זוכרים לפני שנה, היה שיר כזה, אני אפילו חושב שהוא זכה בשיר השנה של גלגלצ – Cheap Thrills של סיה

אז פלייאוף הבייסבול לפעמים מרגיש ככה. כל כך הרבה קורה בפלייאוף הזה שאתה ממש מתמכר לריגושים שלו. עוד מהפך ועוד מהפך. עוד הומראן ועוד הומראן. ואז מגיע משחק מספר שבע, המשחק האולטימטיבי, ויוסטון עולה ליתרון 5-0 באינינג השני ולא שומטת אותו עד הסוף ואתה מרגיש טיפה מרוקן. נגמרה לה העונה, נגמר המשחק – איפה הריגושים הזולים שלי?

אז הנה כמה מחשבות על הפלייאוף הזה ובמיוחד על הוורלד סירייס, כי הרי בסוף זה מה שכולם זוכרים.

– את השער הזה למטה פרסמו בספורט אילוסטרייטד ב-2014. בצורה נבואית כמעט הם חזו אליפות עולם של יוסטון ב-2017 ולא סתם, שמו על השער את ג'ורג' ספרינגר – אז שחקן צעיר ולא ידוע והיום – ה-MVP של הוורלד סירייס.

כמובן, SI מפרסמים כנראה כזה שער פעם בשנה, אולי יותר, ומדי פעם מצליח להם, אבל לא היה מדובר אז בנבואה מופרכת. כי יוסטון עשו את הכל נכון. אחרי ששנה שעברה הקאבס לקחו אליפות על ידי פירוק מחדש של הקבוצה, הפסד של 100 משחקים בעונה על מנת לבחור שחקנים צעירים ומבטיחים (במקומות אחרים קוראים לזה טאנקינג, בבייסבול זה פשוט תהליך בניה), יוסטון חזרו על המתכון הזה השנה, רק פי כמה וכמה. יוסטון עברו לא פחות משלוש שנים רצופות של 100 הפסדים, מה שאיפשר להם להביא אוסף אדיר של חבר'ה צעירים שהפכו לבסיס של קבוצת האליפות הזאת.

– למעשה, כשמסתכלים על הסגל הזה של יוסטון שזכה באליפות, זה די מדהים לגלות שלמעט שלושה שחקנים משמעותיים (עוד שניה נגיע אליהם) כל הקבוצה גדלה בבית. אלטובה (ה-MVP של העונה קרוב לודאי), קוריאה, ספרינגר, ברגמן (הוא משלנו! והוא מדהים) וגם הפיצ'רים הצעירים שלהם – קייקל, מקלורס, מורטון – כולם שחקנים שיוסטון בחרו וגידלו אצלם. אני לא חושב שיש תקדים לקבוצה אלופה עם כל כך הרבה שחקנים צעירים Home grown.

– ההצלחה הזאת עומדת בניגוד די חד לקבוצה שאותה הם ניצחו כדי לקחת את האליפות, הדודג'רס. לא שלדודג'רס אין מלא שחקני בית. מקלייטון קרשאו הותיק, דרך קורי סיגר שהיה רוקי השנה עונה שעברה וכלה בבלינג'ר שיהיה רוקי השנה העונה, אבל עדיין מדובר בקבוצה עם הפיירול הגדול בליגה, שמאז שנרכשה לפני כחמש שנים, הוציאה כספים מטורפים במטרה להביא אליפות ראשונה ללוס אנג'לס מאז 1988. אז אליפות היא לא הצליחה להביא, אבל היא הגיעה קרוב לשם ונראה שקיבלה את המזכר לגבי הצורך לגדל את השחקנים אצלך בבית.

– אבל אל תטעו, יוסטון לא היתה לוקחת אליפות בלי נוכחות ותיקה. הראשון – קרלוס בלטראן הותיק – לא היה משמעותי בכלל על המגרש, אבל הניסיון שלו (זה הוורלד סירייס השלישי שלו כמדומני) היה קריטי מבחינת השחקנים הצעירים. אצל אוהדי המטס האליפות הזאת לא תימחה את הסטרייקאאוט ההוא שסיים את ריצת הפלייאוף שלהם אי אז לפני יותר מ-10 שנים, אבל מבחינתו היא הדובדבן על הקצפת של קריירה שתסתיים קרוב לודאי בהול אוף פיים.

השחקן השני הותיק שראוי להזכיר הוא הקאצ'ר בראיין מקאן, שאולי לא חובט יותר מדי אבל הנוכחות שלו מאחורי הצלחת היתה משמעותית מאוד.

אחרון אחרון חביב בכלל לא היה אמור להיות שם. ב-31 לאוגוסט, שעה לפני שהמועד האחרון לטריידים חולף, התקשר ה-GM של יוסטון לעמיתו בדטרויט והציע ערימה של שחקנים צעירים בשביל ג'סטין ורלנדר. לורלדנר, הפיצ'ר הול אוף פיים עתידי, אחד שזכה בכל פרס אפשרי, היו עשר דקות להחליט האם הוא מוכן לעבור ליוסטון ולעזוב את דטרויט שהיתה הבית שלו מאז שעלה למייג'ורס לפני 11 שנים. ורלנדר שקל, התייעץ בארוסתו קייט אפטון, ובסוף החליט שהסיכוי לאליפות שחמקה ממנו (ורלנדר שיחק בשני וורלד סירייס לפני כן, בשניהם היה רע והקבוצה שלו הפסידה) מכריע והחליט לעבור. העסקה עצמה הושלמה דקה לפני תום המועד. ורלנדר היה סנסציוני בשני השלבים הראשונים של הפלייאוף, נגד בוסטון ואחר כך יורה משחק מלא של 116 זריקות מול היאנקיז. בוורלד סירייס הוא היה קצת פחות מדהים, במשחק הראשון היה בינוני (אבל הקבוצה שלו ניצחה עם קאמבק מהסרטים), במשחק השני שלו הוא היה אדיר אבל בסוף נכנע באינינג השישי והפסיד את המשחק. בסוף זה לא כזה משנה, הדבר היחיד שחשוב זה שהוא אלוף. מגיע לו.

– כמובן, אי אפשר בלי גיבורים טרגיים. בעיניי הם לא פחות מעניינים מאשר אלו המנצחים, לפעמים אפילו יותר. ובפלייאוף הזה לא חסרו כאלו. כריס סייל שהתפרק בשורות בוסטון ועלה לה בסדרה מול יוסטון. דאסטי בייקר עליו כתבתי בפריוויו לפלייאוף, ששוב הצליח להפסיד בפלייאוף ושילם על כך (שלא בצדק לטעמי) במשרה שלו. קודי בלינג'ר, הרוקי המדהים של הדודג'רס שנפסל לא פחות מ-17 פעמים בסטרייקאאוט בוורלד סירייס ופשוט לא הצליח להתמודד עם הכדור המסובב שהמגישים של יוסטון זרקו לו שוב ושוב.

אבל הגיבור הטרגי הגדול מכולם הוא כמובן קלייטון קרשאו. האמת היא שאין לי ממש סימפטיה לדודג'רס כמועדון אבל אם היה משהו ששווה זכיה שלהם באליפות הרי זה לראות את קרשאו לוקח אחת כזאת. הכל היה מוכן במקום כדי שקרשאו – גדול המגישים של דורנו ואחד הגדולים בהיסטוריה – יוכל סוף סוף למחוק את תווית הנחנק בפלייאוף שלו, אבל קרשאו נכשל. במשחק הראשון שלו בסדרה הוא דווקא היה אדיר, יורה שבעה אינינגים נקיים עם 11 סטרייקאאוטס. אבל אז הגיע משחק 5 ביוסטון, כזה שהיה יכול להביא לדודג'רס יתרון 3-2, שדי יבטיח אליפות (שני המשחקים הבאים היו אצלם בבית) והקבוצה שלו נתנה לו יתרון 4-0, אבל הוא איבד אותו. ואז נתנה לו יתרון 7-4 – וגם אותו הוא איבד.

הסיכוי האחרון של קרשאו למחוק את התווית הזאת הגיעה היום. על שני ימי מנוחה, כמו סנדי קופאקס המגיש האגדי של הדודג'רס בזמנו, כמו מאדיסון באמגרנר לפני שלוש שנים, קראשו עלה להגיש כרליבר ונתן הופעה מעולה של ארבעה אינינגים נקיים. הופעה שהיתה נרשמת בספרי ההיסטוריה אם לא היה עולה כשהפיגור של הקבוצה שלו כבר גדול מכדי להמחק. טראגי.

– אמנם אני לא חסיד גדול של הדודג'רס אבל רבאק, איזה מועדון נוסטלגי עם היסטוריה שהיא כמעט מפת דרכים של אמריקה ב-70 השנים האחרונות. רק תראו מי עלה להגיש את הפירסט פיץ' בארבעת המשחקים האלו – אשתו ובתו של ג'קי רובינסון, האיש ששבר את ההפרדה הגזעית בספורט האמריקאי. וינס סקאלי, השדר האגדי של הדודג'רס במשך יותר מ-60 שנה (עוד כשהיו בברוקלין) שפרש רק לפני שנה. טומי לאסורדה המאמן האגדי ואחרון אחרון חביב הלילה – סנדי קופאקס האגדי, אולי הספורטאי היהודי הגדול בהיסטוריה. תענוג.

– אמרתי את זה לא פעם, אבל פלייאוף בייסבול הוא כמעט הדבר הכי רנדומלי שיש. קחו את הבחור פה בתמונה למטה. לא, זה לא ת'ורמונד ממשחקי הכס, זה ג'סטין טרנר של הדודג'רס. האיש היה חם אש בפלייאוף. ניצח כמעט לבדו את הסדרות מול אריזונה ואז הקאבס. ואז בוורלד סירייס הוא פשוט נעלם. כי ככה זה פלייאוף בייסבול.

מהצד השני, קחו את ספרינגר, ה-MVP של סדרת הגמר. האיש ירה לחמישה הומראנס בסדרה הזאת, ארבעה משחקים רצופים עם הומראנס, פשוט פירק את ההגשה של הדודג'רס. עד כדי כך שאף אחד לא יזכור לו שאת המשחק הראשון בסדרה הוא התחיל עם ארבעה סטרייקאאוטס ובסדרה הקודמת מול היאנקיז הוא היה אולי השחקן הכי גרוע של יוסטון. פלייאוף בייסבול.

– אז אם הוא כל כך רנדומלי, האם יש דברים שאפשר כן להגיד עליו? ובכן, שאלה טובה.

נתחיל בדייב רוברטס, המאמן של הדודג'רס. רוברטס (אוהדי רד סוקס ויאנקיז זוכרים אותו מצוין כזה שגנב בסיס באינינג התשיעי של משחק ארבע בסדרה המיתית בין שתי הקבוצות ב-2004, גניבת שהיתה ירית הפתיחה לקאמבק הגדול בהיסטוריה) בא לסדרה הזאת עם הבולפן (מגישים מחליפים) אולי הכי טוב במשחק. בטח בהשוואה לבולפן הנורא של יוסטון. כתוצאה מכך, הוא היה יכול להרשות לעצמו לבוא עם תוכנית משחק מסודרת מהבית. הוא יתן לפותח שלו ארבע-חמישה אינינגים וברגע שהפותח יראה סימן הכי קטן לבעיה, הוא ישלוף אותו מהמשחק לטובת המגישים המחליפים המצוינים שלו.

הבעיה עם תוכנית מהבית זה שהיא עובדת מצוין – עד שהיא לא עובדת. במשחק 2 המדהים, רוברטס שלף את ריץ' היל שנראה טוב מאוד אחרי ארבעה אינינגים בלבד, הקבוצה שלו הגיעה לאינינג השמיני ביתרון 3-1 והוא שלח את הקלוזר שלו ואחד הטובים בליגה, קנלי ג'נסן, לסגור את המשחק – רק בשביל ג'נסן לאבד את היתרון ולשלוח את המשחק לאקסטרה-אינינגים, שם יוסטון ניצחה. המקובעות של רוברטס התגלתה עוד יותר במערומיה במשחק האחרון בסדרה. יו דארוויש נראה מזעזע מול יוסטון במשחק מס' 3 והחזיק פחות משני אינינגים, כך שאפשר היה לצפות לבעיות ממנו גם במשחק שבע. אבל רוברטס חיכה יותר מדי עם החילוף של דארוויש כשזה נקלע לבעיות כבר בהתחלה, ולפני שהוא שם לב – הוא מצא את עצמו בפיגור חמש ריצות, פיגור ממנו אף פעם לא יצא.

מהצד השני, המאמן של יוסטון, איי ג'יי הינץ', אף פעם לא בא עם תוכנית קבועה. משחק אחד הוא מעלה את לאנס מקלורס הפותח לארבעה אינינגים שסוגרים את המשחק, משחק אחר (הלילה) הוא נותן לצ'רלי מורטון להגיש ארבעה אינינגים לסגור את המשחק ולא מתפתה לתת לבולפן (המזעזע) שלו הזדמנות לחרב את המשחק. תמיד הלך עם השחקן לפי ההרגשה שלו ולא כפה את התוכנית מהבית. אז אולי זה הלקח שלנו – גמישות מחשבתית חשובה.

עוד משהו שברור מהסדרה והפלייאוף הזה – הכדור הארוך פה להישאר. דיברתי על זה בטור פריוויו לפלייאוף, על כך שיש בשנתיים האחרונות עליה אדירה בכמויות ההומראנס, אז בפלייאוף הזה המגמה המשיכה בגדול. משחק מספר 5 בוורלד סירייס היה אולי ההוכחה הכי טובה לכך – משחק שנגמר 13-12 ליוסטון כשבערך כל כדור שנחבט עובר את הגדר. התיאוריה שדיברתי עליה בטור על כך שהכדור "Juiced" צברה לעצמה הרבה מאוד תומכים במהלך הפלייאוף, כולל לא מעט פיצ'רים, ויהיה מעניין אם הליגה – שעדיין מכחישה שיש איזה שהוא שינוי בכדור – ישאירו את המצב כמות שהוא או ינסו לשנות אותו.

מה עוד למדנו? שהדרך הכי טובה להביא אליפות לעיר שלך היא כנראה לדאוג שיהיה בה אסון גדול.

ואולי כן אפשר לחזות מה יקרה בפלייאוף, תראו את ההימור שלי בטור  לפני הפלייאוף, בכל הסדרות למעט אריזונה מול הדודג'רס צדקתי, כולל בזהות האלופה. מי אמר שמדובר בקראפשאט?

יאללה בייסבול, תהנה בחופשה. נתראה אוטוטו, עוד ארבעה חודשים

נו האדל
נו האדל