כבני אדם, יש לנו נטיה להדחיק אירועים מקריים ולחשוב שיש איזה שהוא סכימה גדולה של דברים. שמה שאמור לקרות אכן קרה. כולנו הרי גדלנו על תרבות שמאמינה ב"למצוא את הנפש התאומה שלך" ושטויות מהסוג הזה. אבל האמת היא שהחיים הם בדרך כלל אוסף של אירועים רנדומליים למדי שאיכשהו מתחברים לתמונה אחת גדולה. נניח, בשנת 97, לקראת תום השירות הצבאי שלי, היתה משקית תש שמצאה חן בעיניי אז כדי למצוא חן בעיניה התחלתי לחקור על קורס פסיכומטרי בצבא. יצא שלקחתי את הקורס ושהוצאתי תוצאה טובה ושחודש אחר כך בא אליי המג"ד ואמר שיש מילגה לחיילים משוחררים שמתחילים ללמוד עכשיו – אז אם אני רוצה אותה, שאני ארשם ללימודים כבר בשנה הקרובה. וככה יצא שנרשמתי ללימודים, למקצוע שלא ממש היה לי מושג מהו במקום לטייל שנה בחו"ל ולך תדע באיזה מקצוע לבחור ללמוד אחר כך, ובמהלך הלימודים האלו הכרתי את אשתי לשעתיד ובעצם כל מסלול חיי נקבע בגלל אוסף של החלטות די מקריות.

את המילגה, דרך אגב, אף פעם לא קיבלתי.

למה אני מספר את כל זה? כי בשנת 93 גם היה אירוע מקרי למדי שאולי השפיע הרבה פחות על מהלך החיים שלי אבל עד היום הוא דומיננטי מאוד. מה שקרה זה שנציג חברת הכבלים המקומית, שאז היו עדיין די בחיתולים שלהם (עוד לא קראו להם "הוט" בכלל), הרים טלפון לאמא שלי ושכנע אותה לעשות חודשיים כבלים לניסיון. עכשיו, צריך להכיר את אבא שלי כדי להבין עד כמה כבלים בשבילו הם תועבה. עד היום ההורים שלי מחוברים רק לעידן פלוס. זה אפילו לא עניין של הכסף כמו שמבחינתו של אבא שלי טלוויזיה מיועדת להראות חדשות בתשע בערב (אל תשאלו איך העולם שלו התערער כשערוץ 2 התחילו לשדר חדשות בשמונה) וזהו. הוא, יש מצב, דרך אגב, שהוא עדיין בטוח שתפקידו של הטלפון זה העברת הודעות בלבד.

בכל מקרה, הופעל לחץ פיזי מתון על אבא שלי מצד הילדים שלו והוא נכנע. הכבלים נכנסו אלינו לניסיון לחודשיים. אחרי החודשיים האלו הכבלים התקשרו לשאול אם נרצה להמשיך את זה בתשלום ואבא שלי כמובן סירב, רק שלקח עוד חודשיים או שלושה עד שהם באו פיזית לקחת את הממיר. אולי חשבו שהוא יישבר (מן הסתם לא פגשו אותו מעולם). אבל במהלך ארבעת החודשים האלו שהיו לנו את הכבלים – הייתי אז תלמיד כיתה י"ב עם הרבה מאוד זמן פנוי – הכל השתנה.

קודם כל, פגשתי את סיינפלד. בשלב הזה, צריך לזכור, סיינפלד היתה כמעט סוד כמוס. אף אחד שאני הכרתי לא באמת שמע עליה. זה ייקח עוד כמה שנים לפני שהיא תהפוך למיתולוגיה. מבחינתי זה היה עולם חדש שנפתח. כי מה הכרנו עד אז? "אלף?" "משפחת קוסבי?". מקסימום "רוזאן" – שגם אותה הייתי רואה באדיקות, בעיקר מאוהב בבת שלה (ששנים אחר כך תעשה כמה הופעות אורח מעוררות נוסטלגיה ב"מפץ הגדול"). סיינפלד, כמו לקבל את המשיח לפנים.

ספיקינג אוף משיח, הדבר השני שקרה היה פלייאוף ה-NBA של 93. כמובן, את ג'ורדן ראיתי לא מעט גם בשנים קודם אבל זאת הפעם הראשונה שזה לא רק היה משחק פה ושם והשאר תקצירים אלא משחק אחרי משחק, לילה אחרי לילה. רובכם בטח זוכרים את זה בתור הפלייאוף שבו ג'ורדן זכה באליפות השלישית ברציפות שלו, אבל לי זה היה בעיקר שברון לב כבד – כי במהלך החודשים האלו התאהבתי בקבוצה בשם פיניקס סאנס. קיי ג'יי, צ'ארלס בארקלי, דן מארלי, אפילו טום צ'יימברס (אין לכם מושג כמה שמחתי כמה שנים אחר כך כשהוא הגיע למכבי. אוי, האימה). אם אני לא טועה, אפילו דני איינג' שיחק באותה קבוצה. זאת היתה קבוצה מושלמת – רק שלצערה היא נתקלה בשחקן המושלם. אבל זאת הסדרה היתה מופתית והתמכרתי אליה, עד היום אני זוכר את ההארכה המשולשת באחד המשחקים, שסחטה ממני את כל הכוחות האפשריים. באמת, מה תלמיד תיכון יכול לבקש יותר מזה?

וסוף סוף הגענו לנושא הפוסט הזה. הדבר השלישי שקרה זה שהתאהבתי בכדורסל המכללות. כמובן, זה התחיל מיוקון, אותם כולם אהבו בארץ בזכות הנפלד (שפר יגיע שנה אחר כך. עוד דבר שקרה באותו קיץ – ראיתי את שפר לוקח אליפות ממכבי. אבל זה כבר לסיפור אחר) אבל אני "גיליתי" אוסף צעירים מדהים (אני תוהה אם הכרתי אז בכלל את הכינוי "פאב פייב") שרץ עד הגמר רק כדי להפסיד אותו בצורה אכזרית לנורת' קרולינה, עם אותו טיים אאוט זכור לרע של וובר. אוי, כמה שאהבתי את וובר. קשה לי לחשוב על שחקן שאהבתי יותר באותם ימים ממנו. הוא גם זה שגרם לי להתאהב (ולשבור לי את הלב) מאוחר יותר בסקרמנטו שלו שהפסידה ללייקרס בצורה די דומה לאיך שפיניקס הפסידו כמה שנים קודם.

נכון, אחר כך הלכתי לצבא ודי התנתקתי מעולם המכללות (או הספורט בכלל. את השנים האלו של ליברפול, למשל, אני לא מכיר בכלל) אבל כשהתחברתי מחדש לספורט האמריקאי, אי שם בתחילת המאה הנוכחית, גם הספורט הזה חזר לחיים שלי ומאז לא יצא. כל כך חזר, שמשימת הכתיבה הראשונה שלי אי פעם היתה סיקור שבועי של כדורסל מכללות שעשיתי בוואלה, באיזור שנת 2005, פשוט כי הרגיז אותי שאף אחד לא מסקר אותו, אז התנדבתי לעשות את זה בחינם. ב-2006 יצאתי למשימה בפיניקס והפכתי לאוהד של אריזונה סטייט (שנה בדיוק לפני שג'יימס הארדן הגיע אלינו. טיימינג אף פעם לא היה הצד החזק שלי) וגם יצא לי ללכת לטורניר מכללות שבו כיכבה טקסס עם קווין דוראנט (אחרי שראיתי אותו, ואני בטוח שיש הוכחות איפשהו לזה, טענתי שהוא ישנה את הדרך שבה כדורסל משוחק. עכשיו כשיש לנו יאניס ופרוזינגס וטאונס אפשר גם לומר שיש מצב שצדקתי). אפילו לכדורסל תיכונים הלכתי כי מישהו סיפר לי שיש שם שחקן שאמור לככב באריזונה שנה הבאה. אתמול בדיוק גיליתי שאותו שחקן, ג'רד ביילס, משחק בפילי נגד הסלטיקס שלי.

בקיצור, אני מאוד אוהב כדורסל מכללות. ובניגוד להרבה אנשים שגם אוהבים אותו, אין לי אשליות לגביו. זה לא ספורט יפה או איכותי במיוחד. כנראה שמרבית המשחקים בו הם ברמה של הליגה הישראלית פחות או יותר. שעון 35 השניות כופה על המשחק להיות איטי יחסית, המאמנים שולטים בשחקנים ביד רמה וכשיש לך כל כך מעט כשרון (שחקנים משנתון של ארבע שנים, במקרה הטוב) שמתפזר על יותר מ-300 קבוצות, לצפות לאיכות גבוהה זה לוקסוס.

אז מה אני כן אוהב בכדורסל מכללות? את הדבר שהוא נשמת אפו של הספורט – הדרמה. בניגוד ל-NBA, במכללות כל משחק קובע. הפסד אחד ויכול להיות שתקבל סיד גרוע שיהרוס לך את המיקום בטורניר. לקבוצות "בועה" שנמצאות על סף כניסה לטורניר, כל משחק הוא חיים ומוות. וזה לפני שאני מדבר על הטורניר עצמו שבו יום גרוע אחד – והלכת הביתה, לא משנה כמה היית טוב בעונה. תוסיפו לזה קהל משוגע שבאמת נכנס לזה (תשכחו ממה שראיתם במשחקי NBA) ואת היכולת לראות את הדור הבא של שחקני NBA וקיבלתם מתכון, מבחינתי לפחות, לספורט שבקלות אפשר להתמכר אליו. לא שזה חוכמה מבחינתי, עם השנים נדבקתי להרבה יותר מדי ענפי ספורט. וכן, אני יודע שיש פיל פה בחדר שאני לא מדבר עליו. אני אגיע אליו עוד שניה.

בסוף השבוע האחרון, זה של חג ההודיה נערך טורניר מאוד גדול שנקרא PK80 פה בפורטלנד. בתחילת עונת המכללות, בצורה מסורתית יש טורנירים שבהן משחקות קבוצות נגד קבוצות שלא מהחטיבה שלהן כדי לצבור נקודות זכות להמשך. במקרה הזה, חברת נייקי הביאה לכבוד יום הולדת 80 של המנכל שלה, פיל נייט (מפה שם הטורניר) לא פחות מ-16 קבוצות (שהיא כמובן הספונסר שלהן) טובות מאוד לטורניר של ארבעה ימים. לצערי, את שלושת הימים הראשונים פספסתי כי נסענו לטייל, אבל ביום ראשון כבר היינו חזרה ונערכו הגמרים (הקבוצות חולקו לשתי חטיבות שונות שלכל אחת יש גמר), הראשון בין מישיגן סטייט לנורת' קרולינה, השני בין דיוק לפלורידה. למי שלא מכיר נגיד שמדובר בארבע קבוצות עם מסורת אדירה, אליפויות, פיינל פורים למכביר, מאמנים אגדתיים (טום איזו, רוי וויליאמס וכמובן – מייק ששבסקי, הלא הוא קואץ' קיי – המאמן עם הכי הרבה ניצחונות בהיסטוריית המכללות), וגם כמה שחקנים לא רעים בכלל. כל ארבע הקבוצות נמצאות בטופ-10 דירוג של המכללות השנה, מה שהבטיח משחקים טובים מאוד. לא נלך? ברור שנלך.

לצערי, המשחק הראשון היה חד צדדי לגמרי. החבר'ה של נורת' קרולינה לא מצאו את הטבעת וקלעו באחוזים מחפירים (משהו כמו 25% – אחוז הקליעה הגרוע ביותר בתולדות המכללה. כזה אני, נאחס) והמשחק היה גמור כבר באמצע המחצית השניה. אבל כמה שהמשחק הראשון איכזב, ככה המשחק השני פיצה עליו. פלורידה עלו ליתרון גדול אחרי ריצה מהירה, דיוק צמצמו לקראת המחצית (שנגמרה ב-53-49 – שתי הקבוצות קולעות יותר במחצית מה-45 שנורת' קרולינה קלעה בכל המשחק הקודם) ובחצי השני אותו תסריט חזר על עצמו, כשהיה נראה שפלורידה ברחה וגמרה את המשחק, רק כדי לא לקלוע נקודה בשתיים וחצי הדקות האחרונות ולאפשר לדיוק לנצח את המשחק. זה היה משחק ברמה מאוד גבוהה לא רק מבחינת מתח ודרמה אלא גם כדורסל, שהיה מודרני מאוד (בהשוואה למכללות בטוח) – פלורידה רצה כל המשחק, לא איפשרה להגנה להתארגן, ירתה שלשות מכל כיוון ושיחקה כדורסל מאוד כיפי לצפיה. ודיוק? היא דיוק. הקבוצה מספר אחת במכללות השנה, ולא סתם.

לדיוק יש השנה את השחקן מספר אחד במכללות ומועמד להתחרות עם דונציץ' (ככה קוראים לו?) על הבחירה הראשונה בדראפט – מארווין באגלי. תשמעו, מדובר במפלצת. זה לא דוראנט, שיהיה ברור. הכשרון לא נוזל ממנו כמו מדוראנט. אבל כשהוא שיחק במשחק הזה הוא נראה כמו גבר בין ילדים. בחיים לא ראיתי כזה דבר. בשביל הפרספקטיבה (וגם הנקודה הישראלית) – במשחק הזה שמר עליו רוב המשחק איגור קולוצ'וב הישראלי, שחקן שנה חמישית (כשאתה עובר מכללה, כמו קולצ'וב, אתה צריך לשבת בחוץ שנה ומקבל שנה נוספת של אלג'ביליות), ולמרות שעשה עליו עבודה לא רעה, עדיין לא הצליח למנוע ממנו לקלוע 30 נקודות. וזה עוד לפני שהוא עבר את טיפול הכושר ב-NBA שגורם לכל השחקנים שם לגדל כתפיים מפלצתיות. הוא יחסית צנום בחלק העליון – ועדיין שולט בצבע בקלות אדירה. בגלל השליטה הזאת, הוא אפילו לא צריך להתאמץ לזרוק מרחוק – אבל כשהוא ניסה את זה, גם את זה הוא הצליח.

ובאגלי גרם לי לחשוב. הדבר הראשון שהרגשתי זה באסה. תחשבו מה היה קורה אם שחקנים לא היו הולכים ל-NBA אחרי שנה אחת. דיוק, למשל, היתה מסוגלת להציג היום קבוצה שכוללת את באגלי, ג'ייסון טייטום (אני מאוהב בשחקן הזה, דרך אגב) וברנדון אינגרם, השחקן הכי טוב של הלייקרס השנה כנראה (לא שזה קשה, ועדיין). רק תחשבו איזה כדורסל אדיר היינו יכולים לקבל. וזאת סתם דוגמא אחת שעלתה לי לראש. אבל עם הריצה ל-NBA, קבוצות כמו הפאב פייב המופלאים (למרות שהם כולם הגיעו למכללות ביחד) כבר כמעט אין היום. וזה חבל.

מצד שני, הדומיננטיות של באגלי גם מדגישה עד כמה החוק של One and Done הוא בעייתי. זה נכון שיש לא מעט שחקנים שמסיימים תיכון ועוד לא מוכנים ל-NBA אבל זה בטח לא משהו שאפשר להגיד על באגלי. האיש מוכן (לפחות פיזית, לא יודע לגבי מנטאלית) לליגה של הגדולים כבר עכשיו. אני מתקשה לחשוב על משהו שהחצי שנה הזאת במכללה באמת יכולה ללמד אותו שהוא לא ילמד בליגה. אולי הוא יהיה הצלחה ב-NBA ואולי כישלון (באמת שאני לא יכול להתחייב אבל נראה לי שהוא יהיה טוב עד טוב מאוד) אבל באמת שאין שום סיבה בעולם שהוא לא יתחיל להרוויח כסף כבר עכשיו.

מה שמביא אותנו לפיל בחדר שעליו דיברתי קודם. משהו שאין פעם שלא עולה כאשר מדברים על מכללות. ובצדק, אין ספק. אבל לצערי, גם עם הרבה בורות. כן, שחקני מכללות לא מקבלים משכורת. יותר מזה, גם אסור להם (בניגוד לסתם סטודנט) לעבוד במקומות אחרים וכל תשלום שהם מקבלים עשוי להיות עילה לפסילה שלהם. מה שלא נכון זה שהם לא מקבלים כסף – הם מקבלים מילגת לימודים שמאפשרת להם לימודים בחינם וגם נותנת להם מילגת קיום. צריך להכיר את מערכת החינוך האמריקאית כדי להבין עד כמה מילגת לימודים היא דבר משמעותי פה. למרבית השחקנים המוחלטת לא היתה יכולת לקבל חינוך גבוה בלי המילגה הזאת. ושלא תטעו – 99% מהשחקנים במכללות יסיימו ארבע שנות לימוד. למעשה, מתקיים פה חזון סוציאליסטי די מעניין שבו האחוז האחד מממנים השכלה ל-99% הנותרים. וזה לא רק שחקני כדורסל או פוטבול. כל מכללה מחזיקה כמה וכמה תוכניות ספורט – בייסבול, אתלטיקה, גולף, הוקי וכו', כולל מספר שווה של תוכניות ספורט לנשים וכל התוכניות האלו, על המלגות שלהם וההשכלה שהם מקבלים, היו הולכים לפח אם לא היו תוכניות הכדורסל והפוטבול.

ומה לגבי האחוז האחד? ומה לגבי זה שהמכללה מרוויחה המון כסף והמאמן מרוויח הון עתק על הגב של השחקנים האלו שאין להם ממש ברירה? ובכן, זה אכן רחוק מלהיות הוגן. אישית, אני באמת לא מבין איך החוק הזה (שקיים גם בפוטבול, בצורה אפילו יותר נרחבת, דרך אגב – שחקן לא יכול לצאת לדראפט לפני שעבר שנתיים במכללות) עומד במבחן בית המשפט של חופש ההעסקה. אני חושב שההתנגדות גם לחוק ה-One and Done (שאדם סילבר נפגש בזמן האחרון עם המכללות במטרה כנראה לבטל אותו) וגם לניצול של השחקנים במכללות תגרום לזה שדברים ישתנו ולא עוד הרבה זמן.

הבעיה היא איך. צריך לזכור – כל הרעיון של ספורט המכללות מבוסס על שיוויון. גודל המלגות בכל האוניברסיטאות שווה. כמות המלגות שמותר לתת שווה. זה נכון שתמיד יש קבוצות חזקות יותר או פחות אבל זה נובע מדברים כמו מאמן, איכות התוכנית של האוניברסיטה, המקום שבו היא נמצאת והקונפרנס שבו היא משחקת. אם תאפשר למכללות לתת משכורת או בעייתי מכך – לשחקנים למצוא עבודה מחוץ לאוניברסיטה, אתה פותח פתח להמון אמצעים שבהם מכללות יכולות לפתות שחקנים לבוא אליהן ולהרוג את השיוויון לכאורה הזה. כמובן, צריך לזכור, ואני הראשון שיודה בכך, שהחוקים הנוקשים האלו גורמים להרבה מאוד רמאויות ואמצעים לא כשרים כי עדיין מאמנים יעשו הרבה דברים כדי להביא אליהם שחקנים טובים. ואז רואים שערוריות כמו מה שקרה עכשיו בלואיוויל שם מאמן מעוטר כמו מייק פיטינו נשלח הביתה בבושה בגלל סקנדל מהסוג הזה.

כל מה שאני רוצה להגיד זה – אין פתרון קל. איפה שיש כסף, תמיד יהיה מי שינסה להרוויח ממנו. הפתרון שאני מאמין ומקווה שיגיעו אליו זה שיאפשרו לכל מכללה לתת משכורת עד גודל מסוים למספר מסוים של שחקנים. מה שיותר חשוב זה שכל מכללה תדאג לשים כסף בפנסיה ובביטוח של השחקנים שמשחקים אצלה, כדי לאפשר להם לפחות את האופציה לפרוש בצורה מכובדת.

בינתיים, תנו להנות מטום איזו, לעודד את אריזונה סטייט (שנכנסה השבוע לדירוג לראשונה ומאומנת על ידי לא פחות מאשר בובי הארלי) וכמובן לעודד נגד דיוק.

נו האדל
נו האדל