העלייה הדרמטית של בפאלו לפלייאוף סיימה את פרק הזמן הארוך ביותר בו קבוצה לא עלתה לפלייאוף – 18 שנה. בפעם האחרונה שבפאלו שיחקה בפלייאוף ביל קלינטון היה נשיא, אינטרנט היה רק לגיקים וכולנו התרגשנו מ"להציל את טוראי ראיין".

באותן שנים בפאלו בילס היו קבוצה מצויינת והיא זו ששלטה ב-AFC מזרח והיתה כוח חזק ב-AFC בכלל. בשנות ה-90' הבילס הגיעו לפלייאוף 8 פעמים, מתוכן 4 פעמים לסופרבול, ושיחקו שם אגדות כמו ברוס סמית, קורנליוס בנט,  ג'ים קלי ות'רמן תומאס. לקבוצה הזו  היתה רק בעייה אחת, אבל בעייה מאוד מאוד רצינית – היה לה מזל של אסיר בגולאג הכי קר בסיביר. הבעיטה שהלכה ווייד רייט בסופרבול 25, החזרת הקיקאוף נגד קליבלנד, הקסדה והפמבל של ת'רמן תומאס בסופרבול נגד דאלאס. כמו גיבור בטרגדיה יוונית, בכל פעם שהם היו קרובים קרה איזה אירוע הזוי או צירוף מיקרים בלתי אפשרי.

אני רוצה לספר על משחק הפלייאוף האחרון של בפאלו, מישחק שגם לקח לקצה את המזל המחורבן של הבילס וגם סיים את העידן של בפאלו הגדולה. המשחק שידוע בשם "the music city miracle"

 

פרולוג

בעונת 1999 בפאלו היתה קבוצה במעבר. ג'ים קלי פרש שנתיים קודם ואחריו גם מארב לוי, המאמן שבנה את הקבוצה הזו והוביל אותה ל 4 סופרבולים. ווייד פיליפס, מתאם ההגנה המצויין תחת מארב לוי, התמנה למאמן  הראשי והקבוצה חיפשה את הקווטרבק הבא שיירש את ג'ים קלי. בבפאלו האמינו שהקווטרבק הזה יהיה רוב ג'ונסון שישב על הספסל של ג'קסונוויל ב 3 העונות הראשונות שלו ונחשב לכשרון מבטיח כשבינתיים מי שקיבל את התפקיד היה דאג פלוטי – שחקן שהגיע מהליגה הקנדית, שאף אחד לא האמין בו כי הוא "קטן חלש ונמוך" בשביל ה NFL. פלוטי אחראי לאחת ממסירות ההייל מארי הכי מפורסמות באחד הסיומים הכי מטורפים במיכללות:

בעונה הראשונה שלו בבפאלו, הבילס חזרו לפלייאוף אחרי העדרות של שנה. עונת 1999 היתה העונה השניה של פלוטי בבפאלו, בה הוא היה אמור להיות המחליף של ג'ונסון, אבל ג'ונסון נפצע ופלוטי שוב הוביל את בפאלו לפלייאוף עם מאזן 10-5. במשחק האחרון  של העונה, שלא קבע שום דבר, נגד אינדיאנפוליס קולטס חסרת עניין החליט פיליפס לפתוח עם רוב ג'ונסון ששיחק מצויין – מסר ל 300 יארד ו 2 טאצ'דאונים וניראה כמו הפרנצ'ייז קווטרבק שציפו שיהיה.

מול בפאלו שיחקו הטייטאנס – קבוצה שעד לא מזמן היתה יוסטון אוילרס, ובמעבר לטנסי שינתה לא רק את השם ואת הסמל, אלא גם את האופי וסיגנון המישחק שלה. יוסטון אוילרס היתה הקבוצה שהכניסה את התקפת ה"ראן אנד שוט" – 5 רסיברים רצים לעומק המיגרש ו-וורן מון אחד מוסר להם. הטיטאנס עם המאמן צעיר והכריזמטי ג'ף פישר הפכה לקבוצת הגנה קשוחה עם התקפה שמרנית שהתבססה על רץ דומיננטי – אדי ג'ורג' – אחד מחמשת הרצים שקיבלו את הכדור מעל 400 פעמים בעונה אחת, ובאף עונה עד לעונת הפרישה שלו לא רץ פחות מ 300 פעמים (לשם השוואה, רק רץ אחד העונה נשא את הכדור יותר מ 300 פעמים , ליביון בל).  בהגנה של טנסי בלט דיפנסיב אנד צעיר, אתלט על בשם ג'בון "הפריק" קירס שהזכיר מאוד את לורנס טיילור, כן  עד כדי כך. הקווטרבק של טנסי היה סטיב מקנייר – לא המוסר הכי טוב אבל קווטרבק נייד וקשוח, שהשתמש המון ביכולת שלו לצאת מהפוקט ולהשיג יארדים בריצה.

 

ההחלטה

ווייד פיליפס היה צריך להחליט אם הוא בפלייאוף הוא ממשיך לשחק עם פלוטי, הקווטרבק של תקופת המעבר או עם ג'ונסון – הפרנצ'ייז הבא של הקבוצה.

אימרה אמריקאית אומרת "אתה רוקד עם הנערה שהביאה אותך לנשף" והדעות בין כתבי הספורט בבפאלו היו חלוקות, כשחלק גדול טענו שג'ונסון צריך לשחק. דווקא אצל האוהדים היה רוב מוחלט לדיעה שצריך לתת לפלוטי לסיים את העבודה. האוהדים מאוד העריכו את פלוטי האנדרדוג, שלאורך כל הקריירה שלו הראה אופי אומץ ומנהיגות.

בסופו של דבר ההחלטה נפלה: רוב ג'ונסון יוביל את ההתקפה במישחק באדלפיה קוליסיאום בטנסי.

 

מחצית ראשונה: הפריק

המשחק מתחיל בשליטה מוחלטת של שתי ההגנות. אף קבוצה לא מצליחה להתקדם. חוסר תיאום ניכר בין ג'ונסון לקו הקדמי שלו ולרסיברים שלו. הפאס ראשרים של טנסי הגיעו לג'ונסון פעם אחרי פעם וגם כשהוא הצליח להוציא את הכדור המסירות שלו לא מושלמות. ג'בון קירס ממש התעלל בקו הקדמי של בפאלו ובאחת הפריצות שלו הוא הצליח להוציא את הכדור מג'ונסון ולתת להתקפה של טנסי את הכדור במצב נוח באמצע המיגרש. אבל גם לבפאלו יש הגנה, ויש את ברוס סמית – הם עצרו את מקנייר ואת אדי ג'ורג', וטנסי השיגה מזה רק נסיון פילד גול מ-50 יארד שהוחטא והרבע הראשון נגמר ב 0:0.

בתחילת הרבע השני, הספשל טים של טנסי הצליח לתקוע את בפאלו בתוך ה 5 יארד שלה, והפעם היא שילמה את המחיר על חוסר התיאום בהתקפה – הסנאפ יצא לפני שג'ונסון היה מוכן והוא הפיל את הכדור. ג'ונסון אמנם התאושש במהירות, הרים את הכדור מיד כמעט בלי לאבד זמן, אבל הפריק לא היה צריך יותר מזה והוא הגיע לג'ונסון והפיל אותו באנדזון. סייפטי ו 2:0 לטנסי. במהלך הראשון של טנסי אחרי הסייפטי, אדי ג'ורג' תוקל ואיבד את הכדור אבל עבירה של ברוס סמית מבטלת את זה. אדי ג'ורג' המשיך לסחוב את ההתקפה של טנסי עד לקו היארד של בפאלו, וסטיב מקנייר רץ את היארד האחרון בעצמו.

עד סוף המחצית ההגנה של בפאלו הוציאה את הכדור מהידיים של אדי ג'ורג' אבל רוב ג'ונסון וההתקפה לא מצליחים לנצל את איבוד הכדור. בדרייב האחרון של המחצית הראשונה טנסי משיגה פילד גול והמחצית מסתיימת 12:0 לטנסי.

 

מחצית שניה: נס?

במחצית השניה הבילס החליטו להקל קצת את הלחץ על ג'ונסון ולהשתמש יותר במשחק הריצה וסוף סוף ההתקפה התחילה לייצר יארדים. ת'רמן תומאס הוותיק היה קצת פצוע ובפאלו הלכה אל הרץ השני שלה, אנטואן סמית. במהלך הראשון סמית שרף את ההגנה טנסי בריצה של 40 יארד, והוא גם סיים את הדרייב בריצה של 5 יארד לאנדזון. בתחילת הרבע הרביעי סוף סוף רוב ג'ונסון מתחיל להראות כמו הקווטרבק שציפו שהוא יהיה –  הוא הצליח לחבר כמה מסירות ובמסירה אחת מדוייקת הוא מצא את אריק מולדס ל-37 יארד. ליד האנד זון הבילס שוב סמכו על אנטואן סמית והוא לא איכזב והשיג את הטאצ'דאון השני שלו ושל בפאלו במשחק. נסיון ההמרה ל 2 נקודות ניכשל אבל היתרון של בפאלו 12:13

בהמשך ההגנות ממשיכות לשלוט במשחק, וכשנישארו 2 דקות לסיום טנסי משיגה את היתרון בחזרה עם פילד גול 15:13. דרייב אחרון של בפאלו, כשכבר ניגמרו לה פסקי זמן. רוב ג'ונסון הוביל דרייב מופתי עם מסירות מהירות, הביא את הבועט לטווח ובפאלו שוב מובילה – 15:16 , כשנישארו 16 שניות לסיום.

ואז זה קרה:

אפילוג:

כשראיתי את המשחק הזה בלייב, לא הבנתי את המשמעות שלו. המשחק הזה למעשה סיים את התקופה של בפאלו הגדולה – מקבוצה מצויינת וחסרת מזל היא הפכה לקבוצה בינונית וחסרת מזל. אני זוכר אחרי שהמשחק נגמר, את עופר שלח מפרשן בערוץ הספורט, לא מסוגל להתרכז ומתחיל את השידור ב "אתם לא מבינים מה קרה עכשיו…"

ווייד פילפס המשיך עוד עונה בבפאלו, עם רוב ג'ונסון כקווטרבק – עונה שהסתיימה במאזן 8:8 בסופה הוא פוטר. הכתם של ההחלטה דבק בו והוא לא הצליח בשום מקום כמאמן ראשי (הוא היה מאמן ראשי בדאלאס כמה שנים), אם כי הוא נשאר מתאם הגנה מעולה ובסופו של דבר זכה בסופרבול כמתאם ההגנה של דנוור.

רוב ג'ונסון לא הצליח להשתחרר מהמשחק הזה והקריירה שלו דעכה במהירות. גם הוא זכה בסופרבול, כנער פוסטר בטמפה ב-2002 ופרש אחרי העונה הזו

דאג פלוטי עבר לסן-דייגו בתור זה שצריך לאסוף את השברים של הבחירה האומללה בראיין ליף (סיפור ששווה פוסט בפני עצמו) אבל לא באמת היה לו סיכוי לזכות שם במשהו.

אנטואן סמית עבר לפטריוטס וזכה איתם בשני סופרבולים כשחקן משמעותי

ומה קרה לטנסי?

טנסי קיבלה אנרגיות מטורפות מהמשחק הזה ונעצרה יארד אחד מזכייה בסופרבול:

ג'ף פישר קיבל הילה של מאמן מבריק ועם הזמן הפך למאמן עם הכי הרבה הפסדים כמאמן ראשי (כרגע, במשותף עם דן ריווס אבל אנחנו סומכים על המנג'רים בליגה – מישהו בטוח יחזיר אותו)

אדי ג'ורג' המשיך לסחוב את ההתקפה של טנסי עד שפציעה סיימה לו את הקריירה.

ג'בון קירס המשיך להזכיר את לורנס טיילור – אבל רק כשהוא שיחק, והוא לא שיחק הרבה. פציעות חוזרות ונישנות גמרו לו את הקריירה הרבה הרבה יותר מדי מהר.

סטיב מקנייר שיחק עוד כמה שנים בטנסי, עבר אחר כך לבולטימור וגם אותם הוביל לפלייאוף. ב-2009  הוא נירצח ע"י המאהבת שלו.

 

בבפאלו  עדיין אומרים "נס בתחת שלי, זו היתה מסירה קדימה" (וזו הגירסה הרגועה והמנומסת) – ואם אני יכול להוסיף את דעתי האישית: הם צודקים. אבל זה כבר לא משנה. 18 פאקינג שנים. אפילו בתור אוהד של הפטריוטס אני לא יכול שלא לאחל להם בהצלחה.

הכי הכי
נו האדל