זה היה סופשבוע די כיפי של פוטבול, גם כי הוא שוחק על פני שלושה ימים (ויש לנו עוד אחד מחר) וגם כי היו לא מעט משחקים לא רעים. וכן, טוב, גם בגלל שהפטס ניצחו אחרי שכבר קברנו אותם כמה פעמים. ועוד עם שערוריית שיפוט. אין יותר טוב מזה.

זה גם היה אחד מהשבועות האלו שהדגימו את הבעיה הכי גדולה עם ספורט כמו פוטבול – במשחק של אינצ'ים, אינצ'ים יקבעו את המשחק. מה היה לנו? היתה ט"ד שבוטל בגלל אינץ' של הכדור שנגע בקרקע בתפיסה של הסטילרס בחצי דקה האחרונה של המשחק. היה ט"ד שבוטל יום קודם במשחק של הצ'יפס-סן דייגו אחרי שהכדור ספק נגע ספק לא נגע בקרקע בזמן התפיסה באנדזון. היה את הדאון הרביעי של דאלאס שבסוף הוכרע על פיסת נייר (!) והיה את הפאמבל של דרק קאר באנדזון שאולי לא היה עניין של החלטת שופטים על האינצ'ים אבל בהחלט כלל את החוק הכי שערוריתי שיש היום בפוטבול.

הנה העניין עם אינצ'ים: אנשים לא אוהבים אותם. הם יודעים שזה משחק של אינצ'ים אבל לא מוכנים לקבל את העובדה שבסוף הוא גם יוכרע על אינצ'ים. וככה, בסוף, תמיד השופטים אשמים ולא האינצ'ים.

בניגוד לכרגיל, אין לי פה מטרה להגן על השופטים וגם לא על החוקים. אני אישית חושב שחוק התפיסה, עם כל העצבים על המקרים הגבוליים שלו, הוא חוק נכון (ובהצלחה למישהו שיצליח לנסח לי חוק תפיסה חד משמעי שיהפוך את הט"ד של הסטילרס לחוקי אבל מקרים ששחקן תופס כדור באוויר ונופל לקרקע ולא מחזיק בכדור לכאלו שלא) וגם השופטים בסופו של דבר פסקו נכון ולפי החוק. במקרה הזה ממש יש אחידות דעים בין כל מי שמבין בשיפוט שההחלטות היו נכונות. אבל זה ממש לא העניין. גם אם החוק בעייתי הוא לא משנה את העובדה שהחלטה על תפיסה או לא היא עניין לפעמים באמת של כלום. מגע מקרי קטן. אנחנו רוצים להאמין שיש "הוגן" ו"צודק" בספורט. שהטוב מנצח. ושאם הוא מפסיד אז זה בגלל שהוא שיחק לא טוב ולא בגלל אירוע רנדומלי כמו כדור שטיפה מחליק מהיד אחרי שהתפיסה כבר נעשתה. אבל זה המהות של המשחק. האינצ'ים. וכן, לפעמים הם שרירותיים לגמרי. כשהשופט מניח את הכדור בסיום ריצה הוא יכול לשים אותו סנטימטר ימינה והתוצאה תהיה שונה לגמרי, כמו שראינו במשחק של דאלאס. כששחקן תופס כדור, אם הוא לא שם לב והתעקש לנסות להכנס לאנדזון, יכול להיות שהכדור יפגע בקרקע והוא יפסיד. זאת המשמעות של המשחק.

יותר מזה. מרוב שאתם האוהדים רציתם צדק ובשביל זה הכנסתם את האינסטנט ריפליי – קיבלתם פחות צדק. אין כזה דבר צדק. צדק הוא עיוור. אינסטנט ריפליי לא מקשיב ל"רוח החוק" אלא מאפשר לשופטים באמת לראות את האינצ'ים המאוד קטנים האלו שהיינו מעדיפים שהם יתעלמו מהם. בפלייאוף הבייסבול האחרון היה מהלך קריטי ששחקן נפסל כי לא עמד על הבסיס במשך באמת מאית שניה. בלי אינסטנט ריפליי בחיים לא היו רואים את זה, אבל מה לעשות – כשיש לך מלא מצלמות והילוך איטי אז תופסים את זה. הרי ברור שלא לזה כיוונה רוח החוק אבל זה מה שרציתם, תלמדו לחיות עם זה.

כן, אפילו אם זה מביא ניצחון לקבוצה שאתם לא ממש אוהבים.

https://twitter.com/NFL_Memes/status/942579916763099137

אחרי שהורדנו את זה מהלב, אפשר להתרכז קצת בפוטבול עצמו.

בניגוד להרגלנו, לא נשאיר את יומן האליפות לסוף אלא נתעסק במשחק של הפטס נגד הסטילרס כבר בהתחלה פשוט כי זה היה המשחק המבטיח של המחזור שגם הצליח לקיים.

תראו, אני הראשון שיודה שהפטס, כמו שהאמריקאים אומרים, Had no business winning this game. למרות הפציעה של בראון (איך זה שתמיד שחקן קריטי של הסטילרס נפצע נגד הפטס?) הסטילרס שלטו במשחק הזה בכל הצדדים שלו. אפשר לרדת על טומלין הרבה ויש לי השגות על חלק מההחלטות שלו במשחק (ועוד שניה נגיע לזה) אבל הוא בא עם תוכנית משחק מושלמת. התקפית, הסטילרס שלטו בכדור, מיצו כל שעון 40 שניות עד הסוף, ניצלו את לביון בל מצוין כשהם מנצלים את החוסר בליינבקרס של הפטס ואיפשרו לבריידי ושות' מעט מדי זמן על המגרש. למעשה, זה מסוג התוכניות שהפטס היו באים איתם בזמנו נגד פייטון מאנינג, פשוט לא נותנים לא זמן לעשות את שלו. הגנתית, בחצי הראשון הסטילרס סגרו את גרונקובסקי שתמיד היה הקריפטונייט של ההגנה שלהם ולא איפשרו את הראוטים הקצרים באמצע שתמיד בריידי ידע לנצל מול הגנת הזון שלהם. הם היו בשליטה מוחלטת.

ועדיין, זה לא הספיק להם.

כמובן, הסטלירס בקלות היו מסוגלים לנצח את המשחק אבל זאת באמת שאלה טובה מבחינתם אם הם יכולים להיות מעודדים (עד כמה שאפשר להיות מעודדים מהפסד) או לא מהמשחק הזה. מצד אחד, הם הראו (בניגוד לפלייאוף האחרון) שהם מסוגלים להתמודד עם בריידי שווה בשווה. מצד שני – אם אפילו כשהם מובילים כל המשחק ושולטים בכל פרמטר שלו הם עדיין מפסידים – מה יקרה כשהם יצטרכו להגיע לפוקסבורו?

נכון, בראון אמור כבר לחזור ונראה שהקו האחורי שבליצ'ק בנה לא מצליח ממש לעצור את הרסיברים של הסטילרס (אפילו כשהופעל לא מעט לחץ על ביג בן) אבל גם ואן נוי שהיה חסר מאוד היום באמצע וגם הוגאן ואולי קני בריט כבר יהיה חלק אינטגרלי יותר בהתקפה, שבשבועות האחרונים נראתה קצת אנמית.

השאלה הגדולה מבחינת הסטילרס היתה ונשארה גרונק. אחרי החצי הראשון שבו הם הצליחו לסגור אותו היטב, בחצי השני הוא הפך למטרה המרכזית של בריידי ובדרייב האחרון הוא פשוט פירק את ההגנה של הסטילרס (כולל עוד תפיסת אינצ'ים, ממש סנטימטר מהרצפה). בכלל, נראה שהפטס יושבים לסטילרס חזק מאוד בראש. היו להם הזדמנויות לסגור עניין ובמקום ללכת על הראש של הפטס, הם הלכו על עוד ריצה קצרה ועוד ריצה קצרה. זה נכון, הם גמרו את השעון אבל ראינו שהפטס לא מסוגלים למנוע את הביג פלייז – למה לא ללכת עליהם ולגמור את הסיפור?

למזלם של פיטסבורג, היום ומחר כולם ידברו על ההחלטה של השופטים ולא על מה שקרה אחריה. גם אחרי החלטת השופטים, לפיטסבורג היו שתי הזדמנויות להכריע את המשחק ואם זה לא מצליח אז ללכת להארכה. ואיכשהו, הם הצליחו להפסיד. בדאון השני היה מהלך גדול של באטלר (גם עליו לא הרבה ידברו) שלא רק עצר את הרסיבר אלא גם דאג להשאיר אותו בתוך תחומי המגרש. הדאון השלישי היה שערוריתי. ביג בן בכלל טען אחר כך שהוא רצה לעשות ספייק. זה לא משנה – היה נראה שאף אחד שם לא ממש יודע מה קורה. כאילו הריצו מהלך לא מתוכנן ואף אחד לא בדיוק ידע מה הוא עושה. עוד שניה נדבר קצת על מאמנים, תזכרו את טומלין כשאני מדבר על מארווין לואיס. איפה זה ואיפה הפטס מצליחים לבעוט פילד גול כשנשארו פחות מ-15 שניות על השעון.

חלק מהאינצ'ים שעליהם מוכרע המשחק הם גם אלו שבהכנות של המאמנים. הכנות שבשיאן לא משאירות שום דבר ליד המקרה.

– לפטס מדובר בניצחון עצום. גם ה-W כמובן וגם הביתיות שעם ניצחונות ביתיים בשבועיים הבאים על בפאלו והג'טס תישאר בפוקסבורו, אבל לא פחות מזה – ניצחון מורלי עצום. אם נזכיר שוב את היריבות בין הפטס לקולטס של מאנינג, הרי שבריידי החזיק במאזן מושלם נגדם עד 2006. היה לו אדג' מנטלי עליהם. באותה שנה הפטס הפסידו בעונה הסדירה למאנינג ומאותו רגע היריבות התהפכה. פתאום הקולטס יכלו לנצח את הפטס בפלייאוף, למרות שהיו בפיגור ניכר במחצית. הסטילרס היו מאוד קרובים היום לשבור את המחסום המנטלי הזה. זה היה מביא את הפטס אליהם בפלייאוף, בדיוק כמו הקולטס של אז. עכשיו – חובת ההוכחה עדיין עליהם.

מה שבטוח – בבקשה תנו לנו עוד אחד כזה בפלייאוף.

והיו גם משחקים אחרים:

– המשחק בין גרין ביי לקרולינה היה אמור להיות השטיח האדום שבו ארון רוג'רס חוזר לליגה. אחרי שגרין ביי הצליחה לנצח שלושה משבעת המשחקים בלעדיו, היתה הרגשה שהנה הנה רוג'רס מגיע ומנצח את שלושת האחרונים כדי לסחוב את הפאקרס לפלייאוף, כמו שאנחנו רגילים. רק שלמציאות היו תוכניות אחרות.

עדיין מוקדם כנראה להאשים את הפאקרס בחזרה מוקדמת מדי של רוג'רס למגרשים – יכול להיות שהכל בסדר עם העצם השבורה שלו וזה פשוט עניין של חלודה – אבל שלושה אינטרספשנס במשחק אחד, לראשונה מאז 2009 מעידים שכנראה ציפינו ליותר מדי מארון. מסתבר שגם לסופרמן יש ימים רעים.

מה שהכי מרגיז, שאחרי כל הטעויות של רוג'רס, עדיין היתה לגרין ביי תקווה. אחרי ט"ד שצימק להפרש של פוזשן אחד גרין ביי השתלטה על האונסייד קיק (היו לנו שני אונסייד קיק מוצלחים בהפרש של שתי דקות. מה הסיכויים?) וההרגשה היתה שזהו – שום דבר לא יעצור את רוג'רס בדרך לניצחון המיוחל. אז שום דבר לא עצר אותו, אבל פאמבל מטופש של הרסיבר שלו (עוד מקרה של אינצ'ים בודדים. אם הרסיבר לא עושה עוד תנועה זה לא נחשב תפיסה בכלל) חיסל את הדרייב בצורה לא צפויה. פתאום אתה מוצא את עצמך מול המסך ולא מבין. לא ככה זה היה אמור להסתיים! ואולי גם זה חלק מלהיות אוהד ספורט – להבין שלא תמיד התסריטים ההוליוודים מתגשמים.

– עוד סופרמן שמצא את עצמו מקורקע אתמול היה ראסל ווילסון. מה זה מקורקע, יותר מחיל האוויר המצרי במלחמת ששת הימים. וזה עוד כלום לעומת מה שהראמס עשו להגנה של סיאטל. אם לפני שבוע בחרתי במהלך קריטי של דאון שלישי ו-10 שג'קסונוויל הצליחו להמיר למרות שכולם ידעו שיבוא מהלך ריצה, הרי שהפעם ריצה לט"ד של 60 יארד בדאון שלישי ו-20 של טוד גורלי פחות או יותר מספרים את הסיפור של ההגנה של סיאטל במשחק הזה. כידוע, אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. וסיאטל שיחקה יותר מדי עם המזל. ההגנה שלה חסרה עוד ועוד שחקנים. קו ההתקפה שלה הוא מסננת כבר כמה שנים טובות. אין להם משחק ריצה בשיט (אם לא מחשיבים את ראסל ווילסון, כמובן) וגם הרסיברים שלהם בינוניים ולא יותר. העובדה שהקבוצה הזאת איכשהו הגיעה למאזן חיובי היא סוג של נס וקשורה ביכולת של ווילסון והרבה גאוות יחידה אבל יש גבול לכמה אפשר למתוח את הגבולות. זה כבר לא שחקן פה או שם שחסרים – הסיהוקס יצטרכו לעשות שאפל רציני אם הם רוצים לחזור לאיים על הסופרבול.

– האם הראמס, אחרי הפציעה של וונץ, הם הפייבוריטים כרגע ב-NFC? אין לי תשובה טובה, אבל בהחלט הגיע הזמן שנספור אותם ממש, אבל ממש, ברצינות.

– כן, מינסוטה, לא שוכח מה שעשיתם. באנגלס והכל, אבל עדיין מרשים. הפלייאוף ב-NFC הולך להיות כל כך כיף. מה שמעניין זה שדווקא שני הטופ סיד בו הם לא כאלו עם ק"ב "נחשבים" ואילו אלו שכן מסתכלים עליהם כעל עילית – בריס, ווילסון, קאם, פרסקוט, מאט ראיין – מתחרים על המקומות הנותרים.

– בשבת יצא לי לראות קצת את המשחק של שיקגו נגד דטרויט. לצערי, זה לא היה ממש משחק תחרותי, בעיקר כי שיקגו פשוט קבוצה איומה. באמת שאני לא יודע מה ג'ון פוקס עדיין עושה שם חוץ מאשר וידוא הריגה כדי שיקבלו בחירה גבוהה בדראפט. את מיטש טרוביסקי (אלוהים אדירים, זה שם לק"ב?) ראיתי קצת בקולג'ים שנה שעברה והיה ברור לי שאין לו מה למכור במקצוענים. חוסר דיוק ופחד במה רציני גרמו לכך שלא ממש התפלאתי לראות אותו מסריח את השועלים במשחק הזה. למרות זאת, לא הייתי סותם את הגולל על האיש. למה? הנה כמה שמות: ניק פולס, קייס קינום, בלייק בורטלס (בלייק בורטלס!?) וכמובן – ג'ארד גוף.

כי אם יש משהו, אני חושב, שהעונה הזאת הוכיחה לנו זה עד כמה מאמן טוב זה דבר חשוב לק"ב, בטח אחד צעיר. תראו את ההבדל בין גוף של השנה לזה של שנה שעברה. את ההבדל בין מאט ראיין של השנה לזה של שנה שעברה תחת שנהאן. את השיפור העצום של בורטלס השנה תחת מאמן טוב (אני יודע, אני יודע, לא הייתי עדיין סומך עליו במשחק פלייאוף. ועדיין – הוא נראה טוב). אם הנחת המוצא שלך היא שג'ון פוקס הוא מאמן מחורבן (ונראה לי שמעטים יחלקו עליה) הרי שאין שום סיבה לצפות שטרוביסקי בשנתו הראשונה בליגה יצליח להתגבר על כזה אימון גרוע. הבעיה היא שיש כל כך מעט מאמנים טובים שלא מעט ק"בים באים והולכים בלי שאי פעם נדע את התקרה האמיתית שלהם.

– אם מדברים על מאמנים, הרי שמרווין לואיס הודיע על פרישה שלו בסוף העונה הקרובה אחרי 15 שנים כמאמן הראשי של הבאנגלס. זה די מדהים שחוץ מבליצ'ק מדובר במאמן עם התקופה הכי ארוכה בקבוצה כשבסך הכל ההישגים שלו שם די צנועים. כמה הופעות פלייאוף ספורדיות בלי אף ניצחון בו. כמובן, צריך לזכור איך הבאנגלס היו לפני שלואיס הגיע – תחשבו קליבלנד בראונס של היום, רק על פי 2 זמן בערך – ואת העובדה שהוא החזיר אותם לרלוונטיות (יחסית) וגם סבל מחוסר מזל לא מועט. הפציעה של קרסון פאלמר במשחק הפלייאוף הראשון שלו שהרסה עונה נהדרת וגם דפקה אותו לעוד הרבה שנים, וגם לפני מספר שנים כשאנדי דלתון נפצע שניה לפני הפלייאוף.

אבל גם אם נותנים לו את ההנחות האלו, די ברור שלואיס הוא מאמן סביר בסטנדרטים של הליגה אבל לא כזה שמסוגל לעשות את הצעד הנוסף כדי להפוך את הקבוצה שלו לקונטנדר אמיתי. בהתחשב במה שהיה לפני שלואיס הגיע לסינסי על כנפי הילת מתאם ההגנה האדירה של הרייבנס ב-2000 (וכבר ראינו כמה הילות כאלו, ע"ע מקדניאלס בפטס למשל, בעייתיות) – לא בטוח שלא יתגעגעו אליו שם.

– צפיתי בעניין במשחק של הצ'יפס עם הצ'ארג'רס שהיה הרבה יותר צמוד ממה שהתוצאה מרמזת. המשחק הזה חידד אצלי, לא בפעם הראשונה, למה יש לי חוסר חיבה כמעט לא רציונלי לפיליפ ריברס. חוץ מהעובדה שיש לו זריקה מעצבנת, הבעיה העיקרית שלו זה שהוא פשוט חמום מוח. ויותר גרוע – שזה מתבטא במשחק שלו. רוב הזמן הוא ריברס הטוב. ימסור נכון, יוביל את הקבוצה שלו, לא יעשה טעויות. אבל כשהמשחק מתחמם וצריך שהוא יוביל את הקבוצה שלו, משהו קורה. הוא מאבד את קור הרוח. ואם יש משהו שק"ב לא יכול להרשות לעצמו זה לא להיות קול. ריברס הוא פשוט לא cool. ולכן גם השנה יש סיכוי מצוין שהוא יראה את הפלייאוף מהבית.

– בשלב הזה של העונה יש מעט מאוד דברים שאני רוצה יותר מאשר עליה של בפאלו לפלייאוף. הם בטח יצליחו לפספס את זה בשניה האחרונה, תסמכו עליהם.

– איך לעזאזל הפטס הפסידו לדולפינס האלו?

– כמה אינדי גרועים? הם הפכו את ברוק אוסווילר לפייטון מאנינג.

– אחרי שראינו מה קרה עם הפאמבל של דרק קאר לאנדזון וזה של הג'טס מול הפטס וזה של הסטילרס מול הפטס – אולי כבר שחקנים יפסיקו לנסות להשיג בכל הכח את הט"ד על ידי מתיחת היד מעל הפייל-און כי הטרייד-אוף פשוט קטסטרופלי.

– אני מבין שדטרויט עיר אפורה והכל, אבל מי שעיצב להם את המדים צריך להישלח לבית סוהר. עם המדים האלו.

– חגיגת השבוע מגיעה מהפאקרס שמתחרים בהליכה מהירה

– עוד מאותו משחק – לא חסיד גדול של קאם ניוטון, אבל זה לא רע בכלל:

– למקרה שלא ראיתם את השיטה שבה השופטים החליטו אם מדובר בפירסט דאון במשחק של דאלאס:

– הקטע האדיר של השבוע בעיניי הוא זה של אחרי המשחק בין הצ'יפס לצ'ארג'רס, הייתי קורא לו – אחוות לוחמים:

https://twitter.com/thecheckdown/status/942259683586318342

– וההיפך המוחלט ממנו זה החגיגה הזאת של שוסטר:

 

זה רק ספורט
נו האדל