סיכום שנה (פוסט שבוע 17)

זהו, חלפה לה עוד עונה. לא העונה הכי מרתקת שאני זוכר בליגה ובטח לא הכי איכותית שהיתה פה מבחינת פוטבול נטו, אבל סך הכל עונה לא רעה. כמובטח, במקום לדבר על המחזור האחרון, שהיה די משעמם ובסופו של דבר חסר הפתעות, נסכם את השנה שהיתה. במקום להגרר לבחירות הצפויות של השנה (אם אתם מתעקשים – בריידי MVP, מייקל ויק שחקן ההתקפה, טרוי פולומאלו שחקן ההגנה, לה-גארט בלאונט רוקי ההתקפה ודווין מקורתי רוקי ההגנה), אז הנה עשרת התופעות שעשו את השנה מבחינתי – לטובה ולרעה:

הליגה נכנסת בפגיעות הראש: המגמה הזאת קיימת כבר כמה שנים אבל השנה היא בלא ספק צברה תאוצה עצומה כשהליגה החליטה, כמה שבועות בתוך העונה, שמעכשיו כניסות מסוכנות יוענשו לא רק בקנסות אלא גם בהרחקות ממשחקים ועוד בתחילתה נתנה הוראות ברורות לשופטים שכל דבר שנראה כמו עבירה חייב להוביל לזריקת פלאג, אפילו אם יש ספק. בפועל, עוד לא ראינו הרחקה כזאת אבל את ההשפעה על המשחק רואים גם רואים. שופטים זורקים הרבה יותר פנלטיז על פגיעות גבוליות בשחקנים, במיוחד בק"בים (וראויה לציון השריקה על עבירה כביכול של סו על ג'יי קאטלר שלא היתה ולא נבראה אבל עלתה לדטרויט במשחק), וגם המגנים עצמם נזהרים הרבה יותר מה שנראה מוביל להצלחה גדולה יותר של הק"בים בבריחה ממגנים. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שעוד לא ראינו את המילה האחרונה בנושא ויש סיכוי טוב שכבר בפלייאוף הקרוב נראה את החוקים החדשים משפיעים בצורה דרמטית.

הקאמבק של מייקל ויק: בניגוד להרבה אחרים, אני לא חושב שאנדי ריד הוא "פוקסיונר" שקווין קולב נפצע והוא נאלץ לפתוח עם מייקל ויק – כבר במשחק הראשון ראינו את ויק עולה להרבה סנאפים ומכיוון שקולב מתאים הרבה פחות לשיטה של ריד, הסיכויים שקולב היה מסופסל ממילא תוך מספר מחזורים הם די גדולים. בכל מקרה, מה שקיבלנו נראה כמו המייקל ויק שאטלנטה דמיינו בזמנו כשהחתימו אותו על חוזה עתק – שחקן שמסוגל להרוג את הקבוצה היריבה גם באמצעות הרגליים וגם באמצעות זרוע התותח שלו, ושמשתמש בכלים שיש לו בצורה מושלמת. אני מודה, אני עוד לא "מכור" על המייקל ויק החדש – כמו שראינו בשבוע האחרון מול מינסוטה, הגנה טובה יכולה לתסכל אותו בקלות, וגם נושא הפציעות יכול להפוך לאישיו בקלות – אבל כל זה לא ישנה את העובדה שויק מתאים כמו כפפה ליד להתקפה ולכלים שיש בפילדלפיה, ושלפרקים – כמו במשחק מול הרדסקינס ובקאמבק המטורף מול הג'איינטס – מייקל ויק נראה כמו השחקן הטוב בליגה, ולבטח הדבר הכי מלהיב שנראה בה זה שנים. גם אל תתפלאו אם ההצלחה שלו השנה תוביל ישירות לכניסה של ק"בים נוספים מהמודל הזה לליגה בשנים הקרובות – אפקט שנוכל לבדוק כבר בדראפט הקרוב עם קאם ניוטון מאובורן.

קרקס המדולנד: אם הבלאגן של היאנקיז בשנות השמונים היה גן חיות, אז מה שהלך השנה אצל הג'טס כבר גבל בקרקס. מה לא היה לנו שם? זה התחיל עם הצילומים של "הארד נוקס" במחנה האימונים של הקבוצה, מה שהפך את ראיין לכוכב על (ואת טוני דאנג'י, שוב, למטיף צדקן), המשיך בתלונות על הטרדה מינית של כתבת, הכשלה של מאמן (!) על שחקן יריב שהתבררה כטקטיקה קבוצתית, מסיבות עיתונאים שבהן ראיין מגיע מחופש לאחיו או סתם משווה את אשתו לג'יזל, ונגמר (בינתיים) בוידאו פטיש רגליים של אותה אישה (וכנראה שבקריינותו).  ייאמר לזכותו של ראיין שבדרך כלל הוא מגבה את הפה הגדול שלו במעשים, וכאחד שמאס בגישת ה"עסקים בלבד" של הליגה אני מוצא את ראיין משב רוח רענן בין אנשים ששוכחים שמדובר קודם כל בבידור ולוקחים את העסק לפעמים טיפה יותר מדי ברצינות. אבל מצד שני חייבים גם לשאול, האם כל הבלאגן הזה הוא משהו שהשחקנים מסוגלים להתעלם ממנו ברגע שמגיע המשחק או שבסופו של דבר הרעש שראיין מייצר הוא לא הסחת דעת קצת יותר מדי גדולה.

הקריסה של דאלאס ו-וושינגטון: זאת היתה אמורה להיות השנה של הקאוביוז והרד סקינס. הראשונה תארח את הסופרבול והציגה קבוצה מלאה בכלים בעוד השניה ויתרה על הניסויים בעמדות החשובות והביאה מאמן מנוסה עם קבלות וק"ב מנוסה לא פחות. אבל במקום הצלחה קיבלנו קטסטרופה לא קטנה והוכחה נוספת שבעלים עם הרבה כסף זה לאו דווקא מתכון להצלחה אלא הרבה פעמים דווקא כזה שיביא לך רק צרות כי בעלים עם דיעה זה הדבר הכי רע שיש לקבוצה. בפעם המי יודע כמה הצליחו ג'ונס וסניידר להוכיח שהם הגרסה המודרנית למידאס – רק הפוך. כל דבר שהם נוגעים הופך לבוץ.

שובן של הקבוצות הקטנות-גדולות: אחרי שנים מחוץ לטופ של הליגה, קיבלנו חזרה השנה לחיק העמים את טמפה ביי וקנזס סיטי (ובמידה, גם את הריידרס) כששתי הקבוצות הללו מצליחות להתחרות ראש בראש עם הטובות ביותר ואלמלא חוסר מזל מסוים היינו רואים את שתיהן בפלייאוף ולא רק את האחרונה. במקרה של טמפה, מדובר בקבוצה הצעירה בליגה, עם לא פחות מעשרה רוקים פותחים, עם מאמן צעיר בשנתו השניה (איזה הבדל ממאמן צעיר בעונה שניה שכבר לא מאמן בקולורדו, הא?) והיא שיחקה בבית הקשה אולי ב-NFC – ועדיין הצליחה להוציא 10 ניצחונות ולפספס את הפלייאוף על חודו של שובר שיוויון. אז אולי אכזבה יש בטמפה אבל גם תקווה גדולה לשנים הקרובות. אצל קנזס, התוצאה חיובית יותר ואחרי שנות שליטה של סן דייגו הם חזרו לראשות הבית באמצעות שילוב יפה מאוד של שחקנים צעירים וותיקים – שילוב שעבד יפה גם בעמדת המאמן כשהיילי הצעיר נעזר במתאמים מנוסים כמו צ'רלי וויז ורומיאו קורנל שחזרו למקום שבו הם מרגישים הכי בטוחים. בהנחה שמאט קאסל ימשיך את מגמת ההתקדמות שלו השנה, הרי שגם בקנזס אין סיבה להניח שמדובר בהצלחה מקרית.

תהיה או לא תהיה שביתה? כמו פיל גדול שנמצא בתוך החדר אבל כולם מתעלמים ממנו, כך גם סיום הסכם השכר בין הליגה לשחקנים עומד להתפוצץ בפגרה הקרובה ולאף אחד אין מושג איך הוא ייגמר. כבר העונה ראינו איך קבוצות מושפעות מהשביתה העתידית, אם תקרה, כשקבוצה כמו קרולינה פחות או יותר סגרה את הבאסטה כבר בתחילת העונה ולא עשתה שום מאמץ להביא שחקנים יקרים בכדי להקל על תשלומי השכר בשנת הלוק-דאון, כשאת האימפקט האמיתי אנחנו נראה בדראפט הקרוב ובשוק השחקנים החופשיים כשקבוצות יפחדו להתחייב לחוזים ארוכים כל עוד לא ייחתם הסכם חדש. ההגיון אומר שרק מטומטמים יילכו לשביתה עם תרנגולת כזאת שמטילה ביצי זהב, אבל הגיון לא תמיד משחק תפקיד במקרים כאלו.

ק"בים שולטים: שימו לב לק"בים שישחקו בפלייאוף הקרוב: בריידי, מאנינג, ביג בן, פלאקו, קאטלר, בריס, ויק, מאט ראיין, אהרון רוג'רס, מאט קאסל וצ'רלי וויטהארטס. טוב, האחרון לא ממש רציני אבל אם נסתכל על 12 הקבוצות בפלייאוף, היחידות שלא מציגות ק"ב מהעילית של הליגה הן הג'טס (אם כי סאנצ'ז הוא כוח עולה שיש להתחשב בו) וסיאטל (שלא ממש היתה צריכה להיות בפלייאוף). עם השינויים שהליגה עוברת יותר ויותר לטובת המסירה, די ברור שבשביל להצליח בה אתה חייב מוסר מהדרגה העליונה. דרך אגב, מבין 12 הק"בים בפלייאוף, רק ארבעה – בריידי, בריס, קאסל והאסלבק – לא נבחרו בסיבוב הראשון של הדראפט. למקרה שתהיתם האם כדאי לבזבז בחירת דראפט ראשונה על ק"ב, אתם יודעים.

אבל סייפטיז שולטים לא פחות: טוב, הייתי חייב אייטם אחד על ההצלחה של פיטסבורג ובולטימור השנה, ועד כמה שאנחנו אוהבים לייחס הצלחה מהסוג הזה לק"בים, הרי שבשתי הקבוצות הללו צריך להסתכל דווקא על הצד השני של הכדור כדי למצוא את הסיבה האמיתית. ואין שני שחקנים שהיו הלב והנשמה של משחק ההגנה שלהם השנה יותר מאשר אד ריד בבולטימור וטרוי פולומאלו בפיטסבורג, שמובילים את טבלת הליגה באינטרספשנס (כשריד עושה זה בעשרה משחקים בלבד, כמעט חטיפה למשחק) ובמו ידיהם מביאים את הקבוצות שלהם ל-12 ניצחונות.

כשלון המאמנים: אולי זה רק עניין מחזורי אבל שימו לב כמה מאמנים הלכו או יילכו הביתה: ג'וש מקדניאלס בדנבר, פיליפס בדאלאס, ג'ון פוקס בקרולינה, אריק מאנג'יני בקליבלנד, טום קייבל באוקלנד, צ'ילדרס במינסוטה, סינגלטרי בניינרס – ועוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא של פישר בטנסי, דל ריו בג'קסונוויל ומרווין לואיס בסינסינטי. סך הכל אנחנו עשויים לקבל מצב שלא פחות משליש מהמאמנים בליגה הולכים הביתה – מצב כמעט חסר תקדים, לדעתי.

הפטריוטס ממציאים את עצמם מחדש: בכוונה השארתי את האייטם הזה לסוף, אם אתם שונאי פטריוטס אתם מוזמנים לדלג עליו. אומרים על אתלטים גדולים שהם יודעים איך לשנות את המשחק שלהם כדי להתאים ליכולות הפיזיות המשתנות שלהם – מייקל ג'ורדן הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך. מסתבר שזה נכון גם לגבי מאמנים. בתחילת העונה טענתי שעל מנת שהפטריוטס יצליחו, ביליצ'ק יהיה חייב לזנוח את טקטיקת ההתקפה שבה הוא דבק מאז עונת ה-16-0 של 2007 ולהמציא את עצמו מחדש. ביליצ'ק עשה את בדיוק את זה, אבל תהליך השינוי התחיל עוד קודם כשביליצ'ק נפטר בהגנה מכל השרידים הישנים והאיטיים ובנה אותה מחדש עם קורנרים וליינבקרים מהירים וחזקים. אחרי ההפסד נגד הג'טס במחזור השני ביליצ'ק גם עשה את השינוי הנחוץ בהתקפה כשנפטר מרנדי מוס (איפה הוא נעלם, דרך אגב?) ומלורנס מארוני וחזר לדברים שעבדו לפטריוטס מצוין בשנות האליפות – התקפה קצרה, מתוחכמת, שמחליפה הרכבים תכופות ומשחקת על החולשה של היריב, כמו גם מצליחה להחזיק בכדור זמן רב ולא לאפשר להתקפה היריבה לבלות יותר מדי זמן על המגרש.

כל זה לא היה עובד כמובן, אם לא היה לו את טום בריידי בעונת MVP, ולטעמי – גם העונה הכי טובה שלו, אפילו טובה יותר מעונת השיא של 2007. בריידי נראה בתחילת השנה לא מאופס ולא ממש במשחק אבל איפשהו לאורך הדרך (אולי החזרה של דיון בראנץ' עשתה לו את זה) הוא גילה את הלהט מחדש – ומאז הוא טוב ברמות היסטוריות ממש. 36 ט"ד לעומת 4 (או במילים – ארבע!) אינטרספשנס בלבד, רייטינג מעל מאה, למרות משחקים בסופות שלגים, הצליחו לקחת את הפטריוטס למאזן הטוב בליגה, למרות הגנה לא מהמצטיינות בה.  עכשיו, כשבריידי ירוויח את ה-MVP השני שלו ויישתווה לאליל נעוריו, ג'ו מונטנה, תישאר לו עוד משימה אחת בדיוק כדי שההשוואה תהיה מושלמת – טבעת רביעית.

עוד כמה סיפורים שלא הצליחו להכנס מפאת קוצר המקום – ה-NFC מערב המזעזע, סן דייגו מגלה שלפעמים להתחיל לשחק בנובמבר זה לא מספיק, דנבר מגלה שמאמן מגולמן זה לא טוב לעסקים, פייטון מאנינג ואהרון רוג'רס לוקחים את הקבוצות שלהם על הכתפיים לפלייאוף וה-NFC דרום עושה קפיצת מדרגה. הא, כן, היתה גם עונת הפרישה של ברט פארב, אבל באמת למישהו כבר אכפת?

חופי שוויצריה (או: כולם היו בני חוץ מפדרר) פורסם 26 ינואר
10 תקוות ל-2011