כן, שבתרבות חוזרת. כלומר, ננסה. חזרנו לארץ, התמקמנו (היתה אפילו כוונה להעלות טור על התקופה שלנו שם אבל איכשהו לא יצא. אולי בשבוע קצת פחות עמוס), הגיע הזמן לחזור לתלם קצת. ברוך השם לא חסר על מה לדבר.

ואין מקום יותר טוב לפתוח את שבתרבות המחודשת מאשר בעונה השניה של "האחיות המוצלחות שלי" שעלתה לאוויר ממש לפני זמן קצר. קודם כל, כיף לראות סדרה ישראלית חוזרת לעונה שניה. זה לא טריוויאלי במציאות הישראלית. עוד יותר לא טריוויאלי שסדרה חוזרת אחרי זמן יחסית קצר – רק תראו כמה זמן לקח לעונה שניה של "שטיסל" ולך תדע אם ומתי תהיה עונה שלישית. ומה שהכי כיף זה שהיא חזרה לא פחות טובה ממה שהיתה בעונה הראשונה, אולי אפילו טובה יותר. מה שבטוח זה שיש באז מאוד חזק מסביבה, ובצדק מוחלט.

כמו "רון", הגרסה הגברית שלה (אף היא של יס), גם "האחיות" עוסקת בדור הצעירים הנוכחי, תקראו לו איך שתרצו, וחוסר הכיוון שלו בחיים. די מדהים שדווקא בישראל הצליחו לייצר שתי סדרות נהדרות שמתעסקות בזה בעוד בעולם אנחנו רואים מעט מאוד סדרות כאלו. הסדרה העיקרית שעומדת בקריטריון הזה ואולי היא גם האמא הרוחנית של "האחיות" היא כמובן "בנות" – המנצ'סטר יונייטד של הסדרות (אהובה מאוד אבל גם שנואה מאוד, למקרה שהאנלוגיה לא ברורה). אבל בעוד "בנות" מעיקה לך על הנשמה לא מעט, "האחיות" מצליחה בזכות כתיבה שנונה ואוסף דמויות מגוון להיות גם מצחיקה להפליא וגם להעביר את אותו המסר: אנחנו בדרך לשום מקום.

אם עוד לא ראיתם את העונה השניה (בטח ובטח אם לא ראיתם את העונה הראשונה), אז זה זמן טוב לעצור עכשיו ולעשות בינג' על הסדרה. מדובר בממתק קטן בדמות פרקים של 20-25 דקות שאנחנו חיסלנו תוך יומיים וחצי בערך. בראיה לאחור אני קצת מצטער שהאבסנו את עצמנו ככה, פשוט כי זה היה טעים כל כך, במקום למשוך את הצפיה על פני שבוע-שבועיים. התחושה כשאתה מסיים היא בקלות – טוב, איפה עוד פרקים?

לא מעט כבר נאמר על הדור הנוכחי והדרך שבה הוא חי את חייו. יש את אלו שיסתכלו עליו ויגידו שהוא חסר מטרה, אבוד, , מפונק, מתמכר לסיפוקים מידיים ולא מתכנן את העתיד. ויש שיגידו שזה נכון לחלוטין אבל פשוט נובע מהמציאות שבה הוא חי. מה שיפה ב"האחיות" זה שהיא מצליחה להעביר את התחושה הזאת בלי להעיק עליך וקשה שלא להתאהב בדמויות שלה, אפילו במישהי כמו אורית שכאילו מטרתה בחיים זה לעצבן אותך.

אורית, המורה המחליפה שלא מסוגלת להשתלט על הכיתה, מוצאת את עצמה מתפטרת מבית ספר כמעט בעל כורחה ואז הולכת למיזם ברמלה שבו היא אמורה לתרום לדו-קיום בעקבות מפגש מקרי עם דפני ליף. כמובן שגם מזה לא יוצא כלום ואיך שמתחילה מלחמה היא בורחת חזרה לחיק הסבתא. אחותה הקטנה, מור, עדיין תקועה בצבא (עוד שניה על זה) יש לה חבר שהיא לא רוצה אבל גם לא מסוגלת להפרד ממנו. ובאמצע, נטלי, זאת שנראתה הכי תקועה בעונה הקודמת, מצליחה סוף סוף למצוא עבודה כביכול מעצימה – מארגנת כנסי נשים, מדברת עם קרנית פלוג ושועות עולם אחרות – אבל בעצם סובלת מבוסית מתעמרת, יזיז נשוי שלא מתחייב אליה ואפילו משכורת נורמלית היא לא מצליחה לארגן.

אי אפשר להמלט בסדרה מהתחושה הזאת שהגיבורות שלנו לא יודעות מה הן רוצות לעשות עם עצמן ולאן הן הולכות. אולי הסצינה שהכי מדגימה את זה היא זו שבה מור, אחרי שבלי כוונה אמרה לחבר הלמל"ם שלה דור שהיא רוצה להפרד, מארגנת בקשת חרטה שכאילו נלקחה היישר מסרטי התבגרות אמריקאיים, כשהיא בכלל לא מעוניינת בו.

***

אבל כמה שמדובר בסדרה שמתארת תופעה גלובלית, היא גם ישראלית להפליא. צריך לאמר את האמת: לברוח לסצינות צבאיות בסדרה ישראלית זה הדבר הכי קל שיש. לא סתם "גבעת חלפון" הוא הסרט הכי מצליח בהיסטוריה ואחריו מגיע "מבצע סבתא" ו"הלהקה" וגם "אפס ביחסי אנוש" עשה קופה יפה מאוד. גם ב"רון" אותה הזכרתי קודם, הפרק הכי טוב בעיניי היה זה שבו רון הולך למילואים. לכן, לא מפתיע שהקטעים הכי מצחיקים ב"האחיות" מגיעים מהחלק הצבאי שלה – עד כדי כך שאני חושש שמור תצטרך לחתום קבע כדי שלא נאלץ לוותר על המפקד רוני והחברה ליזו – שתי דמויות המשנה כנראה הכי מוצלחות בסדרה. מדובר במכנה המשותף (עדיין) של כל ישראלי, כזה שאין לנו שום בעיה לזהות בו את המפקד שלנו, הפקידה של המג"ד או סתם את האבסורדיות של הקיום הצהלי. הסצינה של ליזו ומור שננעלות בשקם ופוצחות בבולמוס אכילה היא לא רק מצחיקה להפליא אלא גם כזאת שרובנו חווינו בצורה זו אחרת בצבא – אם יש לך אופציה לאוכל נורמלי בצבא, אתה בולס ולא חושב על העתיד בכלל.

אבל ייאמר לזכותם של גורי אלפי, גלית חוגי ושאר היוצרים של הסדרה, שהם לא הלכו רק למקומות הנוחים והמצחיקים אלא נעו למקומות שמזכירים יצירות מופת כמו "מלכוד 22". ישנו החלק של המלחמה, שאני מאמין שבכוונה היא מוצגת בצורה ערטילאית לחלוטין. רוב הזמן אין לנו מושג מי תוקף אותנו, מה מנסים להשיג ואנשים חיים את החיים שלהם בצל המלחמה בזמן שיש את אלו שנלחמים (כמו הקטע שנטלי מתקשרת למידד בקשר לשכר דירה ומתעצבנת שהוא לא עונה לה, בזמן שהוא באמצע לבנון, נלחם), כשבניגוד למלחמות עבר, זאת בדיוק המציאות הישראלית האבסורדית של היום.

יותר מהכל, עומד מתנוסס מעל כולם פרק תשע בעונה הנוכחית, שבו מידד, השותף של מור לדירה וזה שהיווה עד עכשיו את האנטי-תזה למור (הוא אידאליסט, יש לו כיוון בחיים, הוא יודע בדיוק מי הוא) נתקע באמצע לבנון עם עוד שני חיילים פשוט כי שכחו אותם שם. אין לו מושג איך הוא הגיע לשם – הם בכלל ביקשו חובש מתנדב והוא אפילו לא חובש – הורידו אותם באמצע ואמרו להם שיבואו לאסוף אותם ופשוט שכחו מהם. בפרק הזה גם מגיע החלק היחיד בסדרה שהוא לא ריאליסטי, כשהשלושה שרים תוך כדי שפצצות נוחתות מסביבם וכדורים שורקים לידם, סצינה שמתכתבת בצורה נהדרת עם לא מעט סרטים צבאיים, כמו ההפצצה לצלילי מוזיקה קלאסית ב"אפוקליפסה עכשיו".

הפרק הזה מצליח להעביר בצורה די מופתית גם את האבסורד הצבאי (ובמיוחד הצהלי) וגם הפך את מידד – האידיאליסט האחרון – לעוד אחד מדור ה-Y, כשהוא יושב על הספה, בוהה בטלוויזיה ולא מבין איך שכחו אותו שם. במידה רבה, הוא פניו של הדור הזה, שלא מבין איך המדינה שכחה אותו מאחור, תקוע באמצע החיים בלי אף אחד שיציע לו חילוץ.

למקרה שלא שמעתם, אז סטיבן בוצ'קו נפטר השבוע. אם אתם בני 30 ומטה, כנראה השם הזה לא אומר לכם הרבה. אבל אם גדלתם בשנות השמונים, תחילת התשעים, הרי שמדובר בשם שהופיע לכם מול העיניים לפחות פעם בשבוע, כנראה גם יותר, ונחקק טוב טוב בזכרון.

בוצ'קו, למי שלא מכיר, היה אחראי ל"פרקליטי LA" וגם ל"בלוז לכחולי המדים" (תרגום די משעשע לשם המקורי – Hill Street Blues) ואחר כך ל-NYPD, שתיהן סדרות משטרה. המשותף לכל הסדרות הללו היה שהן פרצו דרך. כמובן, אם צופים בסדרות האלו היום, יש סיכוי לא רע שהן ייראו מיושנות מאוד. הפורמט של 20+ פרקים בעונה כשכל פרק מכיל עלילה אינדבידואלית שלא מתחברת יותר מדי לפרק שאחריה הוא כזה שכמעט כבר אבד עליו הכלח, למעט אצל הרשתות הותיקות שמעט מאוד צעירים עדיין צופים בהם.

ועדיין, מדובר בסדרות שהיתוו את הדרך לטלוויזיה של היום. עד כמה שאני זוכר, "פרקליטי LA" היתה סדרת עורכי הדין הראשונה וגם "בלוז לכחולי המדים" היתה סדרת המשטרה הראשונה שבאמת היתה להיט. אחריהן הגיעה NYPD שבפעם הראשונה לא נתנה לנו רק תעלומות בלשיות או משפטיות לפתרון אלא גם מבט לחיים הפרטיים של הבלשים ולבעיות שלהם בבית. בניגוד ל"פרקליטי" שהציגה לנו מגוון דמויות יפה ועשיר, הרי שסדרות המשטרה היו הרבה יותר ריאליסטיות. דיוויד קארוסו וג'ימי סמיתס שהחליף אותו אמנם היו חתיכים להפליא אבל השותף שלהם, אנדי סיפוויץ' (או "הפולני" כמו שאבא שלי היה קורא לדניס פרנץ הנפלא) היה מקריח, משמין, עם בעיות נישואין לא קלות שקשה היה שלא לחוש אמפתיה כלפיו.

בין העלילות הסוערות של קורבין ברנסן, ג'ימי סמיתס והארי המלין ב"פרקליטים" לבין "תיזהרו שם בחוץ" של "בלוז", לנשיקה הלסבית הראשונה בטלוויזיה, לישבן החשוף של דיוויד קארוסו – סטיבן בוצ'קו עיצב במידה רבה את הטלוויזיה של היום כמו שאנחנו מכירים אותה.

***

בטח גם אתם חשבתם:

  • שהעונה הרביעית של "הגשר" כרגיל מצוינת, סאגה עדיין נפלאה, ובניגוד לעונות קודמות, זאת האחרונה גם מציעה לא מעט נחמה.
  • ש-Wild Wild Country של נטפליקס היא אחד הדברים הכי מטורללים שראינו בטלוויזיה
  • ש"האמריקאים" פתחה עונה אחרונה בסערה (מבטיח לחזור אליה)
  • שאין לי מושג איך אוכלים את העונה החדשה של "רוזאן" (וגם אליה אני אחזור כשאני אעכל אותה)
  • שיש הרבה יותר מדי טלוויזיה והרבה פחות מדי זמן מכדי להספיק את הכל.
  • כדי שלא תגידו שדיברנו רק על טלוויזיה, אז הנה המלצה על ספר: אם אהבתם את "הסמויה" (ומי לא אוהב את הסמויה?) אז רוצו לקרוא את All the pieces matter על הסדרה הזאת, שיתן לכם כל כך הרבה תובנות לגבי מה דיוויד סיימון ואד ברנס ניסו לעשות שם. טוב, כנראה שגם זאת היתה המלצה על טלוויזיה אחרי הכל.
ההיית או חלמתי חלום - הניצחון על סיטי
40!