אני רוצה להתנצל בפני הקוראים על כך שלא העליתי סיכום לאחר המשחק. הגעתי חזרה לדירה אחרי 11 בלילה שעון מקומי והייתי אמור לעלות לאיזה שידור טלוויזיה בארץ, מה שבסוף לא הסתדר, ואחר כך ישבתי שעתיים לכתוב את טור הסיכום שלי לוואלה ובסוף צנחתי שפוך למיטה בשתיים וחצי בלילה.

אני מודע לעובדה שעכשיו זה כבר קצת מאוחר לדבר על המשחק, אני בטוח שעשיתם את זה מצוין בתגובות (האמת, עוד לא קראתי. אני לא מוכן נפשית לשמחה לאיד שבאה עם התוצאה של המשחק). בכל זאת, כן הייתי רוצה כמה נקודות סיכום מנקודת המבט שלי, פחות על המשחק עצמו שאותם אתם יכולים לקרוא בכתבה בוואלה ויותר על החוויה שלי פה.

אז קודם כל, הנה הטור מוואלה. אני חושב שהוא סיכום מקצועי לא רע.

עכשיו לחוויה שלי

יש לא מעט אנשים שאמרו לי אחרי אתמול – נו, אתה מצטער שנסעת עכשיו שהפסדתם? והתשובה שלי, בשיא הכנות היא – ממש לא!

ויש לזה הרבה סיבות. הראשונה מכולן היא שאני לא באמת מבואס מההפסד. אולי בגלל שלקחנו שתי אליפויות בשלוש השנים האחרונות. אולי כי זה לא איליי מאנינג בצד השני. כנראה בעיקר כי הייתי בסופרבול לפני שלוש שנים וראיתי את הפטס מנצחים אז וזה מסוג החוויות שלא משנה מה יקרה, אי אפשר למחוק אותן.

הסיבה השניה היא שפשוט – היה משחק גדול. כן, ההגנות היו בדיחה, כתבתי על זה בטור שלי. לא חושב שמישהו ראה קריסה כזאת של שתי ההגנות מגיעה ככה. אבל לחובב הפוטבול שפחות אכפת לו מאיכות ההגנות זה היה משחק קלאסי. הכי הרבה יארדים במשחק פלייאוף אי פעם. התקפות מטורפות אחת אחרי השניה. כל שניה יש אירוע. אתה ממש לא מסוגל להזיז את העיניים שלך מהמגרש לשניה מחשש שתפסיד משהו. כשבאו אלינו ביציע העיתונות כחמש דקות לפני המשחק לקחת אותנו למטה למגרש – כמעט אף אחד לא זז מהמקום שלו. כולם היו מרותקים לגמרי. אתה באמת לא יכול לבקש יותר מזה בסופרבול (טוב, אולי חוץ מניצחון. כנראה אי אפשר לקבל הכל).

הסיבה האחרונה היא גם הכי חשובה – סופרבול זה פאקינג אוסום! תשמעו, הייתי בלא מעט אירועי ספורט בעולם. הייתי במשחק של נבחרת ברזיל במונדיאל ששוחק בברזיל. הייתי באנפילד ובקמפ נואו ובאיצטדיון לויטה. אני אומר את זה בכל לב – אם יש לכם יכולת כלכלית לאירוע ספורטיבי אחד (ואתם אוהבים פוטבול) – לכו על הסופרבול. באמת שקשה להעביר עד כמה מדובר באירוע עצום. מילים לא יוכלו לתאר את זה. החל מהאירועים שהליגה מקיימת לאורך כל השבוע, המסיבות שקורות בעיר, יום הסופרבול עצמו על כל החגיגות בסביבת האיצטדיון ואז המשחק עצמו. ההמנון, ההופעה במחצית (כן, טימברלייק הסריח את הבמה אבל מבחינה ויזואלית זה דבר מדהים שלא עובר בטלוויזיה), האנרגיות של הקהל, הרעש, החגיגות שאחרי. יש שיגידו – קיטש אמריקאי. וזה נכון – אבל אין אנשים שמסוגלים לעשות את זה יותר טוב מהם. הכל בגדול. פשוט חוויה אדירה.

עוד דבר שתרם לחוויה מבחינתי – הביקור במינסוטה. מי שעוקב אחרי בטוויטר או קרא את הכתבות שלי בוואלה יכל לראות שאני מתלונן לא מעט על הקור ששרר פה (בלא מעט אני מתכוון לתדירות של פעם בחמש דקות, כן?) ובאמת קור כלבים פה. למעשה, לא חושב שאי פעם הייתי במקום כל כך קר – בלילה הראשון שלי פה הטמפרטורות הגיעו למינוס 25 צלזסיוס ובשבת ירד שלג אז היה ממש חם, רק מינוס עשר. אבל בדיעבד, כל זה רק הוסיף לחוויה. זה מסוג המקומות שהסיכוי שאני אגיע אליהם אי פעם הוא די קלוש – בכל זאת, מה יש לחפש במינסוטה? אבל גיליתי מקום מגניב לאללה. לא אשתמש בקלישאת ה"אנשים החמים" אבל באמת, כולם פה ממש נחמדים, העיר עצמה מאוד "היפ" וכיף להסתובב בה עם כל הקור. הדבר הכי מדהים מבחינתי – כל הדאון טאון, שזה עסק די ענק – מחובר כולו במנהרות בקומה השניה של הבניינים ככה שהלכתי ממגרש החניה לאיצטדיון, מרחק של 25 דקות בלי לצאת פעם אחת לרחוב! מדהים בעיניי.

נדבר על המשחק? חייבים?

האמת שאין לי הרבה מה להוסיף על מה שכתבתי למעלה. זה היה משחק מאוד מאכזב בעיניי מהבחינה של האימון של בליצ'ק את פטרישיה. בכלל, אני כבר הרבה זמן חושב שפטרישיה אוברייטד והשנה האחרונה הוכיחה שכנראה יש דברים בגו. ההגנה לא הצליחה לעצור כלום השנה, נהנתה מיריבות חלשות ובעיקר מהתקפה אדירה שפשוט חיפתה על החסרונות שלה. הן כי בקושי איבדה את הכדור והן כי היתה המון על המגרש ופתחה יתרון שהיריבה היתה חייבת לרדוף אחריו. ברגע שהיא פגשה התקפה טובה – היא פשוט התרסקה. נראה כאילו המאמנים של הפטס פשוט ציפו שניק פולס יהפוך לדלעת בסופרבול, אולי בגלל גודל המעמד, וכשזה לא קרה לא היתה להם תוכנית ב'.

זאת לא פעם ראשונה שזה קורה לבליצ'ק בסופרבול. גם בזה של 2007 הוא נתקל במשהו שלא היה לו מושג איך להתמודד איתו (אז זה היה הפאס ראש של הג'איינטס) ולא הצליח להתאים את עצמו. האם מדובר בזחיחות או שפשוט יש גבול למה שאפשר לעשות עם חומר אנושי מוגבל (שגם זה על הראש של בליצ'ק, כן?) אני לא יודע. בשאיפה, בליצ'ק ילמד מזה לפעם הבאה.

יש שני דברים שמאכזבים אותי מאתמול מאוד. הראשון זה העובדה שהפטריוטס שמו 613 יארד על פילדלפיה – הכי הרבה אי פעם (עונה סדירה ופלייאוף, כן?) לקבוצה שהפסידה, בריידי נתן משחק מדהים כשהוא מפרק לחלוטין הגנה מצוינת – ולא זכה לקרדיט של הניצחון. אני אפילו שומע אנשים שמדברים על זה שניק פולס outplayed בריידי שזה באמת מגוחך. פולס היה אדיר ומגיע לו כל הקרדיט אבל מה שבריידי עשה שם זה בית ספר לק"ב. כמה הוא טוב? בלי שני הרסיברים הכי טובים שלו (אדלמן וקוקס) הוא עדיין שם 505 יארד – שיא סופרבול – מול ההגנה אולי הטובה בליגה. הגיע לו יותר מאשר אתמול.

הדבר השני שמאכזב אותי נורא זה מה שבליצ'ק עשה למלקולם באטלר. אני יודע שאצל בליצ'ק אין סנטימנטים. למעשה, זה בדיוק מה שהופך אותו למה שהוא. בדיוק בגלל זה הוא הגיע לשמונה סופרבולס וזכה בחמישה. היכולת שלו להסתכל על כל דבר בעיניים מפוכחות בלי אמוציות. אבל רבאק, ככה לספסל את השחקן שהביא לך אליפות במשחק האחרון שלו בקבוצה? זה כמעט מרגיש כמו נקמנות קטנונית של בליצ'ק שחיכה לרגע הנכון כדי לספסל את באטלר. נכון, באטלר היה חלש השנה בלא מעט משחקים, אבל אתם רוצים להגיד לי שהוא לא היה יכול לעזור לקבוצה אתמול? גם כשהוא לא הצליח לכסות את הרסיברים שלו, באטלר תמיד היה סמל הקשיחות ודואג לתקל את הרסיבר לפני שזה משיג יארדים נוספים. ההגנה של הפטס היתה חסרה את הקשיחות הזאת אתמול מאוד. שלא יובן לא נכון – לא הייתי מעדיף מאמן אחר על פניו, אבל לפעמים הייתי רוצה שיהיה טיפה, באמת טיפה, יותר אנושי.

ועכשיו, אם תסלחו לי, יש לי טיסה לתפוס הביתה. נתראה עוד שבעה חודשים. בריידי יהיה שם וזה הדבר היחיד שחשוב.

היום סופרבול
העובדות ורק העובדות