תסתכלו על התמונה הזאת שלמעלה. תגידו לי מה אתם רואים. אני אגיד לכם מה אני רואה – אני רואה בן אדם שמבין שהוא הגיע לטופ שלו. הוא לא צריך חגיגות, הוא לא צריך להוריד חולצה או לרקוד או לחשוף את הריבועים בבטן. הוא מסתכל עלינו, בני התמותה – ופה אני מכליל לא רק אותי ואתכם אלא גם את החברים הנהדרים שלו לקבוצה – ומבין שהוא מביט על כולנו מלמעלה. הוא כבר במעמד אחר. אם תרצו – אל.

זה לא היה ערב גדול של סלאח. למעשה, רוב המשחק הוא הזכיר את סלאח של תחילת העונה, זה שגרם לאוהדי ליברפול לקרוא לו מחמיצן (כן, כן, היה שלב כזה. נשבע לכם. זה בא ישר אחרי השלב שבו חלק מהאוהדים פה לא רצו אותו כי הוא עוכר ישראל). הוא היה לא מדויק ופספס כמה מצבים די בטוחים. גם קצת מרגיש שכל השיאים האלו קורצים לו והוא מנסה להבקיע גם כשחברים שלו אולי במצב יותר נוח. דווקא ערב כזה שבו הוא עדיין כובש, ועוד ככה, רק מדגישה עד כמה מדובר בתופעה חד פעמית.

תראו, מצטער להתמקד בו בהתחלה, עוד שניה נדבר על כל השאר – אבל כשאתה נמצא ברשימה שבה יש רק אותך ואת איאן ראש – מדובר בהיסטוריה. ועל היסטוריה מדברים קודם, אחר כך על כל השאר. 40 שערים בעונה – השתווה לאיאן ראש האגדי, האיש שבגללו אני אוהד ליברפול, במקום השני בטבלת הכובשים של ליברפול, כשרק עונה אחרת של הוולשי עם 47 כיבושים נמצאת מעליו. 30 שערים בפריימרליג העונה, מרחק גול אחד מהשיא (בעונה של 38 משחקים) של סווארז, רונאלדו ושירר. אני לא יודע מה יקרה בליגת האלופות ובטח לא יודע מה יקרה בשנה הבאה אבל לפעמים פשוט צריך לעצור ולהעריך את מה שאתה רואה. לנצור כל דקה מזה, כי כמו שסווארז וטורס הראו לנו – אתה לא יודע מתי זה ייעלם.

***

לגבי המשחק עצמו: זה היה מסוג המשחקים שעל הנייר לפחות אפשר להגדיר אותם כמוקש. אחרי עליה מרשימה לחצי גמר האלופות, אחרי עומס משחקים די רציני, עם מעט מאוד ספסל להנות ממנו – זה בקלות היה יכול להיות מסוג המשחקים שבהם הקבוצה לא מגיעה עם האנרגיות המתאימות ומוצאת את עצמה פתאום בפיגור לא ברור. קלופ ידע את זה ולא לקח סיכונים – עולה עם ההרכב הכי חזק שיש לו. את האימפקט של זה נגלה עוד שבועיים-שלושה בצ'מפיונס, האם העייפות המצטברת תשפיע על השחקנים (שלא לדבר על איזה פציעה פתאום כשאנחנו כל כך רזים), אבל לפחות למשחק הזה היתה מדובר בהחלטה הנכונה. במקום להשאיר את סאלח ומאנה על הספסל ולהגיד – טוב, נשתמש בהם אם יהיה צורך – הוא פתח עם כל מה שיש לו ולמרות שרוב המשחק הובלנו רק בשער אחד, לשניה לא היה ספק מי תנצח פה.

לא רוצה לפתוח פה לשטן, אבל נראה שחזרנו למצב הנהדר שבו קבוצות מפסידות את המשחק כשהאוטובוס שלהן עוצר באנפילד (הערת אגב בנושא – מהסיבה הזאת אני שמח שהמשחק הראשון מול רומא הוא באנפילד. זה מקום שמאפשר לך לקחת יתרון שקשה מאוד למחוק). בורנמות', למעט בדקות האחרונות כשהמשחק כבר היה סגור, לא איימה בכלל על השער והגול השני היה באוויר כל הזמן. עוד ניצחון כזה בשבוע הבא ואפשר יהיה לסגור את ארבע הראשונות ולהתרכז בליגת האלופות.

ציונים:

קאריוס – לא נגע בכדור עד דקה 80 בערך, ידע להביא הדיפה אחת טובה כשהיה צריך. מעניין האם קלופ מתכנן עדיין להביא שוער עונה הבאה.

לוברן – מדהים איך הוא נראה בטוח בעצמו כשיש לידו את ואן דייק

ואן דייק – סלע

רוברטסון – סולידי, השאיר את התהילה לצד ימין הפעם

טרנט אלכסנדר – איזה בובה של שחקן נהיה ממנו. הגבהה אדירה לגול של סאלח, תוקף בלי הפסקה. מעט מאוד דברים מענגים אוהד יותר מאשר שחקן בית שמצליח.

ווינאלדום – פחות אקטיבי משני המשחקים האחרונים אבל בהחלט מראה שאפשר לבנות עליו להמשך.

הנדרסון – עוד לא נס ליחו. בישול נהדר לגול הראשון של מאנה ובכלל תרם יותר לצד ההתקפי היום. ביום שגם יבעט לשער יהיה אפשר לברך הגומל

צ'מברליין – ראיתי את בארסה עם קוטיניו לפני המשחק הזה ונחמץ לי קצת הלב (הוא גם בישל פעמיים) אבל במסגרת היכולת של צ'מברליין הוא עושה עבודה מצוינת בלהחליף את הברזילאי הקטן. דוחף קדימה ומייצר מצבים כל הזמן.

מאנה – כל שבוע משתפר עוד קצת.

פירמינו – כמה שהוא עובד קשה בשביל כל שער. עם כל הכבוד לג'זוס, אין שום סיבה שהוא לא יהיה בהרכב הפותח של הנבחרת הטובה בעולם

סלאח – נאמר כבר הכל.

תראו כמה הם נהנים מהחיים, שלא נהנה גם אנחנו?

https://twitter.com/LFC_Vines/status/985223570832883715

שבתרבות - בדרך לשום מקום
יום הזכרון 2018