במגרש עם קואץ' קיי

איך סיינפלד, טום צ'יימברס ומייק ששבסקי מתחברים לפוסט אחד ארוך על כדורסל מכללות

כבני אדם, יש לנו נטיה להדחיק אירועים מקריים ולחשוב שיש איזה שהוא סכימה גדולה של דברים. שמה שאמור לקרות אכן קרה. כולנו הרי גדלנו על תרבות שמאמינה ב"למצוא את הנפש התאומה שלך" ושטויות מהסוג הזה. אבל האמת היא שהחיים הם בדרך כלל אוסף של אירועים רנדומליים למדי שאיכשהו מתחברים לתמונה אחת גדולה. נניח, בשנת 97, לקראת תום השירות הצבאי שלי, היתה משקית תש שמצאה חן בעיניי אז כדי למצוא חן בעיניה התחלתי לחקור על קורס פסיכומטרי בצבא. יצא שלקחתי את הקורס ושהוצאתי תוצאה טובה ושחודש אחר כך בא אליי המג"ד ואמר שיש מילגה לחיילים משוחררים שמתחילים ללמוד עכשיו – אז אם אני רוצה אותה, שאני ארשם ללימודים כבר בשנה הקרובה. וככה יצא שנרשמתי ללימודים, למקצוע שלא ממש היה לי מושג מהו במקום לטייל שנה בחו"ל ולך תדע באיזה מקצוע לבחור ללמוד אחר כך, ובמהלך הלימודים האלו הכרתי את אשתי לשעתיד ובעצם כל מסלול חיי נקבע בגלל אוסף של החלטות די מקריות.

את המילגה, דרך אגב, אף פעם לא קיבלתי.

למה אני מספר את כל זה? כי בשנת 93 גם היה אירוע מקרי למדי שאולי השפיע הרבה פחות על מהלך החיים שלי אבל עד היום הוא דומיננטי מאוד. מה שקרה זה שנציג חברת הכבלים המקומית, שאז היו עדיין די בחיתולים שלהם (עוד לא קראו להם "הוט" בכלל), הרים טלפון לאמא שלי ושכנע אותה לעשות חודשיים כבלים לניסיון. עכשיו, צריך להכיר את אבא שלי כדי להבין עד כמה כבלים בשבילו הם תועבה. עד היום ההורים שלי מחוברים רק לעידן פלוס. זה אפילו לא עניין של הכסף כמו שמבחינתו של אבא שלי טלוויזיה מיועדת להראות חדשות בתשע בערב (אל תשאלו איך העולם שלו התערער כשערוץ 2 התחילו לשדר חדשות בשמונה) וזהו. הוא, יש מצב, דרך אגב, שהוא עדיין בטוח שתפקידו של הטלפון זה העברת הודעות בלבד.

בכל מקרה, הופעל לחץ פיזי מתון על אבא שלי מצד הילדים שלו והוא נכנע. הכבלים נכנסו אלינו לניסיון לחודשיים. אחרי החודשיים האלו הכבלים התקשרו לשאול אם נרצה להמשיך את זה בתשלום ואבא שלי כמובן סירב, רק שלקח עוד חודשיים או שלושה עד שהם באו פיזית לקחת את הממיר. אולי חשבו שהוא יישבר (מן הסתם לא פגשו אותו מעולם). אבל במהלך ארבעת החודשים האלו שהיו לנו את הכבלים – הייתי אז תלמיד כיתה י"ב עם הרבה מאוד זמן פנוי – הכל השתנה.

קודם כל, פגשתי את סיינפלד. בשלב הזה, צריך לזכור, סיינפלד היתה כמעט סוד כמוס. אף אחד שאני הכרתי לא באמת שמע עליה. זה ייקח עוד כמה שנים לפני שהיא תהפוך למיתולוגיה. מבחינתי זה היה עולם חדש שנפתח. כי מה הכרנו עד אז? "אלף?" "משפחת קוסבי?". מקסימום "רוזאן" – שגם אותה הייתי רואה באדיקות, בעיקר מאוהב בבת שלה (ששנים אחר כך תעשה כמה הופעות אורח מעוררות נוסטלגיה ב"מפץ הגדול"). סיינפלד, כמו לקבל את המשיח לפנים.

ספיקינג אוף משיח, הדבר השני שקרה היה פלייאוף ה-NBA של 93. כמובן, את ג'ורדן ראיתי לא מעט גם בשנים קודם אבל זאת הפעם הראשונה שזה לא רק היה משחק פה ושם והשאר תקצירים אלא משחק אחרי משחק, לילה אחרי לילה. רובכם בטח זוכרים את זה בתור הפלייאוף שבו ג'ורדן זכה באליפות השלישית ברציפות שלו, אבל לי זה היה בעיקר שברון לב כבד – כי במהלך החודשים האלו התאהבתי בקבוצה בשם פיניקס סאנס. קיי ג'יי, צ'ארלס בארקלי, דן מארלי, אפילו טום צ'יימברס (אין לכם מושג כמה שמחתי כמה שנים אחר כך כשהוא הגיע למכבי. אוי, האימה). אם אני לא טועה, אפילו דני איינג' שיחק באותה קבוצה. זאת היתה קבוצה מושלמת – רק שלצערה היא נתקלה בשחקן המושלם. אבל זאת הסדרה היתה מופתית והתמכרתי אליה, עד היום אני זוכר את ההארכה המשולשת באחד המשחקים, שסחטה ממני את כל הכוחות האפשריים. באמת, מה תלמיד תיכון יכול לבקש יותר מזה?

וסוף סוף הגענו לנושא הפוסט הזה. הדבר השלישי שקרה זה שהתאהבתי בכדורסל המכללות. כמובן, זה התחיל מיוקון, אותם כולם אהבו בארץ בזכות הנפלד (שפר יגיע שנה אחר כך. עוד דבר שקרה באותו קיץ – ראיתי את שפר לוקח אליפות ממכבי. אבל זה כבר לסיפור אחר) אבל אני "גיליתי" אוסף צעירים מדהים (אני תוהה אם הכרתי אז בכלל את הכינוי "פאב פייב") שרץ עד הגמר רק כדי להפסיד אותו בצורה אכזרית לנורת' קרולינה, עם אותו טיים אאוט זכור לרע של וובר. אוי, כמה שאהבתי את וובר. קשה לי לחשוב על שחקן שאהבתי יותר באותם ימים ממנו. הוא גם זה שגרם לי להתאהב (ולשבור לי את הלב) מאוחר יותר בסקרמנטו שלו שהפסידה ללייקרס בצורה די דומה לאיך שפיניקס הפסידו כמה שנים קודם.

נכון, אחר כך הלכתי לצבא ודי התנתקתי מעולם המכללות (או הספורט בכלל. את השנים האלו של ליברפול, למשל, אני לא מכיר בכלל) אבל כשהתחברתי מחדש לספורט האמריקאי, אי שם בתחילת המאה הנוכחית, גם הספורט הזה חזר לחיים שלי ומאז לא יצא. כל כך חזר, שמשימת הכתיבה הראשונה שלי אי פעם היתה סיקור שבועי של כדורסל מכללות שעשיתי בוואלה, באיזור שנת 2005, פשוט כי הרגיז אותי שאף אחד לא מסקר אותו, אז התנדבתי לעשות את זה בחינם. ב-2006 יצאתי למשימה בפיניקס והפכתי לאוהד של אריזונה סטייט (שנה בדיוק לפני שג'יימס הארדן הגיע אלינו. טיימינג אף פעם לא היה הצד החזק שלי) וגם יצא לי ללכת לטורניר מכללות שבו כיכבה טקסס עם קווין דוראנט (אחרי שראיתי אותו, ואני בטוח שיש הוכחות איפשהו לזה, טענתי שהוא ישנה את הדרך שבה כדורסל משוחק. עכשיו כשיש לנו יאניס ופרוזינגס וטאונס אפשר גם לומר שיש מצב שצדקתי). אפילו לכדורסל תיכונים הלכתי כי מישהו סיפר לי שיש שם שחקן שאמור לככב באריזונה שנה הבאה. אתמול בדיוק גיליתי שאותו שחקן, ג'רד ביילס, משחק בפילי נגד הסלטיקס שלי.

בקיצור, אני מאוד אוהב כדורסל מכללות. ובניגוד להרבה אנשים שגם אוהבים אותו, אין לי אשליות לגביו. זה לא ספורט יפה או איכותי במיוחד. כנראה שמרבית המשחקים בו הם ברמה של הליגה הישראלית פחות או יותר. שעון 35 השניות כופה על המשחק להיות איטי יחסית, המאמנים שולטים בשחקנים ביד רמה וכשיש לך כל כך מעט כשרון (שחקנים משנתון של ארבע שנים, במקרה הטוב) שמתפזר על יותר מ-300 קבוצות, לצפות לאיכות גבוהה זה לוקסוס.

אז מה אני כן אוהב בכדורסל מכללות? את הדבר שהוא נשמת אפו של הספורט – הדרמה. בניגוד ל-NBA, במכללות כל משחק קובע. הפסד אחד ויכול להיות שתקבל סיד גרוע שיהרוס לך את המיקום בטורניר. לקבוצות "בועה" שנמצאות על סף כניסה לטורניר, כל משחק הוא חיים ומוות. וזה לפני שאני מדבר על הטורניר עצמו שבו יום גרוע אחד – והלכת הביתה, לא משנה כמה היית טוב בעונה. תוסיפו לזה קהל משוגע שבאמת נכנס לזה (תשכחו ממה שראיתם במשחקי NBA) ואת היכולת לראות את הדור הבא של שחקני NBA וקיבלתם מתכון, מבחינתי לפחות, לספורט שבקלות אפשר להתמכר אליו. לא שזה חוכמה מבחינתי, עם השנים נדבקתי להרבה יותר מדי ענפי ספורט. וכן, אני יודע שיש פיל פה בחדר שאני לא מדבר עליו. אני אגיע אליו עוד שניה.

בסוף השבוע האחרון, זה של חג ההודיה נערך טורניר מאוד גדול שנקרא PK80 פה בפורטלנד. בתחילת עונת המכללות, בצורה מסורתית יש טורנירים שבהן משחקות קבוצות נגד קבוצות שלא מהחטיבה שלהן כדי לצבור נקודות זכות להמשך. במקרה הזה, חברת נייקי הביאה לכבוד יום הולדת 80 של המנכל שלה, פיל נייט (מפה שם הטורניר) לא פחות מ-16 קבוצות (שהיא כמובן הספונסר שלהן) טובות מאוד לטורניר של ארבעה ימים. לצערי, את שלושת הימים הראשונים פספסתי כי נסענו לטייל, אבל ביום ראשון כבר היינו חזרה ונערכו הגמרים (הקבוצות חולקו לשתי חטיבות שונות שלכל אחת יש גמר), הראשון בין מישיגן סטייט לנורת' קרולינה, השני בין דיוק לפלורידה. למי שלא מכיר נגיד שמדובר בארבע קבוצות עם מסורת אדירה, אליפויות, פיינל פורים למכביר, מאמנים אגדתיים (טום איזו, רוי וויליאמס וכמובן – מייק ששבסקי, הלא הוא קואץ' קיי – המאמן עם הכי הרבה ניצחונות בהיסטוריית המכללות), וגם כמה שחקנים לא רעים בכלל. כל ארבע הקבוצות נמצאות בטופ-10 דירוג של המכללות השנה, מה שהבטיח משחקים טובים מאוד. לא נלך? ברור שנלך.

לצערי, המשחק הראשון היה חד צדדי לגמרי. החבר'ה של נורת' קרולינה לא מצאו את הטבעת וקלעו באחוזים מחפירים (משהו כמו 25% – אחוז הקליעה הגרוע ביותר בתולדות המכללה. כזה אני, נאחס) והמשחק היה גמור כבר באמצע המחצית השניה. אבל כמה שהמשחק הראשון איכזב, ככה המשחק השני פיצה עליו. פלורידה עלו ליתרון גדול אחרי ריצה מהירה, דיוק צמצמו לקראת המחצית (שנגמרה ב-53-49 – שתי הקבוצות קולעות יותר במחצית מה-45 שנורת' קרולינה קלעה בכל המשחק הקודם) ובחצי השני אותו תסריט חזר על עצמו, כשהיה נראה שפלורידה ברחה וגמרה את המשחק, רק כדי לא לקלוע נקודה בשתיים וחצי הדקות האחרונות ולאפשר לדיוק לנצח את המשחק. זה היה משחק ברמה מאוד גבוהה לא רק מבחינת מתח ודרמה אלא גם כדורסל, שהיה מודרני מאוד (בהשוואה למכללות בטוח) – פלורידה רצה כל המשחק, לא איפשרה להגנה להתארגן, ירתה שלשות מכל כיוון ושיחקה כדורסל מאוד כיפי לצפיה. ודיוק? היא דיוק. הקבוצה מספר אחת במכללות השנה, ולא סתם.

לדיוק יש השנה את השחקן מספר אחד במכללות ומועמד להתחרות עם דונציץ' (ככה קוראים לו?) על הבחירה הראשונה בדראפט – מארווין באגלי. תשמעו, מדובר במפלצת. זה לא דוראנט, שיהיה ברור. הכשרון לא נוזל ממנו כמו מדוראנט. אבל כשהוא שיחק במשחק הזה הוא נראה כמו גבר בין ילדים. בחיים לא ראיתי כזה דבר. בשביל הפרספקטיבה (וגם הנקודה הישראלית) – במשחק הזה שמר עליו רוב המשחק איגור קולוצ'וב הישראלי, שחקן שנה חמישית (כשאתה עובר מכללה, כמו קולצ'וב, אתה צריך לשבת בחוץ שנה ומקבל שנה נוספת של אלג'ביליות), ולמרות שעשה עליו עבודה לא רעה, עדיין לא הצליח למנוע ממנו לקלוע 30 נקודות. וזה עוד לפני שהוא עבר את טיפול הכושר ב-NBA שגורם לכל השחקנים שם לגדל כתפיים מפלצתיות. הוא יחסית צנום בחלק העליון – ועדיין שולט בצבע בקלות אדירה. בגלל השליטה הזאת, הוא אפילו לא צריך להתאמץ לזרוק מרחוק – אבל כשהוא ניסה את זה, גם את זה הוא הצליח.

ובאגלי גרם לי לחשוב. הדבר הראשון שהרגשתי זה באסה. תחשבו מה היה קורה אם שחקנים לא היו הולכים ל-NBA אחרי שנה אחת. דיוק, למשל, היתה מסוגלת להציג היום קבוצה שכוללת את באגלי, ג'ייסון טייטום (אני מאוהב בשחקן הזה, דרך אגב) וברנדון אינגרם, השחקן הכי טוב של הלייקרס השנה כנראה (לא שזה קשה, ועדיין). רק תחשבו איזה כדורסל אדיר היינו יכולים לקבל. וזאת סתם דוגמא אחת שעלתה לי לראש. אבל עם הריצה ל-NBA, קבוצות כמו הפאב פייב המופלאים (למרות שהם כולם הגיעו למכללות ביחד) כבר כמעט אין היום. וזה חבל.

מצד שני, הדומיננטיות של באגלי גם מדגישה עד כמה החוק של One and Done הוא בעייתי. זה נכון שיש לא מעט שחקנים שמסיימים תיכון ועוד לא מוכנים ל-NBA אבל זה בטח לא משהו שאפשר להגיד על באגלי. האיש מוכן (לפחות פיזית, לא יודע לגבי מנטאלית) לליגה של הגדולים כבר עכשיו. אני מתקשה לחשוב על משהו שהחצי שנה הזאת במכללה באמת יכולה ללמד אותו שהוא לא ילמד בליגה. אולי הוא יהיה הצלחה ב-NBA ואולי כישלון (באמת שאני לא יכול להתחייב אבל נראה לי שהוא יהיה טוב עד טוב מאוד) אבל באמת שאין שום סיבה בעולם שהוא לא יתחיל להרוויח כסף כבר עכשיו.

מה שמביא אותנו לפיל בחדר שעליו דיברתי קודם. משהו שאין פעם שלא עולה כאשר מדברים על מכללות. ובצדק, אין ספק. אבל לצערי, גם עם הרבה בורות. כן, שחקני מכללות לא מקבלים משכורת. יותר מזה, גם אסור להם (בניגוד לסתם סטודנט) לעבוד במקומות אחרים וכל תשלום שהם מקבלים עשוי להיות עילה לפסילה שלהם. מה שלא נכון זה שהם לא מקבלים כסף – הם מקבלים מילגת לימודים שמאפשרת להם לימודים בחינם וגם נותנת להם מילגת קיום. צריך להכיר את מערכת החינוך האמריקאית כדי להבין עד כמה מילגת לימודים היא דבר משמעותי פה. למרבית השחקנים המוחלטת לא היתה יכולת לקבל חינוך גבוה בלי המילגה הזאת. ושלא תטעו – 99% מהשחקנים במכללות יסיימו ארבע שנות לימוד. למעשה, מתקיים פה חזון סוציאליסטי די מעניין שבו האחוז האחד מממנים השכלה ל-99% הנותרים. וזה לא רק שחקני כדורסל או פוטבול. כל מכללה מחזיקה כמה וכמה תוכניות ספורט – בייסבול, אתלטיקה, גולף, הוקי וכו', כולל מספר שווה של תוכניות ספורט לנשים וכל התוכניות האלו, על המלגות שלהם וההשכלה שהם מקבלים, היו הולכים לפח אם לא היו תוכניות הכדורסל והפוטבול.

ומה לגבי האחוז האחד? ומה לגבי זה שהמכללה מרוויחה המון כסף והמאמן מרוויח הון עתק על הגב של השחקנים האלו שאין להם ממש ברירה? ובכן, זה אכן רחוק מלהיות הוגן. אישית, אני באמת לא מבין איך החוק הזה (שקיים גם בפוטבול, בצורה אפילו יותר נרחבת, דרך אגב – שחקן לא יכול לצאת לדראפט לפני שעבר שנתיים במכללות) עומד במבחן בית המשפט של חופש ההעסקה. אני חושב שההתנגדות גם לחוק ה-One and Done (שאדם סילבר נפגש בזמן האחרון עם המכללות במטרה כנראה לבטל אותו) וגם לניצול של השחקנים במכללות תגרום לזה שדברים ישתנו ולא עוד הרבה זמן.

הבעיה היא איך. צריך לזכור – כל הרעיון של ספורט המכללות מבוסס על שיוויון. גודל המלגות בכל האוניברסיטאות שווה. כמות המלגות שמותר לתת שווה. זה נכון שתמיד יש קבוצות חזקות יותר או פחות אבל זה נובע מדברים כמו מאמן, איכות התוכנית של האוניברסיטה, המקום שבו היא נמצאת והקונפרנס שבו היא משחקת. אם תאפשר למכללות לתת משכורת או בעייתי מכך – לשחקנים למצוא עבודה מחוץ לאוניברסיטה, אתה פותח פתח להמון אמצעים שבהם מכללות יכולות לפתות שחקנים לבוא אליהן ולהרוג את השיוויון לכאורה הזה. כמובן, צריך לזכור, ואני הראשון שיודה בכך, שהחוקים הנוקשים האלו גורמים להרבה מאוד רמאויות ואמצעים לא כשרים כי עדיין מאמנים יעשו הרבה דברים כדי להביא אליהם שחקנים טובים. ואז רואים שערוריות כמו מה שקרה עכשיו בלואיוויל שם מאמן מעוטר כמו מייק פיטינו נשלח הביתה בבושה בגלל סקנדל מהסוג הזה.

כל מה שאני רוצה להגיד זה – אין פתרון קל. איפה שיש כסף, תמיד יהיה מי שינסה להרוויח ממנו. הפתרון שאני מאמין ומקווה שיגיעו אליו זה שיאפשרו לכל מכללה לתת משכורת עד גודל מסוים למספר מסוים של שחקנים. מה שיותר חשוב זה שכל מכללה תדאג לשים כסף בפנסיה ובביטוח של השחקנים שמשחקים אצלה, כדי לאפשר להם לפחות את האופציה לפרוש בצורה מכובדת.

בינתיים, תנו להנות מטום איזו, לעודד את אריזונה סטייט (שנכנסה השבוע לדירוג לראשונה ומאומנת על ידי לא פחות מאשר בובי הארלי) וכמובן לעודד נגד דיוק.

נו האדל
נו האדל

תגובות

  • Amir A

    בתור מי שמחזיק סטודנט אחד בקולג' כבר שנתיים והחל משנה הבאה שניים, אם מי מהם היה יכול לשחק כדורסל או מה שלא יהיה ולקבל מלגת לימודים ומלגת קיום הייתי די מבסוט )-:

    הגב
    • אריאל גרייזס

      יוקון, לא? זה לא איזה עשרה אחוז משכר הלימוד המקורי כי בתוך המדינה?
      וכן, לגמרי מבין אותך. אנשים לא מבינים את המחירים של ההשכלה הגבוהה פה. רציתי בגלל שיש לי קצת זמן פנוי לעשות איזה קורס פה באוניברסיטה המקומית. שלוש נקודות, כן? רצו 3,000 דולר. זה חולני

      הגב
      • Amir A

        יותר זול כן, אבל בסכומים שמדובר אז זה כבר לא משנה. נכון שמתחילים להוריד מזה כל מיני דברים (למזלי אני עדיין יכול לכלול את הילד תחת ביטוח הבריאות שיש לי בעבודה, והילד קיבל מילגות הצטיינות), עדיין לשלם כמעט $20,000 בשנה לא הולך ברגל. אנחנו מהמעמד הנדפק. לא עשירים מספיק כדי שזה לא יזיז לנו ולא עניים מספיק כדי שיוותרו לנו על התשלום. מעמד הביניים נדפק תמיד.

        הגב
        • אריאל גרייזס

          משום מה זכרתי שמדובר בחסכון ממש גדול כשזה בתוך המדינה. 20 אלף דולר בשנה, יא אללה

          הגב
          • Amir A

            20 אלף אחרי המלגות שהילד הביא ואחרי שוויתרתי על ביטוח הבריאות שאתה חייב אם אין לך ביטוח משלך. הסכום האמיתי לתושבי קונטיקט הוא 35 אלף לשנה בערך.

            הגב
            • אלון

              אוניברסיטה פרטית מעל 60 אלף בשנה. יש לי עוד 3 שנים לראשון. הילדים כבר עכשיו הודיעו שהם לא הולכים לאוניברסיטה ציבורית במסצוסטס. אין לי מושג מאיפה מגיע הכסף.

            • אריאל גרייזס

              איזה אוניברסיטה ציבורית יש במסצ'וסטס, יו-מאס? הם לא יכולים לבוא ללמוד איפה שאתה מלמד?

            • אלון

              אני לא מלמד וגם אישתי לא. נצטרך לארגן כסף. אמרתי לילדים, יו מאס היה מספיק טוב לדוקטור ג'י, מספיק טוב גם לכם. רק כמו שאמיר כתב למעלה, גם זה לא בחינם.

            • Amir A

              הילד התקבל בזמנו לעוד כמה מקומות. המועדף עליו היה USC, אבל ברגע שקיבלנו את החשבון הוא לבד ידע שאין על מה לדבר. במסצ'וסטס הוא נכנס לבוסטון יוניברסיטי והמחיר אחרי מלגות היה פחות או יותר כמו יוקון, כך כזו אופציה שפויה (יחסית כמובן). הוא לא רצה ללכת לשם כי מעשית אין להם קמפוס. גם יו-מאס היתה שם וגם בוסטון קולג' (כטרנספר אחרי שנה ביוקון) כאופציות מבחינה כלכלית, כך שיש אצלכם מקומות שאפשר לעמוד בהם בלי למכור יותר מדי אברים (רק איזו כליה אחת ואולי קרנית אם מישהו מחפש).

            • אלון

              BC ו BU הן אוניברסיטאות פרטיות. קצת מוזר (אבל מעודד) שאתה אומר שזה קרוב לשכר לימוד של אוניברסיטה פרטית. אני בכל מקרה לא מצליח להבין איך אמריקאי ממעמד בינוני מצליח לשלם את זה.

            • Amir A

              BU נתנו מלגה גבוהה. רק שאני לא זוכר אם הם כללו בסכום את מה שהם ציפו שנקבל בתור הלוואה פדרלית או לא. אם לא אז באמת BU היה באזור ה-35K ואז אתה מתחיל עם כל מיני מלגות (יש ספרים עם רשימות של מאות מלגות שונות) והלוואות. אם כן אז זה באמת בעייתי.

            • AdamB

              כל פעם שאני שומע שיחה כזאת על גובה שכר הלימוד בארה"ב, ונחשף לנתונים כל כמות הכסף בתעשיית ההלוואות ללימודים, אני פשוט נדהם.
              אין צעירים שהולכים ללמוד בקנדה, או אולי אפילו בבריטניה. נשמע לי שיכול לצאת משמעותית יותר זול.

            • אריאל גרייזס

              התשובה לשאלה שלך, אלון (איך מעמד בינוני יכול לשלם על זה), היא הלוואות סטודנטים, לא?

            • אלון

              אדם, התשובה היא כן. יש לנו חברים שהילד הולך למקגיל. זה קורה לא מעט. גם בעבודה יש לי כמה כאלה.
              אריאל, גם הלוואות סטודנטים צריך להחזיר. לשלוח ילד לדיוק זה 300 אלף לתואר אם אין לך מלגה. כמו שאמיר אמר גם יוקון זה 80 אלף לתואר כפול 2 ילדים לפחות וזה המון. מהגרים בד"כ לא מפילים את זה על ילדים. מישהו מהעבודה שלי משכן את הבית מחדש ויש לנו חברים שמתכננים לעבור לעיירה יותר זולה בתקווה שהמעבר ישלם את השכר לימוד של הילד הצעיר. נראה לי שבסוף מסתדרים.

            • AdamB

              משכון בית בשביל השכלה גבוהה נשמע לי כמו משהו שעושה משפחה של כפריים סיניים כשהבן הוא הראשון במחוז ללמוד קרוא וכתוב.
              אני אמנם את לימודי האקדמיים סיימתי. מקווה שעד שבן שנתיים שלי יגיע לגיל המתאים לא ייבאו את השיטה המעוותת הזאת לארץ.

            • Amir A

              אני מכיר כאן הרבה אמריקאים שמבחינתם הילדים משלמים את הלוואת הסטודנטים. מעניין הקטע הזה של מהגרים. מבחינתנו התואר הראשון הוא אחריות ההורים (כדי לא לשלוח את הילדים האומללים לחיים מהתחלה עם איזה 80K חוב על הגב). הסיפור הזה יעלה לי כמו בית נוסף ויתפרש על איזה 22 שנים.

            • איציק

              גם בארץ דובר פעם לתת הלוואת לימודים, אבל אני לא בטוח שאני מבין איך זה עובד. עבור סטודנט להנדסה מילא, אבל מישהו שלומד ספרות או קלינאות תקשורת או אפילו מדעי החיים, השכר העתידי כל-כך נמוך שהסיכוי להחזיר הלוואה ולהישאר בחיים לא כל-כך מעשי.

            • D! פה ועכשיו

              איציק - בגרמניה, לפחות למיטב הבנתי, מתחילים לשלם אחרי מספר שנים, לא את כל הסכום, וגם אז ההחזר הוא יחסי למשכורת שלך, אז מסתדרים גם האמנים.

            • איציק

              עד כמה שאני מבין, בגרמניה זה חינם, ואז קל יותר להחזיר את ההלוואה.

          • אלון

            אדם, למשכן את הבית כדי שהבן שלך יגיע לאייבי ליג זה כנראה השקעה שתחזיר את עצמה. לעשות את זה בשביל בוסטון יוניברסיטי זה בזבוז כסף. אכן מנטליות של מהגרים, אני רואה את זה מסביבי עם ישראלים ואסייתים.

            הגב
            • Yavor

              והישראלים לא חושבים לשלוח את הילדים ללמוד בארץ?

            • אלון

              ללמוד בארץ מגיע עם 3 שנים צבא, זה לא מתאים לכולם.

            • איציק

              האמת, אגלה לך סוד, לא מתאים לאף אחד (כמעט), אבל עושים, לא בגלל שמתאים.

            • Yavor

              מבין את הדילמה.
              עם זאת, להורים ילידי הארץ (ובעצם גם ל"סתם" יהודים) אין איזשהו רצון/תקווה למצוא בן/בת זוג ישראלים לילדיהם? זה גם שיקול במשוואה רבת הנעלמים הזו.

            • אלון

              איציק, אני מאוד רציתי בגיל 18. הבן שלי לא גר בישראל מגיל 4, הרצונות שלו שונים משני. קשה לי גם להמליץ לו להתגייס לצה"ל כי זה לא ממש יתרום לו להמשך החיים.
              יבור, אני בטוח שלחלק מהישראלים זה חשוב אבל בעולם עם יותר מ 7 מליארד אנשים אין סיבה להגביל את עצמך ל 7 מליון.

            • איציק

              אלון, אין לי בעיה עם זה, הניסוח מאד הכעיס אותי, כאילו זה עניין של התאמה. המקרה של הבן שלך שונה בעניין זה.

  • יואב דובינסקי

    אלה באמת טורנירים כיפיים, אם כי אי אפשר באמת ללמוד מהם על היכולת בחודש מרץ. הסטודנטים המסכנים שלי מקבוצת הכדורסל נאלצו להפסיד שיעור ולהישלח לטורניר ת'אנקס גיבינג באיי בהאמה עם כמה קבוצות לא רעות בכלל. נשבר לי הלב מהטרטור שהם עברו. סיימנו מקום שלישי, עם 2 ניצחונות והפסד.

    וחוץ מזה, לא יעזור לך מסע הסקאוטינג המוקדם, השנה אני הולך להכות אתכם שוק על ירך בדה-בראקט!

    הגב
    • אריאל גרייזס

      מסכנים, היו צריכים לנסוע לבהאמס. באמת נשבר הלב.
      עכשיו תחשוב על המסכנים שהיו צריכים לבוא לפורטלנד עם הגשם והקור..

      הגב
      • אריאל גרייזס

        דרך אגב, פלורידה משחקים איתכם בבית, מציע כשהם באים לבקר ללכת לראות אותם, גם משחקים טוב וגם תוכל לדבר עם קולצ'וב - הוא שחקן מצוין ובורג מאוד מרכזי אצלם. מעניין שבארץ הוא לגמרי מחוץ לראדאר.

        הגב
        • יואב דובינסקי

          אני בונה על ללכת למשחקים מול קנטאקי בתחילת ינואר ומול פלורידה בפברואר. כל היתר אלך אם יסתדר בלו"ז. אבל אני לא ממש יכול לדבר עם השחקנים.

          הגב
          • אריאל גרייזס

            אתה לא יכול להשיג קרדנשלס בשביל זה? או שאסור לך

            הגב
            • יואב דובינסקי

              עם כמה שאני חולה אקרדיטציות, לא נעים לי לבקש למשחקים באוניברסיטה. אני מעדיף להפריד בין העולמות ומראש להימנע מאי נעימויות שיכולות להיווצר. דווקא למשחקים בטורנירי הSEC ביקשתי כמה פעמים, אבל לצערי לא קיבלתי.

  • איציק

    אולי פספסתי משהו, אבל זכרתי שאתה בן ישיבה. איך זה מסתדר עם הפתיח על קבלים, אבא שיוצא נגד, אמא שמסכימה להתחבר לחודשים, בן שרואה סינפלד ו-NBA?
    לגבי הפיניקס של אז, זו הקבוצה היחידה שחשבתי שבאמת מסוגלים לנצח את האחד והיחיד. דני אינג' אכן שיחק שם, ועוד איך שיחק. משחק שלושת ההארכות אחד הגדולים, ואווו...

    הגב
    • אריאל גרייזס

      בן ישיבה זה מוגזם לגמרי, לא באתי ממשפחה חרדית. סתם משפחה דתית כיפה סרוגה. בחטיבת ביניים למדתי בסוג של ישיבה תיכונית, בתיכון כבר עברתי לסתם בית ספר דתי. דתיים לא חיים בואקום, you know

      הגב
      • איציק

        תודה, חידשת לי שיש דתיים שיש להם חיים ;)

        הגב
  • אלון

    זה לא ממש נכון שאם שחקנים היו נשארים ליותר משנה אז דיוק היו עכשיו עם אינגרם וטייטום. שחקני תיכון טובים לא היו מגיעים למקום שלא מבטיח להם דקות משחק. לדוגמא: דיובל, הרכז של דיוק שהיה הרכז הכי טוב במחזור הנוכחי התחייב רק אחרי שפרנק ג'קסון הודיע שהוא יוצא בדראפט. אם ג'קסון היה נשאר הוא היה הולך למקום אחר.
    לגבי הסגנון, ששבסקי שיחק עם אינגרם וטייטום בבידודים שזה די דומה לאיך שהם משחקים במקצועיים. בכלל, קשה לשנוא השנה את בוסטון ש 40 אחוז מהחמישיה מדיוק והבן של הבעלים שיחק בדיוק.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      אם כולם היו נשארים ארבע שנים, מן הסתם הסיטואציה היתה שונה ושחקנים היו מגיעים למקומות שפחות בטוחים. נניח, תחשוב על דיוק של הארלי, גראנט היל ולייטנר

      הגב
      • אלון

        שלושתם היו שנתיים ביחד, היום באמת קשה לחשוב על 3 שחקנים שהגופיות תלויות על התקרה ומשחקים ביחד שנתיים.
        אגב, ששבסקי טוען שצריך לוותר על החוק שמחייב לעבור שנה מהרגע שסיימת תיכון וצריך לתת לשחקנים את היכולת לבחור. לפי מה שסילבר אומר זה יבוטל והם יתנו לשחקנים צעירים אחרי תיכון לשחק בליגת הפיתוח. השאלה כמובן אם espn יסכימו לפגיעה בכדורסל מכללות שיכולה להוריד להם את הרייטינג.

        הגב
  • בני תבורי

    פוסט נהדר שמבהיר היטב למה לא תעשה את התזה שלך גם בנסיעה הזאת...

    הגב
    • איציק

      אני לא חושב שאריאל באמת כותב תזה. זה סיפור כיסוי יפה שאפשר למשוך שנים. פותח המון אפשרויות.

      הגב
      • D! פה ועכשיו

        כמו כל סטודנט

        הגב
  • שי

    אחלה נוסטלגיה לשבת בבוקר... עוד שני פרטים חשובים בנוסטלגיה שלי:
    1) ריצ׳י דומאס. מחולון לחמישייה של פיניקס. איזה קבוצה הייתה אז לחולון. היינו באים מוקדם לראות את דומאס מטביע ואת פייגינס תופר שלשות.

    2) בטורניר המכללות של פסק הזמן מהגיהנום, השיר שליווה את השידורים ופתח כל משדר היה של בון ג׳ובי. Living on a prayer. מאז השיר הזה מזכיר לי תמיד את הטורניר הקסום הוא...

    ובקשר לכסף במכללות, שווה לראות תוכנית מלפני שנתיים בערך של ג׳ון אוליבר בדיוק על הנושא הזה.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      לצערי, זאת פעם שניה שאני שומע אנשים מצטטים את התוכנית הזאת של אוליבר, שהיא משעשעת כהרגלו, אבל רחוקה מאוד מהמציאות. הוא בדרן וככזה הוא צריך להקצין דברים ולבחור צד, אבל הוא לא רק שמתעלם מדברים מסוימים אלא גם אומר דברים מוטעים לגמרי (למשל, הסיפור הקלאסי והלגמרי מוטעה שהסטודנטים אתלטים לא באמת רוכשים השכלה ומקבל הנחות בלימודים)

      הגב
      • איציק

        אני לא יודע כמה הם רוכשים השכלה אבל אחזור על מקרה שכתבתי מזמן. אחד המנחים שלי לדוקטורט היה בשהתון וביקשו ממנו להעביר קורס והוא הסכים. יום אחרי מתן הציונים נכנס אליו בחור שחור גבוה וחזק וביקש לדבר איתו. הוא סיפר שנכשל במבחן ועל כך המנחה שלי אמר שהוא מצטער. הבחור הסביר שהמנחה לא הבין, שהוא כוכב הפוטבול של האוניברסיטה ועם הנכשל לא יוכל להמשיך לשחק. גם הפעם המנחה גילה אמפטיה ואמר שהוא מצטער אך אין ביכולתו לעשות שום דבר. הבחור הודה ויצא. אחרי חמש דקות נכנס בטיסה ראש המחלקה ושאל את המנחה איך הוא עשה את מה שעשה. המנחה שלי לא הבין. הוסבר לו שכיוון שהוא הכשיל את הכוכב המאמן ביטל את כל המנוים לעונה הבאה וצריך דחוף לתקן זאת. לא בטוח כמה החברה צריכים ללמוד אם גישה זו.

        הגב
        • אריאל גרייזס

          ברור שיש מקרים פה ושם, אבל יואב דובינסקי יכול לספר לך שהם לא מקבלים הנחות. כן דואגים להם לעזרה והכל, שזה סבבה.

          הגב
          • איציק

            עזרה זה ממש סבבה, אבל ממה שהבנתי בהרבה מקומות יש ממש הוראה מוסדית לא להכשיל אותם. מקווה שהמידע הזה לא נכון.

            הגב
            • D! פה ועכשיו

              אני למדתי פה בפתוחה, תמיד היה נראה לי שיש הוראה מוסדית לא להכשיל. רמת המבחנים הייתה מבישה בחלק גדול הקורסים

            • איציק

              D!,
              אני בטוח שהית ספורטאי מצטיין.
              די מפתיע מה שאתה כותב, כי שמעתי הרבה תגובות מאד חיוביות על הפתוחה מבחינת הרמה והדרישות. חבל מאד אם זה לא ככה.

            • טל

              דוגמה לעזרה - חבר שלי ששיחק בביילור (רגע השיא שלו היה כמעט סאק ל-RG3) סיפר שמצמידים להם סטודנטים מצטיינים שמתפקדים כמורים פרטיים. הסטודנטים/מורים מקבלים כסף מהאוניברסיטה תמורת זה.

            • יואב דובינסקי

              יש אצלנו מחלקה שתפקידה לעזור לסטודנטים אתלטיים, כמעט בכל מישור אפשרי, כולל שיעורים פרטיים והדרכה שסטודנטים שאינם אתלטיים לא מקבלים. אין בזה שום דבר פסול. אני לא נתקלתי בשום החלטה מוסדית לא להכשיל. סטודנט אתלט אמור לעמוד באותם קריטריונים שעומד בהם כל סטודנט אחר והמלגה שלהם תלויה בציונים. יש אנשים שתפקידם לעקוב אחרי הציונים וההתקדמות של הסטודנטים אתלטים ושיש להם גישה לצפות בציונים שלהם ולתת להם בראש אם הם לא עומדים בקריטריונים. ההקלות היחידות שנתקלתי בהם שאני הייתי צריך להתחשב בהם זה היעדרות משיעורים בגלל משחקי חוץ או ניתוח/התאוששות מפציעה וגם לזה יש גבול של עד 25% מכמות השיעורים בסמסטר.

            • איציק

              יואב תודה,
              הכל יפה ומקווה שהמקרה שסיפרתי חריג. דבר אחר תפס את העין. האם בארה"ב יש נוכחות חובה בהרצאות? בארץ דרישה כזו תחשב כמאד חריגה.

          • אריאל גרייזס

            זאת העזרה שאליה התכוונתי. והיא בסדר גמור

            הגב
  • עידו ג.

    המשחק של דיוק מול פלורידה באמת היה טוב.
    דיוק בכלל מפוצצים בכישרון העונה כשכל החמישיה למעשה בחירות סיבוב ראשון פוטנציאליות.

    לגמרי איתך שכדורסל מכללות זה דרמה מעל הכל.
    עד היום אחד מזכרונות הכדורסל הכי טובים שלי הוא הריצה של אריזונה של מיילס סימון, אריק דיקרסון, ג'ייסון טרי ומייק ביבי בטורניר של 1997.
    אם אני לא טועה זו הפעם היחידה שקבוצה ניצחה בטורניר 3 מדורגות 1.

    הגב
  • Matipool

    אחלה פוסט. נהניתי לקרוא למרות שאני רחוק מאד היום מכדורסל מכללות. נחמד איך הקוסמוס ארגן לך להכיר את אשתך (-:
    להוט קראו בהתחלה ערוצי זהב (לפחות באזור השרון שככל הזכור לי, גם אתה גדלת בו).
    זה נכון שסיינפלד בהתחלה היה קצת סוד כמוס למיטבי לכת ונדמה לי שרק בעונה השלישית התחיל השוס הגדול.
    דורון שפר הוא הכדורסלן הישראלי האהוב עלי בכל הזמנים ואני תמיד מרגיש שהוא יכל להגיע רחוק יותר בהתבסס על מה שהוא עשה בגיל 19 למכבי וגם להפועל ובהתבסס גם על התקופה שלו ביוקון. אשמח לפוסט על אותה עונה בהזדמנות שתהיה לך. יש מצב שהייתי יותר במתח ממנו בליל הדראפט שלו.

    הגב
  • Blue Devil

    תודה רבה אריאל!
    בהמשך לנוסטלגיה ולשאלת המקריות: מייק ששבסקי כמעט פוטר מדיוק אחרי השנתיים הראשונות הלא מאוד מוצלחות שלו שם, אי שם בתחילת האייטיז (קראתי בספר - ככה זה אוהדים). היום הוא קואץ' קיי עם 5 אליפויות, 1000 נצחונות והרבה שונאים (במיוחד באתר הזה)

    הגב
    • אלון

      הוא אמר המון פעמים שעם אתלטיק דירקטור אחר ההיסטוריה שלו בדיוק היתה נראית אחרת לגמרי. היה לו גם מזל עם המחזור גיוס של 82.
      אל תתרגש מהשונאים. אנשים לא יכולים להבין מה הוא עשה. איך הוא אמר שהגעתי לפה לא היו אוהדים ולא היו פולנים.

      הגב
  • no propaganda

    כיף של פוסט אף על פי שאני רחוק מכדורסל המכללות.
    נראה לי שמה שמושך אותך בכדןרסל המכללות אלה האלמנטים מהכדורגל :)

    הגב
  • אלון

    בכל מקרה למי שמתעניין בכדורסל מכללות אני ממליץ לקרוא את מארק טיטוס ברינגר. הוא כותב מעולה, אוהב את המשחק וגם שיחק באוהיו סטייט.

    הגב
  • אמיתי

    החלק על המימון של הכדורסל והפוטבול את שאר הענפים מעניין מאד אבל זו בעיה קשה שחייבת להיפתר.
    בעיני זו דוגמא לאיך שהרבה דברים בארצות הברית דווקא לא עובדים טוב והוגן שלא לומר בניגוד לרוח הקפיטליזם. קצת מזכיר את הכישלון (היחסי) של מערכת הבריאות שם. שניהם שירותים שכנראה המדינה מספקת בצורה יותר טובה מהשוק הפרטי.
    אבל זה בהחלט נושא סבוך עם הרבה השלכות וצריך להבין יותר כדי לדבר עליו ברצינות

    הגב
  • אמיר ב

    לגבי ה-one and done נראה שזה דווקא הולך לכיוון של להאריך את זה לפחות לשנתיים, לפחות מבחינת ה-NBA.
    לסילבר היו שבוע שעבר כמה שיחות עם אנשי המכללות, לא יודע כמה זה התקדם בפועל אבל הבנתי שזו המגמה כי גם במככלות מרגישים שזה הורס להם את המוצר בסופו של דבר כי אין המשכיות והקבוצות והשחקנים פחות מאומנים וטובים

    הגב
  • Yavor

    תודה אריאל. כיף לקרוא.
    דרך אגב, גם אם באנגלית כותבים את השם שלו עם CH, בארץ לפחות קראו לו איגור קולשוב. כמו ההגייה של "שיקגו".

    הגב
  • טל

    אריאל - כל מי שמשחק בקבוצת ספורט באוניברסיטה (לצורך העניין בדיוויז'ן 1) בהגדרה מקבל מלגה מלאה?
    או שיש כאלה שמצטרפים "לכיף"/תמורת מלגה חלקית/הטבות אחרות?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      לא, לא כולם. יש אוניברסיטאות שלא נותנות בכלל מלגות (היחידות שאני מכיר זה אוניברסיטאות אייבי ליג), בנוסף יש מה שנקרא walk on - שחקנים שמתקבלים לקבוצה אבל לא על מלגה. בדרך כלל הם בקצה הספסל ולא מקבלים יותר מדי הזדמנויות. מעטים מהם מצליחים להוכיח את עצמם ולקבל מילגה שנה אחר כך

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *