אני אוהב את פול פירס

כשהייתי בן עשרה, אסור היה לקשט את החדר בתמונות של בחורות ערומות, כמו אצל כל מתבגר אחר, אז במקום סמנתה […]

כשהייתי בן עשרה, אסור היה לקשט את החדר בתמונות של בחורות ערומות, כמו אצל כל מתבגר אחר, אז במקום סמנתה פוקס, נאלצתי להסתפק בלארי בירד. מאז ועד היום, אין שחקן שהערצתי כמו שהערצתי את בירד בזמנו. אני זוכר איך בפלייאוף של 91', אחרי קאמבק מדהים נוסף של בירד הלכתי וביקשתי כסף במיוחד מאמא שלי כדי לקנות את העיתון שבו היה מסופר עליו. את הכתבות על בירד הייתי גוזר ושומר במגירה. אפילו היו לי קלפים, אלוהים יודע מאיפה, של בירד, אותם שמרתי גם הרבה אחרי שבירד פרש.

מאז פיתחתי יחסי אהבה, אם כי שום דבר לא מתקרב לרמה של בירד, עם לא מעט שחקנים. היה את רונאלדו (לא המגעיל המלוקק מפורטוגל, כמובן) שהביא לנו אליפות עולם מתוקה מדבש. יש את סטיבן ג'רארד שחולצה שלו היתה הדבר הראשון שקניתי לילד שלי. היו שחקנים של הרד סוקס שאהבתי כמו אחים שלי – קודם פדרו ונומאר, ואחר כך דיוויד אורטיז המלך. וכמובן, את הקרקע שעליה תום בריידי דורך אני מעריץ ואם הייתי בן 15, אין ספק שפוסטרים שלו היו מרצפים את קירות החדר שלי.

היחסים שלי עם פול פירס, הצלע השלישית במשולש בוסטון, לעומת זאת, לא היו ברורים אף פעם. מצד אחד, אחד השחקנים הגדולים בתולדות הסלטיקס. בלא ספק השחקן הטוב ביותר שלהם מאז הפרישה של הציפור. מצד שני, כזה שהצליח גם לעלות לי על העצבים מיליון פעמים עם זריקות שאלוהים יודע מאיפה הגיעו. סוג של מאיר טפירו, אם תרצו – מסוגל לנצח לך משחק ברגע אבל גם להפסיד אותו. היה את משחק הקאמבק המדהים מול ניו ג'רזי, בפלייאוף של 2002, שאחריו חשבתי שאני מסוגל לטוס לבוסטון ולחבק אותו, וגם היו הרבה נפילות, שלא לדבר על היותו חלק מהצמד הכי קשה לאהדה בתולדות בוסטון, הוא ואנטוואן ווקר.

אבל עם השנים הגעתי להשלמה עם פירס. ידעתי מה הוא יודע לתת לי בדיוק וכשהוא נתן את זה חיבקתי אותו וגם כשהוא לא – לא נורא. השלמתי עם העובדה שהוא לא ייקח אליפות אף פעם, ושהוא לא יהיה לארי בירד אף פעם. ואז הגיע משחק מספר אחד בסדרת הגמר של 2008. את המשחק הזה ראיתי ליד הבריכה בפיניקס עם כמה חברים וכשפירס נפצע ונלקח על הידיים, חוויתי תחושת כאב שלא הרגשתי מאז שראיתי את לארי בירד מתרסק על הפרקט כדי להציל כדור אבוד באותה סידרת פלייאוף ב-90 או 91. זה לא רק היה תחושת האובדן הצפוי של האליפות הכל כך נכספת, זאת היתה גם ההבנה שעם כל הכבוד לריי אלן וקווין גארנט, פול פירס הפך להיות הסלטיקס, בדיוק כמו שבירד היה בזמנו. וכשפירס חזר למגרש באותו משחק, היה ברור לי שהסדרה הזאת והאליפות הזאת יהיו שלנו. כי פול פירס הוא לא רק שחקן כדורסל גדול ו-ווינר ענק, הוא פשוט הלב של הקבוצה הזאת. נכון, הוא יחטיא זריקת ניצחון פה ושם, אבל לאן שהוא יגיע גם הקבוצה תגיע. ובניגוד למה שחשבתי בתחילת הקריירה, וכמו שפירס הוכיח הלילה מול הניקס בפעם המי יודע כמה, המקום הזה הוא לא רע בכלל.

דירוג עוצמה שבוע 14
סיכום שבוע 15