אחד היתרונות של לגור בחוף המערבי של ארה"ב זה שכל דבר פה קורה בשעות "נורמליות". נניח, אתמול היה משחק NBA מצוין בין מינסוטה לפילדלפיה שנכנס להארכה – בחוף המזרחי הוא נגמר אחרי חצות ואילו אצלי יכולתי לראות אותו בלי לחץ של זמן בשעה תשע בערב. כמובן, כשליברפול משחקים בשעה שתיים בצהריים שעון ישראל זה הופך את הדברים לקצת יותר מסובכים – אבל נניח לזה בינתיים.

היתרון הזה בא לידי ביטוי מוקדם יותר אתמול בערב כשהתחילו להתפרסם התוצאות של הבחירות לסנאט במדינת אלבמה ויכולתי לצפות בהן בלייב. האמת היא שמאז שהגעתי לארה"ב, משהו כמו ארבעה חודשים, לא צפיתי פה פעם אחת בערוץ חדשות. אבל אתמול הייתי מרותק לטלוויזיה.

לטובת אלו שלא מכירים: ג'ף סשנס הסנטור הרפובליקני מאלבמה עזב את תפקידו לטובת תפקיד בממשל טראמפ ועל כן היה צורך לערוך בחירות מיוחדות במדינה לבחור לו מחליף. באופן כללי, בחירות באלבמה הולכות אוטומטית לרפובליקנים ולא אמורות לעניין יותר מדי אבל הפעם החליטו הרפובליקנים במדינה לבחור דווקא את השופט רוי מור בתור נציגם (נגד המועמד שטראמפ תמך בו, דרך אגב) – בן אדם שלקרוא לו שמרן קיצוני יהיה אנדרסטייטמנט. יותר מכך, אחרי שניצח בפריימריז הרפובליקנים במדינה, נחשף לגבי מור שהוא לא רק שמרן מאוד (ושוב, אני מאוד משתמש פה באנדרסטיימנט, אתם מוזמנים לקרוא על האיש ברשת) אלא גם פדופיל. אישה אחר אישה יצאו לתקשורת וחשפו איך הוא התחיל איתן כשהיו בנות 14 ו-15, כשיותר מאוחר גם נחשף שהוא הורחק מכל מיני מקומות ציבוריים בגלל שהיה מסתובב ומציק לנערות צעירות שם. וזה רק קצה הקרחון.

בהתחלה היה נדמה שכל החשיפות האלו ייאלצו את מור לפרוש מהמירוץ אבל הלחץ (גם של לא מעט רפובליקנים, יש לומר) לא עזר והוא נשאר עד הסוף, כשגם טראמפ נרתם לעזרתו, בעוד לא מעט סנטורים רפובליקנים קראו לתושבי המדינה לבחור דווקא במתחרה הדמוקרטי שלו, דאג ג'ונס.

נקצר את הסיפור ונגלה (שוב, בטח רובכם כבר יודעים) שאכן ג'ונס הצליח לזכות ברוב לא גדול של כשני אחוזים (כ-20 אלף קולות). קשה להגיד עד כמה מדובר בניצחון מרשים במדינה שהיא אדומה כדם כמו אלבמה. כדי להבין את המדינה (וגם להנות מהמבטא הדרומי הנהדר), אני ממליץ למי שעוד לא ראה לצפות בקטע הזה:

כמו שאמרתי קודם – מצאתי את עצמי יושב מול הטלוויזיה בשעה שש בערב וכמו מכור במשך שעתיים לא יכולתי לזוז ממנה, עד שהוכרזו התוצאות הסופיות. בהתחלה דווקא הרפובליקני הוביל וזה היה מדכא. אחר כך התחלת לשמוע מהפרשנים על זה שהאיזורים הדמוקרטים יותר עוד לא נספרו וזה הרגיש קצת כמו משחק כדורסל שבו אתה בפיגור קל אבל יודע שהחמישיה הראשונה שלך צריכה לחזור למגרש ובה יש לך יתרון ניכר. אחר כך, ג'ונס הדמוקרט עלה ליתרון וזה הרגיש כאילו קבוצת הכדורגל שלך עלתה ליתרון 1-0 קטן אבל אתה יודע שיש לה נטיה לאבד את היתרון בדקות האחרונות (כן, אתם יודעים למי אני מתכוון) ובסוף, כשבכל הרשתות הכריזו על ניצחון של הדמוקרטי למרות שנספרו רק 90 אחוז מהקולות והיתרון עמד על בסך הכל 10 אלף קולות זה הרגיש כאילו אתה מוביל 1-0 בדקה תשעים ושתיים והשדר כבר מכריז על ניצחון שלך ואתה יודע שיש עוד סיכוי שמשהו יקרה.

והנה הקטע ההזוי – לבחירות האלו יש אפס השפעה עליי. אפס. אני לא תושב ארצות הברית, אם הסנאט יחליט לשנות את חוקי המיסים זה לא ישפיע עליי. אין לזה משמעות בכלל. כולה נציג מדינת אלבמה בסנאט. ועדיין, מרותק לטלוויזיה וכל סווינג הכי קטן בקולות מייצר אצלי רגש מטורף. בקיצור, בדיוק כמו משחק כדורגל קריטי.

כאילו כדי לחזק את התחושה, הגיע שעה אחר כך הציוץ הזה של יאיר לפיד:

הדרך שבה אני קראתי את הציוץ היתה משהו כזה:

"הניצחון של הסיטי בדרבי של מנצ'סטר, שבא אחרי 11 ניצחונות ליגה רצופים, מסמן תנופה של פפ על פני מוריניו. ישראל מוכרחה להחזיר לעצמה את מעמדה העל-קבוצתי בפריימרליג. הזיהוי המוחלט עם הטקטיקות של מוריניו מראה קוצר ראות"

כי הרי ברור שיאיר לפיד הוא אוהד הצלחות, לא? כידוע, אנחנו בזים לאוהדי הצלחות. אנחנו דבקים בקבוצה שלנו גם אם היא לא היתה בשלטון 27 שנים (כן, מרץ, אני מדבר עליך). וגם אם יש להם מאמן גרוע אחרי מאמן גרוע (כן, מרץ, שוב אני מדבר עליך). והסיכויים שאצביע לליכוד הם בערך כמו הסיכוי שאני אעודד את מנצ'סטר יונייטד.

***

תמיד מצחיק אותי כשאנשים אומרים – "תשאירו את הפוליטיקה מחוץ לספורט". אני לא רואה איך זה אפשרי ולו כי יש כל כך הרבה דמיון בין השניים. התחרות היא העניין העיקרי, כמובן. אבל לא רק. נניח, יש את העובדה שאתה בדרך כלל יונק את הדיעה הפוליטית שלך, כמו את האהדה שלך לקבוצה, כבר כשאתה ילד קטן. כן, אני מכיר לא מעט אנשים שאבא שלהם אוהד ליברפול והם החליטו לבחור בארסנל (ב"קדחת המגרש" הנפלא של הורנבי, אבא שלו לוקח אותו למשחק של ארסנל בפעם הראשונה לא כי הוא אוהד אותם, אלא סתם כי זה מה שהיה קרוב – אבל הילד התאהב וזהו) בדיוק כמו שיש אנשים שלא מצביעים לאותה מפלגה שההורים שלהם מצביעים, אבל קשה להתכחש לשבטיות שיש בהצבעה פוליטית ותמיד היתה.

העניין הוא שבשנים האחרונות זה הפך לקיצוני. העובדה שעדיין יותר מ-70 אחוז מהלבנים באלבמה (ו-68% מהנשים הלבנות) הצביעו שם לפדופיל (הסיבה שהדמוקרטים ניצחו זה שלא מעט לבנים נשארו בבית בעוד השחורים יצאו באחוזים עצומים להצביע ,אפילו יותר מאשר בבחירות שאובמה ניצח) מראה שהיום כמעט כולנו לא מצביעים למפלגה אלא לקבוצת כדורגל. זאת הקבוצה שלנו ואין בלתה. הסיכוי להעביר מישהו לאהוד את הקבוצה שלך הוא כמעט חסר סיכוי (לכן אני חושב שהמאמצים של גבאי ולפיד לקרוץ לימין הם חסרי תוחלת, אבל זה עניין לדיון נפרד). וזה נכון כמובן גם לימין וגם לשמאל.

כשמדברים למשל על אובמה מול טראמפ, זה באמת כמו לשמוע שני מחנות אוהדים מתווכחים על איזה קבוצה השופט דופק יותר. שיח חירשים מוחלט. אני לא זוכר את הנתון המדויק מהבחירות האחרונות בארה"ב אבל הוא הראה הצטמקות ניכרת בכמות המחוזות שבהם היה פער של פחות מעשרה אחוזים בין המפלגות. כלומר – ברגע שאתה שייך למחוז מסוים, אתה כמעט אוטומטית שייך למפלגה מסוימת. זה מגיע לקיצון כאשר פשוט מתעלמים ממה שבן אדם עושה ברגע שהוא שייך למחנה הפוליטי שלך. קצת כמו אוהדים שאומרים שלא אכפת להם אם גיגס שכב עם גיסתו או סאלח שונא ישראל, כל עוד הם מבקיעים גולים לקבוצה שלהם (אני שייך לקבוצת האוהדים הזאת, למען הסר ספק).

אבל פוליטיקה אמורה להיות שונה, לא? לטראק רקורד של פוליטיקאי אמורה להיות משמעות. לנקיון הכפיים שלו אמורה להיות משמעות. ליכולת שלו לעמוד בהבטחות שלו אמורה להיות משמעות.

אבל ברגע שהכל הופך לאהדת קבוצה – זה הכל נמחק. ואם אתם חושבים שאידיוטים כמו אורן חזן או חנין זועבי הם מקרה חולף, אז יש לי חדשות בשבילכם. כל עוד תמשיכו להגיע למגרש ולקנות מנוי לקבוצה, לא משנה מה היא עושה על המגרש, תקבלו עוד ועוד מאותו דרעק. תשאלו את אוהדי מכבי חיפה.

נו האדל
נו האדל