על מהות האמת

מסי, רונאלדו, ג'ורדן ולברון, כולם מדגישים את הפכפכות מושג האמת. יומן בלש אמיתי (עונה 3, פרק 3)

אם בפרק הקודם של בלש אמיתי דיברנו על מהותו ההפכפכה של הזכרון, הרי הפרק הזה עסק לא מעט במהות ההפכפכה של המושג אולי הכי בעייתי שקיים – "האמת".

למעשה, זכרון ואמת הם שני מושגים בלתי נפרדים בעיניי. אם אנחנו זוכרים משהו כעובדה, הרי שהוא האמת, לא ככה? ובכן, לא ממש. רק לפני שבוע התכתבתי עם חבר לגבי איזה סרט ישן שראיתי כנראה עשרות פעמים והייתי בטוח ששיר מסוים הופיע בו – הרי ראיתי את הסרט כל כך הרבה, אין מצב שאני טועה. כמובן, אחרי בדיקה קצרה, הסתבר שטעיתי.

היחס ההפכפך הזה לאמת מאוד מעניין בעיניי כי בעצם לאורך ציר הזמן בעלילה שלנו האמת היא נזילה לחלוטין. אמת שהיתה נכונה לשנת 1980 – נניח, הייז חושב שכל העדים האפשריים נחקרו – הופכת להיות שקרית ב-2015, כשהכתבת שולפת לו פתאום עדויות אחרות. האמת, כמו הזכרון, היא הפכפכה. היא משתנה עם הזמן. קחו לדוגמא את הויכוח המאוס בעולם הכדורגל, מסי נגד רונאלדו, מי גדול יותר. האם יש אפשרות להכריע בדיון הזה? כמובן שלא, לכל אחד יש את האמת שלו. מה שכמובן הופך את המושג "אמת" לפיקציה מוחלטת. אם זאת אמת "שלך" ולא משהו גלובלי, הרי שהיא לא אמת בכלל. היא דיעה.

אבל עוד יותר מזה – בואו נראה איך "האמת" במקרה של הדיון הזה עברה שינוי עם הזמן. עם כל תוספת לרקורד של שחקן זה או אחר, שמענו קולות שאומרים – "זהו, עכשיו סופית XXX הוא הגדול מכולם". פורטוגל זוכה ביורו? רונאלדו הוא הגדול מכולם. ברצלונה לוקחת עוד אליפות אירופה או אליפות ספרד? עכשיו זה תור מסי. וכך האמת נעה ונדה לה עם השנים והאנשים ותתקבע לה עם הזמן אצל כל אחד בצורה טיפה שונה.

מה שיפה זה שאפילו כאשר לא נוסף לנו מידע חדש לגבי הבן אדם שאנחנו מדברים עליו, האמת יכולה להתהפך. קחו את מארדונה, הנבחר האולטימטיבי לתואר הכדורגלן הגדול בהיסטוריה אצל הרבה אנשים. כל זה היה נכון עד לפני מספר שנים כשמסי (ואולי גם רונאלדו, בבקשה לא לפתוח את הדיון מחדש) התחילו להאפיל עליו ועכשיו זה שוב דיון פתוח לגמרי. או מייקל ג'ורדן, מי שכולם רואים ככדורסלן הגדול בהיסטוריה אבל אפעס בשנים האחרונות עם עוד גמר ועוד גמר של לברון, פתאום אנחנו מתחילים לראות כרסום במעמד הזה. ומי יודע? אולי זה אפילו יתהפך.

אני חושב שהנקודה הזאת היא קריטית לעלילה של הסדרה בעונה הזאת – הרבה יותר קריטית מאשר בעונות קודמות. אחד העוגנים הכי חשובים כנראה בעלילות בלשיות הוא האמינות של הבלש. הוא המפתח להבנת הכל כי הוא מחזיק ב"אמת" האוביקטיבית. הוא רואה את כל העובדות ועל כן, אנחנו יכולים לסמוך עליו כשהוא מתאר את החקירה. הפרטים שהוא מביא הם האמת. הבלש הוא לא רק נציג הצדק שלנו בסדרה או בספר, הוא גם נציג האובייקטיביות. האיש היחיד שאפשר לסמוך עליו.

"כולם משקרים", הייז אומר לשותף שלו בפרק הראשון ופתאום אחרי הפרק האחרון אנחנו מבינים שזה נכון גם לבלש עצמו. בשיחה שהוא מקיים עם אשתו המתה בזמן הווה היא מטיחה בו האשמה שהוא הסתיר עובדות, שהוא שיקר. עוד אין לנו מושג למה, אבל זה שומט את הקרקע מתחת לרגליים שלנו כצופים בעלילה. עכשיו, אנחנו לא יכולים להסתמך כבר על כלום שהייז מספר לנו.

***

"אנשים לא זוכרים את הזמן שלהם כתינוקות, טוב שאנחנו מגיעים לזה בסוף החיים"

הייז לכלה שלו

דיברתי בפרק הקודם על התנועה על ציר הזמן קדימה ואחורה אבל יש עוד קונספט לזמן שבפרק הזה הגענו אליו – המעגליות שלו.

יש כל מיני מחשבות כשמדברים על מעגליות הזמן. הראשון הוא מה שהייז מדבר עם כלתו, על איך הוא מתנהג קצת כמו תינוק. פה מדובר על סוג של סימטריה. אם תסתכלו על הזדקנות, הרי שהיא מאוד מאוד מזכירה ילדות. בשני המקרים אנשים אחרים צריכים לטפל בך. הזדקנות אצל חלק מהאנשים אומר איבוד של השפה – אולי האלמנט הכי חשוב בהפיכה מתינוק לילד. ויש כמובן עוד הרבה קווים מקבילים בין השניים.

אבל זאת רק סוג אחד של מעגליות. סוג שני, ואולי יותר מעניין הוא הדרך שבה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. או במקרה הזה, איך אנחנו נידונים לחזור על אותן טעויות שוב ושוב. אם זה טעויות של ההורים שלנו – אולי הדבר הכי מתסכל בלהיות הורה, לראות איך אתה עושה את אותו דבר שההורים שלך עשו וכעסת עליהם לילדים שלך – או טעויות בכלל. יש מגוון דוגמאות כאלו בפרק האחרון. נראה שהייז של 1990 נידון לחזור על הטעויות של אב הילדים ב-1980. בעוד זה התפכח ונקי כבר חמש שנים, את הייז אנחנו רואים במצב של שתיה או שכרון פעם אחר פעם. אם האב איבד את הילדים שלו בחלק הראשון של העלילה, הרי שהייז מאבד את הילדה שלו בוול מארט עשר שנים אחר כך. ואנחנו כבר יודעים שהוא איבד אותה מהחיים שלו לגמרי בשלב יותר מאוחר, בדיוק כמו שקרה לאבא שנים קודם.

***

אי אפשר, אם מדברים על הזמן, לא לחזור לשיחה המתרחשת בשדה על השיר שאשתו של הייז הקריאה בכיתה והוא הלך וקרא אחר כך. כבר אמרנו שהזמן הוא הציר המרכזי שסביבו העלילה נסובה. הכל פה קשור בזמן: הנזקים שהוא עושה בגוף שלנו. הדרך שבה הוא משפיע על מה שאנחנו יודעים ומה שאנחנו מקבלים כאמת.

ויש את מה שהזמן עושה לחברויות – השותף של הייז, רונלד, מספר בציר הזמן השני שהוא והייז כבר לא חברים למעשה, למרות שהוא החשיב אותם ככאלו כאשר הם עבדו ביחד. אלוהים יודע כמה פעמים ראיתי את זה קורה – אנשים שהייתי איתם שירות צבאי מלא או ארבע שנים שלמות באוניברסיטה למדנו ביחד כל יום ואיכשהו כשהדבר שקושר אתכם ביחד נגמר, גם החברות עצמה דועכת. למעשה, הזמן מאפשר לנו לבחור עם אלו אנשים אנחנו באמת רוצים להיות חברים ואם מי לא.

הפרשנות לשיר של אשתו של הייז כמובן הופכת את הזמן בדיוק למה שאמרנו פה. אסור להגיד את שמו של הזמן כמו שאסור להגיד את שמו של אלוהים. הזמן הוא למעשה אלוהים עלי אדמות. היש דבר נכון מזה? הזמן מחליט על כל הדברים שכתבתי קודם, הוא גם מחליט כמה זמן נהיה פה. זמננו קצוב. בניגוד לאלוהים, הזמן הוא הדבר הכי לא רחמן בעולם.

נקודה מעניינת – מיד אחרי סיום הדיון על השם של הזמן שאסור להזכיר, אנחנו עוברים לסצינה שבה אשתו של הייז חוזרת הביתה ומוצאת אותו מעיין בספר.

"קראת אותו סוף סוף?" היא אומרת, שמחה.

"לא יכולתי, השם שלי פה יותר מדי".

אם נחזור לאותה נקודה שהשם הזה שלא ניתן להגיד – והייז לא מסוגל לקרוא אותו – הוא האלוהים, הרי שכל זה יכול להתחבר לחלק הראשון של היומן הזה. הייז הוא האלוהים של החקירה. הוא הקובע מה אמת ומה לא. ועל כן, הספר הזה מקבע את האמת על פי הייז – אמת העשויה להיות בכלל רחוקה מהמציאות עצמה. אם אפשר בכלל לדבר על מציאות אובייקטיבית.

***

ויש גם עלילה בלשית לפרק, כזאת שקידמה אותנו קצת קדימה. אנחנו יודעים שהילדים שיקרו להורים שלהם (שוב, האמת ההפכפכה הזאת – מה שההורים לקחו כאמת מוחלטת מתברר כבדיה) והלכו לשחק באיזור נידח ליד איזה בית חווה עם אנשים שאנחנו לא ממש יודעים מי הם. היה להם רכב חום מפואר, הם היו גבר ואשה. אולי הוא היה שחור. הא, והם קנו צעצועים לילדים.

מה שחשוב לדעתי בקטע הזה היא העובדה שהיה מדובר ברכב מפואר ושאנחנו יודעים מקו הזמן המתקדם שחלק מהעדים אף פעם לא נחקרו. אם נוסיף לזה את העובדה שמפקד המשטרה בזמנו סירב לחקור עדים בית אחר בית וגם – מה לעשות – את העלילה מהעונה הראשונה אז גורמים בכירים היו מעורבים, הרי שאי אפשר שלא לחשוב שגם פה מדובר באנשים רמי דרג שאחראיים לרצח הזה ומסוגלים לחבל בחקירה.

אולי הנקודה הכי מעניינת בפרק מבחינה בלשית היא הגילוי של התמונה של הילד שנרצח באותה תנוחה שבה הוא נמצא במערה. הגילוי הזה מרמז לנו שמי שלא רצח את הילד הכיר אותו מספיק טוב כדי להכיר את התמונה. הוא היה בבית. אין פה יותר מדי אופציות. אם חוזרים למכתב שנשלח בסוף הפרק הקודם ובו נרמז שהילדה לא היתה מאושרת בבית שלה עד עכשיו, הרי שכרגע רוב החשדות שלי מתרכזים לכיוון בן הדוד של האמא שגר בבית עד חצי שנה לפני. אנחנו יודעים שהיה חור הצצה בארון לתוך החדר של הילדה, והוא התאכסן באותו החדר. הוא היה בן בית שם. הקשר אליו נראה חזק מאוד. עוד מחשבה אחת – אם אנחנו זוכרים מהעונה הראשונה שאיש כנסיה בכיר היה מעורב ברציחות וגם פה מדובר בתמונה של הילד בטקס דתי – אולי גם פה יש לנו קשר לאיש דת כלשהו?

***

עוד כמה מחשבות על הפרק:

– אחרי שספג מכות מחבורת רדנקים, אנחנו רואים את איש הזבל האינדיאני הולך ושולף משהו שנראה כמו רובה מהמחסן שלו. האיש היה בצבא בויטנאם, כידוע. ורובה שראינו במערכה הראשונה..

– הסצינה בוול מארט היא אולי הסיוט הכי גדול של כל הורה. שניה אתה הולך והילד שלך נעלם. הסצינה הזאת היתה עשויה מצוין, כולל הפאניקה והכל, ובעיניי היא הדגישה שוב את המשמעות הכי גדולה של להיות הורה. יצא לי השבוע להיות נוכח בשיחה בין הורה לבין אחד שאין לו ילדים, כשהראשון ניסה להסביר לו מה זה להיות הורה. והוא דיבר על השנה הראשונה הקשה ולא לישון בלילה אבל שאחר כך זה משתפר. אבל בעיניי, כל אלו מתגמדים לעומת הקושי האמיתי. זה לא הקושי הפיזי של חוסר השינה או העצבים בסוף היום כשאתה עייף ורוצה לנוח וצריך לריב איתם שיתקלחו וילכו לישון. בעיניי, המשמעות של הורות היא הידיעה שתמיד, לא משנה איפה תהיה, תמיד תהיה לך דאגה בראש.

אתה יכול לישון כמו בול עץ בלילה ושום רעש בחוץ לא יפריע לך אבל אם הילד שלך יעשה פיפס הכי קטן אתה תתעורר מזה כי המוח שלך מכוון אליו. ואם הילד שלך חזר מבית ספר עצוב או שהוא לא הצליח במבחן אז אתה דואג לו. וגם אחר כך הדאגה לא נעלמת. תמיד יהיה את הדבר הזה. והסצינה הזאת, שבה הילדה נעלמת והאבא מתחרפן (מן הסתם גם בגלל שהוא חווה מקרה דומה אצל מישהו אחר עשר שנים קודם) פשוט משקפת את הדבר הזה. וזה כמעט כאב פיזית לראות את הפחד הזה.

– חוץ מזה, אני חייב להודות שאני ממש מתגעגע לוול מארט. הייז הולך לאיבוד במקום הזה, לא מבין איפה מוצאים שם את הדברים הכי בסיסיים. אני נורא אהבתי את הגודל וכמות האופציות. ואולי בעצם כל הוול מארט הזה מהווה מטאפורה לאמריקה (כי הרי מה יותר אמריקאי מוול מארט) וחוסר היכולת של הייז להתאקלם בה מחדש. בסוף, המקום היחיד שבו הוא מרגיש בנוח באמת זה בפאב של יוצאי הצבא.

– עוד מקום שבו הייז מרגיש מאוד לא בנוח זה כשמתבצעים חילופי התפקידים בינו לבין אישתו – בעוד היא הולכת לעבודות בלשיות הוא לא סתם נשאר עם הילדים אלא הולך איתם לעשות קניות. היום זה נראה לנו טריוויאלי למדי אבל לפני 25 שנה, בטח באמריקה הכפרית איפה שהסיפור מתרחש, זה בטח לא המצב. אבל, זה לא רק חילופי התפקידים שמטריד את הייז אלא אולי החשש הגדול שאשתו למעשה יותר טובה ממנו בעבודה שלו. הוא אפילו לא מעוניין לשמוע מה היא השיגה מהבלשים כי זה חלילה עשוי להגיד שהיא הצליחה איפה שהוא נכשל. ואולי, אם חוזרים לנושא הדברים שהוא הסתיר – אולי הוא בכלל חושש מכך שהיא תגלה שהוא שיקר?

– גם בפרק הזה נושא הגזע עומד על הפרק, אבל פחות. יש פעמיים שבהם אנחנו נתקלים בו, פעם אחת גלויה כאשר הייז מאשים את רונלד בכך שהוא התקדם בזכות הצבע שלו. הפעם השניה קורית בקו הזמן הראשון כאשר הם חוקרים את החוואי (או מה שהוא לא יהיה) בבית שלו ליד איפה שהילדים שיחקו. שימו לב לדרך שבה הוא מדבר עם הייז – הוא מדבר על "ניגרוז" (שקשה לי להגיד כמה היה כבר טאבו במדינה דרומית כמו ארקנסו בשנות השמונים) ואחר כך גם מכנה את הייז "בוי", שזה כינוי מתנשא לשחורים שהיום חס וחלילה להשתמש בו. בטח ובטח כלפי שוטר. לא פלא שהייז הרגיש שלצבע העור שלו היתה משמעות בקידום שלו.

– זה לא ממש קשור לפרק עצמו, אבל כשהבלש הציע לאשתו ב-1990 ללכת לטלפון ציבורי ולהתקשר הביתה זה היה נראה לי ממש מוזר. כאילו, איך חיינו אז בלי טלפון נייד? הנה עוד מקום שבו הזמן מתעתע בנו.

– יכול להיות שפספסתי את זה, אבל בציר הזמן הראשון יש מישהי שתמיד נמצאת בבית ויושבת ליד האמא, אנחנו יודעים מי היא בדיוק?

– חוץ מזה, התעלומה מהפרק הקודם לגבי הפדופיל בבגאז' רק הולכת ומתגברת. גם בפרק הזה רונאלד נשאל למה הם הגיעו מאוחר לדירה ולקח להם זמן וברור שהוא מורח אותם. האם הם הרגו אותו? האם הוא החשוד המסתורי שמערער בקו הזמן השני?

– בסוף הפרק, שני הבלשים שלנו חברו בקו הזמן השני לחקירה שוב. כזכור, בעונה הראשונה של בלש אמיתי, גם שניהם חברו לחקירה מחודשת בקו הזמן השני אם כי זה לקח הרבה יותר זמן. האם צפויה לנו חבירה דומה בהמשך גם בקו הזמן השלישי?

נו האדל - סיכום גמרים חטיבתיים
אמהות אכלו בוסר

תגובות

  • דני ורד

    תודה אריאל,
    קצת קשה לי עם הג׳ק באווריות פה, כמו גם בעונה הראשונה, כל הגילויים וכל האסרטיביות הכל זה הייז...

    האישה לצד האמא היא אחת מהדמויות שאמרו שלום לילדים בתחילת הפרק הראשון.

    עוד דבר שלא זכה לבמה עדיין זה הנערים בחיפושית הסגולה שאחרי זה רכבו על האופניים. ברור לי שזה קו עלילה די מרכזי ונראה לי שבסוף ינסו לסגור את החקירה עם האשמה קלה של אותו הנער..

    אחלה עונה ותודה על הבלוג

    הגב
  • תבורי

    מסתמנת כעונה מוצלחת מקודמתה במיוחד עם מהרשלה עלי וסטיבן דורף. נכון לעכשיו השאלה החשובה יותר מכל נותרה עדיין פתוחה, מי הוא ה GOAT. אישית אני מתחבר למהרשלה עלי ודורף יותר מלכל צמד שקדם להם, על אף המשחק המגה מבריק של וודי הארלסון בעונה הראשונה. יש בהם משהו מאוד אמיתי בכל ניואנס של התפקיד וביחסים בניהם, הם לא משחקים את הייז וווסט, הם הייז וווסט. בעוד כמה פרקים אהיה חכם יותר ואוכל לנמק.

    הגב
  • אמיתי

    צמע. אריאל. כמה תובנות אתה מוציא מהסדרה הזאת..מעולה.
    העונה הזאת, בעיסוק בזיכרון ובאמת (ובאובדן שלהם), נוגעת בפחדים הכי עמוקים שלנו כבני אדם (שלא לדבר על רצח ופדופיליה). כי מה אנחנו אם לא סך הזיכרונות שלנו?
    אני חושב שיש מצב שלא נדע את הפיתרון הבלשי לעונה הזאת.

    הגב
  • YG

    נהדר! עכשיו אחרי שצפיתי בשלושת הפרקים, אתחיל גם לקרוא את הבלוג בזמן אמת

    הגב
  • דניאל

    אריאל, עם כל הכבוד לחפירה שלך, היה פרק די מחורבן. אפשר למצוא סמליות ומשמעות בכל דבר אבל העלילה לא התקדמה כמעט ואפשר לומר שהיא פשוט לא מעניינת במיוחד? כמה עוד אפשר עם המבטים החלולים של הבלש שמראים שאין לו שום מושג. המשחק שלו מוגזם והוא פשוט לא אמין.

    הגב
    • אליכ

      יש הרבה דברים שניתן לומר על המשחק שלו, מוגזם זה לא אחד מהם

      הגב
  • סער

    תודה על הניתוח שמוסיף לי כצופה.
    כמה פעמים אתה רואה כל פרק כדי לכתוב את הניתוח?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      פעמיים בדרך כלל. בפעם השניה כשאשתי משלימה את מה שהיא הפסידה כשהיא נרדמה :))

      הגב
  • אסף the kop

    מראדונה גדול הכדורגלנים מאז ומעולם.
    מסי ורונאלדו לא בסקאלה שלו.

    הגב
    • אסף שלום

      לגמרי. זה בכלל לא באותה נשימה

      הגב
  • תום

    תודה אריאל.

    התמהמתי קצת עם פתיחת העונה הזו, אז את הפוסט הקודם קראתי אחרי שכבר הסתיימו כל הדיונים.
    בשביל להיות בעניינים בפרק הזה מיהרתי לראות ונשארתי מעבר ל-bed time הרגיל שלי.

    היו מספר דברים שתפסו אותי בפרק:
    א. (חשיפת) היחסים הדי מעורערים בין הייז לאשתו.
    ב. האיבוד הרגעי של הילדה בוולמארט. הפאניקה שהוא נכנס אליה היתה מהממת מבחינת הדרמטיות שלה; כשהוא מתווכח עם הקופאית והמאבטח כדי שיקראו בכריזה הוא כחוט השערה מלשלוף אקדח.
    ג. נסיון החזרה למעין שגרה של נורמליות אחרי החטיפה של האבא, כשהוא מגיע למשמרת בעבודה כאילו הכל כרגיל. הוא רק רוצה לעשות משהו שהוא חלק מהרוטינה שלו ולנסות לשכוח, ולו לרגע, את מה שקורה - אבל לא נותנים לו, והוא נשלח הביתה להתבוסס במחשבותיו. (יכול מאוד להיות שאני מערבב עם הפרקים הקודמים...)
    ד. התפתחות התעלומה לכיוון חוואי בודד ומסתורי, אנשים אלמוניים שלא יודעים מי הם, משחקים ביער...מתכתב יפה עם העונה הראשונה, אבל מנגד נשמע לי נסיון מאולץ למסתורין. אבל תכל'ס - מה אכפת לי כל עוד כיף לראות.
    ה. תענוג שבעונה הזאת הם חזרו לאמריקה הכפרית, הלא מוכרת (לא לוס-אנג'לס, אהמ...), ששם הכל יכול לקרות וממש לא עושה חשק לרילוקיישן.
    ו. אני לא בטוח לגבי חוסר האופציות בתנוחת הילד בתמונה ובמערה. לצורך הדוגמה, יכול להיות שזו פוזיציה מקובלת בתפילה כלשהי וברצח זה משמש כחלק מטקס (שוב עונה 1).

    התייחסות למחשבות שלך - לא מספרת אותן, אך אני אגיב עם מספור (לפי סדר ומיקום המחשבה) לצורך הנוחות שלי:
    1. לי זה היה נראה שאיש הזבל הוציא תיק עם גופה...
    2. בול! אני הורה טרי יחסית, ולא מהנוטים לדאגות. ובכל זאת...
    4. לא שמתי לב לתובנה שלך לגבי חוסר הבטחון שאולי אשתו תגלה מה שהוא לא הצליח. אני חשבתי שהוא כועס כי הוא ראה שהיא התלבשה בצורה די מינית (גם בסצנה שהיא יצאה לתחקר ראו שהיא מפלרטטת בשביל המידע).
    9. אגב פאב של יוצאי צבא - בקו העלילה השני (1990) הבלשים חוברים בפאב המדובר. כשרונלד מזמין משקה אז הברמן מטיח בו, די בעוינות, האם הוא היה בצבא.

    לסיכום: אחלה סדרה, ולא פחות מזה - אחלה יומן!

    הגב
    • הראל

      אני גם ראיתי שהוא מוציא גופה

      הגב
  • אסף שלום

    אחלה פוסט
    תודה על התובנות. אני חושב שלהיות הורה יש משהו יותר עמוק רק מהדאגה התמידית שנמצאת תמיד ברקע.
    כשאתה הורה פתאום תפיסת המציאות משתנה. It is not about you anymore
    וזה משהו עמוק מאד שמשפיע בכל תחום

    הגב
  • הראל

    אני גם ראיתי שהוא מוציא גופה

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *