יום הזכרון 2018

כשהחלל קצת מתמלא

אלו שעוקבים אחרי הבלוג יודעים שבשנים האחרונות ניצלתי את הבמה הזאת ביום הזכרון כדי לספר את הסיפור של אלו שהכרתי ונפלו. השתדלתי לדבר עליהם שלא בפאתוס אלא דווקא לדבר על היומיום שלהם. הבן אדם האמיתי שהכרתי ולא זה שמספרים לנו על הגבורה שלו ביום הזה. חוש ההומור של יצחקי, הציניות של אביב, הביישנות של שמואל, הנדיבות של רועי.

והנה קרה משהו מוזר ביום הזכרון הזה. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה חדשות טובות: נגמרו לי החברים לכתוב עליהם. זהו. סיפרתי על כולם. ולשמחתי לא נוספו חדשים מאז הפעם הקודמת.

במידה מסוימת, אני חושב שרווח לי. אני מרגיש טיפה פחות שבור מאשר פעמים קודמות. אולי מרחק הזמן, הפרצופים שמתעמעמים. אולי העובדה שאני לא עושה מילואים כבר ארבע שנים (האם גם אצלכם כל המלחמות מתחברות לספורט וככה אתם יודעים לשייך אותן? במלחמת המפרץ אני זוכר שהיתה אזעקה שהפריעה לי באמצע משחק של הסלטיקס, לבנון השניה התחילה יומיים אחרי גמר המונדיאל ב-2006 אותו ראיתי במילואים בצאלים, צוק איתן כמובן מתחבר לי ישר למונדיאל הקודם וככה אני יודע שעברו 4 שנים מאז) משאירה אותי מרוחק קצת היום. ואולי דווקא כל ימי הזכרון הקודמים שבהם הוצאתי את זה החוצה, סיפרתי את הסיפור שלהם, השאירו אותי טיפה שלם יותר.

ואולי זה דווקא שאני במקום אחר. במקום להסתכל אחורה על השירות הצבאי שלי, פתאום מסתכל קדימה, על זה של הילדים שלי. כשיש לך בן במדינת ישראל, קל וחומר כשיש לך שלושה כמו אצלי, אתה יודע שילדת גם שעון מתקתק לאחור. סופר 18 שנה עד שהרגע הזה יגיע והם יילכו לצבא. הראשון יילך ואז השני ואז השלישי. וכל אחד שלוש שנים (פלוס מינוס) שם. סך הכל תשע שנים רצופות של דאגות. לפחות. ואני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, כי יש עוד 8 שנים עד שזה מתחיל אבל פתאום בן 6 שואל אותך כשאתה לוקח אותו מהגן בערב יום הזכרון אם גם הוא יילך לצבא. וכשאתה אומר לו שכן אז הוא שואל – "אני אמות בצבא?"

ואני אומר לו שמה פתאום. והוא מתעקש. אני יודע שאני אמות בצבא. אני מנסה לשנות את דעתו. הנה, אבא היה בצבא ואבא לא מת, נכון? והוא שואל – ירו עליך? ואני עונה שלא. ומה אני אעשה אם תהיה מלחמה ויירו עליי, הוא ממשיך להקשות.

תתכופף, אני עונה לו.

אבל ככה אני לא אוכל לירות בחזרה, הוא אומר, המתחכם הקטן

זה בסדר, אני עונה לו. תוריד את הראש ואל תרים אותו.

ואני מדחיק. וזה בסוף יבוא. ואני חושב על כמה מטומטם הייתי כשהייתי חייל, מספר להורים בגאווה שאני עולה ללבנון, לא מבין בכלל מה זה עושה להם. והם לא אמרו כלום. וכוסאמק היום הזה, איך לעזאזל עבר כל כך הרבה זמן ואיך זה שאני עדיין זוכר את החיוך של יצחקי ואת הצחוק של אביב ומי צריך את כל הכאב הזה בכלל.

***

והנה הדברים שכתבתי בעבר:

הדר גולדין

רועי קליין

אייל שמעוני

שמוליק קלוגהפט

יצחקי שפירא ואביב גונן

שגיא ברקוביץ ואודי פוגל

ובאופן כללי על הצבא ואסון המסוקים וכל החרא הזה

וכמובן שאתם מוזמנים לעשות את מה שאני לא עשיתי הפעם ולשתף פה את הסיפורים שלכם.

40!
קלאסיקה

תגובות

  • איציק

    יש לי בן בצבא (עם הבת היה יותר קל), והיום הזה הוא יום נאחס רציני. וכן, הכי נאחס זה שהוא רוצה להיות היכן שיש פעילות. וכשהוא מספר איזה באסה שהיתה פעילות שבוע אחרי שהם עזבו קו, אני מזה שמח. חרה להיות בן של חייל...

    הגב
  • אמיתי

    הדו שיח עם הבן שלך..קלאסיקה (טרגדיה) ישראלית.
    איזה צעיר- אנחנו שיקרנו להורים (בדכ לאמא) בקשר ללבנון. תודה

    הגב
    • Matipool

      לגמרי קלאסיקה / טרגדיה.

      הגב
  • dk

    אני זוכר שכתבת שבצפירה אתה חושב על הילדים שלך, השנה נולד לי בן ואחרי הצפירה שבה חשבתי עליו ישר קפצת לי לראש. תודה על זה שאתה כותב.

    הגב
  • 7even

    האמת מעניין אותי לדעת (בתור לא קרבי) האם קרביים שומרים יותר על קשר עם החבר'ה איתם הם עשו צבא, מאשר ג'ובניקים?
    לי למשל יש חבר אחד טוב שאיתו אני שומר על קשר וגם הקשר הזה נותק לכמה שנים בלי סיבה מיוחדת וחודש רק לפני כ 6-7 שנים.
    מעניין אותי לדעת אם אצל קרביים זה אחרת, בתוקף היותם, כביכול, מחוברים יותר אחד לשני עקב התפקיד.

    הגב
    • אמיתי

      החברים הכי טובים שלי הם מהצוות- בערך הדבר הכי טוב שיצא לי מהשירות. לא חושב שזה תמיד ככה. היה לי הרבה מזל. להם פחות

      הגב
    • גיל שלי

      אצלנו חלק מאיתנו בקשר מאוד הדוק עד היום שלושים שנה אחרי הגיוס, אבל כנראה למוות של בן צוות שלנו יש גם אחריות לכך

      הגב
    • משה

      לדעתי זו פונקציה של מילואים ולצערנו גם של נפילה של חבר.
      הראשון נובע מתוך השגרה המוכרת ולרוב האהובה והשנייה בשל החשש לאבד את הזיכרון. יש לי קשר טוב עם מספר חברים מהשירות הצבאי למרות שרובנו סיימנו את המחוייבות שלנו למילואים.

      הגב
    • Matipool

      הייתי בפלוגה קרבית רגילה (לא צוות או סיירת). בשנים הראשונות אחרי השחרור, היה לנו גרעין של המחלקה שהיה בקשר הדוק. עם השנים זה הלך ופחת אבל תמיד היו שניים שלושה שנשארתי איתם בקשר. לפני שנה וחצי היה לנו מפגש מחזור לרגל 30 שנה לגיוס וקשרים נוצרו מחדש. מחר אני נפגש לעל האש עם חמישה מהם ועם המשפחות.

      הגב
    • D! כאן ועכשיו

      20 שנה אחרי יש גרעין מאד מגובש.
      לא יודע אם זה עוזר לך.

      הגב
    • אסף the kop

      אצלי מדובר באותו הצוות בסדיר ובמילואים.
      איתרע מזלנו ולא נרשמו אצלנו נפגעים.
      היינו חברים טובים בכל התקופה. אני הפסקתי מילואים בגיל 40. חלקם נשארו איתי עד הסוף ממש, חלק נעלמו לאורך הדרך.
      היום, שמונה שנים אחרי, אין ממש קשר. חלק מזה נובע מכך שאני מהבודדים שלא גר באיזה קיבוץ, מושב, מצפה בקצה העולם שמאלה...

      הגב
    • אביאל

      השתחרתתי לפני עשור בערך, עושים מפגשים די קבועים, אם כי הם הולכים ומתמעטים וקשה יותר לקבוע כאשר נכנסים לתמונה היום משפחה ועבודה יותר קבועה ומסודרת. האמת שיש שניים שגרים בחו״ל, אז תמיד שהם מגיעים לביקור כולם מבינים שאין הזדמנות אחרת וזה יתרון נחמד.

      הגב
    • 7even

      מסקנה מהתגובות: אני הכי צעיר פה :/

      בכל מקרה מדהים לראות שאנשים שומרים ולתקשר גם כמה עשורים אחרי.
      נראה יש קשר סטטיסטי חיובי בין דרגת הקושי בשירות לבין שמירה על קשר לאחר מכן.

      הגב
      • אסף the kop

        אפשר להסתכל על זה גם אחרת...
        מתוך ארבעת החברים הכי טובים שלי , שלושה הם מתקופת היסודי והרביעי מהתיכון.

        הגב
      • אביאל

        דווקא הייתי הולך על אינטנסיביות, יש לי כמה חברים שהיו ב8200, חלק עדיין והם דיי שומרים על קשר.

        הגב
    • אמוץ כהן-פז

      החברה מהמילואים (לא מהבדיחה...)
      חלקם טרחו להפתיע אותי ביום הולדתי בניכר ועמם גם אפגש בכל פעם שאבוא ארצה (כמו הבשבוע הזה).

      הגב
    • צור שפי

      הייתי קרבי (1975-1978 סדיר ואחר כך מילואים עד 1985) וטובי חברי, עד היום הם מהתיכון ככה שאני מניח שאין כללים.

      הגב
    • תומר הוותיק

      החברים הכי טובים שלי הם מהצבא, בני צוות, פקודים וכול.
      שלט נדבר שהכרתי את אשתי בצבא.
      כבר עשרים שנה ביחד.

      הגב
  • אריאל

    שניים שהולכים איתי כמו צללים. אני הורג אותם מהזיכרון כבר שנים אבל פתאום שיר פתאום כתבה או סתם סיגריה בערב והם באים. לפעמים בא מחנק בגרון לפעמים נהנה מהזיכרון שלהם, ואני חושב מה זה להורים לחיות עם המתים יום יום. והם לא קשורים אחד מתנחל דתי ואחד אתיאיסט אחד בן 30 עם ילדים ואחד גולש בן 20 אחד בסכין ואחד בקליעים אבל כשאחד בא הוא מביא איתו את השני אז אצלי הם חברים. יום אחד בשנה אני נותן להם להישאר. גם זה לא קל.

    הגב
  • austaldo

    אני רק מאחל לך שזהו, וכמו השנה ככה יהיה בכל שנה, ולעולם לא יהיה לך יותר על מי לכתוב בהקשר הזה

    הגב
  • פרלה

    מרגש מאד.
    גם אצלנו יש חבר לצוות שהחלקה בה נקבר משמרת חלק מהקשר.
    החבר האחר נמצא בקנדה כבר מלא שנים ולכבוד ביקוריו תמיד יש מפגש (אחת לשנתיים בערך). באחד הביקורים נאספהו כולל משפחות וזו היתה התמונה הכי ישראלית שאני מכיר.
    גם קבוצת הווטסאפ עושה חלק מהעבודה.
    בכל מקרה המפגשים הם תמיד מאד משפחתיים במובן הטוב של המילה. ראינו אחד את השני באופן הכי חשוף שיש. ברגעי תהילה וברגעים של שפל.
    מכירים כל ניואנס ומחוות גוף והרמת גבה וצליל הקול.
    גם 25 שנים אחרי השחרור אלו האנשים שאוכל להיעזר בהם בלי צורך לתת הסבר וזו תמיד אהבה שאינה תלויה בדבר.
    אהבה מקודשת בים של זיעה ודם. וכתפיים שחלקו איתך אלונקות ושעות שינה גזולות ופת של לחם משותפת ודמעות על אהבות נכזבות וחיבוקים מכל הסוגים (כולל ערימות אחד על השני כדי להתחמם יחד במדבר).
    מי שלא שירת בצוות כזה, של 3 שנים רצוף, לא יבין ומי שמכיר את זה ייזכר בדקה באלף חוויות משותפות.

    הגב
    • 7even

      ואוו.
      מטורף

      הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *