החדשות על המוות של רוי האלידיי תפסו אותי באמצע הסופרמרקט, עושה קניות. עמדתי שם, גולל בפיד שלי, קורא את החברים שלו למקצוע סופדים לו, והתחלתי לדמוע.

לאלו שלא עוקבים אחרי בייסבול, השם רוי האלידיי כנראה לא אומר כנראה הרבה. הוא לא היה מאלו שכולם מכירים, כמו דרק ג'יטר או בייב רות. אבל לאלו שאוהבים בייסבול, הוא היה אליל. אחד הפיצ'רים הגדולים שיצא לי לראות. אמן על התלולית. כל פעם שהוא עלה להגיש זאת היתה חוויה. זכה פעמיים בסיי יאנג, פעם אחת בטורונטו ופעם אחת בפילדלפיה. אחד הבודדים בהיסטוריה להגיש משחק מושלם (ההישג הכי גדול של פיצ'ר במשחק בודד).

האלידיי מעולם לא זכה באליפות או אפילו שיחק בוורלד סירייס. את רוב הקריירה שלו הוא בילה בטורונטו הלא תחרותית ובמדיה מעולם לא הגיע לפלייאוף. אחר כך הוא עבר לפילי במטרה להשיג את הטבעת הנכספת אבל למרות קבוצה שהציגה רוטציה אדירה, הם נכנעו בגמר ה-NL לג'איינטס. ככה זה ספורט, לא פייר. אבל הנה מה שהוא עשה בפתיחת הפלייאוף הראשונה בקריירה שלו – רק הנו-היטר השני אי פעם בהיסטוריית הפלייאוף:

אבל יותר מאשר כל ההישגים המקצועיים שלו, "דוק" האלידיי תמיד נראה כמו הבחור הטוב. זה שאתה פשוט לא מסוגל לשנוא, אפילו שהוא מנצח את הקבוצה שלך. הוא מעולם לא דרש טרייד מטורונטו למרות שידע שאיתם בחיים לא יגיע לפלייאוף. הוא אף פעם לא התעמת עם היריב. תמיד נראה אחד השחקנים הצנועים ביותר שיש. וגם אחד מאלו שעובדים הכי קשה שיש.

האובדן הזה פשוט כאב.

חשבתי על כל זה כשעמדתי שם בסופר וניסיתי להבין למה זה כל כך כואב לי. האלידיי מעולם לא הגיש בשביל הקבוצה שלי. אפילו בקבוצת הפנטזי שלי (רק מי שמשחק פנטזי בייסבול מסוגל להבין עד כמה אתה יכול להקשר לשחקן שלך) הוא לא היה אף פעם. ועדיין, זה ממש כאב. כאילו איבדתי מישהו קרוב.

הרי לא מדובר פה בשחקן צעיר, נניח כמו המקרה העצוב של חוזה פרננדז שנה שעברה, שאתה מתאבל על מה שהיה יכול להיות. זה לא שחקן פעיל, כך שאפילו אין פה את התחושה שאנחנו מפסידים משהו. למעשה, אם לא התאונה הזאת, אני בספק אם בכלל הייתי חושב על רוי האלידיי יותר מדי בחיים שלי, למעט כשהוא היה נכנס להול בעוד שנה. הרי זה בערך התפקיד של כוכבי ספורט – הם מופיעים בחיים שלנו, אנחנו נקשרים אליהם, מעריצים אותם הרבה פעמים, מתבאסים בשבילם כשהם נכשלים, שמחים בשבילם כשהם מצליחים (שזה קצת מצחיק, לא? נניח השבוע ממש שמחתי בשביל ג'סטין ורלנדר שלקח אליפות ראשונה. האיש התחתן עם קייט אפטון, הוא באמת לא צריך אותי כדי להיות שמח), עצובים כשהם פורשים – ואז אנחנו שוכחים אותם. אם ממש אהבת אותם, אז מדי פעם אתה נזכר בהם בערגה וזהו בערך.

והנה אני, עם דמעות בעיניים.

אני מניח שזה חלק מהדיל בספורט. אין בו שום דבר רציונלי. אין שום הגיון להיות שמח כשחבורת גברים שבחיים לא פגשת מבקיעה גול מרחק כמה אלפי קילומטרים ממך. אין שום הגיון בלהיות בדכאון במשך שבועות כי הקבוצה שלך הפסידה בסופרבול. אין שום הגיון לרצות שהשחקנים האלו שאתה מעריץ יהיו אנשים טובים רק בגלל שהם יודעים לקלוע טוב לסל או לבעוט חזק לשער.

ועדיין, זה בדיוק מה שקורה.

אולי הספורטאים האלו מסמנים בשבילנו עולם אחר לערוג אליו. כמעט כל מי שאוהד ספורט גם עסק בזה קצת. כולנו בעטנו כדור בשכונה, זרקנו כדור לסל. כולנו חולמים להיות מייקל ג'ורדן או מסי. ולגלות שאותם ספורטאים הם בני תמותה, זה מסוג הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת.

כי הרי מהו ספורט אם לא הבריחה המושלמת. היום, נניח, קמתי בבוקר וניסיתי לחשוב איזה ספורט יש וממש התבאסתי לגלות שאין כלום. נגמר הבייסבול, אין פוטבול, הסלטיקס לא משחקים היום, אפילו כדורגל אין. שום סיבה לחכות לערב. אין ברירה אלא להישאר בעולם האמיתי שלנו. וזה לא שהעולם פה רע או משהו, וכיף לי לבלות עם הילדים והכל. אבל ספורט? שם הפוטנציאל בלתי מוגבל.

הרבה פעמים אני שואל את עצמי, למה אני צריך את זה? לא עדיף קצת למתן את זה? למה אני צריך את הכאב הזה כשליברפול מפסידה, כשסווארז עובר לברצלונה, כשאדלמן גומר את העונה, כשגורדון היווארד שובר את הרגל?

לפני שבוע, למשל, ליברפול שיחקה נגד הדארספילד והמשחק היה בשבע בבוקר זמן מקומי ביום שבת. בפעם הראשונה העונה (יש לזכור איך נראנו רק לפני שבועיים) אמרתי לעצמי – לעזאזל עם זה. מי צריך את כאב הלב הזה? תקום כשתקום ומה שיהיה יהיה. אז הילדים העירו אותי בשבע וחצי, לא הלכתי דבר ראשון לבדוק בטלפון מה התוצאה, התעצבנתי ופתחתי את הטלוויזיה – כי כוסאמק, ליברפול משחקים ואני לא אראה את זה?

אני מניח שזה פשוט חלק מהדיל בספורט. אנחנו ניתן לך את הגבהים הכי גדולים שיש, את האופציה לברוח פעם בשבוע, פעם ביום, מהחיים שלך למקום אחר. בתמורה, אתה תיקשר אל הספורטאים והאושר שלך יהיה כרוך באושר שלהם.

והיום זה יום עצוב במיוחד.

נו האדל
מה קרה לפוטבול?