שבוע הווילד קארד הוא אולי השבוע המבלבל ביותר בלו"ז של אוהד הפוטבול. מצד אחד, משחקי פלייאוף שאמורים להיות בין הקבוצות הטובות ביותר. מצד שני, הרבה מאוד פעמים משחקים שלא מצליחים להתעלות לרמה גבוהה.

גם בסוף השבוע הזה ראינו כמה קבוצות שלא נראה שמקומן שייך לפלייאוף, אבל מה זה חשוב אם יש לך דרמה? אמנם מרבית המשחקים לא התעלו לרמה גבוהה אבל בשלושה מתוכם היה לנו מתח עד הדקה האחרונה וגם זה שנגמר בהפרש של יותר מפוזשן אחד היה עם פוטבול די איכותי ולא רחוק מלהפוך לצמוד. אם ניזכר בפלייאוף הנורא של שנה שעברה, הרי שכבר בשלב הזה קיבלנו יותר משחקים מרתקים מאשר בכל הפלייאוף של העונה שעברה (לא כולל הסופרבול, כמובן).

ההתרחשויות בסופש הזה הזכירו לי משפט שנתקע לי בראש מתוך הספר שאני קורא עכשיו (ואולי אשתדל להרחיב גם בפעם אחרת), של מייקל לואיס, The undoing project, על כהנמן וטרבסקי:

"בני אדם הם יצורים דטרמיניסטים שהונחתו לעולם הסתברותי"

רוצה לומר (לפחות ככה אני מבין את זה) – בני אדם רגילים לחשוב בצורה דטרמיניסטית: לכל פעולה יש תוצאה, לכל תוצאה יש סיבה. אבל העולם לא עובד ככה. זה נכון שאם תפיל כדור מהגג הוא יפול לרצפה תמיד אבל ברוב המקרים לפעולות שלך יהיו השלכות רק על הסיכויים לקבלת תוצאה. אם תעשן זה לא אומר שתלקה בודאות בסרטן ריאות אלא שאתה מגדיל את הסיכון שלך לזה. הרצון שלנו למצוא סיבות ברורות לתוצאות שאנחנו רואים הוא ברור ומובן, אבל הוא בעייתי מאוד. אין מקום שבו זה יותר ברור מאשר ספורט. בטח ובטח פוטבול שהוא ספורט שהרדנומליות בו משחקת תפקיד משמעותי.

בואו ניקח בתור דוגמא דאון רביעי לקראת סוף משחק – הצ'יפס הריצו אחד כזה כשהם בפיגור נקודה ורק צריכים פילד גול כדי להוביל וכנראה לנצח ובחרו ללכת על מהלך ארוך עם סיכויים נמוכים שבסופו של דבר נכשל. הצ'יפס הפסידו. ג'קסונוויל, לעומת זאת, בחרו ללכת בדאון רביעי על מהלך מסירה כשהם ממש קרובים לאנדזון, המהלך הצליח והם לקחו הובלה 10-3 שניצחה להם את המשחק. במשחק מהסוג הזה שאף קבוצה לא מצליחה לשים נקודות ובלייק בורטלס לא מסוגל לקנות השלמה להציל את החיים שלו ג'קסונוויל בחרו בכל זאת ללכת על זה במקום לבעוט ולא סתם – אלא מסרו. ויש כמובן את ניו אורלינס שהחליטו ללכת על דאון רביעי כשהם מובילים בחמש במקום להרחיק את הכדור והמהלך נכשל בצורה נוראית (בריס נחטף ולמזלו השופטים לא הסתכלו על המהלך שוב כי כנראה שהוא היה אינקומפליט ונותן את הכדור לפנתרס בנקודה עדיפה). למרות ההימור הזה, הסיינטס ניצחו.

אוהד פוטבול שיסתכל על כל יחידה פה בצורה בודדת יוכל להצביע על ההחלטה של ריד ללכת על דאון רביעי ארוך כעל הסיבה שהצ'יפס הפסידו את המשחק. הוא גם יוכל להצביע על ההחלטה של ג'קסונוויל ללכת על הדאון הרביעי כ"אמיצה" וככזו שניצחה להם את המשחק. והסיינטס? כל אחד יראה בה משהו אחר. רובנו פשוט נתעלם ממנה ונצביע על דברים אחרים שהסיינטס עשו כגורמי הניצחון.

אבל האמת היא שאין בפוטבול שחור ולבן. מאוד קל לשבת ולבקר את ההחלטות של המאמנים אבל הם משחקים על סיכויים. לפעמים גם סיכוי קטן מצליח ולפעמים גם סיכוי גדול נכשל. חשוב לזכור את זה כשבאים לשפוט קבוצות, שחקנים ומאמנים. בסוף, הרבה מאוד פעמים התוצאה נקבעת על מהלך אחד, ביצוע אחד בודד. אני לא בא להגן פה על המאמנים. ברור שיש מאמנים טובים יותר ופחות. בליצ'ק, שנחשב למאמן הכי טוב בליגה, לקח הימור על דאון רביעי שנכשל ובסופרבול מול סיאטל לקח הימור ולא לקח טיים אאוט בדקה האחרונה – וההימור הצליח. בעוד שפיט קארול לקח את ההימור לזרוק את הכדור ונכשל. כזה הוא הפוטבול שלנו. תזכרו את זה כשאתם בודקים את ההימור שלי מלפני שבוע ומגלים שאני על 1 מ-4 עד עכשיו.

אחרי שאמרנו את זה, בוא נראה מה היה לנו:

– בעוד ב-NFC יש לנו שתי קבוצות מהחטיבה הכי טובה בליגה בארבע הסופיות הרי שב-AFC יש לנו שתי קבוצות מהחטיבה הכי גרועה בליגה בארבע הסופיות. אולי מבטא יותר מהכל את ההבדל בין שתי החטיבות הללו. אפשר בהחלט לומר שה-AFC "לא איכזב" כשנתן לנו משחקים צמודים אולי אבל ברמה די נמוכה של פוטבול. כן, ג'קסונוויל ובפאלו הציגו הגנות טובות מאוד אבל רמת ההתקפה שם היתה מחפירה. טנסי וקנזס סיטי אולי שמו יותר נקודות אבל קשה להגיד שהתרשמתי מהן בצורה מיוחדת. וזה אולי כל ההבדל בין החטיבות כרגע – בעוד ה-NFC נהנה משגשוג של הק"בים הרי ב-AFC יש שניים מעל השאר וזהו כרגע. מעניין יהיה לראות בשבוע הבא איך הקבוצות הבכירות ב-NFC שדווקא לא נהנות מק"ב איכותי במיוחד יצליחו להתמודד מול אלו שכן מציגות אחד כזה.

– התחושה שלי לגבי המשחקים באופן כללי היתה שהפלייאוף בסוף הוא המקום שבו המסיכות יורדות. שאתה יכול לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן אבל בפלייאוף, כשהכל לחוץ, האופי האמיתי של השחקנים והמאמנים מתגלה.

דרו בריס כל העונה לקח יחסית את הכסא של טייס המשנה למשחק הריצה של הסיינטס אבל בפלייאוף הוא חזר להיות וינטאז' בריס שמפציץ לטד גין ל-60 יארד. בכיוון השני, בלייק בורטלס פרח השנה בג'קסונוויל והיה נדמה שאולי הצליחו להפוך אותו לק"ב שלפחות לא פוגע בקבוצה שלו, אבל בפלייאוף הוא חזר להיות הבורטלס שכולנו מכירים. ג'ראד גוף חזר להיות ק"ב שנה שניה שהמעמד טיפה גדול עליו, מאט ראיין וחוליו ג'ונס חזרו להיות הצמד הכי מפחיד ב-NFC, ואנדי ריד, טוב, אתם יודעים.

– נתחיל עם הצ'יפס. קשה שלא לחוש רחמים על אנדי ריד ואלכס סמית, אבל מסיבות שונות. קל מאוד לדבר על מנטליות ועל החנקות של הצ'יפס כסיבה להפסד הבאמת לא ברור שלהם לטנסי – קבוצה חלשה להחריד שלא הצליחה לעשות כלום בחצי הראשון ואפילו בעצמה לא האמינה שיש לה סיכוי לחזור למשחק עד הט"ד המוזר של מאריוטה. אפשר כמובן לדבר על הפציעה של קלסי כסיבה לחוסר היכולת שלהם לשים נקודה בחצי השני. אבל יותר קל להסתכל על הבוקס סקור ולראות שקארים האנט, הרץ המוביל ביארדים על הקרקע השנה קיבל את הכדור במשחק רק 11 פעמים וזה כשהקבוצה שלו ביתרון גדול מרבית המשחק. קל לראות שהשחקן הכי טוב של טנסי הוא דרק הנרי ועדיין הצ'יפס נכשלו לעצור אותו על פחות מ-150 יארד על הקרקע. מאמנים טובים יידעו להרוג משחק כזה, להריץ את הכדור ולגמור את השעון. לא אנדי ריד. ארבע פעמים בלבד קבוצה הצליחה לאבד יתרון 18 במחצית במשחק פלייאוף – אנדי ריד אחראי על חצי מהן. זה כנראה לא מקרי. כל פעם אתה אומר – אולי השנה ריד יצליח לסלק את קללת הפלייאוף ממנו וכל שנה הכשלון הזה. אנדי ריד מביא על עצמו את הקללה והאמת היא שעם איך שהעונה של הצ'יפס נראתה, לא היתה סיבה לצפות מהם ליותר מדי בפלייאוף – ועדיין זה היה מאכזב שהם עפו ככה.

– במקרה של אלכס סמית, בניגוד לריד שדי מביא עליו את הכשלון, סמית עושה בדיוק את מה שביקשו ממנו. אף אחד לא מצפה מסמית להיות דרו בריס או טום בריידי. רק להזיז את השרשראות ולא לאבד את הכדור. שזה בדיוק מה שהוא עשה. אבל איכשהו זה לא הספיק, כמו תמיד, נדמה. סמית הוא קצת כמו סיזיפוס שמגלגל את האבן לקצה ההר רק כדי לראות אותה מתגלגלת עליו כשק"ב אחר יושב עליה. בסן פרנסינסקו הוא נתן את משחק חייו בפלייאוף מול הסיינטס רק כדי להיפצע שנה אחר כך ולראות את קפרניק לוקח את הקבוצה לסופרבול. בקנזס סיטי הוא השתפר כל שנה וגם נתן משחק פלייאוף טוב ועדיין יש סיכויים טובים מאוד שהוא יראה את פטריק מהומס מוביל את הצ'יפס שנה הבאה רחוק יותר בעוד שהוא בקבוצה אחרת. דמות טראגית כזאת, שזה גם משהו שספורט צריך כנראה.

– בכלל, יהיה מעניין לראות מה יעשו בקנזס סיטי בפגרה הקרובה. האם ממשיכים עם אנדי ריד או שהוא מיצה את עצמו? האם נותנים למהומס עוד שנה להתבשל על הספסל או ששולחים את סמית למקום אחר (ג'קסונוויל? קליבלנד? דנבר?) ומתחילים מחדש?

 

– עוד סיבה ששבוע הווילד קארד קצת מבלבל זה שאנחנו רואים קבוצות נותנות ביצועים מזהירים, הרבה פעמים מול יריבות נחותות, ואז מתאכזבים לגלות שבוע אחר כך שהן לא באמת כאלו טובות. צריך להיזהר מאוד עם ג'קסונוויל אחרי המשחק אתמול. כן, הם עצרו את הבילס על 3 נקודות מסכנות. כן, ההגנה שלהם נראתה, כמו כל השנה, מסוכנת מאוד, כזאת שיכולה לנטרל התקפות הן על ידי לחץ מאסיבי על הק"ב והן על ידי קורנרים שחונקים את הרסיברים היריבים. אבל צריך להיזהר עם הציפיות לגבי שבוע הבא בפיטסבורג כי יש אפס דימיון בין ההתקפה של הסטילרס לבין מה שהיה לבפאלו להראות.

הסיפור של בפאלו הוא באמת feel good story כזה שאתה רוצה שילכו רחוק בפלייאוף כי באמת, מה כבר אפשר להגיד על אוהדים כאלו?

אבל צריך להודות שבפאלו פשוט לא קבוצת פוטבול טובה (ואני ממש משתמש באנדרסטייטמנט פה), מה שהיה ידוע לכל מי שראה אותם השנה. וכששיידי מקוי חצי פצוע ולא משחק בפול ספיד, באמת שאין להתקפה הזאת מה למכור. למעשה, בפאלו לא היו אמורים להיות פה בכלל, הם הרי הלכו לעונת טאנקינג. רק לחשוב איזה הבדל סמי ווטקינס היה עושה במשחק אתמול כשטיירוד טיילור מנסה את המסירות העמוקות שלו ואין אף אחד שמסוגל לתפוס. העונה הזאת היתה חשובה לבילס בעיקר להוציא את קללת הפלייאוף במיליניום הזה מהמערכת שלהם. עכשיו הם יכולים להתחיל להסתכל קדימה ולראות איך בונים מועדון שגם יהיה מסוגל לנצח איזה משחק בפלייאוף. זה מתחיל כנראה בק"ב קצת יותר טוב מטיירוד טיילור.

– מהצד של ג'קסונוויל, למקרה שזה לא היה ברור כבר מזמן – בורטלס הוא לא האיש. כשאתה מסיים משחק עם יותר מ-20 ניסיונות ועדיין רצת ליותר יארדים מאשר מסרת, די ברור שאתה לא מספיק טוב לרמות האלו. חבר אתמול אמר שהוא הבין את מי בורטלס מזכיר לו – את טים טיבו. שחקן שלא מסוגל להשלים מסירה לרסיבר פנוי לגמרי חמישה יארד לידו אבל כן יודע לקחת את הרגליים ולרוץ. ואיכשהו, הוא רק "מנצח משחקים". מעניין לראות שמי שהדיח את בפאלו היה מאמן לשעבר שלה, דאג מארון, שעשה מהם קבוצה לפני שנטש אותם לאנחות רקס ראיין. אני מאוד מחזיק מג'ורון ועם ק"ב נורמלי, ג'קסונוויל תדבר חזק בליגה בשנים הקרובות, זה בטוח. בינתיים, בפאלו נתנו לפיטסבורג את המתכון איך לסגור את ההתקפה של ג'קסונוויל – למנוע את הריצה ולהשאיר את הכדור בידיים של בורטלס. כן, מדי פעם בורטלס יתן ריצה לדאון ראשון (והמעבר שלו לריצות האלו לקראת סוף החצי הראשון די שינה את הדינמיקה במשחק) אבל לבד זה לא יספיק. ההגנה של הסטילרס לא יפילו את הכדורים שההגנה של הבילס הפילו.

– נעבור ל-NFC. המשחק בין אטלנטה לראמס אולי הדגיש יותר מהכל עד כמה ניסיון הוא לא משהו שאפשר לזלזל בו בפלייאוף. כל כך הרבה דברים קטנים התפקששו לראמס שאין דרך להסביר אותם אלא כרעידות בידיים כתוצאה מחוסר ניסיון. שני פאמבלים בחצי הראשון בהחזרת כדור. הדאון השלישי באנד זון ברבע האחרון שהיה ט"ד ואז בוטל (בצדק) כי הרסיבר לא הצליח להחזיק את הכדור, וכמובן – ג'ראד גוף שלא הצליח להרים את הרמה שלו מספיק. אטלנטה, לעומת זאת, נראתה כמו קבוצה מנוסה, כזאת שיודעת ללכת לפליימייקרס שלה כשצריך. הראמס יכולים להיות מאוד מעודדים מההופעה שלהם השנה והיכולת שלהם לבנות לשנים הקרובות עם גוף, גורלי ודונלד המפלצתי בהגנה, כמו גם עם המאמן הצעיר שלהם מאחורי הקווים. אטלנטה? לה יש חשבון לסגור משנה שעברה.

– המשחק האחרון שלנו היה גם כנראה המותח ביותר כשקרולינה היתה קרובה קרובה לנצח את המשחק לפני שאינטנשונל גראונדינג ואז עוד סאק על ניוטון רצחו את הדרייב האחרון שלהם. צריך לתת קרדיט למאמנים של ניו אורלינס. הם באו מוכנים למשחק כשהם יודעים שקשה לרוץ על קרולינה ונתנו לבריס להתפרע והוא החזיר להם בריבית דריבית (למעט אותו אינטרספשן טפשי בסוף). אחת הדברים שאני הכי אוהב אצל בליצ'ק זה שהוא תמיד יתאים את עצמו ליריבה וזה מה ששון פייטון, על מראה הפרופסור שלו עם המשקפיים והכל, עשו אתמול במשחק הזה. כשאתה משחק פעם שלישית באותה עונה מול קבוצה כבר לא יכולות להיות לך הרבה הפתעות בשרוול, כל אחד יודע בדיוק מה החסרונות והיתרונות של כל קבוצה. ועדיין, נראה היה שהסיינטס הצליחו להפתיע קצת את קרולינה ולנצל למקסימום את הבעיות שלה.

– ועדיין, איכשהו, לא היה חסר הרבה שקרולינה ינצחו את המשחק הזה. פשוט כי ההגנה של הסיינטס לא מספיק טובה. כמו שדיברתי קודם על ג'קסונוויל והמפגש שלהם שבוע הבא עם פיטסבורג, אז גם אצל הסיינטס צריך לקחת בערבון מוגבל את הניצחון הזה. כי ההגנה של מינסוטה הרבה יותר טובה מזו של ניו אורלינס ולא תרשה להם לשים כמעט 400 יארד באוויר וגם כי ההגנה של הסיינטס נראית רכה מאוד. אני עוד לא סגור על האם קייס קינום הוא באמת האיש להצעיד את מינסוטה לסופרבול ביתי אבל אנחנו הולכים לקבל משחק שונה מאוד בשבוע הבא לדעתי.

חוץ מזה:

– באמת שקשה לי להבין מה פייטון ובריס ניסו לעשות בדאון רביעי הזה. גם לקחו טיים אאוט, גם מסרו במקום לרוץ, גם מסירה איומה. למה להתחכם?

– יאמר לזכותם שבדרייב האחרון של קרולינה הם לא התפתו להגנת הפריבנט הנוראית שאף פעם לא מונעת כלום אלא הלכו ללחץ על ניוטון פעם אחרי פעם שבסוף הניב את הפירות המבוקשים.

– המהירות שבה מקאפרי חתך את ההגנה של הסיינטס בדרייב הלפני אחרון של קרולינה. וואו.

– אם קאם ניוטון חזר מיד למגרש אחרי ההתמוטטות שלו בעקבות המכה שחטף אז אני באמת לא יודע מה הערך של הפרוטוקול זעזוע מוח של הליגה. ישרא-בלוף.

– פילד גול אחד מ-58 יארד, פילד גול שני מ-57 יארד. לא יודע, שונא דומים.

– כמה מפחידה ההגנה של ג'קסונוויל? ככה מפחידה:

– אי אפשר בלי המסירה של מאריוטה לעצמו:

– העובדה שמאריוטה בכלל חזר לשחק אחרי המכה הזאת זה סוג של נס:

– ומאט ראיין עובד על דרגות קושי חדשות למסירות הט"ד שלו:

– והכי חשוב – בלי ג'ון גרודן יותר לעשר השנים הקרובות! (אני נותן לו שם שנתיים, דרך אגב)

אין ניסים בבפאלו / משה יחזקאל
פרידה מקוסם