נסעתי לי לתומי השבוע וניסיתי לחשוב מתי נופל הסופרבול ואז קלטתי לזוועתי שזה בדיוק עוד חודשיים! זהו, יש לנו עוד חודש של עונה סדירה ואז חודש של פלייאוף ונגמר. ואחרי כל הבכי על העונה הגרועה, פתאום נהיה לי עצוב קצת. ועכשיו, שאין יותר משחקי ביי ואין משחקי חג הודיה, קיבלנו פתאום יום ראשון שעשה חשק לעוד. לא הכי מדהים בעולם, ועדיין – הרבה מאוד פוטבול טוב ומעניין.

עכשיו, שימו לב ל-NFC אחרי השבוע האחרון. פילי, מינסוטה, הראמס, סיאטל, ניו אורלינס, קרולינה, אטלנטה – כולן חזק מאוד במירוץ לפלייאוף. אחת מהקבוצות המצוינות האלו לפחות תישאר בחוץ. אבל זה לא הכל – גרין ביי ודאלאס גם הן ניצחו, לגרין ביי מחכים הבראונס שבוע הבא ואז ארון רוג'רס חוזר. הם כרגע על מאזן 6-6, האם זה מופרך לחשוב שהם יסיימו על 10-6? ודאלאס על מאזן 6-6 – שבוע הבא הג'איינטס המוכים, אחריהם הריידרס הבינוניים ואז אליוט חוזר ולנצח את סיאטל ופילי שקרוב לודאי כבר תסגור את יתרון הביתיות שלה בשלב הזה, לא אפשרי? (גם דטרויט על 6-6, תסלחו לי שאני לא סופר אותם. בטח עם הפציעה של סטאפורד)

בקיצור, אחרי כל הבכי, אנחנו מקבלים את אחת החטיבות הכי מעניינות שהיו לנו די הרבה זמן. כזאת שבה אנחנו עשויים לקבל 8 קבוצות עם מאזן של 10 ניצחונות ומעלה. Not too shabby, אני חושב.

אז מה היה לנו השבוע?

– ניצחון גדול מאוד של ניו אורלינס, שיחד עם ההפסד של אטלנטה ממצבים את עצמם בראשות הבית שלהם. יצא לי לראות את הסיינטס גם שבוע שעבר, אז הם לא הצליחו להוות תחרות בכלל לראמס, ואילו השבוע הם פחות או יותר חיסלו את קרולינה וניסיתי להבין את ההבדלים בין הקבוצות. המסקנה העיקרית, חוץ מהעובדה שקרולינה פשוט לא קבוצת התקפה טובה במיוחד כרגע וההגנה של הסיינטס הסתדרה איתם די בקלות, זה שמול הפנתרס, הסיינטס הצליחו להכניס למשחק את הראנינג בקס שלהם ומול הראמס זה פשוט לא עבד.

ההתקפה של הסיינטס היום נשענת כמעט בלעדית על היכולת של אינגרם וקאמרה (איזה שחקן מדהים. תלכו לראות את הט"ד הראשון שלו ואיך הוא מצליח להכנס לאנדזון למרות שכבר ממש עצרו אותו) להשיג יארדים – הן בריצה והן בתפיסה. קאמרה עומד כרגע על 500 יארד די מרשימים גם על הקרקע וגם באוויר ושניהם מניעים את ההתקפה של הסיינטס. מה שהראמס הצליחו לעשות בהצלחה רבה זה למנוע מהצמד האלו את האקסטרה יארדים בעוד הפאנתרס נכשלו בכך לחלוטין. כל פעם שאחד מהם קיבל את הכדור, הוא השיג אקסטרה חמישה יארדים, לפעמים הרבה יותר. ברגע שזה זז, כל ההתקפה של הסיינטס, שנשענת על פלייאקשן, עובדת מצוין. כשזה לא קורה וצריך להישען על בריס לבדו – זה כבר פחות עובד (אפילו אם הוא הצליח להציל את הקבוצה לפני שבועיים מול וושינגטון).

– קבוצה נוספת שהשיגה ניצחון משמעותי היא סיאטל, שצריך לזכור אף פעם, אבל אף פעם, לא להספיד אותה כשהיא משחקת בבית שלה. שני דברים הרשימו אותי במשחק הזה של סיאטל. הראשון – היכולת של ההגנה שלה להתגבר על החסרון של שרמן וצ'נסלור ועדיין לעצור את ההתקפה המאוד אופרטיוניסטית של האיגלס. כמובן, צריך לזכור – אם וונץ לא מפמבל על האחד ומאבד את הכדור (מהלך די רנדומלי) האיגלס משווים את המשחק ויכול להיות שהכל נראה אחרת. ועדיין, להשאיר את ההתקפה של האיגלס על 10 נקודות בלבד זה הישג עצום. ראינו את זה קורה לא פעם בעונות קודמות – סיאטל פותחים את העונה בצורה בינונית, ההגנה נראית לא מדהימה ואז בחודשיים האחרונים הם נותנים סקוויז ופתאום נראים כמו ההגנה שאנחנו מכירים. עוד מוקדם להגיד שזה המקרה הפעם, אבל זה בהחלט מעודד מבחינתם.

הדבר השני זה כמובן ראסל ווילסון. אני חושב שלא היה מהלך במשחק הזה שהאיש לא היה צריך לנוס על נפשו מההגנה של האיגלס. מדהים לראות איך קבוצה שפעם נשענה התקפית על משחק ריצה עוצמתית הפכה להיות תלויה לחלוטין בווילסון. סתם בשביל לסבר את האוזן, סטטיסטיקה שהראו במשחק – יש רק ט"ד אחד שסיאטל שמו השנה שווילסון לא זרק או רץ אליו. גם במשחק עצמו, הם הגיעו ל 1 יארד ליין (מקום רגיש בסיאטל) ועדיין לא הצליחו לדחוף את הכדור פנימה על הקרקע וראסל נאלץ למסור אותו לט"ד.

אני לא יודע כמה נקודות קרסון וונץ איבד בקרב על ה-MVP (סך הכל נתן משחק לא רע וסבל מחוסר מזל), מה שבטוח זה שווילסון הכניס את עצמו למירוץ במשחק הזה. לדעתי, האיגלס עשו שגיאה וניסו ללחוץ את ווילסון קצת יותר מדי, גורמים לו לאלתר – אולי הדבר שהוא הכי טוב בו – כשהם משאירים את הרסיברים שלו מכוסים רק על ידי שחקן אחד. החוכמה בלעצור את ווילסון היא דווקא לדאוג לשמור אותו בתוך הפוקט, אז הגובה שלו הוא חיסרון, ולשמור צפוף את הרסיברים שלו. אם הייתי אוהד איגלס לא הייתי לוקח את ההפסד הזה כל כך קשה (סיאטל מאז שווילסון הגיעה במאזן 12-2 בבית במשחקי פריים טיים) אבל בהחלט יש פה נקודות למחשבה להמשך, בעיקר בצד ההתקפי. הלוואי ונקבל שחזור של המשחק הזה בעוד חודש פלוס.

– הקבוצה הנוספת שעשתה צעד חשוב קדימה היא מינסוטה שניצחה באטלנטה. את המשחק הזה, בניגוד לקודמים, לא ראיתי במלואו אלא רק קטעים ממנו, אבל בהחלט מדובר בניצחון מרשים מאוד של הויקינס, שמיני ברציפות שלהם. לא סתם ניצחו בבית של אטלנטה ,שהיתה בתנופה במשחקים האחרונים, אלא מנעו מהם ט"ד ועצרו אותם על 1 מ-10 בדאון שלישי. אני תמיד חושב שמספרים של דאון שלישי הם בעייתים – דאון שלישי יכול להיות ליארד אחד או לעשרה יארדים וגם אז הרבה מאוד פעמים יש רנדומליות מסוימת וחוק המספרים הקטנים נכנס לתמונה. ועדיין, אין ברירה אלא להתחיל לתהות האם מינסוטה הם על אמת.

אני מניח שהסיבה שקצת קשה להתייחס אליהם ברצינות אמיתית זה שקייס קינום מוביל אותם. בהתחלה השוויתי אותם בראש לג'קסונוויל אבל האמת היא שקינום הוא לא בלייק בורטלס. אתה מסתכל על המספרים שלו אתמול והם סולידיים ומעלה. 25 מ-30, 2 ט"ד בלי אינטרספשן. גם במהלך העונה הוא עומד על 66 אחוז השלמה, 14 ט"ד ורק 5 אינטרספשנס. הבעיה מגיעה כשאתה מסתכל על מספרי הקריירה שלו והם עומדים על 60% השלמה, 38 ט"ד מול 25 אינטרספשנס (וזה כולל את המספרים של השנה, כן? תחשבו מה הם היו בלי. בערך אותה כמות של ט"ד ואינטרספשנס). ואתה ממשיך לתהות לעצמך – האם אני סומך על שחקן מהסוג הזה שיצליח בפלייאוף מול הגנות כמו סיאטל או פילדלפיה? כי אם יש משהו שהניסיון לימד אותנו זה שאין באמת כזה דבר סינדרלה.

– מצד שני, ההגנה של מינסוטה. וואו.

– הזכרתי את ג'קסונוויל וההגנה שלה. פעם שביעית העונה שהיא שומרת קבוצה על 10 נקודות ומטה. אתם רוצים להגיד לי שהם לא רודפים אחרי איליי באוף סיזן כדי לסגור את הפינה היחידה שחסרה להם?

– בכלל, לגבי ה-AFC, נראה לי הציטוט הזה של ביל ברנוול במקום:

מדהים איך הצ'יפס שפירקו את הפטריוטס ופתחו את העונה על 5-0 נמצאים כרגע בשיוויון על הבית שלהם עם הצ'ארג'רס והריידרס (הריידרס!) במאזן 6-6. במשחק מול הג'טס, אנדי ריד החליט שהוא מוותר על קריאת מהלכי ההתקפה לטובת מתאם ההתקפה שלו (רגע, זה לא תפקיד מתאם ההתקפה מלכתחילה?) וזה עבד בהתחלה עם שני ט"ד מהירים, אבל אז הגנת הצ'יפס החליטה שתורה לפשל ובסוף קנזס מפסידים משחק נוסף, הפעם לג'טס הבינוניים (שהולכים ומתרחקים מהק"ב הצעיר המיוחל שהם חלמו עליו בדראפט).

אם יש משהו שמסמל את הקריסה של הצ'יפס, הרי זה הסיקוונס המטורף שבסופו הג'טס עלו ליתרון. הג'טס מגיעים על סף האנדזון, לא מצליחים להכנס שלוש פעמים עם ראש בקיר, בועטים פילד גול אבל הצ'יפס עושים עבירה. הג'טס מנסים עוד שלוש פעמים ולא מצליחים – עוד עבירה, הפעם הולדינג. הג'טס מנסים עוד שלוש פעמים ובפעם השלישית (זה ניסיון תשיעי, למי שסופר) מצליחים סוף סוף. ואז הג'טס מנסים להמיר שתי נקודות, לא מצליחים – אבל יש עוד עבירה להולדינג. השחקן של הצ'יפס כל כך מתעצבן שזה קורה:

קבוצה בקריסה ולא בטוח שאנדי ריד הוא האיש לעצור אותה.

– לא ממש קשור, אבל לי הקטע עם הדגל הזכיר לי את המערכון הזה של החמישיה (איך תעלה אותי למשפט אם אין לך טופס?):

– אם דיברנו על רצף, מה דעתכם על זה של יוסטון שנמצאים בפיגור 4 עם דקה לסיום המשחק ובדאון רביעי מצליחים לעשות שלוש פעמים רצוף פולס סטארט (על ידי אותו שחקן כל פעם!) ואז טום סאבאג' ממיר דאון רביעי ו-19 רק כדי למסור אינטרספשן באנדזון במסירה הבאה. קלאסי סאבאג'.

– נישאר ב-AFC. אלוהים יודע מה אפשר להסיק על הרייבנס האלו. הבעיה העיקרית היא שהם משחקים ב-AFC. או נגד הליונס, כמו השבוע, שזה כמו לשחק ב-AFC. מצד אחד, אין ספק שההגנה שלהם טובה. זאת לא ההגנה הגדולה מעונת הסופרבול אבל הם עדיין משחקים הגנה טובה. מצד שני, ג'ו פלאקו, אם נשאיר את המשחק הזה בצד, מזעזע. ביום שני האחרון ראיתי אותו מול יוסטון וזה היה עצוב. זה לא שפעם היה מדובר בהול אוף פיימר אבל לפחות אז הוא ידע לייצר את המסירות הארוכות, אלו שתלויות באוויר במשך שעה נדמה, ולנצח משחקים איתן. עכשיו אין לו את זה.

אבל לבולטימור יש מה שלי נראה משהו שחסר לקבוצות אחרות – מאמן טוב. בפוטבול, מאמן טוב יכול לפצות על הרבה מאוד בעיות אחרות. נניח, מול יוסטון במאנדיי נייט בולטימור לא הצליחו לעשות כלום התקפית, אז הוא עשה פייק פאנט, נתן לפאנטר שלו למסור – והופה, הוא על הלוח. הארבו תמיד היה מאמן טוב ומכל הקבוצות הבינוניות ב-AFC, בולטימור היא היחידה שאם תעלה לפלייאוף מסוגלת לדעתי לאתגר את שתי הגדולות.

– רגע, בלייק בולטרס עם 26 מ-35 ל-300 פלוס יארדס ושני ט"ד, מה איתו? הא, זה היה נגד הקולטס, תשכחו מזה.

– בכל זאת כן מגיע איזכור אחד לשחקן מהקולטס – ברכות לפרנק גור הנהדר שעלה למקום החמישי בהיסטוריה ביארדים על הקרקע. קריירה מרשימה ביותר שבטוח תסתיים בהול אוף פיים.

– כמה הרד סקינס גרועים אם קאזינס נותן עונה ברמה של ק"ב טופ-10 בליגה והם עדיין עם מאזן 5-7? העיקר שהם בזבזו שנתיים של פרנצ'ייז על קאזינס בשביל הקבוצה הזאת. לא היה עדיף להחתים אותו לטווח ארוך ואז לבנות סביבו? עכשיו הוא יילך באוף סיזן והם ישארו בלי כלום.

– ברכות לדנבר ברונקוז, הקבוצה הראשונה מאז 1960 שמצליחה לעשות גם פיק סיקס וגם שני סייפטיז באותו משחק. כבוד.

– במשחק הזה, דרך אגב, הדולפינס הובילו ביותר מ-20 נקודות ברבע האחרון כשמיאמי החליטה לעשות אונסייד קיק שאותו היא גם השיגה. המאמן של מיאמי כמובן דיבר על זה שהוא משחק לנצח את המשחק אבל לכולם ברור שמדובר בסוג של נקמה של גייס על כך שדנבר החליטה לוותר עליו בזמנו כמאמן ראשי (היה שם מאמן התקפה בעונה שוברת השיאים 2013) ולקחת את גארי קוביאק.  אישית אין לי בעיה עם זה (קצת פתטי בעיניי לאור העונה של מיאמי, אבל שיהיה), אבל אתם יכולים לדמיין מה היו התגובות אם אלו היו הפטריוטס. בעצם, אתם לא צריכים לדמיין, אתם יכולים להזכר בעונת 2007 (חכו, הנה מגיע השיט-סטורם על הכניסה של גרונק).

– אם מדברים על נקמה, מה תגידו על רובי גולד, מגיע לשיקגו שויתרה עליו השנה ואז מכניס 5 מ-5 פילד גולס, כולל אחד עם שניות על השעון כדי לנצח את המשחק?

– ומה תגידו על ג'ימי גארפולו? היה שווה את הטרייד?

– ברוך השב ג'וש גורדון. הליגה היתה צריכה אותך.

– איזה שחקן מגניב זה טאריק כהן:

– מסתבר שאודל בקהאם השאיר הנחיות אחריו:

 

– טוב, תהרגו אותי מה ווינסטון ניסה לעשות פה, אבל ההחזרה הזאת של הביג מן ואז בסוף הלמבו ליפ שלו לגמרי שווים איזכור:

https://twitter.com/NFL/status/937398636123586560

– מסתבר שדגלים זה ממש כואב (שימו לב למאק, מספר 51):

יאללה, יומן האליפות, בקצרה.

נוציא שניה את הסיפור  של גרונק מהמערכת – כן, זה היה מכוער וכל התסכול (המוצדק, דרך אגב, היחס של השופטים אליו כי הוא גדול יותר מכולם פשוט מגוחך. ה-OPI ששרקו לו במשחק היה פתטי) לא מצדיק את ההתנהגות הזאת. בהמשך למה שאני מטיף כל השנה, לא יכול להיות שהליגה תדרוש בבריאות של שחקנים ולא תעשה עם זה כלום, אני מניח שהוא יושעה למשחק, וזה יהיה בצדק.

דרך אגב, סוף סוף מצאנו משהו משותף לי ולגרונק. בעונת הפוטבול היחידה הפעילה שלי בליגה הישראלית, במשחק האחרון התעצבנתי על השופטים כל כך שזרקתי את עצמי מאוחר על הערימה כדי להגיד לשופט – עכשיו הדגל שלך מוצדק. תמיד ידעתי שגרונק ואני נשמות תאומות.

לגבי המשחק עצמו – ניצחון מס' 27 של בריידי על בפאלו (הכי הרבה של שחקן על קבוצה בהיסטוריה) דווקא ביום שהוא לא ממש הבריק בו. אבל זה משחק שהראה למה בתחילת העונה היו לא מעט שדיברו על עונה מושלמת של הפטס. כמות הכלים ההתקפיים של הקבוצה הזאת פשוט מדהימה. אתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. בפאלו באו לשתק את משחק המסירה של הפטס, עצרו את קוקס ואמנדולה לגמרי – אז הפטס פשוט רצו על הקרקע ובחצי השני עשו את ההתאמות והלכו פעם אחר פעם למיסמאץ' שהוא גרונק. זאת התקפה שבאמת קשה מאוד להתמודד איתה כרגע. ותחשבו שהוגאן ואולי גם מיצ'ל אמורים לחזור מתישהו (הערת אגב – רומו מפרשן את המשחק פשוט מוסיף לך המון לחוויה. היכולת שלו ללמד אותך דברים חדשים היא פשוט נהדרת).

לא פחות חשוב, ההגנה משתפרת משבוע לשבוע (ושוב, זה כשפלאורס לא משחק ו-ואן נוי בקושי משחק). גילמור נראה יותר ויותר טוב ומצדיק את ההחתמה שלו והשילוב שלו ושל באטלר (בליצ'ק, איזה פריט מלתחה צריך לקנות לך כדי שתשאיר את הצמד הזה גם בשנים הבאות?) מבטיח הרבה. מאז ארבעת המשחקים האחרונים, ההגנה של הפטס מרשה רק 11 נקודות למשחק ואין סיבה לא להיות אופטימי. עוד שבועיים לפיטסבורג.

במגרש עם קואץ' קיי
נו האדל