התפיסה הדרמטית של סטפון דיגס שהעלתה את מינסוטה לגמר ה NFC הקפיצה אוהדי פוטבול בכל העולם והזכירה לכולנו למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של הליגה גם יודע שזה יהיה מפגש בין שתי קבוצות שמעולם לא זכו בסופרבול – אבל כמה פעמים היו מאוד קרובות ואם "מגיע" היה קובע בספורט אז שתיהן היו זוכות לפחות פעם אחת. ההיסטוריה זוכרת בדרך כלל את המנצחים, אבל הרבה פעמים הסיפור של המפסידים לא פחות מעניין ולפעמים אפילו יותר מעניין ואני חושב שראוי לספר את הסיפור של שתי הקבוצות האלו.

היום יעלה הסיפור של פילדלפיה ומחר זה של מינסוטה

פילדלפיה איגלס: הילדים החורגים של הבית המיזרחי

המירוץ לצמרת של דיק וורמיל

הבית המזרחי של ה-NFC הוא ללא ספק בית האצולה של ה-NFL. הקבוצות בבית הזה לא רק חולקות את המספר הכי גדול של הופעות וזכיות בסופרבול – אלו קבוצות וותיקות ועשירות עם בסיס אוהדים גדול: הקאובויס "הקבוצה של אמריקה", הרדסקינס מהבירה, העיר של הפוליטיקאים, המקושרים והמחוברים, והג'יאנטס מהתפוח הגדול, הניו-יורקרים שמחזיקים מעצמם מרכז העולם. האיגלס מפילדלפיה עם האוהדים אנשי הצווארון הכחול הם האנדרדוג האולטימטיבי, לא סתם הסיפור של רוקי בלבואה מתרחש שם.

לפני האיחוד ועידן הסופרבול, פילדלפיה זכתה באליפות ב-1960, עם הקווטרבק ההול אוף פיימר נורם וואן-ברוקלין, שהיה זורק פצצות לעומק המיגרש בתקופה שזה ממש לא היה נהוג. אבל בשנות ה- 70' האיגלס נידחקו לשוליים. בתחילת שנות ה- 70', ראשית עידן הסופרבול היו אלו הקאובויס עם הקווטרבק האגדי שלהם רוג'ר סטאובך והמאמן הלא פחות אגדי, האיש והכובע טום לאנדרי.

ב-1976 הגיע לפילדלפיה מאמן חדש, כוכב צעיר ומבטיח מהמיכללות. דיק וורמיל הוביל את UCLA לניצחון ברוזבול אחרי שנים של בינוניות. השנה הראשונה של וורמיל לא היתה מוצלחת עם מאזן של 4-10 (זהה לשנה הקודמת) אבל בפילדלפיה אהבו את וורמיל והאמינו בו. שנה אחר כך, וורמיל השיג את הקווטרבק לקבוצה שלו – רון "jaws" ג'ווארסקי (כל מי שראה שידורי פוטבול של ESPN בטח מכיר אותו כשדרן ופרשן ברשת) והשינוי הגיע בשנה השניה של ג'ווארסקי – 1978. אחרי 2 הפסדים במשחקים הראשונים של העונה הקבוצה התחילה לנצח. במחזור השמיני של אותה עונה האיגלס ניפגשו שוב עם דאלאס, הקבוצה ששלטה בבית (ובאופן כללי) ולמרות שהפסידה שיחקה היטב והחזיקה את דאלאס על 14 נקודות.

ועדיין היה חסר לקבוצה הזו משהו. היה חסר לה הרגע המכונן שלה, המשחק שיתן לה את האמונה והביטחון.

הרגע הזה הגיע בשבוע 12, כשהאיגלס נילחמים על הכרטיס לוויילד קארד במאזן 6-5 במיגרש הביתי של הג'יאנטס השנואים.

טוב, אני יכול לספר לכם על ה"נס במדולנדס" – ראיתי את המשחק הזה כמה שנים יותר מאוחר בסיפרייה של השגרירות האמריקאית, בימים שלא היו מגדלי שמירה, פילבוקסים, אוגדת שיריון ותור באורך הגלות בכניסה לשגרירות ברחוב הירקון, ויכולת פשוט להגיד בנימוס לחייל מארינס בכניסה שאתה הולך לספרייה ולשבת שם שעות לקרוא, ולראות סרטים מקלטות VHS על כל דבר בערך. מסוג הדברים שהייתי עושה לפני שהיה אינטרנט – אבל היום אתם יכולים לשמוע את הסיפור מהאנשים שהיו שם (לפחות את הרמן אדוארדס אתם צריכים להכיר). בבקשה אל תתעצלו, קחו לכם 5 דקות ותיראו:

בוויילד קארד האיגלס הפסידו לאטלנטה, אבל את העונה הבאה הם סיימו 11-5, כולל ניצחון על דאלאס ונעצרו רק בדיביז'נל.

הכל היה מוכן לעונה הגדולה של האיגלס.

ב-1980 היתה לאיגלס ההגנה שנתנה הכי פחות נקודות בראשות הדיפנסיב ליין צ'ארלי ג'ונסון (תחשבו על דיפנסיב תאקל שמסיים עונה עם 3 חטיפות) והסקנדרי המצויין בראשות הרמן אדוארדס וברנרד ווילסון. הם סיימו את העונה במאזן 12-4 ובפעם הראשונה הדיחו את דאלאס מראשות הבית. אם כי במחזור האחרון הקאובויס הביסו את פילדלפיה והורידו על ההגנה שלה 35 נקודות.

גמר ה-NFC הפגיש את האיגלס שוב עם הנמסיס מדאלאס והפעם האיגלס מחצו את הקאובויס 20-7 ועלו בפעם הראשונה לסופרבול. הכל היה מוכן לזכייה הראשונה כי מול האיגלס שיחקה קבוצה שנחשבה לפחות טובה, קבוצה שהאיגלס כבר ניצחו כשפגשו אותם בעונה הרגילה כשההגנה שלה מפילה 8 פעמים את ג'ים פלאנקט – הקווטרבק המצויין של אוקלנד ושחקן מיוחד בפני עצמו. אוקלנד ריידרס עלתה לפלייאוף מהוויילד קארד והורכבה משחקנים שאף אחד לא רצה ומאמן שאף אחד לא האמין בו – חוץ מאל דייויס. יש הרבה מה לספר על הקבוצה המיוחדת הזו, אבל זה אולי לפעם אחרת. האיגלס התחילו את המשחק רע, כשהמסירה הראשונה של ג'ווארסקי נחטפה והתקפת אוקלנד ניצלה את איבוד הכדור לטאצ'דאון. בסוף הרבע הראשון ג'ווארסקי התגלגל החוצה מהפוקט א-לה ארון רוג'רס ומסר 40 יארד ישר לרסיבר שלו באנדזון – אבל הטאצ'דאון ניפסל בגלל עבירה מטופשת של איליגל מושן שלא היה לה שום קשר למהלך. ההתקפה של אוקלנד ניצלה את ההלם של פילדלפיה ובדרייב הבא, ממש בשניות האחרונות של הרבע הראשון ג'ים פלאנקט מצא את הרץ שלו קני קינג 20 יארד בעומק המיגרש של פילדלפיה בין שני מגינים. קינג השתחרר ורץ עוד 60 יארד לאנדזון. 80 יארד טאצ'דאון, 14-0 לריידרס, ומכאן האיגלס כבר לא חזרו והמשחק הסתיים 27-10 לריידרס.

פילדלפיה לא התאוששה מהמשחק הזה. דיק וורמיל עזב (יותר נכון – הועזב) שנתיים אחרי המשחק הזה כשהאיגלס שוב במאזן שלילי, הוא פרש מאימון למשך כ-20 שנה וכשהוא חזר הוא זכה בסופרבול עם הראמס (זוכרים את הסיפור מלפני שבועיים, על טנסי שניצחה את בפאלו ב"מיוזיק סיטי מירקל"? אז אותה טנסי היתה זאת שהפסידה על יארד אחד לראמס של ורמיל). שנות ה-80' בבית המזרחי של ה-NFC היו השנים של הג'יאנטס והרדסקינס, והאיגלס יחזרו להיות קבוצה חזקה רק בעשור הבא.

(הערת כותב הבלוג – הסרט "אינביסיבל" נעשה על התקופה של דיק ורמיל בפילי והוא סך הכל סרט נחמד שמעביר יפה את הטירוף של האוהדים בפילי לקבוצה שלהם. עוד הערה קטנה – הסיבה שקבוצות כורעות בסוף המשחק היום היא תוצאה ישירה של "הנס במדולנדס")

הציפורים הקשוחות של באדי ראיין

בתחילת 1986 האיגלס היו קבוצה ששקועה בבינוניות במיקרה הטוב, בלי שום דרך, ועם רון ג'ווארסקי המזדקן בעמדת הקווטרבק. מי שניבחר להוביל את פילדלפיה בשנים הבאות היה באדי ראיין, מתאם ההגנה שעונה קודם זכה בסופרבול עם אחת המועמדות לתואר "ההגנה הכי טובה אי פעם" – שיקאגו ברס של 1985. באדי ראיין היה אחד ממאמני ההגנה המבריקים ויצירתיים אי פעם והוא גם היה טיפוס אולד סקול קשוח, וההגנות שהוא הוביל תמיד היו יחידות קומנדו קשוחות. באמצע שנות ה-70' הוא היה המאמן של קו ההגנה של מינסוטה שהכינוי שלהם היה "אוכלי האדם הסגולים" (אותם אנחנו ניפגש בחלק השני) ובשיקאגו הוא המציא את "הגנת 46" – בלי להכנס לפרטים זו הגנה שתוכננה לחסל את משחק המסירה של היריב עוד על קו ההתנגשות, ושלא מומלץ לשחק ככה אם השחקנים לא מתואמים על המילימטר ואין את הפרסונל המתאים, ובשיקאגו של 85' זו היתה אחת ההגנות הטובות בהיסטוריה שרק דן מארינו ביכולת שיא הצליח לפצח.

כשבאדי ראיין הגיע לפילדלפיה, כבר היה לה שחקן צעיר ומוכשר בקו הקדמי, אחרי עונת רוקי נהדרת עם 13 סאקים, שחקן שסביבו אפשר לבנות יחידת קומדו קשוחה כמו שבאדי ראיין אהב. לשחקן הזה קראו רג'י ווייט.

גם בהתקפה כבר היה רוקי צעיר ומבטיח, קווטרבק מסוג חדש שעוד לא ניראה ב NFL – אמנם כבר שיחקו בליגה קווטרבקים אפרו-אמריקאים כמו וורן מון או דאג וויליאמס, אבל רנדל קנינגהאם היה הראשון שהשתמש ביכולת האתלטית יוצאת הדופן שלו לצאת מחוץ לפוקט ולהשיג יארדים בריצה וללא ספק היה קווטרבק שהקדים את זמנו. כן, מייקל וויק לא היה הראשון – הטרנד הזה התחיל ב-1988 בפילדלפיה עם רנדל קנינגהאם.

לא סתם אני מדלג על עונת 1987 – זו היתה עונת השביתה כשחלק מהמישחקים שוחקו ע"י שחקנים מחליפים. האוהדים היו בעד השחקנים השובתים והחרימו את המשחקים האלו, כשהשיא נירשם כמובן בפילדלפיה כשרק 4000 צופים בממוצע הגיעו למישחקים האלו.

1988 היתה שנת הפריצה של קנינגהאם עם מעל 3800 יארדים במסירה (לא ניראה מרשים, אבל קחו בחשבון שבאותה תקופה היה יותר קשה למסור, ועונה של 3800 יארד שווה בערך ל- 4500 יארד היום) ועוד כ- 600 יארד בריצה. פילדלפיה סיימה את אותה עונה עם מאזן של 10-6 והפסידה בדיביז'נל לשיקאגו. את 1989 האיגלס סיימו עם מאזן 11-5 והיו אחת הקבוצות המלהיבות בליגה, אבל ברגע האמת, במשחק הראשון בפלייאוף שיחקו חלש והפסידו לראמס.

1990 היתה צריכה להיות השנה של האיגלס. לא, הם לא היו הקבוצה הכי טובה, אבל הם לא פחדו מאף אחד, שיחקו פוטבול אגרסיבי ומלהיב – כמו שבאדי ראיין אוהב – והם היו בהחלט הקבוצה שאף אחד לא רצה לפגוש.

בשבוע השביעי של העונה האיגלס הפסידו לרדסקינס עם כמה פגיעות של שחקני הרדסקינס בשחקנים של פילדלפיה, ולפני המשחק השני עם הרדסקינס במנדיי נייט בפילדלפיה באדי ראיין לא רק הבטיח נקמה, הוא גם הציע לוושינגטון להכין body bags.

עד סוף המשחק 9 שחקנים של וושינגטון יצאו מהמשחק, והקווטרבק שסיים את המשחק לוושינגטון היה רסיבר שלקח כמה סנאפים בתור קווטרבק. פילדלפיה כמובן מחצה את וושינגטון במה שנודע כ"באדי באגס גיים", כשההגנה שלה פורצת את הקו הקדמי פעם אחרי פעם עם בליצים של 6 שחקנים, וכל שחקן שנוגע בכדור מתוקל באכזריות.

אבל בסופו של דבר, הרדסקינס צחקו אחרונים כשניצחו את פילדלפיה בפלייאוף.

זו היתה השנה האחרונה של באדי ראיין בפילדלפיה. הרבה זיכרונות יפים יש לאוהדי פילדלפיה בפרט ופוטבול בכלל מהקבוצה הזו, אבל בשורה התחתונה הגישה האגרסיבית מדי של באדי ראיין ניכשלה. לפעמים צריך שיקול דעת וחישוב קר ביחוד במשחקי פלייאוף נגד קבוצות טובות, ולא בכל מישחק אפשר לנצח עם בליצים של 6 ו-7 שחקנים.

רנדל קנינגהאם עוד הוביל את פילדלפיה לעוד מפח נפש בפלייאוף ב- 1992 ושיחק שם עוד כמה שנים, עד שעבר והוביל קבוצה מלהיבה אחרת – אבל על זה בחלק השני.

גם רג'י ווייט שיחק עוד כמה עונות ואז הודיע שהוא פורש מפוטבול כדי להיות כומר ולתרום לקהילה, ושהוא ישחק פוטבול רק אם אלוהים יבקש ממנו. האגדה מספרת שברט פארב השאיר לו הודעה במשיבון: "שלום רג'י, זה אלוהים מדבר – בוא לשחק בפאקרס". רג'י ווייט חזר וזכה בסופרבול בעונת 1996 עם ברט פארב וגרין ביי. הוא ניפטר ב-2004, כשהוא רק בן 43.

הקווטרבק שאף אחד לא רצה

לקראת סוף שנות ה-90' פילדלפיה היתה אחת הקבוצות הגרועות בליגה. מאמנים לא טובים ביזבזו את הכשרון שהיה שם ואת עונת 1998 האיגלס סיימו עם 3-13, פיטרו את המאמן ומינו במקומו את אנדי ריד, שהיה עוזרו של מייק הולמגרן בקבוצת האליפות של גרין-ביי. בדראפט של 1999 פילדלפיה החזיקה בבחירה השניה ואנדי ריד השתמש בבחירה הזו כדי לבחור בקווטרבק הבא של פילדלפיה, דונובן מקנאב מסירקיוז.

האוהדים של פילדלפיה קיבלו את מקנאב ככה:

האוהדים והעיתונות בפילדלפיה רצו את ריקי וויליאמס הרץ הכישרוני של טקסס, אבל לאנדי ריד היו תוכניות אחרות – הוא רצה התקפה עם הנעת כדור יעילה שתזיז את השרשראות ודונובן מקנאב התאים לו בול.

אנדי ריד דאג גם להגנה ושחקנים שלא בלטו במיוחד פרחו אצל ריד – שחקנים כמו בריאן דוקינס, יו דאגלאס או ג'רמיה טרוטר הפכו לפרו-בולרים.

מקנאב חיכה שנה על הספסל וקיבל את המפתחות בעונה השניה שלו. הוא לא איכזב – את עונת 2000 האיגלס סיימו עם מאזן של 11-5 (ב-1999 הם היו 5-11) עלו לפלייאוף והפסידו בדיביז'נל לג'יאנטס.

ב-2001 מקנאב הראה שהוא שייך לעלית של הליגה. פילדלפיה שוב עלתה לפלייאוף מראש בית המזרח, הביסה את טמפה בשלב הוויילד קארד תוך שהיא מורידה על ההגנה החזקה של טמפה 31 נקודות ועלתה לגמר ה NFC בפעם הראשונה מאז ימי דיק וורמיל אחרי ניצחון על שיקאגו בדיביז'נל. בגמר ה-NFC ה"best show on turf" של מרשל פולק וקורט וורנר היתה קצת גדולה עליהם, אבל היה ברור שהקבוצה הזו עם סגל צעיר ומבטיח עוד תחזור.

בעונה הבאה האיגלס חזרו ועוד איך. ההתקפה עשתה המון נקודות ובשבוע השביעי של העונה היא הכניעה את טמפה החזקה. בגמר ה NFC הסיפור היה אחר – ההגנה של טמפה חנקה את מקנאב ואת ההתקפה של האיגלס,טמפה ניצחה בקלות בדרך לזכייה היסטורית בסופרבול.

ב-2003 כבר לא היו תירוצים – האיגלס היו הקבוצה הטובה ב-NFC וההרגשה היתה שזו העונה שלהם. הם עמדו בציפיות וסיימו את העונה במאזן של 12-4.

אבל אז הגיע גמר ה-NFC נגד קרוליינה. אמנם ההגנה הסתדרה יפה עם מוחסין מוחמד וסטיב סמית (כן, זה אותו סטיב סמית שאתם מכירים), הרסיברים המהירים של קרוליינה,  אבל מקנאב ניראה מבולבל ואבוד וההתקפה נעצרה על שער שדה בודד בכל המשחק. מקנאב אף פעם לא היה שחקן אהוד במיוחד בפילדלפיה למרות כל מה שהוא עשה ואחרי המישחק הזה הלחשים שאמרו בשקט עד עכשיו "מקנאב הלוזר" הפכו לקולות שנישמעו היטב.

האם הם צדקו? אני יכול לתת רק את הפרשנות שלי: הסטטיסטיקה מראה שמקנאב נחטף 3 פעמים, אבל מי שראה את המשחק יודע שאף אחת מהן לא היתה באשמתו. הרסיברים שלו השמיטו פעם אחרי פעם כדורים פשוטים ומיקרה אחד היה מביך במיוחד – הרסיבר במקום לרוץ ולקבל סלאנט פשוט של 5 יארד פשוט עמד במקום והמגן עזב אותו, אמר תודה ולקח את הכדור. שלושת הרסיברים המובילים של האיגלס באותה עונה היו טוד פינקסטון – שחקן בינוני במיקרה הטוב, ג'יימס ת'ראש – פלוק של עונה אחת, ופרדי "האס" מיטשל – דברן גדול ושחקן קטן.

אנדי ריד כניראה חשב כמוני, ובעונה הבאה הוא הביא חיזוק משמעותי לחוליית הרסיברים שלו: טרל אוונס.

אוונס, למי שלא מכיר, היה שחקן ענק עם פה גדול, וכאב ראש רציני למאמן שלו. בניינרס הוא עשה את המוות לקווטרבק ולמאמן שלו עד שניזרק משם. בפילדלפיה (לפחות בהתחלה) הכל היה טוב, TO הפך לגו-טו-גאי אמיתי בשביל מקנאב והאיגלס ניראו כמו מעמדים רציניים סוף סוף לזכות בסופרבול. עד השבוע ה-15 של עונת 2004. במשחק נגד דאלאס אוונס שבר את הקרסול. ההערכות היו שעם הרבה מזל אולי הוא יוכל לשחק במידה והאיגלס יגיעו לסופרבול, לא לפני כן.

בשני המשחקים האחרונים של העונה, ללא אוונס, האיגלס הפסידו. בפילדלפיה אף אחד כבר לא היה אופטימי. אני זוכר את פרדי מיטשל מתראיין אצל שאנון שארפ ואומר בביטחון "הכל בסדר, יש אותי, יש את פינקסטון אנחנו ניסתדר בלי טי.או." ושאנון שארפ עונה לו "מה אתה %&$% את השכל? אתה ופינקסטון זה הסיבה שהבאתם את טי.או." (חיפשתי את הקטע הזה, לא מצאתי. סורי. קטע מאוד מצחיק)

אבל האיגלס ניצחו בדיביז'נל את מינסוטה ואת אטלנטה של מייקל וויק בגמר ה NFC, עלו לסופרבול וקיבלו בחזרה את טרל אוונס.

בסופרבול נגד הפטריוטס של בריידי ובליצ'יק אוונס נתן מישחק הירואי. עם כאבים בקרסול וסכנה להמשך הקריירה שלו, אוונס תפס 9 כדורים ל 136 יארד ואם יש מיקרים שצריך לתת MVP לשחקן מהקבוצה המפסידה אז זה ללא ספק אחד מהם.

6 דקות לסיום, כשהתוצאה 24-14 לפטריוטס מקנאב מוביל את ההתקפה של האיגלס לאט לאט, כאילו המשחק רק התחיל ואפילו משיג טאצ'דאון – אבל כבר אין זמן ובדרייב האחרון הוא נחטף והמשחק מסתיים.

המשחק הזה היה ההזדמנות האחרונה של פילדלפיה בעידן ריד-מקנאב. אנדי ריד אימן את פילדלפיה עד 2012, ומקנאב המשיך לשחק שם עד 2009. הם הגיעו לפלייאוף עוד 3 פעמים, אבל כבר לא כקבוצה פייבוריטית. טרל אוונס עזב את פילדלפיה באמצע 2005 אחרי שהסתכסך עם כל הקבוצה בערך, כשהוא מזלזל במקנאב בצורה מופגנת. למקנאב הוצמדה תווית של "לוזר" שקורס תחת לחץ, פרדי מיטשל טען שמקנאב היה מבולבל והקיא בהאדל בדקות האחרונות של הסופרבול והאוהדים בפילדלפיה קיבלו עוד סיבות לא לאהוב אותו. אנדי ריד ספג המון ביקורת קשה על ניהול מישחק וניהול שעון גרועים ותדמית שדבקה בו עד היום. אפשר להגיד הרבה דברים על אנדי ריד אבל אי אפשר לקחת ממנו את העובדה שהוא לקח קבוצה שהיתה על הקרשים והפך אותה לקבוצה חזקה שמגיעה לפלייאוף כמעט כל שנה. רק כדי לקבל מושג אז ג'ון הארבו, שון מקדרמוט, סטיב ספאגנולו, רון ריוורה – כולם היו עוזרים של אנדי ריד בפילדלפיה.

עד כאן החלק הראשון. החלק השני יהיה על הקבוצות הגדולות של מינסוטה.

 

נו האדל
נו האדל