לא ראיתי שבני או מישהו אחר כתב משהו בנושא, אז אחרי שעברו כמה ימים מההכרזה על המעבר של קוטיניו ויכולתי לקרוא דיעות ובעיקר לגבש דיעה משל עצמי, הנה כמה מילים שלי על המעבר. אני אחלק את זה לשני חלקים – זה הרציונלי ובעיקר ההשפעה של המעבר על ליברפול וזה היותר אמוציונלי. נתחיל ברציונלי

קראתי הרבה בימים האחרונים על זה שההעברה הזאת הופכת את ליברפול למועדון קטן, לסוג של סאות'המפטון. בעיני זה קשקוש. בעיקר כי אין פה שום דבר חדש. צריך להיות עיוור כדי לא להבין את המיקום של ליברפול היום בשרשרת המזון של הכדורגל העולמי. יש משהו כמו חמישה, שישה מועדונים בכירים בעולם ויש את אלו שמיד מתחתם, קבוצות כמו ליברפול, ארסנל, דורטמונד, יובה שנמצאות בטופ ויכולות להוציא הרבה מאוד כסף על שחקנים אבל יתקשו להחזיק שחקן שרוצה לעבור לאחת מאלו שבטיר אחד מעליהן.

מצד שני, בואו נסתכל על השחקנים שליברפול מכרה בנניח 10 השנים האחרונות שהיו בקליבר גבוה וליברפול היתה שמחה שישארו אצלה – מסצ'ארנו, צ'אבי אלונסו, טורס, סווארז, סטרלינג ועכשיו קוטיניו. אם לא שכחתי מישהו, מדובר בשישה שחקנים בסך הכל. אחד בממוצע כל שנתיים בערך. לא בדיוק סאות'המפטון שמחליפה חצי סגל כל שנה. גם, אין ממש הבדל ממה שהיה קודם – הרי גם אואן עבר לריאל וגם מקמנאמן, ואלו שחקנים שגדלו במועדון, לא שכירי חרב. בקיצור, עולם כמנהגו נוהג.

עוד נקודה ששווה לשים לב אליה – כל השחקנים שליברפול איבדה, למעט סטרלינג, היו דוברי ספרדית (או פורטוגזית, שזה אותו דבר בעקרון) לקבוצות ספרדיות. במידה רבה, ליברפול היא הקבוצה הכי לטינית בליגה האנגלית והיא משלמת על זה מחיר. אין שחקן דרום אמריקאי שלא חלם לשחק בבארסה או בריאל. וכששחקן רוצה לעבור, אין לקבוצה הרבה ברירה.

וזאת אולי הנקודה הכי חשובה לזכור מהמכירה הזאת. בשוק של היום, כששחקן לא רוצה לשחק בשבילך אין לך אופציות אלא למכור אותו, במוקדם או במאוחר. כזכור, אפילו יונייטד בשיא שלה עם מאמן אדיר כמו פרגוסון לא הצליחה להשאיר את רונאלדו יותר מאשר שנה מרגע שהוא החליט לעבור. או ברצלונה עם ניימאר. לכן אני לא, בניגוד להרבה אוהדי ליברפול (שאני מבין אותם) באמת כועס על קוטיניו. כן, הוא חתם על חוזה אבל כולם יודעים שחוזה היום לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב ובסך הכל מהווה כלי במשא ומתן של הקבוצה (נניח צ'אן לא חתם על חוזה וליברפול לא מרוויחים עליו אגורה כשהוא חותם ביובה – אז מה עדיף?).

זכותו של שחקן לרצות לעבור קבוצה בדיוק כמו שזכותה של קבוצה להעביר שחקן שיש לו חוזה אצלה אבל היא לא רוצה אותו יותר. הכעס היחיד שיש לי פה זה על ברצלונה. לא על זה שהיא רצתה את קוטיניו – מי לא ירצה שחקן כזה – אלא על הדרך שבה היא עשתה את זה. שוב, אין לי אשליות לגבי איך השוק בכדורגל עובד. אין הבדל מעשי בין ליברפול שקונה את ואן דייק מסאות'המפטון לבין ברצלונה שקונה את קוטיניו מליברפול. ההבדל היחיד זה שכשסאותהמפטון אמרה לליברפול ללכת אחורה ולא להתעסק עם השחקן יותר – זה בדיוק מה שליברפול עשתה, בניגוד לבארסה שקיבלה הזהרות חוזרות ונישנות מליברפול ועדיין המשיכה להתעסק עם קוטיניו ובעיקר עם המוח שלו. בדיוק כמו עם מקרה החולצה של פבראגס בזמנו, גם הפעם השחקנים של בארסה לא הפסיקו להתעסק בו ובעצם לא השאירו לקלופ שום אופציה. בראש של קוטיניו נתקע שהוא שחקן ברצלונה ושם דבר לא עזר. בעיניי זה היה דוחה ועוד סיבה לא לסבול את המועדון הזה, שפעם היה אחד החביבים עליי בעולם.

לאן הולכים עכשיו בליברפול?

בתחילת השנה צייצתי (ויש אוהדי יונייטד שנהנו להזכיר לי את הציוץ הזה כל פעם שליברפול ספגה) שאם קוטיניו נשאר ו-ואן דייק מגיע ליברפול יכולה להתמודד על האליפות. אני עדיין עומד מאחורי זה. כמובן, בעונה כמו זו של הסיטי קשה לי לראות איזה קבוצה מתמודדת על האליפות אבל אני מדבר על הטווח הארוך. שיפור ניכר של ההגנה יחד עם ההתקפה הקטלנית שקלופ בנה אמור היה להפוך את הקבוצה לקונטנדרית אמיתית, אם לא עכשיו – אז בעוד שנה או שנתיים.

לצערי, הסנריו הזה אף פעם לא התממש. קוטיניו נשאר אבל ואן דייק לא הגיע וכשואן דייק כן הגיע אז קוטיניו הלך. שמעתי לא מעט אוהדי ליברפול השבוע שאומרים "שיילך, נסתדר בלעדיו" או, האמירה הכי מטופשת בעיניי, "המועדון היה גם לפניו ויהיה גם אחריו". ברור שזה נכון, אבל זה לא אומר שהוא לא יחסר לקבוצה. בסופו של דבר, ליברפול בנויה לעזיבה של קוטיניו – היא הביאה את סאלח שהפך לכוכב וגם את צ'מברליין (שלא קרוב בכלל לרמה של קוטיניו, כן?) כדי למלא את המקום לפחות זמנית. יחד עם החזרה של לאלנה יש לקבוצה עדיין חוד מוכשר מאוד. אבל בלי קוטיניו הוא יהיה חסר שני דברים מאוד משמעותיים – אחד זה יצירתיות בקישור, שחקן שמסוגל להשתחרר באמצעות דריבל מהיר או להעמיד שחקן מול השער באמצעות פאס מדויק והשני זה איום מחוץ לרחבה, אולי משהו שבו קוטיניו היה הטוב בפריימרליג מאז שהגיע אליה.

למרות זאת, אני משתדל להישאר אופטימי. ההגנה אמורה להשתפר עם ההגעה של ואן דייק ונראה שקלופ לומד לאט לאט. הדבר החשוב לדעתי הוא לא לעשות את הטעות שעשינו בזמנו עם סווארז – לא ללכת ולהוציא את הכסף על 4-5 שחקנים בינוניים אלא ללכת על שניים באמת טובים. ולא למהר. הרבה מאוד פעמים הכסף בוער ביד כתוצאה ממכירה ואתה מרגיש צורך להוציא אותו כדי למלא את החור ונשאר בסוף עם טעויות כמו אנדי קארול. ליברפול של השנה לא רצה לאליפות בכל מקרה וכנראה גם לא תיקח ליגת אלופות. המקסימום שהיא יכולה לקוות לו זה להכנס לארבע הגדולות ולהערכתי יש לה את הכלים לעשות את זה עם מה שיש לה כרגע. המטרה חייבת להיות השנים הבאות. קייטה יגיע ויהיה המנוע ב-4-3-3 שקלופ הריץ השנה במקומו של צ'אן ועדיף לחכות שיגיע השחקן המתאים מאשר להתפתות לשים כסף עכשיו על אוזיל שכבר נמצא בצד היורד של הקריירה שלו. אני גם לא בטוח שהפתרון של מחרז, שהוא סך הכל שחקן מצוין אבל מצליח בקבוצה קטנה יחסית (מזכיר לי שוב את אנדי קארול, אם כי יש הבדלים עצומים בין השניים) שיש עליו הרבה שמועות כרגע הוא הנכון. תומאס לאמר שמדברים עליו הרבה כרגע הוא בעיניי פתרון יותר טוב לטווח הארוך, גם אם זה אומר לחכות עוד חצי שנה עד שמונקו יתרצו למכור אותו.

השאלה הבאמת מעניינת זה עוד כמה פעמים נמשיך את הקו של ה"אם". כי נדמה שכל פעם שמגיע לנו מישהו שאנחנו צריכים אז עוזב אחד אחר שמהווה חלק חשוב בקבוצה. מתי פעם אחת נצליח לשמור על כל השחקנים הטובים שלנו במשך שנתיים-שלוש רצוף שיתנו לנו אופציה אמיתית לרוץ בצמרת? אני לא בטוח שיש לזה תשובה שאני אוהב.

ופה אני מגיע לחלק האמוציונלי שלי. תראו, כל שחקן של ליברפול אני אוהב. טוב, כמעט כל שחקן. כשגלן ג'ונסון הלך באמת שמחתי. אבל חוץ ממנו? אפילו כשלוקאס עזב קצת כאב לי בפנים. אני אוהב את מאנה ואת סאלח ואת פירמינו ואת מינולה ואת הנדרסון. כולם היו בניי. אבל קוטיניו טיפה יותר. זה לא יהיה מופרז להגיד שזה השחקן שהכי אהבתי בעולם מאז שסווארז עזב.

כי קוטיניו היה קסם. קוטיניו היה ברזילאי (וכידוע, יש לי חולשה לברזילאים) במלוא מובן המילה. ראיתי השבוע שעזי דן השווה את קוטיניו לרונלדיניו (לא ברמה, אלא במה שהוא עושה עם הכדור) ואני לגמרי מתחבר להשוואה הזאת. אלו השחקנים שבשבילם אתה קונה כדור למשחק. היכולת לטפל בכדור, ראיית המשחק, הדיוק בבעיטה. זה קסם. היו לליברפול ברזילאים ויש לה גם עכשיו אבל הם לא "ברזילאים" כמו קוטיניו. שחקן שהערך שלו לקבוצה נמדד הרבה יותר מאשר כמות השערים או הבישולים שלו (ולא שהוא היה חלש בזה, כן?). זה שחקן שכל פעם שהוא נוגע בכדור עובר איזה באז בקהל. אני זוכר את רגע הפציעה שלו שנה שעברה וכמה מדוכא הייתי בגללה, לא רק בגלל הפגיעה בקבוצה אלא בעיקר מהידיעה שיש לי עכשיו חודשיים בלי לראות את קוטיניו נוגע בכדור.

כתבתי על זה לא פעם בעבר על טום בריידי וגם על סווארז – אין עונג גדול יותר לאוהד מאשר הצפיה בקבוצה שלו כשהוא יודע שיש לה שחקן מהכי טובים בעולם בתחומו. במקרה של קוטיניו, הוא לא סתם כדורגלן ממש טוב, הוא אמן כדורגל (מצחיק, כתבתי בהתחלה את המשפט הזה בלשון עבר, כאילו הוא נפטר או פרש). הייתי מאוד רוצה לאחל לו רק רע אבל אני אוהב אותו יותר מדי בשביל זה. הוא נתן לי חמש שנים של קסם טהור – עשרות רגעים של כדורגל נהדר שבטח את רובם אני בכלל לא זוכר: צמד השערים מול צ'לסי שנה שעברה, אחד בימין ואחד בשמאל, הגול מול יונייטד בליגה האירופית לפני שנתיים שגרם לי להעיר את כל השכונה, הגול מול הסיטי בעונה הקסומה של 2014 שחשבנו שהביא לנו אליפות. שיהיה לך בהצלחה קוסם, אני אתגעגע נורא.

ותמיד תהיה לנו את נבחרת ברזיל.

נו האדל
נו האדל