נתחיל בנימה אישית קצת. זה היה יום ארוך בשבילי. הוא התחיל בשש בבוקר כשקמתי לראות את המשחק של ליברפול. כבר כשקמתי ראיתי שקיבלתי מייל מאכזב. אחר כך התיקו המייאש בדרבי. ואז התאוששות עם ההפסד של יונייטד והניצחון של אריזונה סטייט בכדורסל על המדורגת שניה קנזס (אני יודע, זה לא אומר לכם הרבה, אבל לי זה עשה מאניה לא קטנה) והסלטיקס מנצחים את הפיסטונס. בין כל זה יש מלא משחקי פוטבול, טובים יותר ופחות. ואחרי הצהריים עוד פוטבול, פוטבול כיפי. ואז הפציעה של וונץ ועוד פעם דאון גדול. ולסיום גם בולטימור-פיטסבורג שהיה משחק נהדר ומוזר משהו. סך הכל, משהו כמו 15 שעות רצופות של ספורט שהופסקו בסך הכל כדי ללכת לאכול צהריים באיזה מסעדה – שגם בה כמובן שודר פוטבול. יום שכולו עליות ומורדות רגשיות. וכל זה לפני שהפטס בכלל שיחקו. אני כבר לא בטוח שאני בנוי לכל זה. כל האפס אנד דאונס האלו השאירו אותי מותש רגשית. אולי בכל זאת טוב שהעונה נגמרת די בקרוב.

אבל עזבו אותי. זה היה ערב נהדר של פוטבול, מהסוג שכל אוהד פוטבול חולם עליו. משחקים צמודים, משחק שלג נהדר (טוב, משחק שלג זה תמיד נהדר), הארכה בקליבלנד, מאבק פלייאוף אדיר וגם משחק ערב מעולה. ואז בשניה אחת, כל זה נהרס עם הפציעה של קארסון וונץ. הייתי מתפלל שאולי בכל זאת נתבדה ולא מדובר ב-ACL קרוע אבל אלוהי הפוטבול לא כל כך רחמנים. זה כאילו שהם שמעו שארון רוג'רס חוזר מפציעה שבוע הבא אז הם חייבים לקחת אליהם ק"ב מצוין אחר במקומו. מבאס את הנשמה. ואני אפילו לא אוהד פילי.

צריך להודות, זה לא זמנים טובים ל-NFL. שבוע שעבר הפציעה של ראיין שייזיר, בפריים טיים (וככל שעובר הזמן ואנחנו לא מקבלים פרטים נוספים, ככה נראה שהחומרה שלה יוצר רצינית). הפציעות שאנחנו רואים כל הזמן, והשבוע כשקארסון וונץ נפל, יחד עם דשון ווטסון נלקחו לנו שניים מהק"ב הצעירים המבטיחים של הליגה וגם האירוע הזה של ההתקף שעבר טום סאבאג' על המגרש (והוא אשכרה חזר לשחק כמה דקות אחרי זה! לפני ש"פתאום" הבינו שאולי יש לו זעזוע מוח) הופכים את הליגה הזאת ליותר ויותר בעייתית לצפיה.

אני לא יודע אם לא ראינו כבר דברים כאלו בעבר. אני זוכר שחקן של בפאלו בספיישל טימס שבאחת ההחזרות חטף מכה ששיתקה אותו ואני זוכר מלא פציעות ופגיעות ראש, אבל נראה לי שאנחנו הפכנו להיות הרבה יותר רגישים לזה. לפני כמה שנים משחק כמו של פיטסבורג וסינסי במאנדיי נייט האחרון היה מקבל שבחים מפה לפה על משחק קשוח והארד נוז פוטבול ועוד כהנה וכהנה מחמאות ואילו הפעם היתה סוג של אחידות דעים שמרחץ דמים מהסוג הזה, האתוס שעליו בעצם הליגה נוצרה (הרי בית הצפון ב-AFC נודע כ"בית הכחול-שחור" בגלל כל המכות ששחקנים ספגו במשחקים בין הקבוצות), הוא משהו שאי אפשר להמשיך איתו.

לפחות היה לנו שלג.

– המשחק המרכזי במחזור המוקדם היה זה בין מינסוטה לקרולינה. זאת אחת הפעמים הבודדות שראיתי את מינסוטה השנה אז קשה לי להגיד האם דווקא המשחק שבו היא הפסידה ולא שמונת המשחקים הראשונים אותם היא ניצחה הוא זה שמשקף את הקבוצה. מה שבטוח הוא שקרולינה הגיעה עם תוכנית הגנתית מצוינת שבה היא לחצה בלי הפסקה את קייס קינום וגם בפעמים שהיא לא הגיעה אליו (והיא הגיעה אליו די הרבה) היא גרמה לו לשחרר את הכדור מהר יותר ממה שהוא היה רוצה, מה שהוביל לא רק לשישה סאקים אלא גם לשני אינטרספשנס. אל תתרשמו מהתוצאה הקרובה או מ-280 היארדים של קינום במשחק הזה, מרבית המשחק הוא לא היה יעיל בכלל וקרולינה היתה בדרך לניצחון קל לפני שמינסוטה הצליחה לייצר קאמבק (מרשים, יש לומר) כמעט מכלום. בשבוע שעבר תהיתי אם קינום הוא על אמת ואני לא בטוח שיש לי תשובה ברורה יותר עכשיו, אני חושב שהתשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה קו ההתקפה של מינסוטה יוכל להגן עליו. מה שבטוח זה שיש עוד קבוצות שמכירות את הנוסחא עכשיו.

– מהצד ההתקפי של קרולינה קיבלנו את דוקטור קאם ולא את מיסטר ניוטון. המספרים של ניוטון תמיד קצת בעייתים לפענוח כי הם לא מספרים של ק"ב "סטנדרטי" וגם הפעם לא שונה. רק 13 השלמות מתוך 25 ניסיונות ל-137 יארד נשמע כמו סטטיסטיקה של קייס קינום של פעם אבל ניוטון לא היה צריך הפעם את המסירה כדי לנצח את המשחק. ג'ונתן סטיוארט (כל פעם שאני נתקל בשם שלו אני מופתע מחדש שהוא עדיין בליגה ומשחק טוב. נראה שהוא איתנו כבר נצח) והוא פשוט רצו מתי שרצו (משחק מילים לא מכוון. סליחה) ונראה שאצל קאם ניוטון אתה אף פעם לא יודע על איזה צד תקום בבוקר.

או איזה כובע הוא יחבוש

– עכשיו, כשוונץ נפצע (לא שלפני זה פילי היתה פייבוריטית ממש חזקה) נראה שה-NFC באמת יכול להיות שייך לכל אחד. קרולינה נראתה פתאום מאיימת. אטלנטה אמנם ניצחה עם המון מזל את הסיינטס אבל לך תדע. הראמס סך הכל נראו לא רע בכלל למרות שהפסידו, ארון רוג'רס חוזר שבוע הבא אז לך תדע. וכרגיל, לך תהמר נגד ווילסון.

– אז זהו. אמרתי לפני כחודש-חודשיים שסיאטל תגיע עד לאן שהוא יקח אותה. לצערי, לא נראה לי שזה יהיה רחוק מספיק. לא כי הוא לא טוב אלא כי הוא פשוט לא מספיק לבד. בחוץ, סיאטל פשוט קבוצה שונה לגמרי מאשר בחוץ ואל תתנו לתוצאה בג'קסונוויל להטעות אתכם, עד הרבע הרביעי סיאטל לא היו במשחק בכלל. שלושה איבודי כדור הם בעיה אחת, אבל הגנה שלא מצליחה לעצור את בלייק בורטלס זה כבר משהו אחר. ווילסון ברבע הרביעי השנה זה תופעת טבע (הוא כבר עם 17 ט"ד ברבע הזה השנה, שיא NFL) אבל סיאטל לא יכולה להמשיך לכרות לעצמה בורות כאלו. אם תרצו, המהלך האחרון ההתקפי של ג'קסונוויל במשחק היה מיקרוקוסמוס של המשחק, כשסיאטל חייבים עצירה של הריצה בדאון שלישי ו-11 – ופורנט משיג 12 יארד. ההגנה של סיאטל של פעם בחיים לא היתה מרשה את זה. שבוע הבא מול הראמס, מלחמת עולם.

– חבל רק שכמו בסוף הסופרבול ב-2014, גם בסוף המשחק מול ג'קסונוויל, השחקנים של סיאטל הראו שהם sore losers רציניים. הכניסה בשחקנים של ג'קסונוויל בניל-דאון – לא פעם אחת אלא פעמיים – היתה בוש ליג לגמרי. ואחר כך גם ג'פרסון מחליט להתעמת עם האוהדים רק שלמזלו הוא קצת גדול מדי מכדי לטפס ליציע ולעשות רון ארטסט (ובלי קשר, האוהדים של ג'קסונוויל שזרקו דברים למגרש הם דוחים והלוואי שיתפסו אותם ויזרקו אותם קיבינימאט).

 

– המשחק המרכזי של הסבב השני של המשחקים היה ראמס-פילי והוא די עמד בציפיות. קשה להגיד שלמדנו הרבה חדש על הקבוצות הללו ואפשר רק לקוות שוונץ וגוף (מס' 1 ו-2 בדראפט של שנה שעברה) יצליחו לפתח סוג של יריבות בשנים הבאות. המשחק היה כיף לצופה הניטרלי אבל צריך לומר שמה שהפתיע אותי לרעה זה רמת ההגנות במשחק הזה, והסיבה (חוץ מהפציעה של וונץ כמובן) שיהיה לי קשה להמר על אחת הקבוצות האלו לסופרבול. וונץ זרק חופשי על ההגנה של הראמס ואחרי שהוא נפצע גם ניק פולס עשה עבודה לא רעה, כולל קונברשן יפה בדאון שלישי ותשע שסגר את המשחק (בכלל, ניק פולס זה יחסית מחליף נורמלי לוונץ בהשוואה לשאר המחליפים בליגה). גם ההתקפה של הראמס הסתדרה לא רעה עם ההגנה של האיגלס. טוב, לפחות עד הסטריפ סאק שעזר לפילי לנצח את המשחק. מרגיש לי שההגנה של פילי יותר טובה אבל גם היא לא ממש הצליחה לעצור את גרלי, שהוא הלב הפועם של ההתקפה של הראמס. שבוע הבא הראמס בסיאטל, כבר הזכרתי?

– אמרתי שבוע שעבר שאני לא יודע מה להסיק לגבי הרייבנס וקשה לומר שאני חכם יותר אחרי ההפסד שלהם במשחק די מוזר בהיינץ פילד. מצד אחד, הם רצו על ההגנה של פיטסבורג כל המשחק ושמו שיא נקודות ביריבות הזאת מול פיטסבורג. מצד שני, לא בדיוק התרשמתי מההגנה שלהם במשחק הזה, הם לא יצרו לחץ על ביג בן בכלל ובהרבה הזדמנויות נכשלו מלסגור את שני הפליימייקרס של פיטסבורג. פעם אחר פעם להשאיר את אנטוניו בראון בסינגל קאברג', כולל בדרייב המנצח של פיטסבורג, זאת ממש ההגדרה של טיפשות. לאור המשחקים שעוד נשארו לבולטימור – קולטס, בראונס וסינסי – הייתי ממצב אותם כפייבוריטים לווילד קארד ב-AFC אבל עם הגנה כזאת הם לא יגיעו ממש רחוק.

– דבר אחד בטוח למדנו מהמשחק הזה – ההגנה של הסטילרס, שהיתה טובה מאוד כל השנה, עוד לא התגברה על הפציעה של שייזיר. אם אתם חושבים שביל בליצ'ק לא ראה את מה שקולינס עשה להגנת הסטילרס על הקרקע ורשם לעצמו, אתם מאוד טועים. עם הגנה כזאת – ואני מודע לכך שלוקח זמן לקבוצה למצוא תחליף לשחקנים מרכזיים שנפצעו – גם לפיטסבורג מה לחפש בפלייאוף, אפילו אם ביג בן מוסר ל-500 יארד.

– מצד אחד, מבסוט שלרוג'רס תהיה הזדמנות לשחק בשביל להגיע לפלייאוף ואולי גם שם. מצד שני, אולי הפסד בקליבלנד היה פותח קצת לאנשים בוויסקונסין את הראש להבין שבעצם יש להם קבוצה די גרועה, כזאת שרק רוג'רס הופך ליותר מאשר סתם בינונית. כמובן, אין שום סיבה להניח שזה היה משנה משהו.

– ואף פעם אל תזלזל ביכולת של קליבלנד להפסיד משחקים

– ברכות ללארי פיצג'רלד שעלה למקום השלישי בטבלת היארדים בכל הזמנים, עובר את רנדי מוס. אני לא יודע אם פיצג'רלד היה הרסיבר השלישי שהייתי לוקח בדראפט פנטזי על-זמני אבל מה שהוא הצליח לעשות בקריירה שלו עם ק"בים בינוניים ומטה רוב הזמן (הק"ב היחיד הראוי לציון באריזונה בתקופה שלו הוא כנראה קורט וורנר) זה מדהים. וחוץ מזה, הוא גם נראה כמו אחלה בן אדם, בלי המניירות של שני השכנים שלו ברשימה (TO ומוס), כזה ששינה לגמרי את הקריירה שלו בשנים האחרונות והפך לסלוט רסיבר מצליח לא פחות, הכל לטובת הקבוצה. אליל.

– ובכלל, כבוד לאריזונה שלמרות שהעונה שלה גמורה די מזמן ואיבדה את שני הק"בים שלה היא לא עושה קולות של שטיח אלא ממש משחקת ומשפיעה על תמונת המצב, השבוע עם ניצחון על טנסי (הבאמת נוראית שאני מקווה שלא תגיע לפלייאוף בלי כוונה).

– אני יודע שאין סיכוי וזה סתם אשליה כשהקבוצה שלו מובילה, אבל אולי, רק אולי, בלייק בורטלס יכול להיות ק"ב שימושי בפלייאוף?

– ההודעה הקודמת תשמיד את עצמה בעוד חודש.

– אולי, רק אולי, מיטש טרוביסקי נראה כמו ק"ב נורמלי?

– ואולי, רק אולי, לניינרס יש ק"ב להרבה שנים קדימה? (מה שבטוח, הפציעה של בת'ארד טרפה להם את הקלפים. ג'ימי ג'י אשכרה דופק להם כל שבוע את העמדה בדראפט).

– כמה נחמד לקנזס סיטי לפגוש את אוקלנד בדיוק כשהיא במשבר עמוק, הא? מדהים כמה הריידרס גרועים, ולא יאמן שהם היו בשיוויון על הבית שלהם בתחילת המחזור. אני לא יודע אם זה קשור לפציעה שעבר בסוף העונה הקודמת (וגורם לך לחשוש מאוד לעתיד של וונץ ו-ווטסון) אבל דרק קאר פשוט נראה כמו כלום השנה. ושנה שעברה הוא באמת היה נהדר. אולי זה ירידה חדה בתפקוד של האופנסיב ליין, אולי זה תוצאה מהפציעה שעבר בסוף שנה שעברה. טוב זה לא נראה.

– לגבי קנזס סיטי, ראיתי רק חלקים נבחרים מהמשחק אבל היה נראה לי שהשינוי בקריאת מהלכים שהתחיל בשבוע שעבר מתחיל לתת סימנים חיוביים. אלכס סמית התחיל לזרוק יותר כדורים ארוכים וגם אם המספרים שלו לא מדהימים מהמשחק הזה, הרי שנראה שהקבוצה נהנית מכך. גם קארים האנט רץ חופשי עזר. כמובן, אלו הריידרס, לך תסיק מסקנות. בכל מקרה, עוד משחק שהוא מלחמת עולם שבוע הבא זה סן דייגו נגד קיי סי.

– באופן עקרוני, צריך להיות חוק שכשיש משחק שלג הרד זון חייבים לשדר לפחות חמישים אחוז מהזמן מהמשחק הזה, לא? מבטיח לכם שאצלי לפחות חמישים אחוז מהתמונות יהיו מהשלג. הנה אחת נפלאה:

 

– הנה אחת שאני די משוכנע שהיא אמיתית:

– ואללי, הבעיטה הזאת של וינטארי להשוות את המשחק. מלמיליאן היה גאה בה. תראו איך שחקני בפאלו בטוחים שהם ניצחו (חבל שהוא לא הצליח להכניס את הפילד גול שאחר כך).

https://twitter.com/NFL_Memes/status/939960166673461254

– יפה מצד פוקס הכיתוב הזה:

https://twitter.com/NFL_Memes/status/939971776213286912

רגע, יומן אליפות! אבל הפטס עוד לא שיחקו אז נעשה פריוויו למחר.

יהיה קשה. לא כי מיאמי קבוצה טובה אלא כי יש המון המון חוסרים. ומיאמי ישמחו לגמור את העונה לכמה שחקנים, במיוחד לאחד מס' 12. הכי חשוב – תשמרו על עצמכם שם, חברים.

נו האדל
זה רק ספורט