היומיים הפסקה האלו בין חצאי הגמרים האיזוריים לתחילת הגמרים ביום ראשון (רק בהגיון העקום של הליגה גולדן סטייט ויוסטון סיימו לשחק יום לפני בוסטון ומתחילים לשחק יום אחרי גמר המזרח) הם הזדמנות טובה לסכם מה היה לנו עד עכשיו ולהסתכל קדימה. מכיוון שאני עצלן, נעשה את זה בנקודות:

1. נתחיל במצב ה-NBA באופן כללי. קשה להגיד שהפלייאוף עד עכשיו היה מדהים, אבל בהשוואה לשנה שעברה הוא מהווה שיפור ניכר. במערב לא היה כל חדש ולא רק שקיבלנו את שתי הקבוצות שציפינו לראות שם מתחילת העונה, הן עשו את זה בקלות רבה ובלי יותר מדי מתח. גם בסדרות שבהן הן לא נכחו, לא היה עניין מדהים. אפילו אפסט כמו זה של ניו אורלינס על פורטלנד היה בסוויפ. קצת אוקלהומה סטייט-יוטה וזהו.

במזרח, לעומת זאת, קיבלנו שתי סדרות סיבוב ראשון אדירות שהלכו לשבעה משחקים ולמרות שהסדרה של פילי נגד בוסטון נגמרה בחמישה משחקים, כמעט כל אחד מהם הלך עד הדקה האחרונה ובקלות זאת היתה יכולה להיות סדרה של שבעה משחקים.

2. מעבר לכל שאלת המתח והעניין בפלייאוף עד עכשיו, ה-NBA מציג העונה סטאר-פאוור אדיר. הקפיצה שעשו השנה סימונס ואמביד, יאניס ואנתוני דיוויס, מיטשל וטייטום, יחד עם הכוכבים הותיקים – לברון, סטף, דוראנט, הארדן וכריס פול – הופכת את הליגה הזאת לאחת האיכותיות אי פעם. וכל זה בלי מלא כוכבים פצועים – קיירי, בוגי קאזינס, קוואי לאונרד, פרוזינגס ועוד רבים וטובים.

דיברתי על זה כבר לפני כמה חודשים, איך ה-NFL בנסיגה בעוד ה-NBA צובר תאוצה ואפשר לראות את המגמה הזאת ממשיכה גם בפלייאוף הזה. אולי הדוגמא הכי טובה לדרך שבה ה-NBA הופכת לליגת הספורט הכי טובה בעולם היא פרשיית טרי רוז’ייר-דרו בלדסו. בתחילת הסדרה של בוסטון עם מילווקי, נשאל רוז’ייר על אריק בלדסו, הגארד של הבאקס וטעה בשם שלו כשקרא לו דרו בלדסו, קוורטרבק עבר של הניו אינגלנד פטריוטס (האיש שטום בריידי החליף, למי שלא מכיר). בלדסו, בתגובה טען שהוא לא יודע מי זה רוז’ייר. עד כאן, טראש טוק סטנדרטי בין יריבים שברוב המקרים לא הופך לשום דבר מעבר לזה.

לא ב-NBA של היום. זה התחיל מסרטון של דרו בלדסו שהוקרן בגארדן באחד המשחקים, המשיך ברוז’ייר מגיע למשחק מס’ 1 נגד פילי עם חולצה של בלדסו, אחר כך הגיעו חולצות של “scary terry” והסיום (לפחות בינתיים) היה במשחק חמש מול פילי שבו דרו בלדסו בעצמו לקח מטוס מהכרם שלו בוושינגטון והגיע למשחק, כשבמהלכו הוא גם לבש חולצה של רוז’ייר וגם בא למסיבת עיתונאים שאחרי המשחק. אם תרצו, התגלגלות העניינים הזאת, בין מסיבת עיתונאים קטנה ולא חשובה עד לעשרות מוצרי מרצ’נדייז וזה ששחקן מה-NFL בעצם מקדם את ליגת הכדורסל מאפיינת את היכולת של הליגה היום לייצר עניין בכמויות גם מעבר לכדורסל נטו. מפלצת יחסי ציבור.

3. נדבר גם כדורסל? נדבר. נתחיל במערב. כמו שציינתי, שום הפתעה פה, שתי הקבוצות הכי טובות במערב וגם בליגה הולכות לשחק בגמר “האמיתי”. במהלך העונה היתה הרגשה מסוימת שגולדן סטייט מקרטעת ולא ממוקדת. זה לא היה רק הפציעות, במיוחד זו של קארי, אלא גם ההרגשה שהראש שלהם לא בדיוק פה. שאין להם את אותה מוטיבציה אחרי הזכיה של שנה שעברה. דוראנט השיג את הטבעת הנכספת, חרפת ה3-1 נמחקה ועכשיו אפשר לנוח בעונה הסדירה כי ממילא בפלייאוף אנחנו יכולים להעלות הילוך ולנצח כל אחד.

מעבר להכל, ההרגשה היתה שבלי סטף, המשחק השוטף של הווריירס, זה של התנועה הבלתי פוסקת, קצת נתקע והם הפכו להיות קבוצה “סטנדרטית” שנותנת לכוכב הראשי שלה את הכדור ושינצח את המשחק. דוראנט כל כך טוב והכלים שסביבו מספיק טובים, כדי שזה באמת יעבוד רוב הזמן, כולל בסיבוב הראשון כשסטף לא היה. אבל מרגע שקארי חזר (ואפילו לפני כן, כבר במשחק מס’ 1 מול ניו אורלינס) אלו הגולדן סטייט שאנחנו מכירים ולהמר נגדם מצריך לא מעט אומץ. יש רק דבר אחד עיקרי שנדמה שעשוי לעמוד להם בדרך לאליפות שלישית בארבע שנים וזה חוסר היכולת שלהם לשחק באותה אינטנסיביות במשך ארבעה רבעים. למעשה, גולדן סטייט כל כך רגילה לכך שהיא מסוגלת לגמור משחק עם רבע אחד מושלם (באמת, תופעה מדהימה) שלא בטוח האם היא מסוגלת לשמור על המתח החיובי במשך משחק שלם, סדרה שלמה. אפילו מול ניו אורלינס, נניח במשחק 4, ראינו אותה דורסת ברבע הראשון ואז חצי נחה על המגרש במשך עוד שלושה רבעים. מול יוסטון, לא בטוח כמה זה יעבוד.

4. ועכשיו יוסטון. אישית, אני מאוד לא אוהב את הדרך שבה יוסטון משחקים. הם לא כיפיים בעיניי לצפיה. הרבה יותר מדי אחד על אחד, פחות מדי תנועה. אין לי בעיה עם לזרוק הרבה שלשות, כולם עושים את זה היום, יש לי בעיה כשזה אינדבידואלי מאוד. אבל, לא לוקחים אליפויות עם יופי והפלייאוף הזה יהיה המבחן האולטימטיבי ליכולת של השיטה של יוסטון. יש כמה דברים שעשויים להוות בעיה, מעבר לעובדה הפשוטה שבצד השני מתייצבת אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה.

הבעיה הראשונה היא שג’יימס הארדן בפלייאוף הוא לא אותו הארדן של העונה הסדירה. יש אנשים שידברו על מנטליות והחנקות, אני אוהב להישאר בקטע המקצועי – השיטה של הארדן מבוססת על חסימה, חילוף ואז צעד אחורה לשלשה או חדירה לתוך הסל. העסק הזה עובד טוב בעונה הסדירה, בפלייאוף שם ההגנות הרבה יותר ממוקדות, זה עובד הרבה פחות. אני זוכר שראיתי את יוסטון משחקת בבוסטון בעונה הסדירה, בחצי הראשון הארדן עשה כל מה שהוא רוצה והם פתחו יתרון של 20 נקודות, בחצי השני בוסטון שמו, כמו שהם יודעים, את הפוש ההגנתי ופתאום כלום לא עבד, בוסטון עשו קאמבק ובסוף גם ניצחו.

בדיוק בגלל זה הביאו העונה ביוסטון את כריס פול. כמו שראינו מול יוטה, כשהארדן לא ממש תיפקד, כריס פול לקח פיקוד והפך למוציא לפועל העיקרי. זה טוב ליוסטון אבל גם רע להם. זה טוב כי יש להם מוציא לפועל שני, אחד עם המון ניסיון שגם משחק עם צ’יפ עצום על הכתף. אבל זה רע כי כדי שהקבוצה הזאת תנצח היא חייבת את הארדן בשיאו. ובלי הכדור ביד זה קשה לו. בעיה נוספת של יוסטון, להערכתי, נמצאת על הקווים. אני מאוד מחבב את ד’אנתוני והוא מאמן שיירשם בספרי ההיסטוריה על הפילוסופיות ההתקפיות שהוא הכניס לליגה. אבל, אם יש משהו שנדמה לי שהוא לא מסוגל לעשות ברמה מספקת לפי ניסיון העבר, זה לעשות את ההתאמות כדי להתגבר על מה שהמאמן ממול זורק לו. בפלייאוף שבו ראינו עד כמה האימפקט של מאמן טוב שיודע לעשות התאמות ספציפיות לקבוצה ממול (כן, אני מדבר על סטיבנס כמובן), זה עשוי להיות שובר השיוויון בין השתיים.

לסיכום – גולדן סטייט ב-6

5. נעבור לצד המזרחי. נתחיל כמובן בבוסטון שלי. נחשון סיכם מצוין כל מה שיש לומר לגבי הקבוצה הזאת שנדמה שכל משחק עושה את הבלתי אפשרי. זה שאין היווארד או קיירי כולם יודעים. אבל רוקי שקולע מעל 20 נקודות בשבעה משחקי פלייאוף רצופים (שני רק לקארים בהיסטוריה, עוד כשקראו לו לו אלסינדור), ג’יילן בראון מגיע פצוע ועדיין משדרג את המשחק שלו, לא רק משנה שעברה אלא גם בין העונה הסדירה לפלייאוף, מרכוס סמארט אולי תורם מעט התקפית אבל ההגנה שלו שווה את זה, ביינס שפתאום הופך לקלע שלשות (בכל הקריירה שלו הוא זרק 32 שלשות, בסדרה הזאת בלבד הוא זרק 16!), מרכוס מוריס, האיש שלא ראה זריקה שלא אהב, מצליח לתרום התקפית, טרי רוזייר הופך מרכז רביעי שמעולם לא פתח בחמישיה עד אמצע העונה הזאת לרכז פותח מוביל. באמת שאין גבול לדברים שבוסטון עשו בפלייאוף (ובעונה) הזאת ועדיין הם מצליחים להפתיע אותנו.

הסדרה עם פילדלפיה היתה תענוג מאוד גדול לאוהד סלטיקס כמוני. אחרי שפמפמו לנו חצי עונה את ה”תהליך” וכל הרעש מסביב לסימונס כרוקי השנה (ובצדק, כן?) באה בוסטון והראתה שאתה לא יכול לדלג על שלבים. להרגשתי, המאמן של פילדלפיה לא היה מספיק טוב כדי להתמודד עם הדברים שסטיבנס זרק לו ונפל באותן מלכודות שוב ושוב. עם עוד שפשוף של הצמד המוביל של פילי ועם החזרה של קיירי והייוארד (ובשאיפה, מעבר של לברון למערב) זאת התחלתה (או יותר נכון – חזרתה) של יריבות מופלאה.

6. אתם קולטים שיום אחד עשוי להיות תלוי בתקרת הגארדן גם מספר 00 וגם מספר 0? איזה גאון דני איינג’

7. אני חושב שהדבר המרכזי שמוביל את בוסטון, מעבר ליכולת של סטיבנס לתכנן תרגילי טיים אאוט מופלאים ומעבר להתאמות שהוא עושה בהתאם ליריבה ולמאצ’אפ, זה העובדה שבוסטון משחקת עם שיטת משחק ברורה שזה בכלל לא משנה מי נכנס אליה. היה לך את קיירי שהוא אחד ממובילי הכדור הכי טובים בליגה וגם קלע שלשות מצוין, אז ברגע שהוא נפצע נכנס רוז’ייר במקומו ומשחק בדיוק אותו הדבר. גורדון היווארד היה אמור להיות שחקן הכנף המוביל, הוא נפצע – אז בראון וגם טייטום עושים בדיוק את מה שהוא עושה. וברגע שהם על הספסל אז יכנס לארקין וישחק כמו רוז’יר או יכנס אוז’ולה וישחק כמו טייטום. יעמוד בפינה ויצלוף שלשות.

הביטחון שסטיבנס נותן לשחקנים והשיטה הקבועה והברורה שהוא משחק איתה הופכים את בוסטון לאחת הקבוצות שהכי קשה לפצח, לא משנה מי משחק אצלה. ביל סימונס באחד הפודקאסטים שלו השבוע ציין שהקבוצה הזאת מזכירה לו מאוד את הפטריוטס של 2001. קבוצה עם הגנה חזקה, עם מחליף רוקי בק”ב שאיכשהו הצליחה לקחת אליפות נגד כל הסיכויים פשוט כי היא שיחקה תמיד את המשחק שלה. הבעיה של הסלטיקס – בניגוד לפוטבול, בכדורסל (טוב, חוץ מבמדינה מסוימת קטנה במזרח התיכון) אי אפשר לקחת אליפות עם משחק אחד. ובכדורסל, כשיש סדרה, בסוף נגמרות ההפתעות. בסוף יש גבול להתאמות שאפשר לעשות. בסוף, יש גבול לפער הכשרון שאפשר להתעלות מעליו באמצעות אימון טוב.

8. וכמובן, יש גם בעיה קטנה – בצד השני עומד השחקן הגדול של דורנו.

אני הולך לחזור על משהו שצייצתי השבוע: ההרגשה שלי היא שאם לברון לוקח את הקליבלנד המוגבלת (אבל ממש מוגבלת) הזאת לגמר, אפילו אם יחטוף שם סוויפ, אז הפלייאוף הזה יהיה קו פרשת המים שלאחריו אנשים רציניים ולא רק שדרני רדיו מעוררי פרובוקציות ידברו על לברון כעל שחקן שלא נופל מאף אחד בהיסטוריה.

אני רוצה להדגיש נקודה לפני שאתם מתנפלים עליי – אני לא טוען שלברון טוב או שווה לג’ורדן. אני גם לא טוען שאם הוא יקח את קליבלנד לגמר אז יהיה אפשר לשים אותו שם. אבל אני כן חושב שהפלייאוף הזה ממצב אותו ציבורית במקום אחר מאיפה שהוא היה עד אליו. אפילו יותר מהפלייאוף שבו הוא לקח אליפות על קבוצה שניצחה 73 משחקים בעונה אחרי פיגור 3-1.

במשך שנים ההרגשה לגבי לברון היתה שהוא שחקן גדול, ענק, אבל הגדולה שלו היא יותר ביציבות (האיש כבר 15 שנה מוביל את הקבוצה שלו בנקודות ואסיסטים, זה מטורף) אבל כשמשווים את הפיק של שני השחקנים, הוא לא עומד באותה שורה עם מייקל. בנוסף, היו ללברון לא מעט נפילות פלייאוף. בעוד מייקל מעולם לא הפסיד סדרת גמר, הרי שלברון הפסיד כבר חמש כאלו, היו סדרות שבהן ההרגשה היתה שהוא קצת מנותק כשדברים לא הלכו, הוא הפסיד סדרת גמר לדאלאס שבו הוא היה פייבוריט כבד וכו וכו. צריך לזכור – גם לג’ורדן היו נפילות פלייאוף. גם הוא שלח את המאמן שלו הביתה. גם על ג’ורדן היו כאלו שאמרו שהוא אינדבידואלי מדי – רק שבמקרה של ג’ורדן כל אלו קרו בשנים הראשונות של הקריירה. וכשאתה מסיים את הקריירה עם שש אליפויות רצופות (הקאמבק בוושינגטון לא באמת קרה, כן?) אז כל מה שקרה קודם פשוט נמחק לך. זה טיבו של נרטיב.

9. העניין הוא שנרטיב הוא משהו שקשה מאוד לשלוט בו. ואם יש משהו שראיתי מהפלייאוף הזה הרי זה שהנרטיב לגבי לברון משתנה. במשך שנים היה וויב שלילי נגדו, מוצדק או לא – זה לא ממש משנה. הוא עיצבן מלא אנשים עם “ההכרזה” על המעבר למיאמי ובכלל עם זה שהוא חבר לכוכבים אחרים כדי לקחת אליפות (כאילו שזה לא מה שכל אחד אחר בליגה היה עושה אם הוא היה מוקף באוסף חדלי האישים שהיו סביב לברון בקליבלנד), הוא הרגיז אנשים כשהוא דאג לחברים שלו לחוזים בקבוצה. שפת הגוף שלו מעצבנת, הרצון שלו לדאוג כל הזמן למורשת שלו (תחשבו שמגיל 17 אומרים לכם שאתם הולכים להיות הכי גדולים בהיסטוריה, מה זה היה עושה לכם), העובדה שהוא מנהל בפועל את הקבוצה שלו. האסטטיקה של המשחק שלו. כל אלו דברים שעם הזמן גרמו לכך שללברון תמיד הוצמדה קונטציה שלילית.

אבל עכשיו זה משתנה, פשוט בגלל הכדורסל. אחרי 15 עונות בליגה, עם קבוצה שמורכבת מקווין לאב ואוסף של כל מיני חבר’ה מהרחוב, עם מאמן לא מוכשר במיוחד, אחרי עונה גרועה במיוחד (לקבוצה, לא לו), האיש נותן הצגות כל כך אדירות בפלייאוף הזה שכבר אי אפשר שלא לבצע את ההשוואה. משחקי 45 נקודות, באזר ביטרס מדהימים כשהאחרון שבהם בכזאת רמת קושי שזה לא נתפס, ופשוט סחיבה של קבוצה לגמרי על הגב. האיש שם סוויפ למדורגת אחת באיזור שלו ורוב הזמן זה לא היה קרוב בכלל. וזה אחרי עונה שבה הוא שיחק הכי הרבה דקות בליגה ואת כל 82 המשחקים!

יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שבוסטון בכלל ידיחו אותו (הלוואי) כשהוא נותן תצוגות גרועות ואז כל השיח ישתתק. אבל אם לברון יעשה את מה שהוא יודע הרי שמרגיש לי שעוד עשר שנים נסתכל על הפלייאוף הזה ונגיד – פה לברון מיצב את עצמו בקומה הכי גבוהה של הפנתיאון.

ההימור שלי – קליבלנד בשבעה משחקים.

עד הקצה