זהו, עוד שבוע אחד ונגמרה העונה. כן, יש פלייאוף וזה נחמד והכל, אבל לא אותו דבר. אין את הריגוש הזה של עשרה משחקים במקביל. בסך הכל ארבעה משחקים בשבוע, איך אפשר להשוות לריגוש של הרד זון?

הרבה מאוד פעמים למחזור האחרון אין יותר מדי משמעות אבל לשמחתנו דווקא בשבוע הבא יש לא מעט משחקים עם השפעה על תמונת הפלייאוף. ב-NFC לא נשאר יותר מדי, רק להחליט על הקבוצה האחרונה, אטלנטה או סיאטל (עוד שניה עליהן) ועוד כמה משחקי דירוג בעוד ב-AFC יש ארבע קבוצות – בולטימור, בפאלו, צ'ארג'רס וטנסי – שרוצות לתפוס שני מקומות בווילד קארד וכמות התרחישים שם גדולה מדי מכדי שאוכל לזכור אותה בעל פה. המצב כל כך סבוך, למעשה, שבפעם הראשונה שאני זוכר לא הולך להתקיים סאנדיי נייט במחזור האחרון כי אין משחק בין שתי קבוצות שתלויות רק בעצמן. במשך שנים אנחנו, המורגלים במחזור אחרון שכולו באותה שעה, לא הבנו את חוסר הספורטיביות במחזור שבו לא כל המשחקים באותה שעה, והנה – מסתבר שהאמריקאים למדו קצת מהאירופאים ואפילו ויתרו על לא מעט כסף של משחק פריים טיים.

אז מה היה לנו המחזור?

– אטלנטה היתה צריכה ניצחון אחד השבוע כדי לסגור את ההופעה בפלייאוף ולנסות לפצות על הסופרבול של שנה שעברה אבל לא הצליחה להוות יריב אמיתי לסיינטס. באופן כללי, אני מתקשה לקרוא את הקבוצה הזאת. הבלחות של קבוצת ההתקפה המרשימה של שנה שעברה בתוך אוסף של רגעים לא מרשימים בלשון המעטה. יש נטיה לדבר הרבה על תסמונת ההפסד בסופרבול, על אחת כמה וכמה הפסד בצורה כזאת (ותסמכו על הסיינטס שיזכירו את זה לפאלקונס, כמו שתראו למטה) ועם כל שנאתי לתירוצים מנטליים קשה למצוא הסבר אחר לכל כך הרבה טעויות לא מחויבות. קחו את המשחק מול הסיינטס, כמה טעויות מטופשות שעלו לאטלנטה במשחק: חטיפה מוזרה עם הישבן, פאמבל על סף האנדזון, עוד דאון רביעי ו-1 על סך הרחבה שלא הצליחו להמיר. זה לא אומר שאטלנטה היו מנצחים את המשחק אם לא הדברים האלו אבל כרגע הם פשוט לא מספיק מאופסים. אני מניח שכשקבוצה באמת טובה, אז טעויות מהסוג הזה לא משפיעות עד כדי כך. במקרה של הפלקונס, יחד עם הירידה באיכות ההתקפה בעקבות העזיבה של שנהאן, אין להם מקום לטעות. וכרגע, הם עושים יותר מדי טעויות. בשבוע הבא יש להם את קרולינה שתשמח להשאיר אותם מחוץ לפלייאוף, ולא יהיה להם יותר מדי מקום לטעויות. הימור שלי – הם נשארים בחוץ.

הנה ההטרלה של הסיינטס:

– והנה הבאט-אינטרספשן:

https://twitter.com/thecheckdown/status/945010844781498369

– סיאטל, לעומת אטלנטה, עשתה את מה שהיא היתה צריכה בשביל להישאר בחיים עוד יום. זה לא היה יפה אבל זה היה לגמרי בדרך הסיאטלית טיפוסית – עם ההגנה, בשיניים. אני מניח שההשפלה מול הראמס שבוע שעבר עשתה את שלה וההגנה של סיאטל באה עם גאוות יחידה להראות שהיא עוד לא גמרה את הדרך (בהקשר הזה, הריצה של ארל תומאס אחרי ג'ייסון גארט שיחתים אותו שנה הבאה היתה אחד הרגעים הכי מוזרים של העונה). הבעיות של סיאטל עדיין קיימות, בטח בחלק ההתקפי, ואני לא רואה שום דרך שבה היא מנצחת שלושה משחקים מחוץ לבית בפלייאוף, אבל בניגוד לקבוצה שמולה, לפחות הם מנסים.

– אח, דאלאס. מה עוד אפשר להגיד על הקאובויז שלא נאמר? אני מניח שיש קבוצות גרועות מהן בליגה (קליבלנד הולכת לסיים עונה ללא ניצחון, אחרי הכל) ויש קבוצות פחות מתפקדות מהן אבל מה שקורה שם זה בזבוז משווע מהסוג שכחובב פוטבול די עצוב לראות. כלומר, זאת דאלאס והכל, אז לראות אותם נכשלים זה לא כזה עצוב, אבל כמישהו שנהנה מפוטבול טוב זה מרתיח אותי איך אוסף כזה טוב של שחקנים מסוגל להוציא כל כך מעט. לא רק השנה אלא לאורך השנים. במשך שנים שמענו כמה טוני רומו הוא הבעיה ובקרוב נשמע שדאק פרסקוט לא מספיק טוב כנראה ויהיו את ההאשמות כלפי גודל על ההשעיה של אליוט אבל באופן כללי מדובר בקבוצה לא מתפקדת. כשהרסיבר המוביל לא מבין שהוא כבר לא מה שהיה פעם ודורש את הכדור בכל מהלך, כשהמאמן נכנע לו ואז הוא מפיל את הכדור וכשהק"ב הולך בתקשורת ומלכלך על אותו רסיבר – די ברור שלא מדובר בקבוצה אלא באוסף שחקנים.

שיהיה ברור, יש אחראי בלעדי לכשלון המשך של דאלאס וקוראים לו ג'רי ג'ונס. בעיני זה די מדהים שהאיש הזה, שסך הכל רוצה בהצלחת הקבוצה שלו (הרי הוא הלך בכל הכח נגד רוג'ר גודל כי זה חיבל בהצלחה של הקבוצה שלו) לא מסוגל להבין עד כמה הוא מכשלה בדרך שלה. או שאולי הוא מבין את זה, אבל לא אכפת לו – העיקר שתהיה לו את היכולת לשחק בצעצוע שלו כאוות נפשו, מה שאומר להשאיר במקום עוד עונה של מאמן שבבירור לא מסוגל לתרום כלום להצלחה של הקבוצה שלו. אני בטוח שהוא ימצא את מי להאשים גם הפעם.

– על מנת שהבילס יעלו לפלייאוף – בדקתי את זה – הם צריכים בנוסף לניצחון על מיאמי שבוע הבא הפסד של הרייבנס או הפסדים של הטייטנס והצ'ארג'רס. במקרה שהטייטנס מפסידים וסן דייגו מנצחים, הם יעלו לפלייאוף על חשבון בפאלו בזכות הניצחון שלהם ראש בראש על הבילס במשחק שכולנו מכירים בתור המשחק שבו הבילס החליטו לספסל את טיירוד טיילור לטובת רוקי לא מוכר שהצליח למסור 5 אינטרספשנס במחצית אחת.

הבונטון ביומיים האחרונים היה להיזכר במשחק הזה ולהגיד – אם לא הטעות הטפשית הזאת של הבילס, הסיכויים שלהם לפלייאוף היו גדולים הרבה יותר עכשיו. קשה להתווכח עם הלוגיקה הזאת, אני בעצמי אמרתי בזמנו, עוד לפני המשחק ההוא, שזאת שטות מוחלטת הספסול ההוא של טיילור, פשוט כי הוא לא הבעיה של הקבוצה ואתה לא מספסל פותח אחרי משחק גרוע אחד. אבל חשוב לזכור שלעונה יש דינמיקה משלה. סך הכל סן דייגו קבוצה טובה יותר מאשר בפאלו, למרות המאזן הזהה שלהן, ורוב הסיכויים שבפאלו היתה מפסידה בכל מקרה לצ'ארג'רס. אבל יכול להיות שדווקא הספסול הזה של טיילור אחראי לכך שהוא הוציא את עצמו מהתקופה הרעה שלו והכריח אותו להתחיל להשקיע הרבה יותר. יכול להיות, כמובן, גם שזה לא נכון. הנקודה היא ששאלות "מה היה קורה אילו" הן חסרות ערך פשוט כי כל שינוי בתוצאה כלשהי משנה את הדינמיקה של המשחק ושל העונה.

– עוד בונטון בימים האחרונים – מה היה קורה אילו ג'ימי גארפולו היה בניינרס כבר בתחילת העונה? הרי ברור שהם היו קבוצת פלייאוף איתו, לא?

והנה עוד שורה שאני שומע לא מעט, אפילו מאוהדי פטס (בלחש כרגע) – הפטריוטס היו צריכים להיפטר מבריידי ולהישאר עם גארפולו. בסופו של דבר, בריידי בן 40 פלוס וגארפולו נראה נהדר.

אז בואו נעשה סדר:

בריידי הוא, אפילו אצל אלו שפחות מעריכים אותו, טופ 5 ק"ב בכל הזמנים. הניינרס החליפו את ג'ו מונטנה בסטיב יאנג ואת סטיב יאנג בג'ף גארסיה. יאנג הוא הול אוף פיימר, גארסיה היה ק"ב מעולה שהוביל את הניינרס לפלייאוף מספר פעמים. ועדיין, אף אחד מהם הוא לא מונטנה. הקולטס החליפו את פייטון מאנינג, עוד טופ 5 ק"ב, באנדרו לאק הנהדר. אבל הוא לא פייטון. הנקודה שלי היא כזו – בהנחה שבריידי נאמן למילה שלו ולא מתכוון לפרוש בסוף השנה אלא לשחק עוד שנתיים או שלוש (ולמרות שהמשחקים האחרונים לא מדהימים, הוא עדיין טוב מכמעט כל ק"ב אחר בליגה) הרי שאתה פשוט לא מחליף ק"ב הול אוף פיים בשיאו בשביל שחקן עתידי שעשוי להיות מצוין אבל הסיכויים שהוא יהיה בריידי הבא הם די קלושים, פשוט כי יש מעט מאוד ברמה של בריידי, אם בכלל.

יותר מזה, אני מרגיש שההייפ על גארפולו, שהוא באמת אחלה, טיפה מוגזם. למעט הג'גוארס במחזור האחרון שהיא קבוצת פלייאוף (וכידוע, מסוג הקבוצות שמתקשות מאוד כשהן בפיגור), גארפולו ניצח עם הניינרס את שיקגו, טנסי ויוסטון. לא בדיוק עילית (אני יודע שטנסי עשויים להיות בפלייאוף. הם קבוצה איומה ונוראית). וגם אותן הוא ניצח די בקושי. שוב, גארפולו נהדר. אין שום סיבה שלא יהפוך להיות טופ-10 ק"ב בליגה (דרך אגב, אוהדי פטס טענו את זה כל הדרך לגביו, למרות שהיו לא מעט אנשים שטענו שהניינרס השתגעו לתת עליו בחירה כל כך גבוהה). אבל אני כבר רואה את ההייפ המוגזם לגבי הניינרס של שנה הבאה. אני כבר רואה את התחזיות ששולחות אותן לפלייאוף, לסופרבול וכו' וכו'. עדיין, בבסיס, זאת קבוצה עם המון חורים שמשחקת בבית קשה מאוד. לשמחתה, יש לה את הבסיס הכי חשוב לשנים הקרובות – מאמן וק"ב ובהחלט יש לה לאן לשאוף. אבל תזכרו להרגיע את הציפיות לשנה הבאה.

– וגם, זוכרים את ההתלהבות מדרק קאר שנה שעברה? להסיק משהו על ק"ב אחרי חצי עונה, טובה ככל שתהיה, יהיה טעות (ושוב, אני מאמין בג'ימי. אבל תרגיעו).

– זה נכון לא פחות, דרך אגב, ליוסטון שאני בטוח שאנשים יחשבו שאיך שדשון ווטסון יחזור הם ירוצו רחוק. גם להם יש לא מעט חורים, בעיקר בהגנה וזאת שאלה טובה אם ווטסון יוכל לחזור לרמה שלו לפני הפציעה.

– חוץ מזה, מדהים כמה ק"ב עושה שינוי בליגה הזאת, הא? זאת פשוט העמדה הכי קריטית שיש ומשהו שכל קבוצה חייבת לסגור קודם כל לפני שהיא מגיעה להתעסק עם כל דבר אחר.

– עוד טרנד בשבוע-שבועיים האחרונים, עם הפציעה של וונץ ובראון והירידה ביכולת של בריידי: תנו את ה-MVP לטוד גורלי. אני הולך טיפה להפתיע אותכם – אני בעד.

טוב, אולי זה קצת כי אף MVP ב-15 שנים האחרונות לא זכה בסופרבול אבל בעיקר כי אני חושב שלגורלי מגיע כרגע יותר מאשר בריידי. הוא עומד בהגדרה של "השחקן הכי בעל ערך לקבוצה שלו". לא שהמספרים של גורלי הם שוברי שיאים. 1300 יארד בריצה, עוד 780 בתפיסה, 19 ט"ד סך הכל – אלו אחלה מספרים אבל לא כאלו שלא ראינו בעבר. הראנינג בק האחרון שזכה בפרס היה אדריאן פיטרסון ב-2012, כשהוא רץ ליותר מ-2000 יארד. לפניו, היו לנו שנתיים רצופות של שון אלכסנדר ולאנדיאן טומלינסון (ב-2005 ו-2006), שניהם שברו את שיא הט"ד העונתי. הדוגמא שאני מכוון אליה היא דווקא הרץ הראשון במילניום הזה לזכות בפרס – מרשל פולק ב-2000. פולק רץ אז ל-1360 יארד ותפס לעוד 830 יחד עם 26 ט"ד. , מספרים מאוד דומים למה שגורלי מעמיד השנה. יותר מזה, הדמיון הבאמת גדול בין השניים הוא שגורלי, כמו פולק בזמנו, הוא המפתח להתקפה של הראמס. עם כל הכבוד לשיפור העצום אצל גוף השנה (וכאמור, יש כבוד) הרי שגורלי הוא השחקן שמסביבו עובדת כל ההתקפה של הראמס.

כבר אמרתי קודם שחשיבות הק"ב לקבוצה לא תסולא בפז ומכיוון שהוא זה שבדרך כלל אחראי להצלחה של הקבוצה זה רק הגיוני שהמצביעים יבחרו בק"ב הכי טוב בעונה לפרס הזה. אבל כשגורלי הופך לקריטי לקבוצה שלו כמו בריידי לשלו, אין שום סיבה שלא לשקול את המועמדות שלו גם כן בצורה רצינית.

– יש להיות ק"ב גרוע ויש להיות חמום מוח שלא מסוגל לשלוט בעצמו. אני לא רואה שום סיבה לטמפה ביי לא לחסל את ניסוי ג'מיס ווינסטון כבר השנה. גם לא טוב וגם לא מסוגל לשלוט בעצמו.

– ואני מתפלל שטנסי ימצאו מאמן שמסוגל להוציא משהו ממאריוטה כי הוא כבר מתקרב למצב שבו יהיה קשה מאוד להציל אותו.

– לפני שאני אגיע ליומן האליפות, אני אתייחס שניה לט"ד של בפאלו שנפסל מול הפטס. אישית, למרות שאני אוהד פטס, הפסילה הזאת מבאסת אותי. באמת. זאת תפיסה נהדרת שהשאלה האם הציפורן של השחקן שפשפה את המשטח פשוט לא מעניינת אותי כצופה. אבל אני שוב חושב שיש לאנשים בעיה לא קטנה עם הבנה של מהות האינסטנט ריפליי.

כי המהות הזאת – ואני לא בא להגן על השופטים או על הפסיקה או על כל דבר אחר – היא שאנחנו נותנים לשופטים כלי מסוים ומצפים מהם להשתמש בו. אחד המשפטים החביבים עליי הוא: בשביל בן אדם עם פטיש, כל דבר הוא מסמר. אתם נתתם לשופטים בפוטבול פטיש לכל דבר, אתם מצפים שהם לא ישתמשו בו?

קחו את התפיסה של אדלמן בסופרבול. איך אדלמן תפס את הכדור? סנטימטר מהקרקע, לא יותר כנראה. שזה בדיוק מה שהשופטים ראו במצלמות בהילוך איטי ואישרו את התפיסה. כי זה מה שהאינסטנט ריפליי מאפשר לעשות – להבחין באותם סנטימטרים בודדים. אני מניח שכל אוהד פוטבול הגיוני שמח שהשופטים הצליחו לתפוס את העובדה שאכן היתה תפיסה. תארו לכם שהשופט שסימן לתפיסה לא היה כזה חד עין ומסמן לאינקומפליט ולא היה תהליך של ריפליי – כולנו היינו מתעצבנים איך לעזאזל כולנו יכולים לראות בטלוויזיה שהיתה תפיסה ורק לשופטים אין את האופציה. בעצם, זה הטיעון (המוצדק כשלעצמו) שאנחנו שומעים כבר שנים בכדורגל.

הנקודה היא שאין אחד בלי השני. אם אתם מאפשרים לשופטים להשתמש בהילוך איטי מ-10 זוויות שונות, אתם גם מאפשרים להם להבחין שהזרת של הרסיבר לא נגעה בקרקע כאשר היה לו פוזשן מלא של הכדור. בחלק נכבד מהמקרים אנחנו מרוצים כי הוא מאפשר לנו לגלות את "האמת" אבל יש מקרים שבהם זה מרגיז כי דקדוקי העניות האלו נראים מטופשים. לצערי, שניהם צד של אותו דבר ואין דרך להפריד בינהם.

בצורה מעניינת, בטניס יש מערכת של הוק-איי שלפעמים מחליטה שכדור היה בתוך המגרש רק כי אלפית המילימטר שלו נגעה בקו ומשום מה לאף אחד אין בעיה עם זה. הרי 99% מהכדור היה בחוץ אבל כולנו סבבה עם זה שהוא נחשב בפנים. למה? הניחוש שלי זה שהכללים מאוד ברורים ומי שמחליט זה לא בן אדם שמסתכל אלא מערכת שמחליטה. אותו דבר נכון לגבי שאלת הכדור שעבר את הקו בכדורגל. במקרה של הפוטבול זאת לא מערכת אלא בני אדם שמחליטים. לדעתי, העובדה שלא השופטים במגרש הם אלו שמקבלים את ההחלטה אלא על ידי אנשים עלומים באיזה מקום מרכזי (משהו שנעשה היום בכל ענפי הספורט, אני חושב,והרעיון שלו הוא לזרז את ההחלטה) גורמת לצופים להרגיש שיש פה תהליך ניסתר מהם. מין קופסה סגורה שאין לך מושג מה באמת תהיה ההחלטה שתצא ממנה. לפחות כשהשופטים במגרש היו בודקים, היתה מראית עין של עקביות של צוות השיפוט. נדמה שככל שנוספו יותר ויותר מצלמות, יותר זוויות שידור וריפלייז בהילוך איטי כך הודאות שלנו לגבי ההחלטה הולכת ויורדת.

אם תרצו, תקראו לזה "חתולו של בליצ'ק".

– טוב, בואו ניזכר בחלק הכיפי של המשחק הזה, האיש והאגדה:

– זאת היתה כנראה תפיסת השבוע, אם לא היה בא דאנדרה הופקינס ועושה את תפיסת השנה:

– מה שכן, לחגוג ט"ד כשהקבוצה שלך בפיגור 20 זה די מגוחך. כנראה שזה גם מה שהסטילרס חשבו:

https://twitter.com/NFL_Memes/status/945475421440823297

– לא יודע אם הייתי לוקח את ברוק אוסווילר בתור מאמן מוטיבציה:

https://twitter.com/NFL_Memes/status/945024274343038976

– אחרונים חביבים (תרתי משמע), קבלו את הבראונס:

טוב, יומן אליפות.

קחו תחזית שלי שלא קשורה לניחוסים ומרעין בישין: הפטס לא מגיעים השנה לסופרבול.

יש מספיק דברים טובים בקבוצה לחשוב שהיא אמורה לנצח את מעט היריבות שלה ב-AFC. בריידי הוא עדיין בריידי (אבל מרגיש הרבה יותר "אנושי" בחודש האחרון), כנ"ל לגבי בליצ'ק. הם הולכים להיות עם יתרון ביתיות כנראה כל הדרך. יש להם את גרונקובסקי שכל שבוע מוכיח מחדש איזה מאצ'אפ בלתי אפשרי הוא (אני זוכר שהיה פה דיון בבלוג בין המגיבים על מי הטייט אנד הכי טוב בפוטבול. אז אולי קלסי יותר טוב אבל יש מישהו שהיה לוקח אותו למשחק אחד על פני גרונק?). דיון לואיס חזר לפורמה שהיה לפני שנפצע לפני שנתיים. וכן, יש עוד שחקנים פצועים בהגנה שאמורים לחזור ולשפר אותה. בקיצור, אני כמובן לא אופתע אם הם יגיעו שוב לסופרבול. מדובר בסך הכל על שני משחקים לנצח.

ועדיין, העונה הזאת מרגישה לי בדיוק כמו עונת 2012 או עונת 2010 (וגם קצת 2013) – עונות שבהן אתה מרגיש שהפטס לא מספיק טובים. גילמור נתן כמה משחקים טובים העונה אבל כרגע השילוב שלו עם באטלר פשוט לא טוב מספיק. לא מזכיר את בראונר את ריוויס של 2014, למשל. אולי הדבר שהכי מזכיר את הפטס של העונות הבינוניות – ההגנה לא מסוגלת לעצור דאון שלישי פעם אחר פעם. במידה מסוימת, הבעיות קיימות גם לגבי ההתקפה, אם כי במידה פחותה.. קוקס הגיע ל-1000 יארד וגם גרונקובסקי אבל אין הרגשה שההתקפה של הפטס בלתי עצירה. בריידי פגיע יותר, האופנסיב ליין חשוף יותר והחסרון של אדלמן משמעותי למרות הכל. הסטילרס שבוע שעבר הראו (טוב, למשך 58 דקות) שאפשר לעצור את ההתקפה הזאת די בקלות. ונכון שהמזל לפעמים איתך ולפעמים נגדך אבל השנה היתה כמות עצומה של החלטות שיפוט שהלכו לטובתנו ובקלות יכלו להכריע את המשחק נגדנו. מתישהו, המזל הזה ייגמר.

כזכור, ב-2010 פירקנו את הג'טס בעונה הסדירה רק כדי להפסיד להם בבית. ב-2012 הרייבנס הגיעו אלינו הביתה וניצחו אותנו די בקלות. גם אז היתה את התחושה הזאת, איך נקרא לזה, שאנחנו מנוצחים. או במילים אחרות – הקבוצה תלויה יותר מדי בזה שבריידי יציל אותה. ניפגש בפלייאוף.

נו האדל
הניצחון על סוונסי