ריגושים זולים

יוסטון אסטרוס אלופי עולם. מה למדנו?

זוכרים לפני שנה, היה שיר כזה, אני אפילו חושב שהוא זכה בשיר השנה של גלגלצ – Cheap Thrills של סיה

אז פלייאוף הבייסבול לפעמים מרגיש ככה. כל כך הרבה קורה בפלייאוף הזה שאתה ממש מתמכר לריגושים שלו. עוד מהפך ועוד מהפך. עוד הומראן ועוד הומראן. ואז מגיע משחק מספר שבע, המשחק האולטימטיבי, ויוסטון עולה ליתרון 5-0 באינינג השני ולא שומטת אותו עד הסוף ואתה מרגיש טיפה מרוקן. נגמרה לה העונה, נגמר המשחק – איפה הריגושים הזולים שלי?

אז הנה כמה מחשבות על הפלייאוף הזה ובמיוחד על הוורלד סירייס, כי הרי בסוף זה מה שכולם זוכרים.

– את השער הזה למטה פרסמו בספורט אילוסטרייטד ב-2014. בצורה נבואית כמעט הם חזו אליפות עולם של יוסטון ב-2017 ולא סתם, שמו על השער את ג'ורג' ספרינגר – אז שחקן צעיר ולא ידוע והיום – ה-MVP של הוורלד סירייס.

כמובן, SI מפרסמים כנראה כזה שער פעם בשנה, אולי יותר, ומדי פעם מצליח להם, אבל לא היה מדובר אז בנבואה מופרכת. כי יוסטון עשו את הכל נכון. אחרי ששנה שעברה הקאבס לקחו אליפות על ידי פירוק מחדש של הקבוצה, הפסד של 100 משחקים בעונה על מנת לבחור שחקנים צעירים ומבטיחים (במקומות אחרים קוראים לזה טאנקינג, בבייסבול זה פשוט תהליך בניה), יוסטון חזרו על המתכון הזה השנה, רק פי כמה וכמה. יוסטון עברו לא פחות משלוש שנים רצופות של 100 הפסדים, מה שאיפשר להם להביא אוסף אדיר של חבר'ה צעירים שהפכו לבסיס של קבוצת האליפות הזאת.

– למעשה, כשמסתכלים על הסגל הזה של יוסטון שזכה באליפות, זה די מדהים לגלות שלמעט שלושה שחקנים משמעותיים (עוד שניה נגיע אליהם) כל הקבוצה גדלה בבית. אלטובה (ה-MVP של העונה קרוב לודאי), קוריאה, ספרינגר, ברגמן (הוא משלנו! והוא מדהים) וגם הפיצ'רים הצעירים שלהם – קייקל, מקלורס, מורטון – כולם שחקנים שיוסטון בחרו וגידלו אצלם. אני לא חושב שיש תקדים לקבוצה אלופה עם כל כך הרבה שחקנים צעירים Home grown.

– ההצלחה הזאת עומדת בניגוד די חד לקבוצה שאותה הם ניצחו כדי לקחת את האליפות, הדודג'רס. לא שלדודג'רס אין מלא שחקני בית. מקלייטון קרשאו הותיק, דרך קורי סיגר שהיה רוקי השנה עונה שעברה וכלה בבלינג'ר שיהיה רוקי השנה העונה, אבל עדיין מדובר בקבוצה עם הפיירול הגדול בליגה, שמאז שנרכשה לפני כחמש שנים, הוציאה כספים מטורפים במטרה להביא אליפות ראשונה ללוס אנג'לס מאז 1988. אז אליפות היא לא הצליחה להביא, אבל היא הגיעה קרוב לשם ונראה שקיבלה את המזכר לגבי הצורך לגדל את השחקנים אצלך בבית.

– אבל אל תטעו, יוסטון לא היתה לוקחת אליפות בלי נוכחות ותיקה. הראשון – קרלוס בלטראן הותיק – לא היה משמעותי בכלל על המגרש, אבל הניסיון שלו (זה הוורלד סירייס השלישי שלו כמדומני) היה קריטי מבחינת השחקנים הצעירים. אצל אוהדי המטס האליפות הזאת לא תימחה את הסטרייקאאוט ההוא שסיים את ריצת הפלייאוף שלהם אי אז לפני יותר מ-10 שנים, אבל מבחינתו היא הדובדבן על הקצפת של קריירה שתסתיים קרוב לודאי בהול אוף פיים.

השחקן השני הותיק שראוי להזכיר הוא הקאצ'ר בראיין מקאן, שאולי לא חובט יותר מדי אבל הנוכחות שלו מאחורי הצלחת היתה משמעותית מאוד.

אחרון אחרון חביב בכלל לא היה אמור להיות שם. ב-31 לאוגוסט, שעה לפני שהמועד האחרון לטריידים חולף, התקשר ה-GM של יוסטון לעמיתו בדטרויט והציע ערימה של שחקנים צעירים בשביל ג'סטין ורלנדר. לורלדנר, הפיצ'ר הול אוף פיים עתידי, אחד שזכה בכל פרס אפשרי, היו עשר דקות להחליט האם הוא מוכן לעבור ליוסטון ולעזוב את דטרויט שהיתה הבית שלו מאז שעלה למייג'ורס לפני 11 שנים. ורלנדר שקל, התייעץ בארוסתו קייט אפטון, ובסוף החליט שהסיכוי לאליפות שחמקה ממנו (ורלנדר שיחק בשני וורלד סירייס לפני כן, בשניהם היה רע והקבוצה שלו הפסידה) מכריע והחליט לעבור. העסקה עצמה הושלמה דקה לפני תום המועד. ורלנדר היה סנסציוני בשני השלבים הראשונים של הפלייאוף, נגד בוסטון ואחר כך יורה משחק מלא של 116 זריקות מול היאנקיז. בוורלד סירייס הוא היה קצת פחות מדהים, במשחק הראשון היה בינוני (אבל הקבוצה שלו ניצחה עם קאמבק מהסרטים), במשחק השני שלו הוא היה אדיר אבל בסוף נכנע באינינג השישי והפסיד את המשחק. בסוף זה לא כזה משנה, הדבר היחיד שחשוב זה שהוא אלוף. מגיע לו.

– כמובן, אי אפשר בלי גיבורים טרגיים. בעיניי הם לא פחות מעניינים מאשר אלו המנצחים, לפעמים אפילו יותר. ובפלייאוף הזה לא חסרו כאלו. כריס סייל שהתפרק בשורות בוסטון ועלה לה בסדרה מול יוסטון. דאסטי בייקר עליו כתבתי בפריוויו לפלייאוף, ששוב הצליח להפסיד בפלייאוף ושילם על כך (שלא בצדק לטעמי) במשרה שלו. קודי בלינג'ר, הרוקי המדהים של הדודג'רס שנפסל לא פחות מ-17 פעמים בסטרייקאאוט בוורלד סירייס ופשוט לא הצליח להתמודד עם הכדור המסובב שהמגישים של יוסטון זרקו לו שוב ושוב.

אבל הגיבור הטרגי הגדול מכולם הוא כמובן קלייטון קרשאו. האמת היא שאין לי ממש סימפטיה לדודג'רס כמועדון אבל אם היה משהו ששווה זכיה שלהם באליפות הרי זה לראות את קרשאו לוקח אחת כזאת. הכל היה מוכן במקום כדי שקרשאו – גדול המגישים של דורנו ואחד הגדולים בהיסטוריה – יוכל סוף סוף למחוק את תווית הנחנק בפלייאוף שלו, אבל קרשאו נכשל. במשחק הראשון שלו בסדרה הוא דווקא היה אדיר, יורה שבעה אינינגים נקיים עם 11 סטרייקאאוטס. אבל אז הגיע משחק 5 ביוסטון, כזה שהיה יכול להביא לדודג'רס יתרון 3-2, שדי יבטיח אליפות (שני המשחקים הבאים היו אצלם בבית) והקבוצה שלו נתנה לו יתרון 4-0, אבל הוא איבד אותו. ואז נתנה לו יתרון 7-4 – וגם אותו הוא איבד.

הסיכוי האחרון של קרשאו למחוק את התווית הזאת הגיעה היום. על שני ימי מנוחה, כמו סנדי קופאקס המגיש האגדי של הדודג'רס בזמנו, כמו מאדיסון באמגרנר לפני שלוש שנים, קראשו עלה להגיש כרליבר ונתן הופעה מעולה של ארבעה אינינגים נקיים. הופעה שהיתה נרשמת בספרי ההיסטוריה אם לא היה עולה כשהפיגור של הקבוצה שלו כבר גדול מכדי להמחק. טראגי.

– אמנם אני לא חסיד גדול של הדודג'רס אבל רבאק, איזה מועדון נוסטלגי עם היסטוריה שהיא כמעט מפת דרכים של אמריקה ב-70 השנים האחרונות. רק תראו מי עלה להגיש את הפירסט פיץ' בארבעת המשחקים האלו – אשתו ובתו של ג'קי רובינסון, האיש ששבר את ההפרדה הגזעית בספורט האמריקאי. וינס סקאלי, השדר האגדי של הדודג'רס במשך יותר מ-60 שנה (עוד כשהיו בברוקלין) שפרש רק לפני שנה. טומי לאסורדה המאמן האגדי ואחרון אחרון חביב הלילה – סנדי קופאקס האגדי, אולי הספורטאי היהודי הגדול בהיסטוריה. תענוג.

– אמרתי את זה לא פעם, אבל פלייאוף בייסבול הוא כמעט הדבר הכי רנדומלי שיש. קחו את הבחור פה בתמונה למטה. לא, זה לא ת'ורמונד ממשחקי הכס, זה ג'סטין טרנר של הדודג'רס. האיש היה חם אש בפלייאוף. ניצח כמעט לבדו את הסדרות מול אריזונה ואז הקאבס. ואז בוורלד סירייס הוא פשוט נעלם. כי ככה זה פלייאוף בייסבול.

מהצד השני, קחו את ספרינגר, ה-MVP של סדרת הגמר. האיש ירה לחמישה הומראנס בסדרה הזאת, ארבעה משחקים רצופים עם הומראנס, פשוט פירק את ההגשה של הדודג'רס. עד כדי כך שאף אחד לא יזכור לו שאת המשחק הראשון בסדרה הוא התחיל עם ארבעה סטרייקאאוטס ובסדרה הקודמת מול היאנקיז הוא היה אולי השחקן הכי גרוע של יוסטון. פלייאוף בייסבול.

– אז אם הוא כל כך רנדומלי, האם יש דברים שאפשר כן להגיד עליו? ובכן, שאלה טובה.

נתחיל בדייב רוברטס, המאמן של הדודג'רס. רוברטס (אוהדי רד סוקס ויאנקיז זוכרים אותו מצוין כזה שגנב בסיס באינינג התשיעי של משחק ארבע בסדרה המיתית בין שתי הקבוצות ב-2004, גניבת שהיתה ירית הפתיחה לקאמבק הגדול בהיסטוריה) בא לסדרה הזאת עם הבולפן (מגישים מחליפים) אולי הכי טוב במשחק. בטח בהשוואה לבולפן הנורא של יוסטון. כתוצאה מכך, הוא היה יכול להרשות לעצמו לבוא עם תוכנית משחק מסודרת מהבית. הוא יתן לפותח שלו ארבע-חמישה אינינגים וברגע שהפותח יראה סימן הכי קטן לבעיה, הוא ישלוף אותו מהמשחק לטובת המגישים המחליפים המצוינים שלו.

הבעיה עם תוכנית מהבית זה שהיא עובדת מצוין – עד שהיא לא עובדת. במשחק 2 המדהים, רוברטס שלף את ריץ' היל שנראה טוב מאוד אחרי ארבעה אינינגים בלבד, הקבוצה שלו הגיעה לאינינג השמיני ביתרון 3-1 והוא שלח את הקלוזר שלו ואחד הטובים בליגה, קנלי ג'נסן, לסגור את המשחק – רק בשביל ג'נסן לאבד את היתרון ולשלוח את המשחק לאקסטרה-אינינגים, שם יוסטון ניצחה. המקובעות של רוברטס התגלתה עוד יותר במערומיה במשחק האחרון בסדרה. יו דארוויש נראה מזעזע מול יוסטון במשחק מס' 3 והחזיק פחות משני אינינגים, כך שאפשר היה לצפות לבעיות ממנו גם במשחק שבע. אבל רוברטס חיכה יותר מדי עם החילוף של דארוויש כשזה נקלע לבעיות כבר בהתחלה, ולפני שהוא שם לב – הוא מצא את עצמו בפיגור חמש ריצות, פיגור ממנו אף פעם לא יצא.

מהצד השני, המאמן של יוסטון, איי ג'יי הינץ', אף פעם לא בא עם תוכנית קבועה. משחק אחד הוא מעלה את לאנס מקלורס הפותח לארבעה אינינגים שסוגרים את המשחק, משחק אחר (הלילה) הוא נותן לצ'רלי מורטון להגיש ארבעה אינינגים לסגור את המשחק ולא מתפתה לתת לבולפן (המזעזע) שלו הזדמנות לחרב את המשחק. תמיד הלך עם השחקן לפי ההרגשה שלו ולא כפה את התוכנית מהבית. אז אולי זה הלקח שלנו – גמישות מחשבתית חשובה.

עוד משהו שברור מהסדרה והפלייאוף הזה – הכדור הארוך פה להישאר. דיברתי על זה בטור פריוויו לפלייאוף, על כך שיש בשנתיים האחרונות עליה אדירה בכמויות ההומראנס, אז בפלייאוף הזה המגמה המשיכה בגדול. משחק מספר 5 בוורלד סירייס היה אולי ההוכחה הכי טובה לכך – משחק שנגמר 13-12 ליוסטון כשבערך כל כדור שנחבט עובר את הגדר. התיאוריה שדיברתי עליה בטור על כך שהכדור "Juiced" צברה לעצמה הרבה מאוד תומכים במהלך הפלייאוף, כולל לא מעט פיצ'רים, ויהיה מעניין אם הליגה – שעדיין מכחישה שיש איזה שהוא שינוי בכדור – ישאירו את המצב כמות שהוא או ינסו לשנות אותו.

מה עוד למדנו? שהדרך הכי טובה להביא אליפות לעיר שלך היא כנראה לדאוג שיהיה בה אסון גדול.

ואולי כן אפשר לחזות מה יקרה בפלייאוף, תראו את ההימור שלי בטור  לפני הפלייאוף, בכל הסדרות למעט אריזונה מול הדודג'רס צדקתי, כולל בזהות האלופה. מי אמר שמדובר בקראפשאט?

יאללה בייסבול, תהנה בחופשה. נתראה אוטוטו, עוד ארבעה חודשים

נו האדל
נו האדל

תגובות

  • גיא זהר

    מצוין

    הגב
  • בני תבורי

    ראיתי את המשחק ומאוד נהניתי, גם מהטקסט שלך. ספרינגר הוא שחקן שכיף לראות וליוסטון מגיע קצת נחת.

    הגב
  • יובל

    אומנם משחק אחרון לא מרגש בעליל (אלא אם אתה אוהד יוסטון ) , אבל שנה נהדרת נוספת לבייסבול אחרי השנה שעברה. הדודג'רס ופתיחת העונה ההיסטורית שלהם, קליבלנד ושיא רצף הנצחונות, היאנקיס והרד-סוקס שהגיעו לפלייאוף ומעל לכל יוסטון שניצחו את שלוש הקבוצות הכי גדולות בליגה בפלייאוף. הרבה כבוד.

    לי אישית זה מרגיש כאילו הבייסבול, לאחר ששקע בתהומות עם שערוריית הסמים של בונדס, קלמנס , מגווייר ועוד, בשנתיים האחרונות חוזר לעצמו ותופס מחדש את מקומו כספורט של אמריקה, בעוד הפוטבול במקביל איבד הרבה ממעמדו בגלל שלל השערוריות שקרו בשנתיים האחרונות, בראשן עניין ההימנון וזעזועי המוח.

    היתה שנה נהדרת, נקווה לשנה הבאה מוצלחת לא פחות.

    הגב
    • נתי

      מחאות ההמנון באמת פגעו בענף?

      הגב
      • יובל

        במעמד שלו - נראה לי ברור שכן.
        לא משנה מה דעתך לגבי המחאות - ברגע שהענף נכנס למערבולת בנושא כ"כ רגיש לאמריקאים כמו ההמנון, קשה לצאת נקי. מישהו תמיד יהיה לא מרוצה, או השחקנים או (חלק מ) האוהדים ואיך שלא תסובב את זה - זה מביא לפגיעה במעמד הענף.

        במקביל, בבייסבול היו גם כמה מקרים בודדים של מחאות המנון, אבל לא באופן נרחב כמו בפוטבול ועושה רושם שהם הצליחו להישמר מלהיכנס לקלחת הזו.

        הגב
        • אלון

          עדיין המשחק אתמול עם רייטינג של משחק קדם עונה בפוטבול.

          הגב
  • אמיתי

    לא כוס הבירה שלי אבל הכתיבה שלך מצויינת ועמוקה. אחלה גרייזס

    הגב
  • תום

    לא הבנתי מילה...אבל כתיבה מצוינת.

    משהו שכן תפס את תשומת לבי - ולטובה - לשחקנים בבייסבול עדיין יש שיער גוף! (לפחות מהמדגם של אחת התמונות בפוסט)

    ולסיום - שאלה:
    אם אני לא טועה, אמרת באחד הפוסטים שאתה כרגע בארה"ב עקב העבודה של אשתך.
    לפי כמות הספורט והסדרות שאתה רואה, נוסף על העובדה שיש לך משפחה וילדים - האם אתה עובד שם, או שאתה פנוי לתחביביך?
    אם צדקתי בכל הנ"ל - במה אשתי צריכה לעבוד כדי שאוכל גם להנות כך?

    הגב
    • בני תבורי

      אתה לא יכול להאמין למה שהוא אומר כי בינתיים הוא כבר אומר משהו אחר

      הגב
    • אריאל גרייזס

      אני פרי-לואדר אמיתי. אשתי עובדת ואני מתבטל.
      טוב, בשעות היום אני עסוק בכתיבה של הדוקטורט שלי ובשאר הזמן בילדים ובמטלות בית (כלומר, כשאני לא רואה ספורט), אבל אני לא יכול להתלונן, ממליץ על זה בחום!

      הגב
  • מוטי

    עונה כיפית וחבל שנגמרה. ולחיי תחיית המתים של הפיליס בעוד שנתיים...טוב שלוש

    הגב
  • רונן דורפן

    יש אפליקציה חינמית שמזהירה אותך בכל פעם שהמלים קרשו וקופקס נכתבות במרחק של פחות מ-100 מלים זו מזו. אני הולך להגיד תהילים

    הגב
  • Amir A

    רציתי שיוסטון יקחו בשביל וורלנדר. שחקנים כמוהו צריכים לפרוש עם טבעת. זה שרוי הולידיי היה צריך לפרוש בלי אחת כזו זה אחד העיוותים הגדולים של הבייסבול.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      כן, גם אני רציתי ומאוד שמחתי בשבילו. וגם בשביל בלטראן. מצד שני, גם לקרשאו מגיע

      הגב
      • אורן השני

        אם לקרשואו היה מגיע הוא לא היה מחרב את משחק 5 אחרי כל הסאפורט שהוא קיבל.

        הגב
  • פרקש

    מעולה.
    אריאל לא הבנתי את השורה התחתונה. אתה אומר שתכלס זה רנדומלי שיוסטון ניצחו בסוף או שהגיע להם כי הם הקבוצה שנבנתה יותר נכון?
    לפי מה שהיה נראה לי (אני מבין די קצת בבייסבול) דווקא הדוגרס הם הקבוצה השלמה יותר (בטח הבולפן כמו שהזכרת שזה בלט מאוד במהלך הסדרה).

    הגב
    • אריאל גרייזס

      להגיע לפלייאוף זה לא רנדומלי בכלל ופה כשאתה בונה קבוצה כמו שצריך, היא תגיע לשם בסוף. בפלייאוף עצמו, אפקט הרנדומליות הרבה יותר מדי גדול ולכן זה הכל הופך לסוג של קראפ-שאט.
      במשך הרבה מאוד זמן למדנו שבולפן זה הדבר הכי חשוב בפלייאוף בייסבול - והנה, ניצחה פה הקבוצה עם הבולפן בלא ספק הפחות טוב. תמיד אומרים לך שפיצ'ינג טוב מנצח היטינג טוב (יוגי ברה היה מוסיף - ולהיפך) ודווקא המחבטים של יוסטון ניצחו את הסדרה.
      קליבלנד שנה שעברה הגיעה מרחק משחק אחד מאליפות כשאף אחד לא ראה את זה בא. השנה הם היו עוד יותר חזקים, ניצחו 23 משחקים ברצף בחודש ספטמבר, הגיעו עם מומנטום חזק מאוד - ועפו בסיבוב הראשון ליאנקיז.
      הדודג'רס, למשל, היו השנה על מאזן מדהים של 98-0 כשהם מגיעים לאינינג התשיעי עם יתרון. מה קרה להם במשחק מספר 2? הגיעו לאינינג התשיעי עם יתרון והפסידו.
      בסוף, אתה יכול לבנות את הקבוצה הכי טובה שיש ואפילו לקבל את ההחלטות הכי נכונות שיש - להחליף את הפיצ'ר בדיוק בזמן, לגנוב את הבסיס בזמן הנכון, לשחק עם הרוטציה - ועדיין להפסיד. כי ככה זה משחק שבו גם חובטים מעולים מצליחים לפגוע בכדור 3 פעמים מתוך 10.

      הגב
      • פרקש

        אז בעצם הדוגרס עשו הכל נכון חוץ מזה שהמזל לא היה איתם...

        הגב
        • אריאל גרייזס

          כמעט. במשחק האחרון בסדרה לדעתי הניהול שלו לא היה חכם. זה משחק שבו אין מחר, הוא היה חייב להוציא את הפיצ'ר הפותח שלו הרבה יותר מהר. כשהוא נזכר כבר המשחק היה גמור

          הגב
          • אורן השני

            ניהול המשחק של רוברטס היה נוראי בכל הסדרה.

            הגב
  • ניינר / ווריור

    מברוק ליוסטון. בהחלט ראויים לתואר והכי חשוב, שהיאנקיס + הדודגרס נשארו בידיים ריקות

    הגב
  • רטקסס

    אחלה טור, נהניתי
    בתכלס, הכל בזכות הטריידים שג'ורג' קוסטנזה השיג לBASTARDS האלו מהינקיז...

    הגב
  • ב"פ

    קרשאו הוא פשוט תעלומה. אין דרך להסביר את זה. למרות שנראטיב הצ'וקריות קצת מוגזם בהקשר שלו. המשחק שלו במשחק מספר 5 זה דבר שקשה להסביר. סתם לשבר את האוזן. הוא הפסיד בקריירה שלו רק משחק אחד בו הוא קיבל 4 ראנז כתמיכה. זה נתון פסיכי לגמרי. ולאבד יתרון כמו שנתנו לו זה פשוט לא הוא. לא ברור איך מהפיצ'ר הדומיננטי ביותר שראיתי (הסתייגות מסויימת על פדרו) יש כאלו הופעות חלשות.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      תאמין לי, ניסיתי לתקוף את הנושא הזה מעשרות זוויות שונות כדי לתת לו להנות מהספק. נניח - הוא היה מצוין בדודג'רס סטדיום בסדרה הזאת אבל המגרש ביוסטון הוא ארגז חול, בטח לחובטים הימניים של יוסטון, אז ניתן לו הנחה. אבל בשורה התחתונה, כשמסתכלים על גוף העבודה שלו בפלייאוף שכולל כבר יותר מ-120 אינינגים לדעתי ועל המספרים שלו שם, אין דרך לעשות ספין על זה. זה מספרים נוראיים למי שהוא הפיצ'ר הכי גדול של דורנו (וזה מה שהוא, בלי ספק. וזה אפילו לא קרוב - אין פה את הדילמה של רנדי או קלמנס או פדרו או מאדוקס). אין הסבר לזה חוץ מזה שרועדות לו הרגליים

      הגב
      • ב"פ

        זה כנראה נכון שרועדות לו הרגליים, אבל זה חלק מההסבר ולא כולו. היו לא משחקים אדירים במצבי לחץ. וגם בשמחקים הגרועים שלו, הוא בדרך כלל טוב מאוד ברובם ואז יש לו אינינג שהוא מתפורר לחלוטין.
        יש לי תיאוריה, אבל לא ראיתי את משחק מס' 5, אז אני לא יודע כמה היא מתאימה. לדעתי, פיצ'רים במצבי לחץ נופלים אל הפאסטבול שלהם. curveball שהחובט מצפה אליו או סליידר שלא שובר בזמן והכדור מחוץ למגרש. ראית העונה שכל פעם שורלנדר נמצא במצב קצת עדין והוא לוחץ על הדוושה ושם את הפאסטבול על 98 MPH. ככה גם כל בולפן בעולם כיום מבוסס על שחקנים שזורקים ממוצע של 97, ונסנכים לזון של 100 לא מעט.

        לקרשאו יש את הסליידר הטוב ביותר שראיתי בפער גדול, וקורב בטופ 5. הפאסטבול שלו הוא בסדר. אין לו מהירות מיוחדת, לפאסטבול שלו אין ברייק בכלל. והוא נשען בעיקר על מיקום. יש כיום 5 פיצ'רים פותחים לפחות עם פאסטבול יותר טוב ממנו. ואם הוא נכנס למצב עדין והוא מנסה לזרוק פאסטבול, במיוחד אם השופט לא נותן לו את הפינה השמאלית התחתונה שהוא מאוד אוהב, אז הוא בצרות צרורות. ואחרי כל המגילה הזאת, כנראה שזה גם שרועדות לו הרגליים

        הגב
  • גיל שלי

    קרלוס בלטראן הביא את יוסטון של רוג'ר קלמנס ואנדי פטיט לבד על הגב לוורלד סיריוס הקודם שלהם, שם הפסידו לווייט סוקס. כל כך מגיע לו לזכות בזה, שחקן נהדר שהצליח לשמור את עצמו בעסק גם כשהאתלטיות הלכה, חבל שתמיד אזכור אותו עם הסטרייק השלישי שלו מול סנט לואיס

    הגב
    • Rbi

      בלטראן לא היה בוורלד סיריס של 2005 ביוסטון אלא היה אז במטס.
      הוא היב ביוסטון ב2004 ונתן פלייאוף משוגע בעיקר נגד הקארדינלס אבל הם הפסידו את גיים 7 בסדרה הזאת. מיד אחרי הוא חתם על חוזה במטס

      הגב
  • פה איתמר

    משחק 5 גדול
    לא להאמין איך המשחק הטיפה משעמום בעונה הרגילה הופך לסינדרלה בוורלדסיריס.

    תודה אריאל.

    הגב
  • מיקיג'

    סיכום נהדר אריאל.

    הגב
  • פיצפוץ חמוץ

    המשחק הכי מאכזב שראיתי בחיים שלי.
    כל ההייפ וההתרגשות מהסדרה הגדולה הזאת התרסקה כבר מהאינינג הראשון.
    הדודג'רס מילאו את הבסיסים בשני, שלישי ורביעי אבל לא הצליחו להבקיע. אני חושב שהם היו פשוט מותשים.
    האסטרוס שיחקו משחק כמעט מושלם.

    הגב
  • קלבדוס

    נהדר, תודה רבה.
    וורלד סירייז עצום, עם שני משחקים להיסטוריה, 2 וכמובן 5. האסטרוז לקחו את שניהם, מהקבר = אלופה הכי ראויה שיש.
    ד"א, כל 4 הערים הגדולות בארה"ב הגיעו לפיינאל 4. משמח שהכי קטנה מכולן (בוודאי בבייסבול) לקחה את כל הקופה, ולראשונה.
    דבר אחד ממשיך להציק. משחקים 162 פעם בונה, מגייעם לפלייאוף קצרצר ואכזרי - למה לעזאזל סיבוב ראשון של 5 משחקים. לא רק בגלל ההפסד קור הלב של האינדיאנס, דווקא בענף הזה, עם האקראיות וההבדלים הזעירים - 5 משחקים זה אכזרי מדי. שיחליפו עם ה-NBA, שסובל ממחסור חמור בהפתעות.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      שמעתי שיוסטון כבר עקפה את שיקגו, האמת

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *