ביי ביי דוק

פרידה מדוק האלידיי, אחד הפיצ'רים הגדולים

החדשות על המוות של רוי האלידיי תפסו אותי באמצע הסופרמרקט, עושה קניות. עמדתי שם, גולל בפיד שלי, קורא את החברים שלו למקצוע סופדים לו, והתחלתי לדמוע.

לאלו שלא עוקבים אחרי בייסבול, השם רוי האלידיי כנראה לא אומר כנראה הרבה. הוא לא היה מאלו שכולם מכירים, כמו דרק ג'יטר או בייב רות. אבל לאלו שאוהבים בייסבול, הוא היה אליל. אחד הפיצ'רים הגדולים שיצא לי לראות. אמן על התלולית. כל פעם שהוא עלה להגיש זאת היתה חוויה. זכה פעמיים בסיי יאנג, פעם אחת בטורונטו ופעם אחת בפילדלפיה. אחד הבודדים בהיסטוריה להגיש משחק מושלם (ההישג הכי גדול של פיצ'ר במשחק בודד).

האלידיי מעולם לא זכה באליפות או אפילו שיחק בוורלד סירייס. את רוב הקריירה שלו הוא בילה בטורונטו הלא תחרותית ובמדיה מעולם לא הגיע לפלייאוף. אחר כך הוא עבר לפילי במטרה להשיג את הטבעת הנכספת אבל למרות קבוצה שהציגה רוטציה אדירה, הם נכנעו בגמר ה-NL לג'איינטס. ככה זה ספורט, לא פייר. אבל הנה מה שהוא עשה בפתיחת הפלייאוף הראשונה בקריירה שלו – רק הנו-היטר השני אי פעם בהיסטוריית הפלייאוף:

אבל יותר מאשר כל ההישגים המקצועיים שלו, "דוק" האלידיי תמיד נראה כמו הבחור הטוב. זה שאתה פשוט לא מסוגל לשנוא, אפילו שהוא מנצח את הקבוצה שלך. הוא מעולם לא דרש טרייד מטורונטו למרות שידע שאיתם בחיים לא יגיע לפלייאוף. הוא אף פעם לא התעמת עם היריב. תמיד נראה אחד השחקנים הצנועים ביותר שיש. וגם אחד מאלו שעובדים הכי קשה שיש.

האובדן הזה פשוט כאב.

חשבתי על כל זה כשעמדתי שם בסופר וניסיתי להבין למה זה כל כך כואב לי. האלידיי מעולם לא הגיש בשביל הקבוצה שלי. אפילו בקבוצת הפנטזי שלי (רק מי שמשחק פנטזי בייסבול מסוגל להבין עד כמה אתה יכול להקשר לשחקן שלך) הוא לא היה אף פעם. ועדיין, זה ממש כאב. כאילו איבדתי מישהו קרוב.

הרי לא מדובר פה בשחקן צעיר, נניח כמו המקרה העצוב של חוזה פרננדז שנה שעברה, שאתה מתאבל על מה שהיה יכול להיות. זה לא שחקן פעיל, כך שאפילו אין פה את התחושה שאנחנו מפסידים משהו. למעשה, אם לא התאונה הזאת, אני בספק אם בכלל הייתי חושב על רוי האלידיי יותר מדי בחיים שלי, למעט כשהוא היה נכנס להול בעוד שנה. הרי זה בערך התפקיד של כוכבי ספורט – הם מופיעים בחיים שלנו, אנחנו נקשרים אליהם, מעריצים אותם הרבה פעמים, מתבאסים בשבילם כשהם נכשלים, שמחים בשבילם כשהם מצליחים (שזה קצת מצחיק, לא? נניח השבוע ממש שמחתי בשביל ג'סטין ורלנדר שלקח אליפות ראשונה. האיש התחתן עם קייט אפטון, הוא באמת לא צריך אותי כדי להיות שמח), עצובים כשהם פורשים – ואז אנחנו שוכחים אותם. אם ממש אהבת אותם, אז מדי פעם אתה נזכר בהם בערגה וזהו בערך.

והנה אני, עם דמעות בעיניים.

אני מניח שזה חלק מהדיל בספורט. אין בו שום דבר רציונלי. אין שום הגיון להיות שמח כשחבורת גברים שבחיים לא פגשת מבקיעה גול מרחק כמה אלפי קילומטרים ממך. אין שום הגיון בלהיות בדכאון במשך שבועות כי הקבוצה שלך הפסידה בסופרבול. אין שום הגיון לרצות שהשחקנים האלו שאתה מעריץ יהיו אנשים טובים רק בגלל שהם יודעים לקלוע טוב לסל או לבעוט חזק לשער.

ועדיין, זה בדיוק מה שקורה.

אולי הספורטאים האלו מסמנים בשבילנו עולם אחר לערוג אליו. כמעט כל מי שאוהד ספורט גם עסק בזה קצת. כולנו בעטנו כדור בשכונה, זרקנו כדור לסל. כולנו חולמים להיות מייקל ג'ורדן או מסי. ולגלות שאותם ספורטאים הם בני תמותה, זה מסוג הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת.

כי הרי מהו ספורט אם לא הבריחה המושלמת. היום, נניח, קמתי בבוקר וניסיתי לחשוב איזה ספורט יש וממש התבאסתי לגלות שאין כלום. נגמר הבייסבול, אין פוטבול, הסלטיקס לא משחקים היום, אפילו כדורגל אין. שום סיבה לחכות לערב. אין ברירה אלא להישאר בעולם האמיתי שלנו. וזה לא שהעולם פה רע או משהו, וכיף לי לבלות עם הילדים והכל. אבל ספורט? שם הפוטנציאל בלתי מוגבל.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי, למה אני צריך את זה? לא עדיף קצת למתן את זה? למה אני צריך את הכאב הזה כשליברפול מפסידה, כשסווארז עובר לברצלונה, כשאדלמן גומר את העונה, כשגורדון היווארד שובר את הרגל?

לפני שבוע, למשל, ליברפול שיחקה נגד הדארספילד והמשחק היה בשבע בבוקר זמן מקומי ביום שבת. בפעם הראשונה העונה (יש לזכור איך נראנו רק לפני שבועיים) אמרתי לעצמי – לעזאזל עם זה. מי צריך את כאב הלב הזה? תקום כשתקום ומה שיהיה יהיה. אז הילדים העירו אותי בשבע וחצי, לא הלכתי דבר ראשון לבדוק בטלפון מה התוצאה, התעצבנתי ופתחתי את הטלוויזיה – כי כוסאמק, ליברפול משחקים ואני לא אראה את זה?

אני מניח שזה פשוט חלק מהדיל בספורט. אנחנו ניתן לך את הגבהים הכי גדולים שיש, את האופציה לברוח פעם בשבוע, פעם ביום, מהחיים שלך למקום אחר. בתמורה, אתה תיקשר אל הספורטאים והאושר שלך יהיה כרוך באושר שלהם.

והיום זה יום עצוב במיוחד.

יומן אליפות צהובה (20)
רצאבי עוד בועט - יואב ויכסלפיש

38 Comments

Amir A 8 בנובמבר 2017

אוי

Rbi 8 בנובמבר 2017

זאת היתה הבוקר התגובה שלי שראיתי בוואטס אפ את הידיעה. אין תגובה אחרת שמתאימה.
אחד מ2 הספורטאים האהובים עלי בכל הזמנים (שנני היה ג'ורדן). הזלתי דמעות כשדפק נו היטר בפלייאוף גם כזה כבר לא היה בבלו ג'ייז והזלתי דמעות הבוקר שראיתי את הידיעה.
בוקר קשה

אוהד כ. 8 בנובמבר 2017

תודה על הפוסט

ניתאי 8 בנובמבר 2017

כתוב נהדר. תודה

עודד 8 בנובמבר 2017

תודה שכתבת. מזמן לא הרגשתי כזאת תחושה של כאפה לפנים ברגע שפתחתי את המחשב בבוקר: השחקן שהכי אהבתי לראות בשנים שחייתי בארצות הברית, bar none.

יובל 8 בנובמבר 2017

אני בהלם, למדתי על זה רק עכשיו מהטור הזה. אכן יום עצוב מאוד.

cookie-monster 8 בנובמבר 2017

וואו

ב"פ 8 בנובמבר 2017

היה אמן אמיתי. אחד הפיצ'רים היחידים (היחיד?) ששלט בכל סוג של זריקה ברמה הגבוהה ביותר.

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2017

אני חושב שקראשו כזה גם כן.
ובלי קשר, בהמשך לדיון שלנו על בריס מוקדם יותר השבוע, ביל ברנוול מתייחס לזה (שים לב להמשך ההתכתבות שלו עם רוברט מייז. גם הוא לא בטוח מה זה אומר כרגע)
https://twitter.com/billbarnwell/status/928312308199071744

ב"פ 8 בנובמבר 2017

לקרשאו אין צ'יינג'אפ. ואין דבר יותר טעים מצ'יינג'אפ שמוגש היטב. יהיה זה מסוג הסווינג אנד מיס, ויהיה זה מסוג הזריקה שאתה משתטח כי אתה חושב שתפגע בך ואז צונחת לסטרייקזון. להלאדיי היה לדעתי גם פאסטבול ברמה גבוהה מקרשאו (לא בשליטה בפינות של הצלחת, אבל היה לו ברייק יותר טוב). אם כי קרשאו לוקח עם הסליידר והקורב.
אבל אם כבר, אז פדרו בהחלט בא בחשבון בהקשר הזה.

סטטיסטיקה ודיון מעניין מאוד לגבי בריז. השאלה היא כמובן, לא יכול או לא רוצה. אני מניח שנגלה את התשובה בהמשך העונה.

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2017

לפדרו לדעתי היו שלוש סוגי זריקות אבל בכל אחת מהן הוא היה מושלם כמעט.
לקרשאו יש צ'יינג' אפ, הוא פשוט לא משתמש בו הרבה. ברור שהוא לא ברמה של אומני צ'יינג' אפ אחרים. הייתי אומר ככה
הסליידר הכי טוב שראיתי – רנדי ג'ונסון
הפאסט בול הכי טוב שראיתי – פדרו
הקארב בול הכי טוב שראיתי – קרשאו
הצ'יינג' אפ הכי טוב – פה אני לא בטוח כל כך. האמלס בשיאו היה אדיר. גם פדרו.
האלידיי אני לא חושב היה הכי טוב באף אחד מהם – אבל הוא ידע לשלב בינהם באופן מושלם.

ב"פ 8 בנובמבר 2017

אני מכיר את הסנטימנט על הסליידר של רנדי ג'ונסון, אבל תן לי רגע להיות הפרקליט של הסליידר של קרשאו, שהוא לדעתי הכי טוב שראיתי. רנדי ג'ונסון היה נפיל עם מוטת ידיים פסיכית. הזריקות שלו באו מזווית כל כך מוזרה שהחובטים היו צריכים פחות או יותר לנחש מה בא. תביא בחשבון את זה שהוא ישב על פאסטבול של 98 MPH בלי בעיה, ואתה מגלה שזה כמעט בלתי אפשרי לקרוא את הסליידר שלו, זה גם הסיבה שהסליידר שלו ישב על על מהירות גבוהה יחסית.

מה שאני מעריך בסליידר של קרשאו זה שהוא כולו טכניקה. גם רנדי ג'ונסון וגם פדרו בנו את האוף ספיד שלהם על פאסטבול אימתני שגרם לחובטים לשבת על קוצים ולנפנף על כל מה שזז. לקרשאו יש שני זריקות אוף ספיד כל כך טובות בלי שזה בא עם פאסטבול שלא מהעולם הזה, ואני אישית לא זוכר פיצ'ר כזה. אני זוכר את הצ'יינג'אפים של פדרו, הם היו ללקק את האצבעות. וזה בא מאוהד של היאנקיז. אפרופו, הזריקה הבודדת הכי טובה בהסטוריה היא הקאטר של מריאנו ריברה.

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2017

שיהיה ברור שאני מסוגל לדבר על הדברים האלו שנים, כן?
ואין לי מושג מה המשמעות של ב"פ, אבל מבחינתי זה עכשיו באטינג פראקטיס..

ב"פ 8 בנובמבר 2017

אף פעם לא הבנתי למה אנשים אוהבים סקור גבוה בבייסבול. אין כמו משחק שהולך אקסטרא איניגז ב0-0 (כמו ריץ' היל המסכן שנתן משחק מושלם עד התשיעית והפסיד בעשירית) מלחמת פיצ'רים זה דבר יפהפה.

הפ' בשם לא דגושה. אבל באטינג פראקטיס זה אחלה.

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2017

לא מכיר אוהד בייסבול אמיתי שמעדיף סקור גבוה על פני פיצ'ר דואל. המשחק בייסבול הראשון שהייתי בו היה משחק שנגמר 1-0 באינינג התשיעי מסינגל מסכן. עוד שניה אמיר יבוא ויספר על המשחק שראיתי איתו ביאנקי סטדיום שנגמר באיזה 12-10..

Amir A 8 בנובמבר 2017

שיחנק אנדי פטיט, איך הרס לי את השבוע במשחק הזה.

ב"פ 8 בנובמבר 2017

תאמין לי, המילים "שיחנק אנדי פטיט" עבר לי בראש יותר פעמים מאשר לך

אהוד 8 בנובמבר 2017

השותף שלי למשרד קנדי ואוהד בלו ג'ייז שרוף. כל שבוע העונה כשהיינו מדברים על פי'צרים, דוק היה עולה. סוס עבודה, ופיצ'ר ששחקנים וילדים גדלו כשהם רוצים להיות כמוהו.

יוסי מהאבטיחים 8 בנובמבר 2017

זה תמיד קשה לשמוע כשדברים כאלו קורים, וזה קשה הרבה יותר כשזה קורה לבחורים טובים. כאלו שהיו מקבלים סטנדינג אוביישן בכל אצטדיון בליגה גם כשהם בני 60.

אזרח ותיק 8 בנובמבר 2017

איזה פוסט יפה. לא הכרתי את דוק האלידיי ואני לא במיוחד עוקב אחרי בייסבול, אבל הקריאה הזכירה לי את הצער שחשתי כשנודע לי שאבי רן נהרג בתאונה בכנרת.

דודי 8 בנובמבר 2017

תודה רבה. ממש נהנתי לקרוא.

רק שאלה קטנה (לבורים שבינינו), בוידאו שצירפת, איך זה נחשב no hitter, אם רואים שהחובט האחרון כן מצליח לחבוט (אבל לא להגיע)?

ב"פ 8 בנובמבר 2017

חבטה פירושה להגיע לבסיס לפני הכדור. ליצור מגע עם הכדור זה לא מספיק

דודי 8 בנובמבר 2017

תודה

אורן השני 8 בנובמבר 2017

מתחבר מאוד לטקסט, גם כשהאלאדיי כיכב אצלי בפנטזי לא התעניינתי בו יותר מדי מבחינה אישית (ובמי כן בעצם) אבל הרגשתי נורא כששמעתי על מה שקרה.

matipool 8 בנובמבר 2017

לא בענייני בייסבול ולא הכרתי אותו אבל כתבת כל כך יפה, גם עליו וגם בכלל. כל כך מזדהה עם בסיס הפוסט והפסקה האחרונה בדרך להיכל התהילה.
נ.ב. – דעתך על הסלטיקס ללא היווארד? לא ייאמן או מה?

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2017

פעם ראשונה שאני באמת עוקב אחרי קבוצת כדורסל ברמה היומית של לראות כל משחק שלהם (היתרון כשהמשחקים לא באמצע הלילה ושיש סטרימינג נורמלי) וזה תענוג צרוף. הם משחקים כל כך חכם עכשיו. ההגנה מדהימה, בראון התפתח מאוד, טייטום נראה כמו ג'ק פוט – הסתגל כל כך מהר לליגה הזאת בגיל 19 – הורפורד הרבה יותר מעורב התקפית, והכי חשוב – אירווינג נראה שחקן אחר לגמרי. המשחק שלו לגמרי זורם בשטף ההתקפי של הקבוצה והוא גם משחק הגנה לא רעה. כל כך חבל לי על הפציעה של היווארד, אני באמת חושב שהיה סיכוי לקבוצה הזאת להגיע לגמר איתו.

Matipool 8 בנובמבר 2017

אולי יהיה נס והוא יהיה כשיר לפלייאוף, גם אם לתת רק עזרה כמחליף. אמן.

ניינר / ווריור 8 בנובמבר 2017

ההחלטה ללכת על טייטום ולא על פולץ פשוט גאונית

דורפן 8 בנובמבר 2017

תודה. צפיתי בשלושת האינינגס האחרונים של הנו-היטר. מהרגעים האלו בספורט שאין לו לך עניין בתוצאה או בקבוצות – אבל אתה תומך במישהו שנלחם באיזשהי מיתולוגיה.

red sox 8 בנובמבר 2017

נו היטר זה יותר מזה. כשאתה אוהד את הקבוצה היריבה והאינינגס מתקדמים, קורה שבכל הגשה אתה קצת, ממש קצת, רוצה שהפיצ'ר יפסול את השחקן שלך. כי האהדה והמודעות ההיסטורית מתערבבות.

אין כזה דבר פיצ'ר מושלם אבל ה'דוק' היה כזה. דוראביליות מדהימה, מושך אינינגס כמו קרנף, שולט במגוון הגשות, עוצמתי ואסטטי באותה מידה. וגם נאמן ומזוהה עם אותו הכובע למשך שנים. כל מה שאפשר לבקש.
ההול מחכה לו.

עופר 8 בנובמבר 2017

כל מילה בסלע

פה איתמר 8 בנובמבר 2017

כתוב יפה.
עצוב.
ספורטאים מתים פעמיים.

גיל שלי 8 בנובמבר 2017

תודה, המחשת לי שוב את החלק של הספורט בחיים שלי

shohat 8 בנובמבר 2017

תודה על הפוסט המצוין. ספורטאי ענק.
ל"אורח ותיק" שהזכיר את הרגע ששמענו על האסון של אבי רן, וואו זוכר את הכאב הזה.

אריאל גרייזס 8 בנובמבר 2017

כן, זוכר מצוין. כאילו מישהו הכניס לך אגרוף לבטן. אצל רן זה היה הרבה יותר כואב כי כל ההבטחה הזאת הלכה במכה. עד היום עצוב לי על זה, כמעט 30 שנה אחרי.

גיא זהר 9 בנובמבר 2017

עצוב. וכמה מזל שהייתה נט"ן כל כך קרובה למגרש בלהבים.

ק. 8 בנובמבר 2017

פוסט יפהפה

יוסי 9 בנובמבר 2017

הסיבה שהמוות שלו כזה עצוב היא בדיוק מה שציינת. הוא היה בחור טוב, שחקן מעולה ושיחק בקבוצה זניחה שלא הפריעה לאף אחד. הוא לא מעורר אמוציות כמו שחקנים אחרים שהיו יריבים ישירים של הקבוצה שלך. קל לאהוב שחקן כזה.

Comments closed