שיר סיום

מחשבות לא קוהרנטיות לסיום התואר

מזמן לא כתבתי על משהו שהוא לא פוטבול וממש מזמן לא כתבתי על משהו שהוא לא ספורט אז נראה לי שעכשיו זאת הזדמנות טובה. השבוע קרה משהו שחיכיתי לו כבר תקופה די ארוכה – בשעה טובה, אני יכול להצמיד לשם שלי את התואר דוקטור. אין מה לדאוג, אני לא מאלו שמתחילים לחתום על האימיליים שלהם כ"דוקטור" או אוסיף את התחילית הזאת לכרטיס האשראי שלי. אם כבר, התהליך שעברתי חידד אצלי זה עד כמה ההערכה לתואר הזה מוגזמת. בסופו של דבר שם התואר הזה נושא איתו איזה פרסטיז'ה שלא בטוח שהיא מוצדקת. הרבה פעמים מדובר בעניין של נכונות להקדיש חלק מהחיים שלך למחקר, פז"ם נטו, ולא הרבה יותר. זה לא שאין חוקרים מבריקים או מחקרים פורצי דרך, אבל רובם של המחקרים והחוקרים באקדמיה הם לא כאלו וגם מחוצה לה יש אנשים מבריקים לא פחות. אל תתרשמו משם התואר הזה. אני בטוח לא מתרשם.

צריך לומר, מבחינתי סיום התואר היה סוג של אנטי קליימקס מאוד רציני. לא יודע לגביכם, אבל אני זוכר את השחרור מהצבא כמשהו שערגתי לו במשך שלוש שנים ואז כשהוא הגיע פשוט יצאתי מהמיטה שבה שכבתי במשך בערך כל חופשת השחרור שלי, נסעתי לבקו"ם, עברתי קצת בירוקרטיה צהלית ואז חזרתי הביתה למיטה ובהיתי מסביב – זהו? לזה חיכיתי שלוש שנים שלמות? איפה החצוצרות והתזמורות והחיים החדשים שלי?

גם במקרה של התזה, המצב היה דומה – רק שהאנטי-קליימטיות נמרחה על פני חודשים. את עבודת התזה שלי הגשתי איפשהו בחודש מרץ הקודם והיא כללה את התהליך הדרמטי של לחיצה על כפתור ה"שלח" באימייל שלאחריו עברתי לרגע הלא פחות מרגש של הכנת ארוחת צהריים לילדים. וזה היה החלק המעניין של תהליך האישור, אחר כך הגיע הקטע הבירוקרטי. היה צריך לדבר עם המזכירה באוניברסיטה פעם בשבוע כדי לוודא שהיא קיבלה את התזה ושלחה אותה לאישור הועדה וקיבלה את רשימת הבוחנים ואז אישור של ועדה והתזה נשלחת לבוחנים ולאחד הבוחנים יש הערות ואז תהליך של תיקונים ושוב חזרה לבוחן ואחרי שהוא מאשר עוד ועדה ובסוף עוד ועדה אחת אחרונה. ובסוף בסוף אחרי שמונה או תשעה חודשים אתה מקבל באמצע סתם יום עבודה – כי הרי אתה כבר עובד חצי שנה ולמי בכלל אכפת מהתואר הזה כבר – אימייל לקוני ממזכירת הסטודנטים שמזל טוב – אתה דוקטור.

אנטי קליימקס, כבר אמרתי?

***

אני חושב שחוסר הרלוונטיות של התואר הזה לחיים שלי כרגע דווקא מחזקים אצלי את התחושה הבאמת חשובה לגבי התואר הזה. שלא התואר עצמו הוא מה שחשוב, אלא הדרך שמובילה אליו.

אני לא יכול להגיד שכל החיים שלי חלמתי להיות דוקטור. למעשה, כשהתחלתי את התואר השני שלי, שבע שנים אחרי שסיימתי את הראשון, זה היה למטרות העשרה נטו ולא היתה לי שום כוונה לעשות תזה. אבל אם אומרים שצורך הוא אבי ההמצאה, אז במקרה שלי – העצלנות היא אם ההצלחה. אחרי שנתיים בתואר שני כבר די נמאס לי לעשות קורסים עם עבודות ומבחנים אז בחרתי לעשות תזה שתאפשר לי לעשות פחות קורסים פרונטליים. אז עשיתי תזה ומפה לשם המנחה שלי הציע לי לעשות דוקטורט וזה הסתדר מבחינת עבודה שרציתי לעזוב והמצב האישי שלי בכלל, אז הלכתי על זה. ועכשיו, כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שלתואר עצמו יש מעט מאוד משמעות. התחילית הזאת לפני השם שלי תוכל להשיג לי עוד כמה שקלים במשכורת אבל כנראה שחמש שנות ניסיון היו נותנות את אותה תוספת.

אני מניח שרבים יחשבו שהמשמעות האמיתית של התואר היא מה שאתה תורם לעולם הידע אבל לצערי זה לא המצב. איך אמר מישהו באיזה סרט שאני לא זוכר:

"לחקור, משמעותו ללמוד יותר ויותר על פחות ופחות עד שבסוף אתה יודע הכל על כלום".

אני בהחלט מרגיש ככה לגבי המחקר שלי. הוספתי כמה מאמרים לעולם ומעט ידע. ידע שיש בערך 100 אנשים בעולם שמבינים מספיק בתחום שלמחקר הזה יש בכלל משמעות בשבילם (ויש מצב שאני מפריז ויש עוד פחות). יכול להיות שבעתיד יפותחו כל מיני טיפולים (המחקר שלי הוא בתחום הפרעות קצב בלב) שיתבססו על כמה מאות מחקרים, בהם אולי אחד או שניים שלי, ואני אוכל להגיד שתרמתי משהו לעולם. גרגיר אבק של מידע. אין לי אשליות לגבי חשיבות המחקר שלי לעולם. יש חשיבות כזאת, אני מניח, אבל היא בערך כמו סיכויי הזכיה בלוטו. לא אפסית, אבל גם לא רחוק משם.

אני מניח שבשלב זה חלקכם יגידו: נו, הוא מנסה את הקטע של צניעות מזויפת. תאמינו לי – אני לא. אין לי בעיה להתגאות בדברים שאני טוב בהם. במקרה הזה אני מפוכח לגמרי לגבי חשיבות העבודה שלי. אבל אתם יודעים מה – לא הייתי משנה את הדרך שעשיתי לשניה. כי כמו שאמרתי קודם, הפיסת נייר הזאת בסוף שאומרת שעכשיו אני איזה תואר, היא חסרת משמעות אמיתית לגבי. מה שחשוב זה מה שאספתי בדרך. היו לי רגעים, סתם באמצע יום עבודה רגיל באוניברסיטה, שהייתי הולך להביא לי כוס קפה עם איזה מאפה והייתי מסתכל מסביב וקצת נאלם דום לרגע – תיראה איזה יופי, הייתי אומר לעצמי, תיראה כמה ידע יש מסביבך. כל מה שאתה צריך זה להושיט את היד ולקחת אותו.

אם יש משהו שאני מצטער על חמש השנים האלו זה שלא ניסיתי לאסוף יותר. כן לקחתי פה ושם קורסי העשרה וכן התפתחתי לתחומים חדשים אבל הייתי יכול לעשות כל כך הרבה יותר. ועדיין, כשאני מסתכל על עצמי של לפני תחילת התואר ועליי בסוף – כמות הידע שצברתי בדרך היא מדהימה. גם ידע תיאורטי וגם ידע באיך עורכים מחקר, איך קוראים מחקר, איך כותבים מחקר. וזה משהו שבמקומות עבודה אחרים, שבהם השורה התחתונה היא הדבר היחיד שבסופו של דבר חשוב – קשה מאוד להשיג.

וצריך גם להגיד – מבחינה אישית, זה היה הדבר הכי טוב לחיים שלי. כשנסעתי השבוע לאוניברסיטה בפעם האחרונה לאסוף את אישור הזכאות שלי (כי חלילה שהאוניברסיטה תקדיש שקל לשלוח לך אותו בדואר) נזכרתי בכל הפעמים שבהן הגעתי לפה למשרד שלי, שבסך הכל היה פינת עבודה קטנה בחדר גדול. והתגעגעתי. לא התגעגעתי לאקדמיה עצמה – למי שתוהה, אין לי שום כוונות להמשיך לפוסט-דוק כי מיציתי לגמרי את האקדמיה – אבל התגעגעתי לחופש שהיה לי. הייתי אדון לעצמי כמעט לגמרי. אני קובע מתי אני עובד, אני קובע את קצב העבודה ואיזה קורסים אני לוקח – אני לא תלוי באף אחד כמעט למעט המנחה שלי וגם לא צריך לעזור לאף אחד. וגם זה היה משהו מאוד מלמד. בעבודה הקודמת שלי, לפני שהתחלתי ללמוד, הייתי במקום שבו היתה לי אינטרקציה אינסופית עם אנשים. לא היו לי עשר דקות שבהן יכולתי לשבת ולעבוד בשקט בלי שמישהו יפריע לי או שאני אפריע למישהו אחר. ופתאום – ההיפך המוחלט. אתה לבד ואתה תלוי לגמרי בעצמך. לא תשקיע – לא תתקדם. וזה סוג של חוויה מאוד מיוחדת שגורמת לך ללמוד בדיוק מי אתה ומה אתה מסוגל להשיג.

***

בכלל, מתי הדרך מתחילה? במקרה שלי, כשאני חושב על זה, הדרך בכלל התחילה איפשהו בכיתה ב', כשההורים שלי החליטו שהילד סקרן ושלחו אותו פעם בשבוע לאוניברסיטת תל אביב לאיזה קורס שוחר מדע, מה שהיה כרוך בנסיעה של שעה וחצי באוטובוס לכל כיוון (וזה כשלאמא שלי יש עוד שני ילדים קטנים בבית). זה המשיך בכיתה ד', כשההורים שלי התעקשו להכניס אותי לחוג שוחר מדע בעיר למרות שלא הצלחתי לעבור את מבחן הכניסה, ולמדתי על אסטרונומיה וארכיאולוגיה ועוד מלא דברים שאני כבר לא זוכר אבל פתחו לי את המוח לדברים חדשים. זה המשיך כשההורים שלי העבירו אותי לבית ספר אחר, אחרי שסבלתי בחטיבת הביניים, למרות שזה פחות התאים לאמונה שלה. וזה המשיך כשהם התעקשו שאמשיך ללמוד לחמש יחידות מתמטיקה למרות שהתקשיתי והתחננתי לרדת לארבע. אני חושב שזה ברור מה המוטיב החוזר בדרך הזאת שעברתי, וגם היא לימדה אותי עד כמה משמעות יש להורים שלך בעיצוב הדרך שאתה בוחר לעצמך.

***

יש רק בעיה אחת קטנה מבחינתי עם סיום התואר הזה עכשיו. אחד הדברים שסיגלתי לעצמי עם השנים זה היכולת למצוא לעצמי אתגרים חדשים, תחומי עניין חדשים, כדי להשאיר את עצמי מסופק. זה היה נכון כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי, כשהתחלתי לרוץ (וסיימתי בזה שעשיתי מרתון פעמיים), כשהתחלתי לשחק ואחר כך לשפוט פוטבול וכמובן – כשחזרתי ללמוד. תמיד היתה מטרה חדשה לכבוש. ואם יש דבר שלמדתי על עצמי במשך השנים זה שהסיפוק הכי עמוק שלי לא היה כאשר השגתי את המטרה אלא דווקא כשהיתה לי מטרה להשיג. נהניתי מאוד לחצות את קו הסיום של כל אחד מהמירוצים שרצתי אבל תמיד ההרגשה היתה – מה המירוץ הבא? (וזה נכון גם לגבי מירוצים אמיתיים וגם כאלו מטאפוריים).

והנה, סיימתי עכשיו את אחד המירוצים הכי ארוכים בחיים שלי ומה אני אגיד לכם – יש חור קטן בלב. החיים דבש, באמת שיש לי הכל. משפחה מקסימה, בית משלי, עבודה מצוינת, בריאות ואפילו תואר דוקטור. באמת שבן אדם לא יכול לשאוף ליותר. אבל כמו אלכסנדר מוקדון (טוב, לא בדיוק כמוהו) שגילה שכבר בגיל צעיר לא נותרו לו ממלכות לכבוש יותר, גם אני מסתכל קדימה לעבר המטרה הבאה – ולא מוצא אחת כזו. וזה קצת חסר לי. זה לא שהעבודה לא מעניינת אותי או שלא כיף לי לראות את הילדים גדלים ולבלות איתם (שזה באמת הדבר הכי מדהים שיש, לראות אותם מתפתחים) אבל האתגר, איפה האתגר?

נו האדל - בכל יום ראשון נתון
נו האדל - מי היה מאמין

תגובות

  • פרלה

    הרבה ברכות דוקטור.
    טקסט מרגש מאד.
    לפעמים צריך אתגר ולפעמים האתגר הוא למצוא סיפוק אמיתי בשגרה.
    בהצלחה באתגר הבא.

    הגב
  • פה איתמר

    מזל טוב
    מבחינתי דר זה שווה ערך לפחות לסא״ל. כל הכבוד.

    הגב
  • תבורי

    מברוכ דוקטור

    הגב
  • דובינסקי

    פוסט יפה מאוד. גם אחרי שהסברת לי (כמה פעמים לדעתי) עדיין אין לי ממש מושג על מה בדיוק המחקר שלך. ברוב המקרים באמת אם אין לך שאיפות להמשיך באקדמיה לתואר כנראה שאין הרבה משמעות ובטח פחות משמעות מניסיון תעסוקתי בתחום. אם כן יש לך שאיפות לחזור לאקדמיה וללמד ולחקור, אז כמובן שלתואר יש חשיבות גדולה מאוד.

    הגב
  • צור שפי

    פוסט מצויין שנוגע בשאלות שרבים מאיתנו שואלים את עצמנו. ברכות חמות.

    הגב
  • אביאל

    מזל טוב, בתור אחד עם הפרעת קצב לב (שׁהתגלתה לקראת סיום הצבא) אני מודה לך על התרומה העתידית שבתקווה אני לא אצטרך בעתיד :)

    הגב
  • ארז N

    פוסט נהדר אריאל, ברכות.
    מתחבר כמעט לכל מה שכתבת. במיוחד למחשבה (שחשתי בבירור גם בזמני באקדמיה) שההתקדמות שלך תלויה אך ורק בך ובהשקעה שלך. ואני לוקח את זה לגמרי גם לחיים המקצועיים שמעבר לאקדמיה.

    הגב
  • אלכס דוקורסקי

    פוסט מאוד יפה. אריאל, הרבה ברכות ובהצלחה.

    הגב
  • ניר

    תמיד תוכל ללמוד עכשיו משהו שונה לגמרי סתם בשביל הכיף. ספרות? אמנות? פסיכולוגיה? פילוסופיה? שפה חדשה. אני חולם על הרגע שבו אוכל לחזור ללמוד עוד תואר לא קשור למה שלמדתי

    הגב
    • אריאל גרייזס

      כן, יש מצב שללמוד משהו חדש יהיה הדבר. לפני שנתיים עשיתי קורס כתיבה ומאוד נהניתי, אולי הגיע הזמן ללמוד לנגן על משהו (אתה יכול לשמוע את אשתי צוחקת ברקע כנראה, אני חסר כל חוש מוזיקלי..)

      הגב
  • פיש אנד צ'יפס

    מזל טוב.
    אז אתה ד"ר ,אבל לא ד"ר לרפואה!! כמו שהבנתי מהפוסט.
    זה כמו להיות לי גרנט,שוער שלישי במנצ'סטר יונייטד.

    הגב
  • רובי פאולר

    מזל טוב בנאדם!!
    עכשיו אם נעבור במסדרון אחד מול השני נוכל להנהן זה לזה עם הראש ״דוקטור״...
    לא ידעתי שאנחנו באותו תחום :-) על מה בדיוק היה הדוקטורט?
    ואיך אתה מתעלם מהאתגר הבא והכי הכי חשוב? א ל י פ ו ת לאנפילד! קדימה!

    הגב
    • אריאל גרייזס

      לא כזה מעניין, כאמור. השפעה של פייברובלסטים על הולכה חשמלית והפרעות קצב (מחקר תיאורטי, כן - הכל סימולציות ממוחשבות, לא נגעתי בתא).

      הגב
      • רובי פאולר

        נשמע שהם משפיעים לרעה ואז יש לי פרנסה :-)

        הגב
  • איציק

    מברוק, באמת רציתי לברר את הסטטוס שלך.
    ובכול זאת מהפוסט נראה שאתה די גאה, ובצדק. ד"ר זה לא הוכחה לעליונות על פני מישהו אחר, זו הודעה שעשית דרך כלשהי והשלמת אותה. אתה לא יותר טוב ולא פחות טוב מאחרים, פשוט עשית את הדרך שנקודת הסיום שלה זו התעודה שאומרת שאתה ד"ר. לצערי הדרך בארץ ארוכה ולא הגיונית. אני מכיר מישהו שלקח לו מעל שנתיים מרגע הגשת התזה, ולא שהיו לו תיקונים מהותיים, סתם משיכת זמן של בוחנים. ברוב מדינות העולם ההליך סדור והגיוני הרבה יותר. בצרפת למשל ההליך חחיב להסתיים תוך 12 שבועות מהגשת התזה.
    היכולת להחליט מה ומתי אתה עושה מאד מהנה, וגם מאד חשובה לתהליך, חלק מזה מוכיח עד כמה באמת יש לך דרייב לעשות זאת, ומי שלא רוצה, שלא יעשה. ובכול זאת, יש בארץ בהרבה מאד מקומות גם חיסרון גדול בלבד. במקומות יותר גדולים בהן יש קבוצות מחקר גדולות, היכולת להתייעץ ולייעץ, היכולת לסיעור מוחות היא חוויה מאד מבנה ובאמת תורמת ליכולת שלך וליכולת שלך לייצר מחקר משמעותי יותר. זה מאד חסר בארץ ברוב המקומות.
    שוב, מברוק, לא על התעודה עצמה אלה על מה שהיא מייצגת, במקרה שלך אולי הגעת לאיתקה ;)

    הגב
    • אריאל גרייזס

      מאוד מסכים לגבי החלק האחרון של קבוצות מחקר, משהו שממש היה חסר לי במעבדה שבה הייתי, שהיתה מאוד קטנה ועם מעט הפריה הדדית. למזלי, חלקנו מעבדה עם קבוצה אחרת ויכולתי לדבר איתם ולהתרשם ממה שהם עושים ולהכיר תחומים חדשים ואיכשהו יצא שזה מה שאני מתעסק בו כרגע. ההפריה ההדדית באוניברסיטה זה מסוג הדברים הכי יפים שיש, היכולת לספוג דברים שלאו דווקא קשורים אליך. חלק מהדרך.

      הגב
  • Amir A

    קודם כל, מזל טוב. אל תזלזל בתואר הזה, לא בגלל התואר עצמו אלא בגלל העובדה שהוא מייצג השקעה אינטלקטואלית שעשית במשך שנים. ואם עדיין היא לא תקדם את בריאותם של הסובלים מהפרעות קצב לב (כולל עבדך הנאמן עם ה-PAC המחורבן שלו), אז לפחות היא תעזור להרחיק ממך את האלצהיימר (קיימת טענה שפעילות מוחית ממושכת מונעת סימפטומים של אלצהיימר, גם כאשר יש הצטברות של עמילואיד).
    בנוגע לפרקטיקה, האגדה אומרת שכאשר חברות טיסה עושות אובר-בוקינג הן לא יורידו מהמטוס מישהו עם התואר ד"ר. לא יודע אם זה נכון, אבל להזיק זה לא יזיק, אז כשמזמינים כרטיסי טיסה כותבים ד"ר. וזהו בנוגע לפרקטיקה.
    לגבי המשמעות של הדוקטורט, צריך לראות את זה בקונטקסט של מהלך החיים. אחד עושה דוקטורט והאחר מטפס על האברסט. בסופו של דבר אתה סכום הדברים שעשית בחייך, ואתה עשית דוקטורט. לא יותר ולא פחות.
    ולגבי הצייקנים שישאלו אותך מעכשיו עם אתה MD, תוכל לומר להם ש-MD שווה מבחינה מחקרית לתואר שני בעולם המחקר. בטח ובטח שלא ל- Ph.D. אז מה אם את הדוקטורט שלנו אפשר מקסימום לתלות על הקיר?

    הגב
    • רוני

      זה בעייתי. עבור חברת תעופה כל הד״ר הם רופאים, במקרה חירום בטיסה יפנו אליו כדי שיטפל באנשים.

      הגב
      • Amir A

        זו כבר הבעיה של חברת התעופה. כשאני קונה כרטיסי טיסה אני תמיד מציין את התואר. מקסימום, אם מישהו יחטוף התקפת לב בשחקים ויפנו אלי אני אשאל אותו אם הוא רוצה לדבר על זה.

        הגב
  • אופיר

    בסה"כ סיכמת את העניין יפה, וגם כתבת יפה כרגיל. יש לי שתי הסתייגויות:
    (1) בדיוק כפי שאין דין מי שרץ מרתון ב-4 שעות כדין מי שרץ מרתון ב-2:03 שעות, אין דין מי שכתב עבודת דוקטורט במכניקה קוואנטית או rocket science אחר כדין עבודת דוקטורט בכל מיני תחומים שאמנע מלפרט מחוסר עניין בויכוח פוטנציאלי (אני חסיד נלהב של מדעי הרוח, מדובר בתחומים שאין בהם מדעים ואין בהם רוח). טעות לשים את כל בוגרי מסלולי הדוקטורט בכפיפה אחת.
    (2) אמנם יותר ויותר אנשים מסיימים דוקטורט תוך השקעת מינימום המאמץ ההכרחי והפגנת זלזול במה שהוא מסורתית מייצג, ועדיין עבור חלק גדול מהחוקרים המובילים, זה פרק הזמן שבו הם מייצרים את עבודות המופת שלהם, רגע לפני שכל הזמן נשרף על עבודות מנהלה, כתיבת גראנטים, הוראה וכו'. נדמה לי שמספר לא מבוטל של פרסי נובל למדעים הוענקו על עבודות שהושלמו בזמן הדוקטורט.

    הגב
    • איציק

      אתה משלה את עצמך בנוגע לדוקטורטים בפיזיקה קוואנטית או בטילים. לא שונה מכל דוקטורט אחר. הכל אנשים. תלוי מי אתה, מי המנחה שלך ומה הסביבה שלך.

      הגב
  • רן מפעם

    טקסט יפה. שלחתי ליקיריי.
    אני לוקח ממנו רק את האחריות האינסופית שיש לנו כלפיי ילדינו, כאילו שהיו חסרים לי רגשות אשם:)

    הגב
    • אריאל גרייזס

      אצטט את אמיר שכתב פה למעלה - תתנחם בזה שלא משנה מה תעשה בסוף הילדים שלך יישבו אצל הפסיכולוג ויבכו איך ההורים שלהם הרסו להם את החיים

      הגב
  • ארז

    מצוין גרייזס.
    ואף על פי כן, מזל טוב...
    האתגר הבא יגיע ובקרוב, במודע או שלא. ממה שאתה מתאר אתה פשוט לא יכול אחרת.

    הגב
  • רוני

    סחתיין.
    אל תזלזל בחשיבות המחקר שלך, לא משנה מה הוא..
    http://matt.might.net/articles/phd-school-in-pictures/
    נראה חסר משמעות אבל זו הדרך היחידה שיש לנו להתקדם.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      כן, מכיר מצוין את האיור הזה, אפילו ציירתי אותו למישהו בעבודה השבוע

      הגב
    • צור שפי

      יפה

      הגב
    • עידו ג.

      מצוין! איך לא הכרתי את זה עד עכשיו?

      הגב
      • רוני

        אולי היית עסוק בלראות את הרבע הראשון של הקרדינלס בסן דייגו ולחשוב שיש לנו קבוצה השנה..

        ממליץ גם על הסרט phd movie אם אתה לא מכיר, משעשע וקליל, מהחבר׳ה שעושים את phd comics.

        הגב
        • עידו ג.

          בטח מכיר.
          אל תשכח שיש לי גם את הסאנס על הראש. אושר אינסופי...

          הגב
  • זה משנה

    ברכות אריאל.

    הגב
  • YG

    טור נהדר!

    האתגר הבא חייב להיות בתחום הספורט. כמובן.

    הייתי ממליץ על הנסיון לרדת את ה-40 דקות ב-10, ואחר כך את ה-03:00 שעות במרתון..

    או שלא

    הגב
  • no propaganda

    ברכות על התואר!
    בהצלחה באתגר החדש שעורב מעבר לפינה

    הגב
  • shohat

    מזל טוב אריאל, תהנה מזה, תהיה גאה
    ואל תתנצל כל כך הרבה על שעשית דבר משמעותי.

    הגב
    • איציק

      נחשון, אפשר לנצל את תגובתך זו ולשאול על התפוצצות השיאים הישראלים בגברים ונשים. זה נראה על סף המחשיד.

      הגב
  • ארם אבירם

    מזל טוב! בעיניי הדרך היא תמיד מה שמעניין (ומתסכל לפעמים) לאור המטרה. מאוד מתחבר לזה שכשאתה מגיע למטרה היא כבר נראית לך פחותה ואתה מסתכל בכליון עיניים לעבר הפסגות שלפנים.
    לגבי ציון תואר הדוקטור, כשגרנו בטקסס הזמינו אותנו חברים מקומיים לחנוכת בית. כשהגענו הם החלו להציג אותנו בפני החברים שלהם והתחילו להציג את אישתי כד"ר אבירם. בתגובה אישתי הצטנפה קצת במבוכה ואמרה שממש אין צורך להציג אותה ככה. הם קיבלו את זה וסיפרו שיש להם חברים מקומיים שמאוד נעלבים כשלא מציינים שהם ד"ר בשעה שמציגים אותם. זה כמובן עניין תרבותי לפחות בחלקו. מאוחר יותר חשבתי לעצמי שאולי הם קצת התאכזבו שהם לא יכלו להציג כך את אישתי ולהתהדר בזה שיש להם חברים בעלי תואר כזה או אחר.

    הגב
    • בובו

      בגרמניה התואר מצוין בדרכון וגם יזכה אותך ביחס שונה לפעמים בחנות וכאלה.

      הגב
    • איציק

      יש אנשים שחיים את התואר שלהם ד"ר, פרופ', אינג' עו"ד כאילו זו המהות ואם לא מציינים זאת או לא פונים אליהם הם נעלבים ולא תמיד מגיבים. אני מרחם עליהם, ולפעמים גם נמנע מלפנות אליהם בתואר במודע.

      הגב
      • ארם אבירם

        :) יפה! חשוב לשמור אותם על קוצים.

        הגב
        • איציק

          על גחלים, על סיכת ;)

          הגב
      • Matipool

        לגמרי איציק.
        היה פעם מגיב בדה באזר שהגיע מ״הופס״ של מנחם לס ולא שכח לציין את התואר ד״ר לפני השם המלא שלו (זה היה הניק שלו וזה היה די מצחיק לראות את זה בכל תגובה).

        הגב
        • אור

          הוא עדיין מציין זאת שם, לא שזה עושה רושם על מישהו..

          הגב
          • Yavor

            ראיתי כעת שגם יואב דובינסקי רושם זאת כאשר הוא מצייץ בטוויטר (לפחות לפי וואללה, שפירסמו את הציוץ שלו על היציאה המיותרת של אלי גוטמן).

            הגב
        • איציק

          אני נאלץ לכתוב זאת על כרטיס הביקור שלי, או ברישום לכנס וה-CV, מעבר לזה, נדיר מאד. אין סיבה.
          מתי זה באמת מרגיז זה כשמישהו מוסיף את התואר בתשובה או כתיבה שלא בתחום העיסוק. מה הקשר בין התואר שלי לבין תגובות ספורט, כתבה על פוליטיקה או מוזיקה. זה טעם רע מאד להוסיף את התואר שיכול לייצר אחיזת עיניים של ידע עודף. לדעתי זו לא רק פגיעה בנראות כי אם אפילו הונאה במובן מסוים.
          הכי גרוע זה אילו שמוסיפים את התואר ד"ר בתגובות בנושאים רפואיים, כשלתואר שלהם אין כל קשר לרפואה.

          הגב
        • תומרג

          לאפרים קישון יש פיליטון איך הוא הגיע לאוסטריה ושם - מתוך געגועים לתארים שהיו במונרכיה האוסטרו הונגרית - לכולם קוראים דוקטור או פרופסור או שניהם (ללא קשר להישגיהם האקדמאים).
          הבעיה היא שאם לדוקטור אמיתי קוראים סתם דוקטור או פרופסור הוא נורא נעלב ולכן צריך לקרוא לו "הר פרופסור דוקטור דוצנט ומומחה של מדעי הרוח" או משהו כזה.
          כמו שקישון כותב שם, זה מעט מעייף אבל נותן תחושת סיפוק אדירה.

          הגב
          • עב״ד

            כן, פיליטון מעולה, מ״ספר המסעות״ או משהו בעל שם דומה. יש דרך להשיג אותו?
            קיסטי הנד.

            הגב
  • Matipool

    כבוד, גרייזס.
    כתושב כפ״ס, קפץ לי ישר העניין שבכיתה ב׳ נסעת באוטובוס לבד לת״א פעם בשבוע. אין סיכוי שאני נותן לבן הקטן שכרגע בכיתה ג׳ לעשות את זה. אני גם לא חושב שהורים יכולים היום להתעקש על חוגים לילדים אם הילדים לא בעניין (לפחות בסביבה בה אני חי).
    כמובן שכמו רובי, הדבר הראשון שעלה לי בתשובה לשאלת האתגר היא איך אתה עוזר להביא את האליפות לליברפול (-:
    אני במקומך הייתי פשוט נהנה מהרגע בהתאם לתחילת מה שכתבת בפסקה האחרונה. לא צריך כל הזמן אתגרים.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      לא, לא הייתי נוסע לבד, לא צריך להגזים. אמא שלי היתה עושה שבוע-שבוע עם אמא אחרת ללוות אותנו. ואתה צודק על הקטע של ההתעקשות על החוגים למרות שגם אני נטשתי לא מעט חוגים שלא התאימו לי בדרך.

      הגב
      • כח הגברה

        אני הייתי נוסע לבד באוטובוס 501 מהרצליה למוזיאון א"י ברמת אביב מכיתה א' לחוגים האלה. ומכיתה ג' בשני אוטובוסים לבית הספר להנדסאים. אבל דוקטור לא יצא ממני...
        אשתי עשתה דוקטורט, וההישג הוא באמת גדול. בעיקר בגלל העניין של ההנעה העצמית וכח הרצון - אם תפרוש באמצע, אף אחד לא "יילחם" עלייך והחיים יימשכו במסלולם. צריך הרבה כח רצון כדי להשלים את המשימה הגדולה הזו. מעבר לזה, תוך כדי העבודה היא הגיעה לעומק ולרמה שלא דמיינה בהתחלה (20-30 עמודי אינטגרלים בדוקטורט של מישהי שלא באה מרקע של מדעים מדוייקים...). אני בטוח שגם אצלך זה ככה.
        אז בלי קשר לתרומה לאנושות ולהשפעה על המשך החיים, זה הישג שאתה יכול להיות גאה בו בלב שלם. הרווחת את המחמאות ואת הכבוד ביושר.

        הגב
  • אור

    ברכות! אני מוצא את האתגרים מתוך העבודה (הלוואי ויכולתי להתאמן וכאלה) אבל לפי מה שאתה מתאר לא יעבור זמן רב לפני שתמצא את האתגר הבא. וגם "לנוח" בשגרה למשך תקופה זה בסדר..

    הגב
  • Eyal

    מברוק על התואר (-:
    יש הרצאות של בחור שנקרא אלן וואטס. הוא מספר בצורה מאוד יפה שהחיים הם לא מסע אלא משחק . אתה לא בדרך לשום מקום , אתה רק משחק ומשפר את עצמך כל הזמן . לגבי האתגר הבא אני חושב שזה מצחיק שאתה בכלל מתלבט. עם כישרון כתיבה כמו שלך ... מיותר לא לנסות , רק לכתוב ספר מתח ואני מתחייב שאני הלקוח הראשון שלך .
    שיהיה המון בהצלחה

    הגב
    • אריאל גרייזס

      תודה, ואין לך מושג כמה התגובה הזאת שלך היתה חשובה לי

      הגב
      • Eyal

        :-)

        הגב
        • הצרפתי האמיתי

          אלן וואטס אדיר. ההרצאות שלו אדירות והמדיטציות המודרכות מומלצות מאוד

          הגב
    • ק.

      מחזק את אייל ופותח סוגריים לספר פוטבול/ספורט, כי פה עדיין צר עולמנו:)

      הגב
  • עידו ג.

    בשעה טובה אריאל.
    סיום התואר הוא באמת אנטי-קליימקס אבל הגשת התזה או למעשה כל מאמר היא הקלה גדולה קצת בדומה לפרסום של פוסט.
    בכלל המחקר הוא עניין מאד סיזיפי אבל עכשיו שהוא לא חלק מהחיים הוא מאד חסר.
    אם כבר אתה מחפש אתגרים חדשים אז מה לגבי ללמד?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      אני חושש שזה משהו שאאבד בו עניין מהר מאוד

      הגב
      • עידו ג.

        אז עדיף שלא...
        זה צריך לדבר אליך מראש. דווקא חשבתי שזה מתאים לך.

        הגב
        • אריאל גרייזס

          האמת שסיקרנת אותי עכשיו. נהניתי מאוד להעביר שיעורים באוניברסיטה כשהייתי צריך (רוב התרגול שלי היה אחריות על פרויקטים, רק פעמיים-שלוש בשנה שיעורים פרונטליים) ואני חושב שאני לא רע בזה. מצד שני, אני גם קצת חסר סבלנות ולאורך זמן זה עשוי להתבטא. סקרן למה התכוונת - ללמד באוניברסיטה? בבית ספר? כי מכל מי שאני שומע שעשה את המעבר הזה (ואני מכיר כמה), זה משהו שאתה ממש לא רוצה להכניס את הראש שלך למיטה החולה הזו

          הגב
          • עידו ג.

            זה נתון לבחירתך. אבל אתה צריך לאהוב את זה.
            אפשר ללמד גם קורסים אקדמים וגם בבית ספר. זה בהחלט שני דברים שונים בתכלית שלכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו. בסופו של יום לא משנה מה ה"מיטה" זה אתה מול הקבוצה שאותה אתה מלמד.

            הגב
            • עידו ג.

              בכל מקרה כעיסוק צדדי נוסף זה יכול להיות מאד מאתגר ומתגמל (אך גם מתיש).

  • אלעד דינור

    מעולה ומדויק

    הגב
  • אסף the kop

    רק אליפות של ליברפול תגאל אותך.
    זה ברור כשמש.

    הגב
  • D! פה ועכשיו

    מזל טוב אריאל. תמיד כיף לסיים

    הגב
  • באבא ימים

    מזל טוב

    הגב
  • Yavor

    מזל טוב אריאל. חלק מהתחושות שתיארת בהחלט מוכרות, אבל הרגעים האלו של הנורה שפתאום נדלקת בראש - רגעים שלרוב הם תחושה פנימית ומקדימים את ההוכחה המדעית עצמה (בעזרת ניסוי למשל) - עבורם זה הופך את זה לשווה.

    חוצמזה, אל תשכח שכל מה שהתעודה הזו אומרת זה שאתה פשוט פלספן, כלומר - פילוסוף: הרי התואר הוא קיצור של philosophical doctor.
    אז את זה, עם כל הכבוד, ידענו כבר לפני כן... (-:

    ולגבי האתגר הבא - האם חשבת להפוך להיות ה- ultimate fighting champion ?!?!!?!?
    בטוח תהיה טוב יותר מפיט, החבר של מוניקה מ"חברים"...

    הגב
    • Yavor

      עוד משהו: המשפט שכתבת מוזכר ב"מסע לתולדות הטבע" של צבי ינאי - ספר נפלא לטעמי. הוא אומר שזה ציטוט של נילס בוהר, למרות שלא מצאתי לזה תימוכין. יש למטבע (כלומר לציטוט) הזה שני צדדים (כותב מזיכרון):

      "פילוסוף הוא מישהו שמתחיל בידיעה מסוימת על מספר נושאים, וממשיך לדעת פחות ופחות על יותר ויותר תחומים, עד שמסיים בידיעה אפסית על כלל הדברים".
      "מומחה הוא מישהו שמתחיל בידיעה כלשהי על כמה תחומים, ממשיך לדעת יותר ויותר על פחות ופחות דברים, ומסיים בידיעה כללית על לא כלום".

      הגב
  • חצי גולדסטאר

    מזל טוב וכל הכבוד! בתור מישהו שקורא את כל הפוסטים שלך בשקיקה (וכמעט אף פעם לא מגיב) אשמח מאוד אם תקבל את העצה של איל למעלה ותכתוב יותר. בלוג, ספר, כתבה לעיתון - העיקר שתכתוב ונוכל לקרוא.

    ושוב תודה רבה על ה״נו האדל״ השבועי!

    הגב
  • ק.

    מברוק גרייזס!
    טקסט כנה ונהדר.
    הקידומת באמת לא חשובה בקטע של משהו לנפנף בו, אבל מעידה על אופי מסויים ודרך משמעותית, לא טריוויאלי לצאת מהרווינה של עבודה ילדים וכו' לכיוון אתגר כזה שדורש הרבה מאוד יסודיות, הקרבה ומשמעת עצמית (לצד האתגר האינטלקטואלי).
    הציעו לי מספר פעמים בשנים האחרונות ללכת לדוקטורט, ואני פשוט לא מוצא את הכוחות לקחת על עצמי עכשיו 5 שנים כאלה, לצד כל "החיים עצמם".
    מבחינתנו תוכל להשאר רק ד"ר לכתיבה על פוטבול:)

    הגב
  • עב״ד

    מזל טוב ד״ר גרייזס!
    בתור מי שכן נשאר באקדמיה, אני חושב שדוקטורט יכול להיות מאד מעניין, אבל בודאי שלא חייבים להיתקע במסלול הזה. יש המון אתגרים מעניינים גם בחוץ. אני כן חושב, שדוקטורט מאפשר לחוות בצורה די טובה מהו מחקר ועולם המחקר, בניגוד למאסטר שזה קצר וקטן מדי.
    עלה והצלח.
    לגבי אחד המגיבים. פרסי נובל על עבודת הדוקטורט הם די נדירים לדעתי, לפחות בפיזיקה. למעט אבריקוסוב על מוליכי-על, אני לא מכיר מקרה דומה. (יש את ג׳וסלין בל שלא קיבלה על פולסארים, אלא רק המנחה שלה,ולא מזמן נתנו לה פרס פיצוי breakthrough אאל״ט)

    הגב
  • דור

    שאלת האתגר היא שאלה מעניינת.
    יש כמה היבטים
    הראשון הוא כמובן הגיל, לא סתם רוב הגאונים היו כאלה לפני גיל 30 (ככה מספרים לפחות), לצעירים יותר קל להיתפס על משהו. כשמתבגרים הכיוון הוא יותר "הכל הבל הבלים"
    השני הוא אובייקטיבי, אתה מתעסק קודם במה שמעניין אותך יותר. הסיכוי שהדירוג הזה ישתנה לבן אדם מבוגר הוא נמוך
    אבל כאן גם הפוטנציאל. אם אתה מסוג האנשים שמתאים את עצמו לזמן (כמו בליצ'ק וסייבן למשל אם לקחת דוגמה מהפוטבול) אז יש סיכוי טוב שתתפס על משהו חדש שאתה עדיין לא מכיר או לא מכיר מספיק בשביל להיתפס עליו
    עם זאת,צריך להתכונן גם לתקופה שאין אתגר כזה ולדעת איך לא לשקוע לאיזו נוחות מזויפת שתהפוך אותך לזקן נרגן
    בכל מקרה, בהצלחה ומזל טוב דוקטור

    הגב
  • אברהם

    מברוק גרייזס!
    אולי האתגר הבא זה בעיות בקצב הלב של שחקני פוטובול? ;)

    הגב
  • עופר פרוסנר

    איזה פוסט יפה גרייזס. מברוק על הדוקטורט, ותן לזה זמן, האתגר ימצא אותך. רק תהיה עם עיניים ולב פתוחים.

    הגב
  • ערן (המקורי)

    מברוק גרייזס. מבחינתי כל משימה שמציבים בפני עצמנו וע7מדיםצבה- ראויה להערכה. ולבטח כזאת. סחתיין!
    גם אני כילד נעתי באוטובוסים אל חוגי נוער שוחר מדע ליד בית הספר להנדסאים. 30 שנים לאחר מכן, אחרי שעברתי תאונת דרכים לא קלה, הגעתי לבקר. המשרד היה באותו מקום. אריקה לנדאו (ז״ל) מצאה את התיק שלי, ששרד שריפה בה חלק מהתיקים נהרסו. סיפרה לי על עצמי, וראיתי מה שכתבתי בגיל 8. היה מרגש בטירוף.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *