שבוע שעבר הלכתי לסטטיסטיקות כדי לבדוק האם באמת ה-NFL הפך ליותר גרוע כמו שהרבה מאוד אנשים חושבים. הסטטיסטיקות, כדרכן, היו לא לגמרי חד משמעיות ואפשר למצוא הוכחות לירידת רמה מסוימת השנה לעומת שנה קודמת, בעיקר בגזרת הקוורטרבקים, ועדיין מדובר על רמה שגבוהה בהרבה ממה שהתרגלנו לפני 10 ו-15 שנה.

אבל יש מספרים שהרבה יותר קשה להתווכח איתם – רייטינג. בשישה שבועות הראשונים של 2017 היתה ירידה של 7.5% ברייטינג בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד – וגם 2016 הראתה ירידה במספרים, רק שאז האשימו את מערכת הבחירות בירידה הזאת (עוד שניה נדבר על האשמים עכשיו). מאנדיי נייט – פעם ספינת הדגל של הפוטבול – הופך יותר ויותר לעוד תוכנית בשני בערב ולא מפלצת רייטינג כמו פעם. אפשר להתדיין על המספרים עד מחר, אבל בכל זווית שתסתכלו על זה, תראו ירידה.

אם במשך הרבה מאוד זמן נלחמתי בתחושה הזאת שמשהו רע קורה לפוטבול – תמיד הרי יש הסברים – הרי שאחרי יום ראשון האחרון קשה לי הרבה יותר להלחם בזה. חזרתי לדירה שלי בדנבר אחרי המשחק בין הפטריוטס לברונקוז רק כדי לראות הודעה מחבר שפעם לא היה מפספס פוטבול – "ה-NFL היא הליגה המשעממת בעולם". ניסיתי לחשוב על הסברים למה הוא לא צודק והאמת שמצאתי מעט מאוד. לפני כמה שנים, המשחק בין הפטריוטס לדנבר – אפילו לפני שפייטון מאנינג שיחק במייל היי – היה חלון הראווה של הליגה. היום? ניו אינגלנד בינונית למדי מנצחת בדנבר (המקום שהיה הקריפטונייט של בריידי במשך שנים) בקלות. מה זה בקלות, המשחק היה למעשה גמור כבר ברבע הראשון.

והנה עוד משהו שקרה לי ביום ראשון. אחרי שסיימתי להסתובב בעיר, בסביבות שעה שלוש בצהריים, חזרתי לדירה ופתחתי מחשב. באותו זמן שוחקו כל משחקי המחזור המאוחרים, כולל מפגש שעל הנייר היה אמור להיות מרתק בין אטלנטה לדאלאס, אבל מה שאני העברתי לראות זה את הסלטיקס מול הרפטורס.

כן, הסלטיקס השנה טובים וכיף לראות אותם. הם על רצף ניצחונות מרשים (שבטח יסתיים מול הקבוצה של קארי ודוראנט כספי ביום חמישי). אבל זה יותר מזה. פתאום ה-NBA – ליגה שפעם לא היתה מעניינת אותי בכלל בעונה הסדירה, כי הרי מה המשמעות שלה בכלל – הפכה להיות אטרקטיבית לי. לא רק הסלטיקס, בכלל. המספרים גם מראים את זה. בעוד ב-NFL יש ירידה מתמדת, ה-NBA נמצא בעליית רייטינג מרשימה של כמעט 15%.

אני לא רוצה שתהיה אי הבנה – הפוטבול הוא עדיין המלך הבלתי מעורער של הספורט בארה"ב. משחק NBA בין קליבלנד לגולדן סטייט בחג המולד ימשוך פחות רייטינג מאשר מאנדיי נייט בין מיאמי לקרולינה. ועדיין, הכיוון של שתי הליגות נראה לי מאוד ברור כרגע. האם מדובר בעניין נקודתי בלבד או במגמה – זה משהו שצריך לחכות ולראות. להערכתי, מדובר בטרנד ברור.

***

לפני שנתחיל לנתח את הסיבות לכך, הנה עובדה מאוד מוזרה – האלופה השנה ב-NBA ידועה מראש. אתה צריך להיות משוגע או מהמר גדול מאוד כדי ללכת לוגאס ולשים כסף על קבוצה שהיא לא גולדן סטייט. ב-NFL, לעומת זאת, נראה שיש כרגע לפחות 6 קבוצות, אם לא יותר, שמסוגלות להתמודד על האליפות. ההגיון הבריא היה אומר שתחרותיות היא נישמת אפה של ליגה. איך זה שה-NBA נהפכה לפחות תחרותית – רק להזכיר, קליבלנד וגולדן סטייט נפגשו בשלושת הגמרים האחרונים, מה שקרה רק פעם אחת ב-NBA אי פעם ורק שלוש פעמים בכל הספורט המקצועי האמריקאי (אם זכרוני אינו מטעה אותי). ועדיין, הרייטינג בעליה מתמדת. ב-NFL, לעומת זאת, הכל באמת פתוח. יותר מזה, התחלופה בצמרת היא בלתי פוסקת. אם ב-NBA אתה יכול להמר בתחילת העונה בדיוק לא קטן על מי יהיו 8 הקבוצות האחרונות בפלייאוף, הרי שב-NFL הסיכוי שלך לזה הוא קטן מאוד. גם התחרות על הפלייאוף קשה הרבה יותר (רק 12 עולות מתוך 32 לעומת 16 מתוך 30 ב-NBA).

אז מה קורה פה?

הנה כמה סיבות שאנשים חושבים שבגללן יש ירידה ב-NFL:

מחאת השחקנים. סך הכל, הקורלציה קיימת. קפרניק התחיל עם המחאה שנה שעברה, השנה היה המשך שלה, במיוחד אחרי ההתבטאויות של טראמפ ויחד עם זה חלה ירידה ברייטינג. אבל צריך לזכור שזה הכל – קורלציה. צריך להיזהר ולא לבלבל בינה לבין סיבתיות. אולי יש קשר בין הדברים אבל תרשו לי לפקפק בכך. הרייטינג של הליגה בתחילת השנה, גם כשלא היו כריעות ברך בהמנון, היה נמוך. השנה יש ירידה נוספת משנה שעברה למרות שלא השתנה הרבה, למעשה – יש הרבה פחות כריעות ברך מאשר אז. יותר מזה – ב-NBA יש הרבה יותר פוליטיזציה כששומעים את קארי ופופ ו-ואן גנדי ובטח לברון שמדברים נגד טראמפ, ושם לא רואים את האפקט הזה. נכון, הקהל של הפוטבול שונה מהקהל של הכדורסל. הוא הרבה יותר לבן ושמרן מזה של ה-NBA. ועדיין, זה קצת מזכיר לי את רשת הפיצריות פאפא ג'ונס שהאשימה את השחקנים הכורעים בירידה במכירות שלה כשהסתכלות על הגרף מראה שהירידה התחילה הרבה הרבה קודם.

זעזועי מוח. אין ספק, לאט לאט זה מתחיל לחדור לאנשים לראש (no pun intended), העובדה שהקטע הזה של להיות שחקן פוטבול זה מסוכן לבריאות. אני מכיר גם פה ושם אנשים שהפסיקו לראות פוטבול כי מבחינתם מה שקורה שם הוא בעייתי והם לא מוכנים להיות חלק מזה. מצד שני, לקהל של הפוטבול לא הפריע אף פעם לראות שחקנים עם איברים מרוסקים (הרי כבר בשנות השמונים ראינו את לורנס טיילור מפרק את ג'ו ת'ייסמן כמדומני) אז פתאום הם מתחילים לדאוג לשלומם אחרי שהם פורשים?

אם יש השפעה לנושא ה-CTE וזעזועי המוח הרי שלטעמי היא השפעה עקיפה – בגלל הרצון של הליגה להגן על השחקנים (היא לא באמת מגינה עליהם, דרך אגב. סתם נתון שראיתי אתמול: השנה נבדקו כבר יותר מ-300 שחקנים בחשש לזעזוע מוח. אז מה שהליגה לא עושה – זה לא ממש עוזר) היא הכניסה חוקים שהורידו מהאינטנסיביות של המשחק וזה פגע באפיל של המשחק בפני הצופים (ועוד נגיע לחלק הזה). אני גם מעריך שאת ההשפעה המלאה של הפגיעה בשחקנים נראה בעוד כמה שנים טובות, כשמאגר הכשרונות יילך ויתדלדל כשאתלטים צעירים יעדיפו מקצועות אחרים.

אינטרנט. יותר ויותר אנשים צופים היום און-ליין. ובכן, זה נכון ולא נכון. קודם כל, ראינו כבר את העליה ברייטינג ב-NBA למרות האינטרנט. כך שאולי זה משפיע אבל עדיין בשוליים. יותר מזה – בניגוד לארץ, שם האופציה היחידה שלנו לקבל את הגיים פאס או את הגרסה המקבילה שלו ב-NBA היא און-ליין, הרי שבארה"ב כדי שתוכל לראות און-ליין אתה חייב לשלם לדיירקט-טיוי, ואז כבר יש לך את זה בטלוויזיה. ברור שיש אנשים שרואים בסטרימינג לא חוקי, אבל בארה"ב זה הרבה פחות מקובל מאשר בארץ. וגם, המשחקים הבאמת פופולריים משודרים חינם ברשתות המרכזיות כך שאין לך שום סיבה ללכת לרשת. אני בטוח שיש לזה השפעה, אבל להערכתי מדובר בהשפעה שולית כרגע.

***

אז מה כן משפיע?

זאת הרמה, טמבל.

הנה רשימת קבוצות ה-NBA שאם יש משחק שלהן אני לא אטרח כרגע להישאר לראות אם במקרה אני אפול עליו:

סקרמנטו, אטלנטה, ברוקלין, שרלוט, שיקגו, דנבר, אינדיאנה, אורלנדו (שמשחקת מצוין השנה, דרך אגב), פיניקס. כנראה גם ממפיס. 10 קבוצות.

הנה הרשימה ב-NFL שלא מעניינת אותי בכלל:

קליבלנד, בולטימור, מיאמי, ג'טס, קולטס, טמפה ביי, יוסטון, שיקגו, אריזונה, ג'איינטס, ניינרס, בנגלס, ואחרי הפציעה של רוג'רס – גם גרין ביי. לרשימה הזאת אפשר להוסיף גם את הבילס, הריידרס שנראים על הפנים, הצ'ארג'רס שעושים כל מה שאפשר כדי להפסיד, דנבר שנראים מזעזע, והרד סקינס שסתם משעממים. סך הכל 18 קבוצות שפשוט לא מעניינות. אפילו הקבוצות הטובות יותר כביכול – יש שם לא מעט שאני לא חושב שאעשה מאמץ מיוחד כדי לראות. נניח, קרולינה, ג'קסונוויל, טנסי ודטרויט. עם מה נשארנו? 10 קבוצות בערך שבאמת מעניין לראות אותן. עכשיו תחשבו כמה מעט מפגשים יש בכל שבוע בין הקבוצות האלו.

ב-NBA, לעומת זאת, גם בקבוצות הפחות מעניינות נראה שיש תמיד מה לראות. פשוט, כזאת כמות אדירה של כשרון הגיעה לליגה בשנים האחרונות. הלייקרס לא משהו, זה נכון, אבל לא תעצרו לראות את לונזו בול או את אינגרם וקוזמה? פילי היו שנים בדיחה אבל כל משחק שלהם היום לגמרי שווה צפיה. דטרויט, שאף אחד לא ציפה מהם לכלום, פתאום רצים בראש המזרח. מילווקי היא באמת קבוצה שאף פעם לא עניינה אותי, אבל הגריק פריק? לגמרי שווה צפיה. מינסוטה עם טאונס, ניו אורלינס עם הגבה וקאזינס, פורטלנד עם ליילרד ומקלום. הניקס! הפאקינג ניקס שהיו הבדיחה של הליגה הם היום Must watch כמעט. המשחק בינם לבין קליבלנד, שלפני שנתיים היה מעניין את השועלים, היה אחד הטובים שראינו השנה.

זה נכון, ל-NFL יש עדיין יתרון אחד מאוד גדול. יש בו רק 16 משחקים בשנה והליגה קצרה מאוד. לפני ששמנו לב כבר עברנו כמעט שני שליש עונה. ב-NBA, לעומת זאת, העונה ארוכה ארוכה ומן הסתם דברים עוד ישתנו. אבל אפילו לפריק של פוטבול כמוני, שמשתדל לראות כמה משחקי פוטבול שאפשר ולא מפספס גם משחק בין קרולינה למיאמי במאנדיי נייט, יש תחושה של מיצוי מסוים.

ויש עוד בעיה קשה ל-NFL, בטח בהשוואה ל-NBA, ובזה אני אסיים. קוראים לזה ניהול.

רוב ענייני הניהול זה משהו שלא משפיע בצורה ישירה על האוהדים או על המוצר במגרש. אבל אני מרגיש שאם יש משהו שיכול להפוך את ה-NFL מהמפלצת שהיא היום למשהו קצת יותר נורמלי, הרי זה בעיות הניהול שלה.

הנה שורה של דברים שקרו בליגה הזאת בשנים האחרונות:

– קרב עקוב מדם בין הליגה לריי רייס, שנתפס מכה את חברה שלו, הושעה לשני משחקים, אחר כך התפרסם הסרטון שלו מכה אותו, הוא השעה עד להודעה חדשה, עתר לבית משפט ובסוף ניצח.

– קרב עקוב מדם בין הליגה לבין טום בריידי שהואשם ברמאות, נלחם בליגה בבית משפט, ניצח ובסוף הפסיד והורחק לארבעה משחקים שבסופם הליגה וגודל איבדו הרבה מאוד קרדבליות בקרב האוהדים.

– קרב עקוב מדם בין הליגה לאליוט, הרץ האחורי של דאלאס, גם הוא הואשם באלימות נגד אישה, הורחק, עתר לבית משפט שדחה את ההרחקה וחוזר חלילה במשך עשרה שבועות, עד שהשבוע הוא התחיל סוף סוף לרצות את ההרחקה שלו.

– מרמור מאוד גדול אצל השחקנים לגבי משחקי יום חמישי שגובים מחיר כבד בריאותית מהשחקנים.

– ההתבטאות האחרונה של הבעלים של יוסטון על "האסירים מנהלים את בתי הכלא", שאמנם זה ביטוי שפעם היה מאוד מקובל אבל בתקופה הרגישה היום מעלה יותר מדי קונוטציות בעיתיות.

– אי ההחתמה של קולין קפרניק באף קבוצה, למרות שהמצב של חלק מהן הוא מגוחך בק"ב. גם אלו שחושבים שלא צריך להחתים את קפרניק יודו שהסיבה שזה לא קורה לא קשורה לרמת המשחק שלו אלא לזה שאף בעלים לא רוצה את יחסי הציבור שקשורים בו. כשמאמן גרין ביי מספר שהוא לא יחתים את קפרניק כמחליף לרוג'רס כי יש לו שני ק"בים שהוא סומך עליהם – ואז הולך לבדוק את האופציה להחתים את בראיין הויר, ברור שלא מדובר בהחלטה מקצועית נטו.

– העניין האחרון, שאלוהים יודע איך הוא ייגמר, ובפעם הראשונה הוא כבר לא סכסוך בין הליגה לשחקנים אלא סכסוך בתוך הליגה – ג'רי ג'ונס (בעקבות הבלאגן עם אליוט) עושה מה שהוא יכול כדי שרוג'ר גודל, הקומישנר, לא יקבל את הארכת החוזה שלו ואפילו מאיים לתבוע את הליגה על כך. בתגובה, חלק מהבעלים מנסים לאיים עליו שיקחו לו את המועדון.

עכשיו תנסו להיזכר בסכסוך אחד מהסוג הזה בתוך ה-NBA בנניח – חמש השנים האחרונות. דווקא כשאני מסתכל על תחילת שנות ה-2000, הרי ששם היו לא מעט כאלו. כל הניסיונות של דיוויד סטרן לחזר אחרי הקהל הלבן עם הגבלות לבוש והכנסת הגבלת הגיל. זאת היתה תקופה של חוסר אמון גדול בין הבעלים לשחקנים שגם התבטאה בשביתה של חצי עונה ב-99. מאז, הדברים די הסתדרו ונראה שה-NBA מנוהלת לעילא. היא גם הרבה יותר חיה את התקופה ומאפשרת שימוש בחומרים שלה ברשת בצורה חופשית. ה-NFL? כל הסכסוכים האלו הם אינדיקציה ברורה לסדקים במכונה. לאימפריה שנהייתה גדולה מדי, שהמטרות של כולם הן לא אותן מטרות. יש פה את כל הסימנים לספינה בלי מנהיג שכל אחד מושך לכיוון אחר.

יש לנו עוד לא מעט זמן עד שייגמר החוזה הקיבוצי הנוכחי (ב-2021 כמדומני. אני צופה אז שביתה גדולה מאוד) ועם כמויות הכסף שמסתובבות היום בשוק שבו כל אחד מנסה לתפוס נישה וספורט הוא עדיין העסק היחיד שבו אתה יכול לשדר פרסומות שבאמת יראו אותן, הרי שזכויות השידור עדיין הולכות להיות יקרות עד אסטרונומיות.

אבל להישאר השליט הבלעדי? להרגשתי הכיוון הוא רק למטה.

נו האדל (בערך)
נו האדל