אלו שעוקבים אחרי הבלוג יודעים שבשנים האחרונות ניצלתי את הבמה הזאת ביום הזכרון כדי לספר את הסיפור של אלו שהכרתי ונפלו. השתדלתי לדבר עליהם שלא בפאתוס אלא דווקא לדבר על היומיום שלהם. הבן אדם האמיתי שהכרתי ולא זה שמספרים לנו על הגבורה שלו ביום הזה. חוש ההומור של יצחקי, הציניות של אביב, הביישנות של שמואל, הנדיבות של רועי.

והנה קרה משהו מוזר ביום הזכרון הזה. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה חדשות טובות: נגמרו לי החברים לכתוב עליהם. זהו. סיפרתי על כולם. ולשמחתי לא נוספו חדשים מאז הפעם הקודמת.

במידה מסוימת, אני חושב שרווח לי. אני מרגיש טיפה פחות שבור מאשר פעמים קודמות. אולי מרחק הזמן, הפרצופים שמתעמעמים. אולי העובדה שאני לא עושה מילואים כבר ארבע שנים (האם גם אצלכם כל המלחמות מתחברות לספורט וככה אתם יודעים לשייך אותן? במלחמת המפרץ אני זוכר שהיתה אזעקה שהפריעה לי באמצע משחק של הסלטיקס, לבנון השניה התחילה יומיים אחרי גמר המונדיאל ב-2006 אותו ראיתי במילואים בצאלים, צוק איתן כמובן מתחבר לי ישר למונדיאל הקודם וככה אני יודע שעברו 4 שנים מאז) משאירה אותי מרוחק קצת היום. ואולי דווקא כל ימי הזכרון הקודמים שבהם הוצאתי את זה החוצה, סיפרתי את הסיפור שלהם, השאירו אותי טיפה שלם יותר.

ואולי זה דווקא שאני במקום אחר. במקום להסתכל אחורה על השירות הצבאי שלי, פתאום מסתכל קדימה, על זה של הילדים שלי. כשיש לך בן במדינת ישראל, קל וחומר כשיש לך שלושה כמו אצלי, אתה יודע שילדת גם שעון מתקתק לאחור. סופר 18 שנה עד שהרגע הזה יגיע והם יילכו לצבא. הראשון יילך ואז השני ואז השלישי. וכל אחד שלוש שנים (פלוס מינוס) שם. סך הכל תשע שנים רצופות של דאגות. לפחות. ואני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, כי יש עוד 8 שנים עד שזה מתחיל אבל פתאום בן 6 שואל אותך כשאתה לוקח אותו מהגן בערב יום הזכרון אם גם הוא יילך לצבא. וכשאתה אומר לו שכן אז הוא שואל – “אני אמות בצבא?”

ואני אומר לו שמה פתאום. והוא מתעקש. אני יודע שאני אמות בצבא. אני מנסה לשנות את דעתו. הנה, אבא היה בצבא ואבא לא מת, נכון? והוא שואל – ירו עליך? ואני עונה שלא. ומה אני אעשה אם תהיה מלחמה ויירו עליי, הוא ממשיך להקשות.

תתכופף, אני עונה לו.

אבל ככה אני לא אוכל לירות בחזרה, הוא אומר, המתחכם הקטן

זה בסדר, אני עונה לו. תוריד את הראש ואל תרים אותו.

ואני מדחיק. וזה בסוף יבוא. ואני חושב על כמה מטומטם הייתי כשהייתי חייל, מספר להורים בגאווה שאני עולה ללבנון, לא מבין בכלל מה זה עושה להם. והם לא אמרו כלום. וכוסאמק היום הזה, איך לעזאזל עבר כל כך הרבה זמן ואיך זה שאני עדיין זוכר את החיוך של יצחקי ואת הצחוק של אביב ומי צריך את כל הכאב הזה בכלל.

***

והנה הדברים שכתבתי בעבר:

הדר גולדין

רועי קליין

אייל שמעוני

שמוליק קלוגהפט

יצחקי שפירא ואביב גונן

שגיא ברקוביץ ואודי פוגל

ובאופן כללי על הצבא ואסון המסוקים וכל החרא הזה

וכמובן שאתם מוזמנים לעשות את מה שאני לא עשיתי הפעם ולשתף פה את הסיפורים שלכם.

40!
קלאסיקה