על מהות הזמן והזיכרון

"משחק הבייסבול מסתיים כשנגמרו לך האאוטס" - יומן בלש אמיתי (עונה 3, פרקים 1-2)

העונה הראשונה של "בלש אמיתי" היתה לדעתי מסוג הסדרות שצצות פעם בכמה שנים ומשנות את הז'אנר מהיסוד. או את תרצו  – מוסיפות לו עוד נדבך. תמיד טענתי שכדי שסדרה תהיה באמת טובה היא צריכה לא רק להציג עלילה מעניינת אלא גם לנסות להגיד לנו משהו על החיים. בעיניי, העונה הראשונה של בלש אמיתי היתה בדיוק כזאת. העונה ההיא היתה כל כך מופתית, שכאשר עלתה העונה השניה החלטתי לכתוב יומן מעקב שבועי אחריה, לנסות לאתר את הדברים שהיוצר של הסדרה מנסה להגיד לנו, קצת כמו שעשיתי בשתי העונות האחרונות של "משחקי הכס".

כידוע, הרעיון הזה התברר כפיאסקו. העונה השניה של "בלש אמיתי" היתה כשלון טוטאלי. לא רק שהם לא הצליחו לשחזר את הקסם של העונה הראשונה, הרי שהם התפזרו על יותר מדי דמויות, העלילה הבלשית היתה מופרכת והכי חמור – הסוף היה איום ונורא. זאת אומרת, אם הצלחת לשרוד שמונה פרקים שלמים. היא היתה כל כך גרועה שלקח ליוצר הסדרה כמעט ארבע שנים להוציא את העונה השלישית שלה, אחרי שאף אחד ב-HBO לא ממש שש לכך. ולמרות זאת, הנה אני, ארבע שנים אחרי, מנסה לעשות זאת שוב.

למה? כי אם העונה הזאת כן תצליח להתקרב לגבהים של זאת הראשונה (ומשני פרקים עד עכשיו, הסימנים מאוד מעודדים) ואני לא אכתוב, הרי שאני אצטער על זה אחר כך. וכידוע, בני אדם הרבה יותר מתחרטים על דברים שהם לא עשו מאשר שהם עשו. וגם, עוד מעט נגמר הפוטבול, אז שיהיה לי משהו אחד לכתוב עליו לפחות (כי ברור לכם שכל עוד העונה נמשכת ככה, אין מצב שאני עושה איזה סיכוי לנאחס וכותב על ליברפול, כן?).

אני אשתדל בכתיבה שלי לא להתייחס יותר מדי לעונות הקודמות, רק במקומות שאני רואה חפיפה שהכרחי להזכיר אותן. אם עוד לא ראיתם את הראשונה, אז אני ממליץ בחום לעזוב את הכל וללכת לראות עכשיו. אל תבזבזו את זמנכם על השניה. כמובן, כל מה שאני כותב פה יכיל ספויילירים לפרק האחרון (שעולה בארץ ב"יס" בימי שני בבוקר). מכיוון ששני הפרקים הראשונים עלו ביחד כפרק כפול, אני לא אכתוב על כל אחד בנפרד השבוע אלא על שניהם ביחד. משבוע הבא זה יהיה יומן פר פרק (במאמר מוסגר – כמה זה מוזר פתאום לראות פרק בשבוע אחרי שהתרגלנו לצפיית בינג'?)

*****

"הזמן חולף די מהר, הא?"

"מי כמוני יודע"

שיחה בין הבלש היינס לכלתו.

אני רוצה להתחיל דווקא בנקודת הסיום של הפרק. בארוחה המשפחתית של ווין הינס עם בנו והמשפחה שלו. בארוחה הזאת, הבלש הותיק שלנו שבבירור מגלה סימני דמנציה מבקש שוב ושוב לפגוש את הבת שלו. די ברור מתגובות הבן ואשתו שלבת אין שום עניין לבוא לשם או לפגוש את אבא שלה. אנחנו לא יודעים למה בדיוק. מה שמעניין בסצינה הזאת היא שמדובר בחיקוי כמעט מושלם לסצינה שהתרחשה רק כמה דקות קודם, אבל 25 שנה בעבר. סביב שולחן האוכל בבית היינס ראינו אותו, את אשתו ואת שני הילדים שלהם אוכלים ארוחת ערב. בדיוק אותו הרכב משפחתי – שני ילדים, בן ובת (בדיוק כמו ההרכב שנעלם, דרך אגב. עוד מעט גם על זה) ואפילו האוכל המוגש לשולחן – פירה ושעועית ירוקה – זהה.

אני לא חושב שזה מקרי. אם יש משהו ששני הפרקים הללו – ואני מניח שהסדרה כולה – מנסים לפרש ולהסביר זה את הקונספט של זמן. זמן וזכרון.

מהתחלה אנחנו נחשפים הפעם לשלושה "איזורי זמן" שונים (לעומת שניים כאלו בעונה הראשונה). יש לנו את נקודת הפשע ב-1980, אז נחטפו שני הילדים. יש את 1990, עשר שנים מאוחר יותר, כשמתגלה שג'ולי, הילדה שנחטפה, עדיין בחיים. ויש את 2015 כשהבלש מצטלם לתוכנית טלוויזיה לא ממש ברורה. המעברים בין הזמנים השונים גם הם לא תמיד חדים. פעם אחת למשל הבלש בזמן הפשע המקורי מסתכל על אור פנס הרחוב משתקף בשלולית ואז פתאום מוצא את עצמו בזמן הווה מול זרקור הטלוויזיה. בסצינת הסיום של הפרק השני הוא יושב בשולחן הארוחה ב-2015, מסתכל בתמונה ישנה של אשתו המנוחה, ופתאום מוצא את עצמו באמצע העיירה ב-1980. אם נוסיף את סצינת הארוחה הכפולה הרי שהסדרה מנסה לייצר סוג של טשטוש או דיסאוריינטציה בזמן.

וכשחושבים על זה, האם זה לא בדיוק מהות הזכרון? בתחילת הפרק הראשון הייז מתיישב לתחקיר בקו הזמן השני ואומר להם – "אני זוכר הכל". יכול להיות שהוא חושב שהוא זוכר הכל אבל זה כמובן לא נכון. האמת היא שהזכרון לא עובד ככה. כל המחקרים מראים שכל פעם שאנחנו שולפים זיכרון אנחנו גם מעצבים אותו קצת לפני שאנחנו מאפסנים אותו מחדש (בעונה האחרונה של הפודקאסט של מלקולם גולדוול יש פרק שלם שמוקדש לכך – הוא מראה איך הזכרון שלו על 9.11 שונה לגמרי מהזכרון של השותפה שלו לדירה). מה שמדהים במוח האנושי זה שכשאנחנו שולפים את הזכרון הזה שוב, אנחנו בטוחים במאה אחוז שזה בדיוק מה שקרה. יצא לי לפני כמה שנים לדבר עם המשפחה שלי על רצח רבין והתברר לי להפתעתי שהם זוכרים את הסיטואציה בצורה שונה לגמרי. אני זוכר שראיתי סרט כלשהו בטלוויזיה בזמן שפרצו לשידור בעוד אחותי בטוחה שהיינו בכלל במסעדה, חוגגים את היום הולדת של כולנו (כל ארבעת הילדים למשפחת גרייזס נולדו בטווח של חודש אז פעם בשנה היינו יוצאים למסעדה לחגוג).

אם נסתכל על הזכרון של הייז, הרי שהוא הכי גמיש שיש. חלקים מסוימים כמו חקירת הרצח הוא זוכר לפרטי פרטים. לעומת זאת, את אשתו (כמו שהוא מספר לבן שלו) הוא הולך ומאבד. את העובדה שהבת שלו לא רוצה לדבר איתו הוא שוכח פעם אחר פעם, לפעמים אפילו שניה אחרי שהסבירו לו.

מה שיפה בסדרה הזאת היא שאנחנו נעים על ציר הזמן שהוא אולי מקביל ואולי לא לציר הזכרון. לדוגמא, בפרק הראשון החוקרים בציר הזמן השני שואלים את הייז מה הוא עשה ביום של ההעלמות של הילדים והוא עונה – "עבדנו על תיקים" ואז אנחנו עוברים לראות אותם יושבים באיזה חור, שותים בירה ויורים בדברים. לא ברור לנו האם הוא שיקר או שמא הזכרון שלו לא עובד כמו שצריך. אחד הציטוטים האהובים עליי מ"אליס בארץ הפלאות" הוא: "זכרון עלוב הוא זה העובד רק לאחור". במקרה של הבלש שלנו, אנחנו זוכים לזכרון שבעצם נע על ציר הזמן קדימה ואחורה. כשאנחנו רואים את הבלש מנסה למצוא את הילדה בנקודת הזמן המקורית אנחנו כבר יודעים שהיא לא מתה, גם אם הוא לא. הרבה ערפול, הרבה דיסאוריינטציה בזמן, כיאה לזכרון.

***

עוד תחושה שהסדרה מייצרת אצלי לפחות היא עד כמה הזמן הוא דבר נזיל. ה"דיאלוג" שבו פתחתי בין הייז לכלה שלו הוא התמצית של התחושה שאתה מקבל כשאתה צופה בבלש קודם פוגש את אשתו לפני 35 שנה, אחר כך חי איתה ועם שני הילדים שלו לפני 25 שנה ואז נמצא בלעדיה, רק עם הבן שלו שישמור עליו בזמן הווה. אנחנו מרגישים יחד איתו איך הזמן בעצם התמסמס בין האצבעות.

בעיניי, זמן הוא כמו אאוטס בבייסבול. אנלוגיה קצת מוזרה, אני יודע, אבל אני אנסה להסביר. אחד השינויים הכי גדולים שנעשו בשנים האחרונות בבייסבול כחלק ממהפיכת האנליטקס היא ההבנה שהמצרך הכי יקר שיש לך במשחק הוא אאוטס. כי בניגוד למרבית סוגי הספורט, המשחק בבייסבול לא מסתיים כשהזמן נגמר או כשהגעת לתוצאה מסוימת אלא כאשר נגמרו לך האאוטס. בכל אינינג (יש תשעה כאלו) קבוצה שולחת חובטים לחבוט עד ששלושה מהם נפסלים. כלומר, לכל קבוצה יש בדיוק 27 אאוטס לתת. ברגע שהם נגמרו (אלא אם יש תיקו, כמובן) – המשחק נגמר. ההבנה הזאת שאאוטס זה המצרך הכי יקר הובילה לשינוי מהפכני בדרך שבה המשחק משוחק. יותר כמעט ולא יהיו באנטים – חבטת הקרבה שבה אתה מקדם שחקן ובתמורה משלם באאוט. כמות גניבות הבסיס – עוד שיטה לקדם שחקן אבל תחת סיכון גבוה שהוא ייפסל – הולכת ויורדת כל שנה.

אני חושב שמהסתכלות בסדרה עד עכשיו ניתן להרגיש עד כמה כל שניה בחיים היא סוג של אאוט. כל דקה שעברה ולא ניצלת אותה לעשות משהו מועיל – חלפה לבלי שוב. כשהבלש שלנו מסתכל ממרומי גילו על החיים שלו כל מה שהוא רואה זה את הדקות שהתמסמסו. אולי זאת המחלה הכי גדולה של להיות צעיר – אין לך מושג עד כמה הזמן הוא דבר נזיל עד שנהיה מאוחר מדי. התנועה על ציר הזמן מאפשרת לנו להבין כמה מהר הכל חולף. הבל הבלים, כמו שאמר קהלת.

***

הפוקוס השני שעומד במרכז הסדרה, ופה זה כבר הרבה יותר חלק ממה שאנחנו מכירים מלא מעט סדרות אמריקאיות הוא כמובן התא המשפחתי. אם נחזור לאותה ארוחה משפחתית מאושרת ב-1990, האבא מדבר עם הילדים על בית הספר, האמא מבשלת במטבח – ממש תמצית האמריקנה – הרי שהיא היפוך מושלם לתא המשפחתי המפורק שממנו נחטפו הילדים. האבא בקושי שם לב למה שקורה עם הילדים (רק כשנהיה חושך מוחלט הוא מגלה שהילדים עוד לא חזרו) והאמא מסתובבת בכל מיני מקומות, מחפשת סקס, בעוד האבא ישן בסלון. למעשה, המכתב שאב המשפחה מקבל לקראת סוף הפרק רומז לנו שאולי בכלל היה עדיף לג'ולי להיחטף כי עכשיו היא "יכולה לצחוק".

"מה זה אומר?" צועק האבא של ג'ולי על הבלש ומתכוון להבין מה קורה עם ג'ולי אבל אולי יותר מכך – מנסה להבין מה החוטף מנסה להגיד לו על המשפחה שלו. החטיפה הזאת חשפה אותו פעמיים כאב גרוע. לא רק שהוא לא מסוגל לשמור על הילדה שלו אצלו הרי שהוא אפילו לא מסוגל לגרום לזה שהילדים שלו יהיו מאושרים. לא פלא שהוא מוטרד כל כך. אבל כמו שכבר נרמז קודם, כל הקונספט של משפחה מאושרת הוא אולי מופרך מהיסוד. הנה תראו את המשפחה המאושרת של הבלש ב-1990 ואיפה היא נמצאת 25 שנים אחר כך, כשהילדה החמודה שלו לא רוצה יותר קשר איתו. הנסיון לייצר איזה שהיא משפחה אמריקאית מושלמת – אבא, אמא ילד וילדה – שאוכלים ביחד ארוחת ערב וכולם שמחים ומאושרים הוא מיסודו, רומז לנו היוצר של הסדרה, ניסיון חסר תועלת.

אולי פשוט האמירה של טולסטוי צריכה להיות מקוצרת ל"כל המשפחות אומללות".

***

די ברור שעניין הגזע מאוד משמעותי בסדרה, ואני מאמין שאנחנו עוד ניחשף אליו בהמשך. יש את הנקודה שבה הייז מתעצבן על השותף שלו כי הוא לא עשה לדעתו מספיק כדי לעצור את הפרסום של מפקד המשטרה על מה שקרה בליל כל הקדושים. אחר כך מגיע הקטע שבו החשוד הלבן שואל את הייז האם יש לו פנטזיות על קשירת בחורים לבנים לעמודים ובתמורה מאוחר יותר הייז מאיים עליו באונס בכלא ושהוא "ידמם מזין שחור". מה שמעניין בשני המצבים הללו זה ההיפוך שבהם. בדרך כלל לבנים הם אלו שמתייחסים לקבוצת המיעוט כאל "אתם" כאילו הצבע הופך אותם לקבוצה הומוגנית. ואילו פה, זה דווקא הייז שמדבר על כל הלבנים כ"השבט שלכם". גם עם החשוד – הרי אלו הלבנים בדרום שקשרו שחורים לעמודים ולא להיפך. יש פה מראה (אליס בארץ המראה?) שמעניין לראות לאן תתפתח.

צריך גם לציין בהקשר הזה את השיחה של המראיינת הלבנה עם הייז השחור שבו היא שואלת אותו האם נראה לו שלא התייחסו לדעתו בגלל ענייני צבע. הוא עונה לה די מהר שלא, למרות שאנחנו כן רואים שזה לא המצב וברור שלצבע היתה משמעות. האם מדובר בעוד אחד מאותם ענייני זכרון פגום או שהייז פשוט לא מתחבר למציאות האובר פוליטיקלי קורקט של ימינו? כשהיא מראה לו את אתרי האינטרנט עם התיאוריות על הרצח הוא שואל "זה מה שאנשים עושים בימינו?" ואחר כך היא זורקת לו מין ממבו-ג'מבו אקדמי בהקשר של גזע והוא פשוט מסתכל עליה כאילו היא יצאה מדעתה. ההבדל הזה בין הדרך שהעולם המודרני רואה את יחסי הגזעים לבין המציאות שהיתה (ועודנה) היא סוג של דיסוננס שלא פלא שהייז המבוגר מתקשה להתמודד איתו.

***

עוד כמה מחשבות קטנות לפני סיום:

  • אירוע שקדם לסדרה אבל מאוד משמעותי לה וגם בו אני מאמין שעוד ניתקל בו בהמשך הוא מלחמת ויטנאם שנוכחת כל הזמן ברקע. שני הבלשים שירתו שם, הייס הרוויח את הכינוי שלו "הייס הארגמן" שם, בלי שממש הבנו למה (האם זה בגלל שהוא זכה בהרבה purple heart, העיטור שחייל מקבל כאשר הוא נפצע?) וגם אוסף האשפה שהם מראיינים היה בויטנאם ולא באמת חזר ממנה. כל אמריקה באותה תקופה עדיין ליקקה את הפצעים של המלחמה ההיא והיא נוכחת מתמדת בחיים של כל אחד מהשחקנים בה.
  • אם בעונה הראשונה של "בלש אמיתי" הסתובבנו סביב צמד בלשים, גם בעבר וגם בהווה, הרי שהפעם יש לנו בלש אחד שהוא הפוקל-פוינט של הסדרה בכל אחד מהזמנים. אם תשימו לב, אפשר לומר שבעצם מדובר בצמד, רק שהשני בצמד מתחלף כל הזמן. בזמן המקורי מדובר בשותף שלו, ב-1990 זאת אשתו, אותה הכיר בזכות הפרשייה ובהווה מדובר בבן שלו.
  • עוד משהו לגבי השותף שלו בזמן הפשע המקורי – אנחנו לא שומעים ממנו כלום באף אחד מהזמנים האחרים, למעט הרמיזה הלא ברורה ב-1990 ש"הוא הצליח יפה מאוד". אני די משוכנע שעוד ניתקל בו גם בזמנים המאוחרים יותר.
  • "ידעת שנחשפו באיזור רשתות פדופילים שקשורים לאנשים רבי השפעה?" שואלת כתבת הטלוויזיה את הייז המבוגר. האם מדובר ברמז לעונה הראשונה?
  • מה קרה לפדופיל שהם בזבזו עליו יום בסוף? אנחנו יודעים שהוא היה בבגאז' שלהם כשהם קיבלו את הקריאה על המכתב ואנחנו יודעים שלקח להם הרבה זמן להגיע לדירה כי סוכן ה-FBI אומר ש"היינו בטוחים שתגיעו לפנינו". האם הוא החשוד באמת שהורשע בפעם הראשונה ברצח (הרי אנחנו יודעים שמדובר במישהו דל אמצעים לפי מה שהבלש מספר להייז אחרי התצהיר)?
  • החור הצצה הקטן בארון הבגדים של הילד – האם הוא קשור לבן הדוד שגר בבית חצי שנה קודם? ואם כן, הגיע הזמן שנתחיל לחשוד בו, לא?
  • סייד נוט קטן מהעלילה עצמה – בוואלה תרבות לפני הרבה שנים היתה פינה שנקראה "נו, ההוא מהזה" שהציגה שחקני משנה שאתה רואה בסרטים ואין לך מושג איך קוראים להם או אפילו באיזה סרט הם שיחקו, אתה רק יודע שראית אותם מלא. אז הקאסט של הסדרה הזו – מצמד ההורים,  דרך בלשי המשטרה ואחרים – הוא אסופת "נו, ההוא מהזה" אחת הטובות שראיתי. אני עדיין מתעקש לנסות להזכר מאיפה אני מכיר כל אחד בלי לבדוק בגוגל.
נו האדל - שלב הדיוויז'ונל
נו האדל - סיכום גמרים חטיבתיים

תגובות

  • יוסי

    תודה רבה על הסיכום.
    בפינת "נו, ההוא מזה", האבא ששל הילדים החטופים הוא Scoot McNairy, שיחק גורדון קלארק ב "קוד שרוף" שהייתה לא רעה בכלל בעיניי(halt and catch fire). היה גם הקריין בעונה האחרונה של נרקוס מכסיקו והופיע שם בשני פרקים.

    הגב
    • משה

      שיחק את השריף ב godless המצויינת.

      הגב
    • אריאל גרייזס

      אותו זיהיתי די מיד. עדיין עובד על האמא של הילדות ועל ראש המשטרה (זה שהפך לתובע הכללי אחר כך)

      הגב
  • 7even

    התחלתי לראות בזמנו בלש אמיתי. פרק 1.
    האמת? לא חשבתי שאתקל בסדרה יותר איטית מ The Wire המאד איטית...שקולה...אבל מופתית.
    אני אוהב איטיות בסדרות (ס.ע.ס למשל...ויש עוד לא מעט), כי זה מראה לטעמי על איכות ולא רצון לספק יצרים של צופים (משחקי הכס שהפכה מיינסטרימית להחריד החל מעונה 6...)

    אז בקשר לבלש אמיתי השאלה היא - זה מתחיל להתניע לפחות להילוך ראשון בשלב כלשהו?

    הגב
  • holden

    העונה השלישית מזכירה את העונה הראשונה , יש בה גם מהעונה הראשונה +סטארסקי והא'ץ,
    סטיבן דורף נבחר כאנטיתיזה לגיבור האמיתי של הסדרה,
    האבא של הילדים בהתחלה הוצג כגבר גבר, מתעסק באוטו המקרטע שלו, פיאות לחיים ארוכות, גבר מחוספס, לאט לאט אנו נחשפים לזה שהוא בעצם גבר כנוע ואשתו היא למעשה הגבר בבית,

    הצילומים והמיקום של הסדרה בארקנסו באיזו עייירה קטנה נותנים לגיטימציה לשתייה הגונה ולעישון,
    עושה רושם שלמדו מהכשלון של העונה השנייה וחזרו לבייס

    הגב
  • אסף the kop

    אבל איך כל זה קשור לליברפול והעובדה שלאחר 22 מחזורים היא מובילה את הטבלה ב-4 נקודות על פני הסיטי ?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      אני מסרב לכתוב מילה על ליברפול העונה. בשאיפה אתה תודה לי עוד 16 מחזורים

      הגב
      • matipool

        העונה הזו הקצינה עוד יותר את העניין או נכון יותר חוסר העניין שלי בכל עולם הספורט והתרבות שלא קשור לליברפול.
        הכל נראה כל כך תפל ולא מעניין לעומת עונת הליגה שלנו כולל ענפים וליגות שאהבתי בעבר.
        חי ליטרלי ממשחק למשחק ובטירוף של עדכוני און ליין בכל מה שקשור לקבוצה וליריבות שלנו.
        היוצא מהכלל זה רק מדי פעם סדרות בבינג' לטובת שעות משותפות עם אשתי.

        הגב
        • אריאל גרייזס

          ממש. בדיוק ישבתי השבוע עם ידידה שלי ודיברנו על זה והגעתי למסקנה שאני מושקע כרגע רגשית כל כך חזק בליברפול שאני קהה לכל דבר אחר מצד אחד ומצד שני ברגישות שיא. קשה לי להסביר את זה. אבל באמת שקשה לי להתרגש ממשהו אחר אבל כל דבר מסוגל להביא אותי לתגובת דכאון או שמחה חזקה

          הגב
  • matipool

    רק לפני חודש ראיתי בבינג' את העונה הראשונה של בלש אמיתי.
    באמת סדרה מיוחדת ומעולה אבל בשקט בשקט שאף אחד לא ישמע - קצת התאכזבתי אחרי כל ההייפ הגדול (ואני אוהב גם את מקונהוי וגם את הרלסון).
    עכשיו אני בהתלבטות - התכוונתי לחכות שיעלו כל הפרקים של העונה החדשה ואז לראות בבינג' אבל לאור היומן שהתחלת, צריך לשנות כיוון.

    הגב
    • holden

      ממה בדיוק התאכזבת?עונה ראשונה היתה מושלמת,
      היום נפלתי חזק מתי,
      פעם בחודש אני מרשה לעצמי לשתות קפה עם חלב, הבוקר בעשר בערך ירדתי לקפה אצלנו בשכונה וביקשתי סוג של "קפה אילן"
      זה בא בכוס זכוכית שקופה, בקרקעית מנה מחוזקת של קפה מעל קצץ ומעל הקצף חלב, זה יוצא כוס ב3 צבעים,

      על המזל שלי בעודי לוגם הקפה וממש נהנה נכנס חבר ותיק שלי שמזמן לא נפגשנו והזמין אותי לכוסית 50 גרם של ויסקי , לא יכולתי לסרב במיוחד בהתחשב שהחבר הזה תימני חחח,
      שתימני מזמין טעות להחמיץ.
      מפה לשם הדודא שלי לקפה עם חלב הסתיימה ב :
      קפה עם חלב,
      מרק אפונה סמיך עם קבנוס,
      3 מנות הגונות של ויסקי בלאק לייבל-כל זה עד 1115 בבקר,
      חיפשתי אתונות קיבלתי מלוכה,
      רציתי חלב קיבלתי בלאק (אאוט)

      הגב
      • matipool

        פשוט הציפיות היו בשמיים. נראה לי גם שעדיף היה לי לראות לבד ולא עם אשתי ביחד.
        שמח בשמחת המלוכה שלך. אישית - לא אוהב מרק אפונה, לא קבנוס ולא וויסקי. ממשפחת הקפה, אני די מכור לאספרסו.

        הגב
  • yaron

    קצת מיותר להשוות לעונה הראשונה שהיתה עונת מופת.
    גם אם יגיע לאותן רמות לא יהיה לזה את אותו אפקט.
    השלישית נראית טוב, הלחץ שתהיה כמו השנייה התפוגג דיי מהר.
    מסתפק בסתם אחלה עונה וכמו שזה נראה כרגע, זה לגמרי אפשרי :-)

    הגב
  • צחי

    טור מעולה!
    לגבי הגזע, יש רכיב נוסף חוץ מיחסי שחורים לבנים. הבובות שמצאו (בובות תירס) הם צעצוע מסורתי די ידוע של הנייטיב אמריקנז (או אינדיאנים, בפחות פוליקטקלי קורקט) ועושה רושם שהאדם שאוסף גרוטאות הוא נייטיב אמריקן, וכזכור היינס המבוגר אומר לכתבת: "את יודעת מה קרה איתו". כרגע נראה (לי) סביר להניח שהוא האדם שהואשם בסופו של דבר, מה שמוסיף עוד שכבה של באייס גזעי לסיפור. בכלל עושה רושם שהעסק הולך להיות יותר פוליטי מעונות קודמות, עם רפרנסים כמו "בוא נמצא מישהו לכסח לו את הצורה" ששני הבלשים אומרים בפרק הראשון, כשמשעמם להם.

    הגב
  • מני מסמטת פני

    וואו, אריאל. עבודה יפה.
    פרפל הייז - purple haze - הוא כמובן שם של שיר מפורסם של ג'ימי הנדריקס. מילות השיר מדברות על גבר שנמצא בדיסאוריינטציה כללית - של זמן ומרחב. הנדריקס כתב אותו כמובן על חווית הסמים האהטבה עליו אבל כשקוראים את מילות השיר זה קצת מזכיר את בעיית הזיכרון של בלשנו.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      הופה, לא היה לי מושג בכלל לגבי השיר של הנדריקס - זה לגמרי מתחבר עם הבלש שלנו. ממש מעניין שכתבתי על הדיסאוריינטציה הזאת בלי לדעת בכלל.

      הגב
    • holden

      Purple haze, all in my brain
      Lately things they don't seem the same
      Actin' funny, but I don't know why
      Excuse me while I kiss the sky

      Purple haze, all around
      Don't know if I'm comin' up or down
      Am I happy or in misery?
      What ever it is, that girl put a spell on me

      Purple haze all in my eyes
      Don't know if it's day or night
      You got me blowin', blowin' my mind
      Is it tomorrow, or just the end of time?

      Ooo
      Help me

      הגב
  • יואב

    אריאל,
    העונה הראשונה שמטה לי את הלסת. כל מה שרציתי ולא העזתי לשאול בז'אנר הבלש(האהוב עלי) המיוסר שהעבודה שלו משתלטת עליו לגמרי. הזדהיתי באופן טוטאלי עם שני הבלשים( התמכרות לאלכוהול, פילוסופיה בגרוש, חיים זוגיים שנגמרים, יחס לשותף). טו גוד(אור באד) טו בי טרו מסדרת טלוויזיה.
    העונה השניה זה לט דאון עצום בואכה יונייטד של מוריניו. אין סיפור, אין דמויות, אין קונפליקט.
    לא קראתי את הפוסט הזה מחשש לספוליירים אבל אני כבר מבין שהווייב אחר. עוד לא התחלתי, צובר לי כמה פרקים(ותוך כדי מסיים את לותר עונה אחרונה והבוקר הבא הוולשית שממש מפתיעה ותופסת אותי).
    בא עם ציפיות בגודל החיוך של אולה((:

    הגב
  • Wazza

    שאלה כנה ותשתדלו לא לצחוק עלי,
    אם אהבתי את אבודים והמתים המהלכים יש לי מה לראות את בלש אמיתי?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      לא רואה סיבה שלא

      הגב
    • matipool

      כולם אהבו את אבודים בעונות הראשונות.

      הגב
      • יואב

        אני לא. הרגיש לי תרמית מהשניה הראשנה. כשרואים הרבה טלוויזיה, מזהים את הבלוף מוקדם.

        הגב
  • אורי

    מצטער ללכת נגד הזרם אבל למרות שהעונה השנייה לא דיגדגה את איכות הראשונה היא הייתה סדרה לא רעה בכלל בפני עצמה.
    מה שהכשיל אותה היה ההשוואה הבלתי אפשרית לעונה 1

    הגב
    • יואב

      אורי,
      מצטער להגיד לך שלעונה השניה אין זכות קיום מלבד היותה קרציה שנבנית מהשם של הראשונה. עלבון של כסף וזמן. ליגה ג כזה כמו בכבלים של פעם.

      הגב
  • טל 12

    צפיתי בעונה הראשונה, את השנייה לא שרדתי. הרגיש לי קצת כמו להיות אוהד של קבוצה ולגלות בתחילת עונה חדשה שהחליפו את כל השחקנים או בעצם שזו בכלל קבוצה אחרת שאתה לא אוהד.

    הגב
  • Shadow

    איך אמר ניל דגרייס טייסון. עדות של אדם לתופעה או אירוע היא הראיה הכי חלשה שיש בעולם המדע שזה עצוב כי בבית משפט מתייחסים אליה כראיה הכי חזקה.

    Eyewitness testimony is the lowest form of evidence in science. Which is sad, because it's the highest form of evidence in the court of law.

     

    הגב
    • Shadow

      ניל דגראס* טייסון כמובן

      הגב
  • פרסלני

    מאד מבטיח, הפרקים הראשונים. עם 'הבריחה מדאנאמורה' שבעיני גם היא נפלאה , אולי מדובר בחלק מרצף של מיני סדרות סביב עולם הרד-נקס. לא בטוח שאין קו שמקשר אותן, ברוח הזמנים הללו באמריקה.

    הגב
  • S&M

    איזה כיף שכתבת את זה. כי הפסקתי לראות את עונה 2 באמצע, וחשבתי שמשהו אצלי לא בסדר.
    כשראיתי שיצאה עונה 3, הורדתי השבוע שוב את עונה 2 כדי לנסות לראות. לא יודע אם לא כדאי לדלג ישר לעונה 3. הרי ממילא אין קשר בין העונות.

    הגב
  • רוני

    לא מובן לי כל הקטע של השוואות לעונות קודמות. הרי אלו לא אותם שחקנים אלא סדרות עצמאיות שכמו סדרות אחרות עוסקות בשוטרים. צריך לשפוט אותה בפני עצמה. זה אפילו לא כמו פארגו שם יש סטייל ידוע של הומור.

    הגב
  • אריק

    גרייזס, אתה עדיין בסדרת פח הזאת?
    היא כתובה מזעזע מהפרק הראשון של העונה הראשונה.
    לך תראה קצת בארי ותרגע.

    הגב
    • Matipool

      "בארי" מעולה. סדרה מגניבה וקולית.

      הגב
      • אריאל גרייזס

        בארי אחלה, נהדרת. אבל אפשר גם וגם

        הגב
  • יהודה המכבי פינת וויצמן

    גרייזס, אתה אליל. התחלתי לראות השבוע, אכן יש בה כמה וכמה רבדים, שחלק מהם גיליתי בכלל אצלך, הנושא של זכרון בהחלט הוא ספוט און. היא כמובן לוקחת את עצמה מאוד ברצינות הסדרה, כמו העונה הראשונה, שבאמת היתה מופתית.
    במבט לאחור, זה היה בעיקר המשחק, מתיו מקונהי ווודי הארלסון - כמו שאומרים SAY NO MORE ,אבל הצילומים בהחלט עזרו, והדיונים במהות הדברים, (הפסימיסט הרציונאלי שגרוע ולא רק במסיבות), שכנראה שעממו אחרים, אבל לי וכנראה מבין שגם אצלך זה מה שעשה את הסדרה למה שהיא.
    לגבי העונה השניה, במילה אחת, סתמית. שזה לא רע וגם לא טוב במיוחד.
    העונה הזו התחילה טוב, זה כמובן סיפור נפרד לחלוטין, בעצם סרט או עלילה שמחולקים על עונה של שמונה או תשעה פרקים ( לא סגור כמה יש), הבלשים- הגיבור השחור והגיבור הלבן ?( שבנתיים לא עוסקים בו, אולי בהמשך). גיבור כמובן זה תיאור שטוח, ההתעסקות כאן בפשע היא בדרך כלל שולית, שולית מובן שהסדרה היא סדרת פשע, אבל היא לא על פשע. אני מניח שהיא תעסוק בעיקר בחיים של הגיבור או הגיבורים, וכל זה בשביל להאיר תופעות וגישות, וכמו שאנחנו מכירים מהעונה הראשונה, יכול להיות שהנושא של העונה הזו, הוא הזכרון והזמן, ואתה בהחלט מדייק. עם הזמן נגלה :)
    אשמח אם ליברפול תזכה באליפות, אהדתי אותה כילד, למרות שלא מבין היום, למה זה משנה אם קבוצה כזו או אחרת זוכה. מבין ולא מבין, אם אתה מבין אותי. ותודה.

    הגב
  • Eyal

    מעולה כרגיל . כיף גדול שמדור תרבות חזר

    הגב
  • אמוץ כהן-פז

    נהנתי לקרוא ולגלות פנים שנסתרו ממני!
    ממתין להמשך.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *