע, התפתח והפך לק"ב שלם, ופה יגיע המבחן הגדול של ווטסון – היכולת שלו ללמוד בהמשך ולהפוך לק"ב הרבה יותר ורסטילי שמסוגל להטעות את הסייפטי עם העיניים (נניח, מה שהוא לא עשה עם ארל תומאס באינטרספשן הראשון. מצד שני, ק"בים יותר גדולים נפלו מול ארל תומאס) ולמסור ליותר מאופציה אחת.

– מקום שבו לא צריך לתת קרדיט לאובריאן – שמרנות יתר. אתמול פיטסבורג הגיעו למצב שבו הם בתוך העשר שלהם עם שתי דקות על השעון ביתרון חמש מול דטרויט ובמקום להריץ את הכדור שלוש פעמים ולהחזיר את הכדור לדטרויט, הם בחרו למסור פעמיים, הפעם השניה קיבלה דגל לפאס אינטרפרנס והמשחק נגמר. יוסטון, לעומת זאת, עם פחות משתי דקות על השעון, במצב של דאון שלישי וארבע, בחרו להריץ את הכדור דרך האמצע, פאנט – וסיאטל מרביצה דרייב ניצחון. אובריאן משחק כדי לא להפסיד, טומלין שיחק כדי לנצח. זה ההבדל.

– מה שבטוח, כרגע יש מעט מאוד קבוצות יותר מלהיבות בליגה מיוסטון. לראות את ווטסון משחק זאת חוויה כל שבוע, בטח עם סט הרסיברים המדהים שיש לו.

– לגבי סיאטל – יש עדיין מישהו בעולם שחושב שווילסון אוברייטד? כי נשבע לכם, מדי פעם אני עדיין שומע קולות כאלו ובטוח שמדובר בהזיה. האיש ניצח את המשחק לגמרי בכוחות עצמו. לסיאטל היה אפס משחק ריצה (שלושה יארדים מהראנינג בקס שלו ב-17 ניסיונות ריצה!), ההגנה שלו תיפקדה רק למחצה והאיש מוסר ל-452 יארד (ורץ לעוד 30), ארבעה ט"ד וכל זה כשסט הרסיברים שלו באמת לא נחשב אחד המבריקים בליגה. אם כבר, ווילסון הוא אנדרייטד. בשנים האחרונות הוא סוחב את הקבוצה שלו על הגב, ואנשים עדיין חושבים שההגנה היא זאת שסוחבת אותו. אמרתי את זה לא פעם – במידה רבה הוא מזכיר לי את טום בריידי מבחינת הפרוג'קשן של הקריירה שלו.

– לחשוב שקליבלנד ויתרה גם על וונץ וגם על דשון ווטסון.

– לחשוב שזה מה שדאנדרה הופקינס עושה כשהוא לא מתאמן.

– וכמה גרוע ברוק אוסווילר אם הוא לא הצליח להוציא כלום מדאנדרה הופקינס?

– וויל פולר, הרסיבר של יוסטון – 13 תפיסות העונה, שבע מהן לט"ד. מדהים.

סמית'רוק פארק. יש אנשים שטיפסו על הסלע הזה, נשבע

– אחרי המשחק הטוב של המחזור ואולי של העונה, אין ברירה אלא לחזור למשחק הגרוע של המחזור, אולי של העונה – זה של יום חמישי. אין לי הרבה מה להגיד על המשחק עצמו חוץ מזה שאלוהים יודע איך בדיוק מיאמי נמצאת עם מאזן חיובי (והיא ניצחה קבוצות לא רעות, כן? אטלנטה, צ'ארג'רס, טנסי. וגם זה לא הבית הקל שלה – היא שיחקה רק פעמיים מול הג'טס, ניצחה פעם אחת והפסידה אחד). העניין המרכזי מהמשחק הזה הוא כמובן הפגיעה בג'ו פלאקו. פגיעה שמהווה דוגמא קלאסית לבעיה שהליגה תקועה בה היום. דיברתי על זה קצת בתגובות שבוע שעבר ואני חושב ששווה להרחיב על זה עוד.

במכללות, אחריהן אני עוקב לא מעט, הכניסו לפני שנה חוק שכל פגיעת טארגטינג (בעקרון, עבירה של פגיעה בראש של השחקן) מחייבת הרחקה של השחקן. אחרי שנה וחצי של החוק הזה, היית מצפה ששחקנים כבר ילמדו איך להמנע מהעבירה הזאת וכמות ההרחקות תרד, אבל מה שקרה הוא בדיוק הפוך – כמות ההרחקות על העבירה הזאת גדלה פי כמה וכמה. למעשה, אני לא זוכר משחק מכללות השנה שראיתי ולא הורחק בו שחקן, לפעמים יותר. וכשאתה רואה את המשחקים עצמם, בדיוק כמו במשחק ביום חמישי, אתה תוהה כמה לשחקן הפוגע היתה באמת שליטה בפגיעה שלו. תנסו אתם לרוץ בשיא המהירות ואז בשניה אחת לבלום. זה כמעט בלתי אפשרי. ומה שעוד יותר בלתי אפשרי זה לחזות לאן השחקן שאתם רוצים לתקל הולך לרוץ. אם תסתכלו על הסרטון של פלאקו, הרי שברור שהמגן חשב שהוא הולך לנסות להשיג את הפירסט דאון, רק שברגע האחרון, כשהוא ראה את המגן מתקרב אליו, הוא החליט לעשות סלייד, מה שגרם לכך שהשחקן פגע בו בראש במקום באיזור הבטן-חזה.

הליגה מאוד רוצה לטפל בפגיעות ראש (והמחזה של פלאקו מסטול על המגרש אחרי הפגיעה זה אסון יחסי ציבור מבחינתה) אבל אני לא בטוח – אפילו אם יכניסו ענישה מחמירה כמו במכללות – שהיא באמת מסוגלת לטפל בזה, פשוט כי זה המשחק.

– ההפסד על האפס של מיאמי, דרך אגב, היה השאט-אאוט השישי של העונה. בכל העונה שעברה היו ארבעה כאלו, למקרה שאתם תוהים. אם אני זוכר נכון, היו כבר 22 משחקים השנה שבהם לא הובקע ט"ד התקפי. כן, יתכן שיש קצת בעיה לליגה.

– Note לאריאל מהעתיד – לא משנה כמה טמפה עושה, אל תקפוץ על העגלה שלה. וג'יימיס ווינסטון – זה לא זה.

– אין לי הרבה מה להגיד על הסאנדיי נייט, בעיקר כי צפיתי במשחק בייסבול המטורף שהלך במקביל, אבל בדקות שכן ראיתי זה היה נראה שאולי כדאי שהצוות המקצועי של דטרויט יכין איזה פליי או שניים לרד זון. אתם יודעים, למקרה שתגיעו לשם ותצטרכו להכניס ט"ד (חמישה שערי שדה, אף ט"ד. וגם, דאון רביעי אחרון מזעזע).

– דיברתי על פציעות ראש קודם, אבל הפציעה המדוברת בליגה היום היא זו של זאק מילר משיקגו שהיו אפילו דיבורים על זה שהוא עשוי לאבד את הרגל בגללה (כרגע אומרים שהיא תהיה בסדר). כמובן, צריך לזכור שפציעות מהסוג הזה יכולות לקרות בכל ספורט (תשאלו את גורדון היווארד), אבל זה עוד אחד מהדברים האלו שמזכירים לנו שמדובר בשחקנים שמסכנים את הבריאות שלהם, כנראה לכל החיים, לטובת ההנאה שלנו. לא, אין לי מסקנות מזה.

– Will the real Cam Newton please stand up?

– רגע, רגע, זה נכון מה שאני רואה כרגע, הבילס על 5-2? וזה אפילו לא הבית החלש שלהם שאפשר להאשים אותו – יש להם משחק אחד בדיוק מול הג'טס. מצד שני, חשוב לזכור – יש להם משחק אחד בדיוק נגד קבוצה שכרגע נמצאת בפלייאוף (קרולינה), וגם אותו הם הפסידו. אבל למרות כל הסיוגים הנכונים, קשה שלא להיות מבסוטים על הבילס האלו, כי לא רק שהם מנצחים – הם גם עושים את זה בעונה שהיתה אמורה להיות עונת בניה. הרי הם נפטרו מכמה חוזים כבדים, כולל הטרייד שבוע שעבר עם ג'קסונוויל על מרסל דריוס ואפילו את הק"ב שלהם הם בקושי השאירו בקבוצה. בינתיים, זה עובד מצוין. טיירוד טיילור לא מתבקש לעשות יותר מדי אבל את מה שהוא עושה הוא עושה טוב מאוד (8 ט"ד, רק 2 אינטרספשנס העונה), לשון מקוי מריץ את הכדור ובעיקר ההגנה נותנת עבודה.

עם איך שה-AFC נראה השנה, המחשבה על פלייאוף ראשון במילניום הזה לבפאלו לא מופרכת. אמנם החודש הקרוב כולל מפגשים לא קלים עם הסיינטס, צ'ארג'רס, צ'יפס ופאטס אבל נראה שאפילו מאזן 9-7 עשוי להכניס אותך לווילד קארד. לבילס יש עוד שני מפגשים עם מיאמי, משחק מול הקולטס והג'טס – ניצחונות שם ואולי יש להם סיכוי. כמובן, אלו הבילס, אז אתם יודעים.

– לגבי הריידרס – העיקר שאחרי הניצחון שבוע שעבר על קנזס סיטי דיברו על איך הם הצילו את העונה שלהם. כרגע הקבוצה של שנה שעברה נראית כמו one-year wonder. ההגנה חלשה, אין משחק ריצה וגם קאר נראה הרבה פחות טוב ממה שחשבנו. לך תסמוך על קבוצות של ג'ק דל ריו.

– המאנדיי נייט היה משחק מוזר מאוד. בהתחלה דנבר בכלל לא נראו יריב לקנזס סיטי. ואז הצ'יפס התחילו לחלק מתנות לדנבר ודנבר לא ממש רצו לקחת אבל איכשהו התחילו להריץ את הכדור והצליחו להתקרב. ואז הצ'יפס התעוררו והעסק נגמר.

באופן כללי צריך לומר שטרבור סימיאן פשוט לא מספיק טוב להיות פותח אצל קבוצה שרוצה להגיע לאן שבוע בליגה הזאת. ובאמת הרף לא כזה גבוה בימינו. קו ההתקפה שלו גרוע ולא איפשר לו זמן אבל זה לא תירוץ לביצועים העלובים האלו. לפרקים במשחק הוא נראה קלולס לגמרי. וזה די לא הוגן כלפי ההגנה של דנבר שאמנם לא עילית ברמה של הקבוצה שלקחה סופרבול אבל היא עדיין מצוינת למרות העזיבה של פיליפס – אבל פשוט לא יכולה לעזור כשההתקפה עושה כל כך הרבה שטויות (ולא עזרו פאמבל בהחזרת פאנט ורסיבר בשם פאולר שממש טוב בלהפיל כדורים). כל פעם שהיה נראה שדנבר מאיימת לחזור למשחק הוא מסר איזה אינטרספשן מזעזע או המרה לשתי נקודות שלא היתה קרובה לרסיבר. נורא. מעניין מה אלווי יעשה בפגרה הקרובה, כי סימיאן זה בפירוש לא הפתרון. עוד שבועיים הפטס מגיעים לדנבר, אולי שווה לו לפתוח עם אוסווילר, בכל זאת – הוא ניצח את הפטס שם לפני שנתיים.

– לגבי קיי סי, משבוע לשבוע אני משתכנע פחות. ההגנה שלהם לא מרשימה יותר מדי, החסרון של אריק ברי די בולט ובהתקפה הם בסדר אבל חזרו להזכיר את קנזס סיטי של שנים קודמות. הם עדיין נראים פייבוריטים לקחת את המקום הראשון ב-AFC לטעמי אבל זה היה משחק שהם היו צריכים לקחת ב-30 הפרש, לא עשר. וזה אחרי שהם נתנו למשחק מול אוקלנד לחמוק להם לפני שבוע. יש מצב שהם הגיעו לשיא מוקדם מדי (מה שעדיין לא פוסל שהם יחזרו לשיא שוב, כמובן)

עם קצת עזרה, זה נראה כמו המערב הפרוע

– מאט ראיין וגשם – לא שילוב מוצלח. (יוצאי פורום אמריקאי בוואלה יבינו)

– סן דייגו היא קבוצה של אהבלים. זהו, אין לי מה להוסיף.

– הא, אני לא יכול יותר עם ה-LAC כקיצור של הצ'ארג'רס. כל הזמן זה נראה לי שהקליפרס משחקים. אולי הגיע הזמן שיחליפו את הכינוי שלהם כי הם עברו עיר. מה לגבי – לוס אנג'לס לוזרס? רגע, גם זה בעייתי.

– אירוני משהו, עונה וחצי מינסוטה מפנטזת על הרגע שטדי ברידג'ווטר חוזר מהפציעה שלו וכשהוא סוף סוף בריא – הם על מאזן של 6-2 כשקייס קינום מוביל אותם. לך תחליט מה לעשות עכשיו.

כמה מילים על טריידים שנעשו בשעות האחרונות:

  • הטרייד שפחות ידברו עליו אבל לטעמי הרבה יותר משמעותי לעונה הוא זה שבו סיאטל הביאו את דואן בראון, האופנסיב ליינמן של יוסטון. סיאטל אמנם שילמו פרימיום על הטרייד הזה – גם בחירת סיבוב שני בעוד שנתיים (את זו של השנה הקרובה הם נתנו לג'טס בתמורה לריצ'ארדסון) וגם את הקורנר ג'רמי ליין, אבל לאור הבעיות שלהם באופנסיב ליין זה לגמרי הימור משתלם מבחינתם, במיוחד כשהתחרות ב-NFC כל כך רדודה. לטעמי, זה הופך אותם למועמדים מספר אחד לסופרבול בחטיבה כרגע (וסליחה מאוהדי פילי).
  • מבחינת יוסטון, זה גם טרייד מצוין (איך אוהבים להגיד בהייטק – win-win). בראון שיחק משחק אחד בדיוק השנה (היה בהולדאאוט עד למשחק האחרון מול סיאטל) והם הוכיחו שהם יכולים להסתדר בלעדיו. בנוסף, הם קיבלו עזרה שהם צריכים בקורנר (כמו ש-450 היארד של ווילסון הראו לנו) ובחירת סיבוב שני שווה בהחלט.
  • הטרייד של הפטס על גארפולו כמובן יגרוף הרבה מאוד פרשנויות. בראיה ראשונית התהיה היא – איך הפטס הוציאו כל כך מעט אחרי ששמענו שקליבלנד היו מוכנים לתת להם את הבחירה ה-12 בדראפט האחרון (שמועה שהיום טוענים שהיא לא נכונה). כשמסתכלים על המצב בצורה מפוכחת קצת יותר, נראה שזאת עסקה לא רעה לפטס. הבחירה של הניינרס תהיה מהגבוהות, כנראה טופ 3, מה שהופך את הסיבוב השני לסוג של סוף סיבוב ראשון. בנוסף, גארפולו מסיים חוזה, כך שהאופציה היחידה שלהם להרוויח ממנו משהו (לפי דיווחים הוא סירב להאריך חוזה, מה שהגיוני לגמרי – האיש רוצה לשחק ובריידי לא עושה סימנים של פרישה) היתה לשים עליו פרנצ'ייז, לקוות שהוא יחתום עליו ושמישהו ייקח אותו במחיר גבוה מאוד. כרגע הם מקבלים משהו בטוח ביד ובכל מקרה הקבוצה הזאת תלויה בבריידי לגמרי, אז מה זה כבר משנה אם המחליף שלו הוא גארפולו או הויר? בלי בריידי בכל מקרה הם לא מגיעים לכלום.
  • החדשות הטובות הנוספות מבחינת אוהדי פטס זה שעכשיו די ברור שבריידי לא מתכוון לפרוש אחרי העונה הזאת. קשה לי להאמין שבליצ'ק היה עושה כזה טרייד אם בריידי היה נותן איזה שהיא אינדיקציה על פרישה.
  • מבחינת הניינרס, זה טרייד מושלם. הם שומרים על הבחירה הראשונה שלהם שיכולה להפוך לשחקן מאוד משמעותי, או יותר טוב מזה – טרייד דאון לקבוצה שנואשת לק"ב (הלו, דנבר! הלו, ג'טס!) בשביל כמה בחירות דראפט שיאפשרו למלא מספר עמדות שבהן יש להם חוסרים. יותר מכך, הם מקבלים את גארפולו לאודישן של שמונה משחקים שבו הם יכולים להחליט אם הוא באמת שווה את הפרנצ'ייז/הארכת חוזה. ואם מה שכל השחקנים בניו אינגלנד אומרים על גארפולו נכון, הרי שהשילוב שלו עם קייל שנהאן עשוי סוף סוף לקחת את הניינרס חזרה להיות קונדטנדר.

– עוד דבר שקרה הלילה זה שבית המשפט שוב דחה את הערעור של אליוט וכרגע (נכון לשניה זאת, בטח מחר זה שוב ישתנה) ההשעיה שלו נכנסת לתוקף. אין לי כמובן עניין להכנס לנושא המשפטי, הדבר החשוב שקרה מכל הסאגה הזאת הם הדיווחים שג'רי ג'ונס עובד על סיום ההעסקה של רוג'ר גודל כקומישנר, מן הסתם בעקבות ההשעייה הזאת.

כתבתי כבר לא מעט פעמים שרוג'ר גודל הוא קומישנר גרוע. בעצם, לא גרוע. איום ונורא יהיה מדויק יותר. הסיבה שהוא כל כך גרוע זה שאין לו שום יכולת לעבוד עם השחקנים ולנטרל איומים פוטנציאלים. בניגוד לאדם סילבר (ושטרן לפניו) ב-NBA, נראה שגודל מעדיף ללכת ראש בראש עם השחקנים פעם אחר פעם. זה קרה בתיק בריידי ודיפלייטגייט, זה קרה עם סיפור ריי רייס, זה קורה עם סיפור העמידה בהמנון שבו הוא לא הצליח לעבוד עם השחקנים ולשמור את זה על אש קטנה ועכשיו גם עם פרשיית אליוט. נדמה שאין מוקש שגודל לא מצליח לדרוך עליו.

עכשיו, יגידו אנשים – גודל בסך הכל עושה מה שהבעלים של הליגה רוצים. ואני מסכים שזה המצב. רק שבסופו של דבר, הגישה הזאת שהקומישנר הוא נציג הבעלים בלבד, היא גישה שיורה לבעלים ברגל. ובסוף, הגישה הזאת התנגשה עם הבעלים עצמם. אם במקרה של דיפלייטגייט הוא נתקל בבוב קראפט, בן אדם שטובת הליגה בלבד מול העיניים שלו (כזכור, קראפט היה האיש שגישר בחוזה האחרון ממש לפני שהשביתה יצאה לפועל ובכלל – שווה לראות איך שחקנים מדברים על האיש) הרי שעכשיו הוא נתקל בג'רי ג'ונס, אגואיסט שמעניין אותו רק מה שטוב לדאלאס קאבויוז (שזה חלק מהסיבה שהוא דחף את גודל להכנס בפטס בזמנו, לדעתי). בסוף, הגישה של גודל הפכה לחרב פיפיות. ואם הבעלים של הליגה לא יבינו שהם חייבים לעבוד עם השחקנים, מתישהו זה גם יוביל לפיצוץ הרבה יותר גדול להערכתי.

צריך לזכור – החוזה הקיבוצי ב-NFL הוא הכי פחות ידידותי לשחקנים שיש בליגות המקצועיות בארה"ב ובכלל בעולם. זה המקום היחיד אולי שבו החוזים הם לא מובטחים, מה שהופך את הקריירה של כל שחקן לתלויה באוויר. עונה אחת גרועה, פציעה אחת – ואתה מחוץ לליגה. הסיבה שהחוזה הוא כזה היא שלשחקני פוטבול, בניגוד לשחקני כדורסל ואפילו בייסבול או הוקי, אין שום אופציה אחרת. העונה היא קצרה וכל השבתה של כמה משחקים פוגעת להם קשה מאוד בכיס. אין להם אירופה (כמו בכדורסל) או יפן והקאריביים (כמו בבייסבול) ללכת לשחק שם. עכשיו, תוסיפו לזה את היחס של הבעלים לשחקנים כפי שהשתקף בדבריו של הבעלים של יוסטון השבוע, את נושא הפגיעות מזעזועי מוח ועכשיו את איך שהליגה נוהגת בשרירותיות עם ההשעיות – מתכון בטוח לפיצוץ.

בנושאים קצת פחות רציניים:

– בכל שבוע פיטסבורג מביאים לנו בחגיגת ט"ד חביבה אחרת. טוב לראות שיש דברים שעובדים עליהם באימונים:

https://twitter.com/NFL_Memes/status/924811958129496064

– והאיגלס עדיין באווירת פלייאוף בייסבול:

– שופטים מתואמים זה לפעמים מאוד משעשע:

https://twitter.com/NFL_Memes/status/924787181100699649

טוב, יומן אליפות קצר. ראיתי רק חלקים מהמשחק אבל נראה לי שהכיוון ברור – הקבוצה הזאת הרבה פחות מרשימה מקבוצות האליפות של 2014 ו-2016. ההגנה השתפרה מהשבועות הראשונים, אין ספק ואם היא תמשיך ככה אז אפשר יהיה לחשוב על ריצת סופרבול, אבל זה רק בתנאי שדברים ישתנו בהתקפה.

הדבר הראשון שקופץ לעין זה עד כמה הפטס השנה גרועים ברד זון. פעם אחר פעם מגיעים לשם ולא מצליחים לעשות כלום. וזה כשגרונקובסקי כן בריא. הסיבה לזה, אני חושב, זה שהפטס מסתמכים הרבה יותר על ראנינג בק שיתפסו מסירות, מה שעובד במגרש פתוח אבל פחות כשהשדה קצר. בנוסף, קוקס הוא רסיבר של מהירות ומתקשה במגרש צפוף. מעל הכל, הבעיה היא במשחק הריצה – היכולת של בלאונט שנה שעברה (18 ט"ד, אם אני זוכר נכון) להשיג את היארדים הקצרים ליד האנדזון היתה קריטית וכרגע אפילו שיש לנו ארבעה ראנינג בקס, חלקם נותנים גם עבודה יפה מאוד, אף אחד מהם הוא לא כלי רד זון קרוב בכלל למה שבלאונט היה. כתוצאה, אין בעיה להגנה היריבה לשמור בצורה יותר צמודה על הרסיברים והתוצאות ברורות.

נקודה אופטימית ששווה לדבר עליה – הפטס השנה מנצחים גם בגלל הדברים הקטנים. אם יש משהו שבליצ'ק מאוד מקפיד לדבר עליו זה שאין שני צדדים למשחק אלא שלושה. התפקיד הראשון של בליצ'ק היה מאמן ספיישל טימס ואם יש לך סיכוי לקבל תשובה טובה לשאלה מבליצ'ק הרי שזאת שאלת ספיישל טימס. השנה ממש רואים איך זה גם מנצח משחקים. לא רק הפאנט שהפך לסייפטי (יותר טפשות של הרסיבר מאשר משחק טוב של הפטריוטס), אלא גם חסימות של פילד גולס, קיק-אוף שננעץ בתוך החמש של היריבה, מה שמכריח אותם להחזיר את הבעיטה ואז להיות מתוקלים בתוך העשרים ועוד מלא דברים קטנים מהסוג הזה. שימו לב שגם גוסטובסקי, ששנה שעברה היה נראה קרוב מאוד להדחה, השנה נותן עבודה ונראה שוב כמו אחד הקיקרים הטובים בליגה.

עם כל זה, קשה שלא לראות את העובדה שהפטס מנצחים משחקים בקושי. למרות המאזן המחמיא של 6-2, כמעט כל ניצחון הוא ניצחון דחוק הכולל בתוכו לא מעט מזל (נניח, שתי החמצות פילד גולס של סן דייגו השבוע, החמצות בשבוע שעבר של אטלנטה וכו'). יש שתי תוצאות אפשריות של המצב הזה – הראשון זה שהקבוצה לא טובה כמו המאזן שלה ובסוף זה יתפוצץ. ראינו את זה קורה לא מעט פעמים עם הפטס. האופציה השניה היא שמדובר בקבוצה קשוחה שיודעת לקחת משחקים קשים. עם סטרץ' של חמישה משחקי חוץ (אחד הוא ביתי כביכול אבל במקסיקו) מתוך ששת המשחקים הבאים אחרי הביי, נוכל לדעת טוב יותר מה יש לנו ביד.

נו האדל
ריגושים זולים