אמהות אכלו בוסר

דרכים שונות לכפרה. בלש אמיתי, פרק 4.

אחד הדברים שאני מאוד מחבב בעונה הזאת של בלש אמיתי, ולדעתי מייחד אותה מהעונות הקודמות, הוא העלילה הבלשית עצמה. אני יודע, זה נשמע מוזר, בכל זאת – מדובר בכל המקרים על חקירת רצח אבל להרגשתי הפעם לא רק הבלשים הם אלו שצריכים לפתור את התעלומה אלא גם הצופים בבית. כאילו היוצר מפזר לנו ביצי הפתעה לאורך הסדרה ואומר – נו, הצלחתם לזהות את זה? מלא תעלומות קטנות בתוך תעלומות. ומה שמעניין זה שדווקא את התעלומה הגדולה – מי רצח את הילד ואיפה הילדה – אנחנו נסיים בלי לדעת את התשובה.

אני אתן כמה דוגמאות שהבחנתי בהן בפרק האחרון, אם אתם ראיתם עוד אתם מוזמנים להוסיף:

– כשהייז הזקן נכנס לחדר של העיתונאית הוא רואה על השידה שליד המיטה שתי כוסות יין. הוא גם שואל אותה אם הוא הפריע לה עם חבר אבל היא אומרת שהיא לבד. די ברור שיש פה איזה משהו.

– א-ב-ל – כשהייז הזקן מגיע לתחנת המשטרה בתחילת הפרק הוא שואל את הבן שלו האם הוא ראה את הכתבת מאז התוכנית אצלם ורואים את ההיסוס של הבן לפני שהוא עונה שלא, הוא לא ראה אותה מאז. להרגשתי, זה די ברור שהם היו ביחד. ועוד יותר מזה – הייז הוא בלש שרגיש לדברים מהסוג הזה, והוא ניחש את זה.

– דרך אגב – מישהו בכלל חשב שהבן של הייז הוא שוטר עד עכשיו?

– הכתבת מציגה לבלשים תמונה של עצמות שהתגלו באיזה באיזה מחצבה ושייכים לדניאל אובריאן – הדוד של הילדים שנעלמו. הידיעה הזאת מרעישה את הייז והוא מרגיש שהוא חייב לספר את זה לרונלד. עכשיו, אנחנו יודעים שבקו הזמן השני, החיפוש אחרי אובריאן היה משמעותי וכבר בפרקים הקודמים הוא עלה בתור חשוד משמעותי. הנה ההימור שלי פה – רונלד והייז הם אלו שהרגו את אובריאן אחרי שגילו שהוא אחראי למות הילד ועכשיו הייז נחרד מזה שגילו אותו.

– בפרק הקודם היתה איזה רמיזה של רונלד להייז בקו הזמן השני על "לחטוף יריה ברגל". בפרק הזה, אם הסתכלתם היטב יכולתם לראות שרונלד צולע בקו הזמן הזה. די ברור שהוא חטף יריה, השאלה ממי? האם זה קשור לדרך שבה הסתיים הפרק והיה קרב עם "איש הזבל?".

***

דיברנו לא מעט על נושא הזכרון כבר בניתוחים של הפרקים הקודמים אבל כמובן שאי אפשר להתעלם ממנו גם הפעם, בהיותו כזאת פונקציה מרכזית בעלילה. בתחילת הפרק, הייז המבוגר מגיע לתחנת המשטרה ומבקש מהבן שלו עזרה במציאת מספר אנשים, בראשם רונלד (אמרתי לכם שהוא יצוץ גם בקו הזמן הזה או לא?). הבן שלו לא מבין למה הוא צריך לחפור בזה והייז אומר לו שבאמצעות חזרה לכך, הוא מצליח לשחזר את הזכרונות שלו. זאת הדרך שלו להישאר יותר חד.

הקונספט של זכרון כדרך לשמר חיים הוא בעיניי מרתק. לעוזי וויל יש ספר שנקרא "לאן הולך הזכרון כשאנחנו מתים". התשובה של וויל לשאלה הזאת (אם הבנתי אותה נכון) היא שהזכרון הולך לקרובים לנו. כל עוד הם זוכרים אותנו, אנחנו לא באמת מתים. במידה מסוימת, הייז, כשהוא מנסה להחיות את הזכרונות שלו, הוא מנסה להישאר בחיים. בלי הזכרון שלנו, אנחנו כלום ושום דבר. הזכרון כל כך חשוב, שהייז מעדיף לחיות עם השדים מויטנאם ולהעלות את השדים של התיק מהעבר על האופציה השניה שהיא שיכחה. שיכחה היא מוות.

***

אחת הסצינות המעניינות בפרק הזה, לא מבחינת החשיבות שלהן לעלילה אלא לקונספט הכללי, היא כשאשתו של הייז (עוד לפני שהיא היתה כזאת, כמובן) מבקרת את האמא של הילדים המתים. זאת הפעם הראשונה שאנחנו רואים את האמא באמת מתאבלת. לא סתם מתאבלת, למעשה, אלא אפילו לוקחת על עצמה אחריות למה שקרה. אשתו של הייז כמובן מבינה את ההתפרקות של האמא לא נכון – היא חושבת שהיא הסתירה משהו שצריך לספר למשטרה (ואולי היא כן הבינה נכון וזה עוד "ביצת הפתעה" שהיוצר החביא לנו?) בעוד האמא בעצם לוקחת על עצמה את האחריות למוות של הילדים על עצמה.

יש פה בבירור חזרה על הקונספט התנכי (בפרק שמתכתב לא מעט עם הדת, עוד מעט על זה) של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". האמא מרגישה אשמה על מה שקרה לילדים שלה. לא בגלל שהיא עשתה משהו שגרם להעלמות שלהם בצורה ישירה אלא היא מרגישה שהמוות של הבן וההעלמות/מוות של הילדה הם סוג של כפרה על החטאים שלה. הקונספט הזה שזור לאורך כל הפרק. יותר מאוחר בפרק הייז מדבר על החקירה ועל איך הוא בעצם הרעיל את הילדים שלו איתה. גם פה – הייז הוא זה שחטא והילדים שלו הם אלו שסובלים.

בנוסף, רונלד צריך לבוא ולחלץ את אב הילדים אחרי שזה הלך מכות. כביכול, הוא עשה את זה כדי להתנקם באיש ששכב עם אשתו. למעשה, הוא מנסה לכפר על החטאים שלו (ואולי גם של אשתו) על ידי זה שהוא יוכה בעצמו. אולי, אם זה יקרה, הילדה שלו תינצל. אם אתם הורים, אני די משוכנע שאתם מכירים את התחושה חסרת האונים כאשר לילד שלך כואב (אם זה פיזית או רגשית) ואין לך שום דרך להקל לו על אותו הכאב. אני חושב שאין הורה אחד בעולם שלא חשב לעצמו – הלוואי והייתי יכול לקחת את הכאב הזה על עצמי, שאני אסבול במקום הילד שלי. במידה מסוימת, זה מה שאב הילדים מנסה לעשות – מאוחר מדי, כמובן. חוסר האונים הזה של ההורים ואחר כך גם של הייז עצמו מול הילדים שלו (במיוחד בסצינה שבה הוא מכתיב למכשיר ההקלטה ומדבר על הבת שלו) הוא חלק מהעוצמה של הסדרה בעיניי.

***

נקודה מעניינת שחשבתי עליה רק כרגע ובעיניי היא מרתקת – אנחנו יודעים שמאוחר יותר אם הילדים מתה בלאס וגאס ב-1988. שנתיים אחר כך, הילדה נמצאת (בערך) ומתגלה שהיא בחיים. במידה רבה אפשר לומר שההקרבה של האמא עבדה – היא מתה כדי להציל את הילדה שלה. ופה בעצם אנחנו שוב פעם מתחברים לדת. הרי כל המיתוס של ישו (עד כמה שהבנתי התיאולוגית מגיעה, וזה לא כל כך הרבה) זה שהוא מת כדי לכפר על חטאינו.

אם אני אנסה להביא אנלוגיה מתחום הספורט, כי בכל זאת מדובר בבלוג ספורט, הרי שכאוהד קבוצה אתה עושה עם עצמך כל הזמן הסכמים לגבי הקבוצה שלך. אני חושב שאין אוהד שלא מכיר את זה. אם נניח יש שתי קבוצות שאני אוהד שמשחקות באותו סוף שבוע, אני חושב לעצמי – טוב, אני מוכן שקבוצה אלף תפסיד אם זה אומר שקבוצה בית תנצח. לפעמים, ההסכמים האלו הולכים רחוק יותר. אני יכול לומר שבעונה הזאת של ליברפול, ההסכמים הולכים ומתרבים כל הזמן. יש מצב שבאיזה שהוא שלב תהיתי האם הייתי מוכן לאבד את העבודה שלי בשביל אליפות של ליברפול (התשובה, למקרה שתהיתם היא – אני צריך לחשוב על זה).

אם נחזור לסדרה, הרי שיש לנו פה שתי דרכים שונות שההורים לוקחים, הפוכות לגמרי. בעוד האמא לוקחת את הדרך של האוהד שעכשיו תיארתי והופכת לג'אנקית עד שהיא מתה, האב דווקא חוזר בתשובה, מתנקה מאלכוהול והופך להיות מאמין גדול. האם הכפרה הזאת של ההורים אחראית לחזרה של הילדה? ואם כן – הדרך של מי מהם היא היא הנכונה?

מה שחשוב זה שהכנסיה והדת הם מוטיבים מרכזיים בעונה הזאת – משהו שמחבר אותה ישירות לעונה הראשונה. הכנסיה היא כמובן מוסד קריטי באיזורים שבהם צולמה הסדרה בשתי העונות האלו (ואולי לכן היא די נעדרת בעונה השניה שמתרחשת בקליפורניה. מצד שני, יכול להיות שהיא גם שם והדחקתי את זה) ומהווה פונקציה קריטית בחיים של התושבים בהם. האבחנה הזאת בין קתולי לפרסברטרי (או איך שלא קוראים לזה) היא משהו שלנו די חסר משמעות אבל באיזורים הללו מדובר בעניין קריטי. יחד עם התנוחה של הילד המת, כמו שצולם בטקס שלו, ובובות הקש שמוכרת חברת הקהילה, הייז ורונלד מגיעים למסקנה הדי ברורה שהרוצח הגיע מתוך הקהילה. הדת, המקור לחיים של חלק כל כך גדול מהאנשים שם, היא גם המקור לרוע האולטימטיבי – רצח ילדים.

גם פה, הסדרה משחקת על הדיסוננס בין מה שהגיבורים יודעים למה שאנחנו יודעים בצורה מאוד מתוחכמת. בעוד הם חיים בשנות השמונים וחסרי ידע בנושא, אנחנו כבר מכירים היום מה כמרים קתוליים היו (ואני מניח שחלקם עדיין) עושים לילדים קטנים. למעשה, רונלד מבטא את החשש של כולנו כשהוא מדבר על כומר שצריך לא לזיין כל החיים שלו. זה נשמע כמו רעיון כל כך מופרך כשחושבים על זה – הרי סקס (כלומר, הצורך להתרבות) הוא אולי הצורך הכי קמאי שיש לבני אדם אחרי סיפוק צרכים בסיסיים כמו אוכל ושינה. איך מישהו אמור להתנזר מכזה דבר במשך כל החיים שלו? כמה אנשים מסוגלים באמת לעמוד במבחן הזה? לדכא את התשוקות שלהם כל כך? אין שום סיבה להתפלא על מה שכמרים עשו עם ילדים קטנים – בניגוד למבוגרים שיכולים לדבר, ילדים בדרך כלל ישתקו, והם כמובן זמינים לאותם כמרים מתוקף תפקידם.

למעשה, אפשר אפילו לתהות אם הייז, למרות שהוא לא שותף לחשד של רונלד, לא נפל קורבן לכזה כומר בעבר. הוא מספר שהיה נער מזבח כשהיה קטן אבל אחר כך מסרב לאכול את לחם הקודש תחת הטיעון שהוא לא התוודה. אולי יש לנו פה עוד ביצת הפתעה של היוצרים?

***

עוד כמה מחשבות על הפרק:

– אי אפשר שלא לשים לב פעם אחר פעם לקווי הדמיון בין העונה הזאת לעונה הראשונה. הם כל כך דומים שנדמה שממש רוצים שנחבר בינהן. הכנסיה, הפדופיליה, קווי הזמן השונים, בובות הקש (שמזכירות את המבנים המוזרים שנמצאו ליד הקורבנות בעונה הראשונה), החג שאחראי לאירוע (ליל כל הקדושים בעונה הזאת, מארדי גרא בעונה ההיא – שניהם חגים פרימטיביים משהו), כמובן האיזור הכפרי והנחשל. אבל נדמה שיותר מכל הקווים האלו, היה רגע בפרק הזה שהיווה סוג של שכפול לסצינה מהעונה הראשונה – רק בדיוק הפוך ממנה.

אני מדבר כמובן על הסצינה בעונה הראשונה שכולם זוכרים, אחת הטובות שראיתי בטלוויזיה אי פעם לדעתי, בה הבלש חודר למאורת סמים ואז בשוט רציף אחד הוא רץ ממקום למקום תוך שהוא מצמיד אקדח לרקה של סוחר סמים. גם בפרק הזה היתה לנו סצינה כביכול דומה – גם פה המון גדול הקיף את הבית ואיים לתקוף את הבלשים וגם פה הייז מצמיד אקדח לרקה של החשוד שמתסיס את האווירה והמצלמה נעה איתם בתזזיתיות מחדר לחדר.

אבל פה ההבדלים נגמרים. כי בעוד שם התפתחה סצינה אלימה עם יריות וכמעט מוות לבלשים, הרי שהפעם הם יוצאים בנזק מינימלי לרכב שלהם. כשרונלד מקטר על זה אנחנו כמעט יכולים להגיד לו – תגיד תודה, חביבי, יצאת מזה בזול. זה כמעט כאילו הייז שאומר לו "נדווח על זה כעל ואנדליזם" מבין את זה.

– הסצינה הזאת הדגישה שוב מוטיב מאוד מרכזי בסדרה, כזה שילך ויגבר לדעתי (וכבר הזכרתי אותו בפרק הראשון) – זה הגזעני. הוא הופיע כאשר האישה מהכנסיה מדברת על הבחור שקנה את בובות הקש ומכנה אותו "ניגרו" (שוב, לא פעם ראשונה שזה קורה בסדרה, ראינו את זה כבר קודם). יותר מזה, כשמנסים לחלץ ממנה תיאור לאיש היא אומרת פשוט "הוא היה שחור", כאילו כל השחורים הם חסרי איפיון למעט העובדה שהם שחורים. שזה כמובן נכון מאוד להרבה מאוד מקומות עם מיעוטים שרואים בהם סוג של גוש אחד חסר איפיון.

המוטיב הזה חוזר על עצמו שוב בסצינת הקראוונים, אז החשוד שלנו מנסה להתסיס את השכנים שלו, שמראש באים אנטי למשטרה. די ברור לנו ששחורים שם לא אוהבים את המשטרה והיא מייצגת בעינהם את הממסד הלבן והמקפח (בתיזמון מעניין למחאת העדה האתיופית השבוע, שהיתה מופנית כלפי המשטרה במידה רבה). גם בארה"ב היום, תנועת ה-black life matter מאוד מכוונת כלפי המשטרה, שמהווה את חוד החנית בגזענות הממוסדת. ללמדכם, שלא הרבה השתנה באמת באמריקה.

– נקודה מעניינת, כשרונלד מחזיר את אב הילדים הביתה לאחר המכות שספג, אותו אב מתחנן בפניו שיבקש סליחה בפני הייז על איך שהוא קרא לו. רונלד אומר לו שזה בסדר – קראו לו בשמות יותר גרועים וגם התכוונו לזה הרבה יותר ממך. ברור לנו שהוא מכוון לאותם רדנקים שקראו לו גם ניגרו – ובעצם לא רואים בו בן אדם עם אישיות אלא פשוט שחור. אולי בקשת הסליחה הזאת של אב הילדים היא למעשה תחילת החזרה בתשובה שלו.

– גם בפרק הזה, ויטנאם מאוד נוכחת. גם בשיחה של הייז עם אשתו וגם אחר כך כשהשדים מהעבר נעמדים לידו בזמן שהוא מנסה להכתיב להקלטה. בתחילת הפרק אנחנו עדים למריבה של הייז עם אשתו בקו הזמן השני. בהתחלה הוא מבסוט ומשוויץ בזה שהוא צורף לצוות החקירה המחודש ואולי ירוויח את הגבריות שלו מחדש (עוד ביצת הפתעה – מה גרם לזה שהייז הועבר מהיחידה לפשעים חמורים למרות שכולם כל הזמן אומרים שהוא בלש טוב? האם זה קשור לחקירה הזו?). זה בהמשך ישיר לפרק הקודם שבו הייז כועס על אשתו שבעצם לקחה את התפקיד שלו והפכה לבלשית במקומו – עכשיו כל אחד כביכול חזר למקומו.

אבל זה כמובן לא המצב. תוך מספר שניות הריב בין הייז לאשתו מתלקח כשבסופו הוא מטיח בה שהיא מחליטה לו על הכל, אפילו מתי להזדיין. בצורה אירונית, זה בדיוק מה שהיא עושה שניה אחר כך – מחליטה בשבילם מתי להזדיין. אני מחבר את זה לוויטנאם כי בסופו של דבר הייז הוא חייל. הבסיס של חייל הוא משהו שקשה להוציא ממך – וזה מילוי פקודות. יכול להיות שזה בדיוק מה שהייז רוצה – שמישהו יחליט בשבילו. במידה רבה זה נוח מאוד, יש מי שאומר לך מתי לישון ומתי לאכול ומתי לקום. אולי הוא כועס על אשתו שהיא עושה את זה, אבל יכול להיות שעמוק בפנים, זה בדיוק מה שהוא רוצה.

– עדיין לא קיבלנו תשובה מה קרה לפדופיל מהפרק השני. עדיין מוטרד.

על מהות האמת
היום סופרבול!

תגובות

  • NoOne

    לא יודע אם שמת לב(גם אני לא שמתי לב,ראיתי את זה אחרי השידור במקום אחר) אבל כשהכתבת מדברת עם הייז ואומרת לו שאולי יש פה קונספירציה יותר גדולה של התעללות בילדים היא מראה לו אתר אינטרנט עם תמונות של הבלשים מהעונה הראשונה והקייס שלהם שכנראה היה פחות או יותר באותו טייםליין ויכול להיות שקשור לקייס הנוכחי

    הגב
    • אריאל גרייזס

      וואלה, גם אני לא שמתי לב. מעניין. השאלה אם זה ממש חלק מהפתרון או סתם נסיון לקרוץ לצופים

      הגב
  • ערן (המקורי)

    הדימיון לעונה הראשונה גדול, ובמכוון, לא רק במעברי הזמן אלא גם בדינמיקה בין הבלשים ובהתפתחות שלה לאורך זמן. הייז מקביל לראסטי, דמויות איטיות ומהורהרות, אבל כאשר רוצות לאיים על חשוד - איזה יפה יש להם! בין התקופה הראשונה לשנייה הקריירה והחיים נתקעו. זאת בניגוד לשותף לשעבר, רונלד / הארט - שחווה התקדמות פיקודית / כלכלית.
    בניית המתח ההדרגתית מזכירה אמנם את שתי העונות הקודמות, אבל בשתיהן פרק 4 הסתיים בהתפוצצות אקשן מלאה יריות, הרוגים ואדרנלין. היה פוטנציאל לכך בפרק הנוכחי, אבל כפי שציינת הוא נמנע בביקור אצל החשוד עם העין העכורה. האם שפיכות הדמים עוברת מסוף פרק 4 לתחילת פרק 5, בביתו הממולכד של וודרד (התכתבות נספת עם וייטנאם)? לתחושתי ההתפוצצות האפית נדחית העונה לפרק מאוחר עוד יותר.
    ולסיום - הסדרה מחייה עבורי את ההמתנה הבריאה במתח שבוע בין פרק לפרק (בדומה למשחקי הכס), שתרבות הבינג׳ קלקלה לי.

    הגב
  • YG

    ניתוח נהדר לפרק מצויין.

    המסקנה היחידה שלא ציינת ומאוד בלטה: כשהמין טוב, הכל טוב.

    בפעם היחידה שהם עשו סקס, גם אם הסיטואציה נולדה מקטע לא טוב, מיד אחרי זה היחסים בינהם חזרו להיות קיימים.

    הגב
  • דורון (אחר)

    תענוג לקרוא, כמו תמיד.
    שני דברים קטנים - קטנוני מצדי אבל לשותף של הייז קוראים רולנד, לא רונלד.
    ולדעתי הדת כן היתה קיימת בעונה השניה, פשוט לא הכנסיה הנוצרית, אלא הסוג של כת שאבא של רייצ'ל מקאדמס ניהל.

    הגב
    • אריאל גרייזס

      צודק, נתקע לי הרונלד משום מה. אם אנשים דתיים ישמעו שאתה משווה את הדת שלהם לכת..

      הגב
      • דורון (אחר)

        נו, זה אותו קונספט בעיני... חלק תפסו והפכו למיינסטרים וחלק נשארו בשוליים, אבל מבחינה פסיכולוגית (וזו סדרה סופר פסיכולוגיסטית) דתות וכתות הן דומות מאוד.

        הגב
  • יואב

    נכנסתי אליה ונהנה מכל רגע.
    אכן עושה רושם שסיפור הפשע מהודק יותר. אשתו של הייז נפלאה ממש.

    הגב
    • יואב

      נ.ב
      לי אין ספק שהייז הועבר מהיחידה בגלל משהו שקרה בחקירה הספציפית הזאת. הכל מתכתב עם זה- כולל החזרה שלו לצוות כמין תיקון עוולה או סגירת מעגל הכרחית.

      הגב
  • אביתר

    לדעתי חלק מרכזי בסדרה הזו עוסק באפסות הקיום האנושי. הוא מראה לנו שלא משנה אלו בחירות נעשה בסוף נמות. המוות יכול להגיע מוקדם או מאוחר אבל אי אפשר לברוח ממנו. דרך הדמות של הבלש רואים את ההדרדרות. בהתחלה הוא מלא חיים ובריא, גם אם יש לו שדים מהעבר. הוא בונה משפחה ודברים נראים טוב. אבל כל זה אשליה. בזמן השני הוא כבר עם כל מיני בעיות וכמובן בזמן השלישי ההדרדרות בשיאה. צריך למצות מה שאפשר עכשיו ולא לחשוב שבעתיד יהיה לך יותר טוב בהכרח.

    הגב
    • yaron

      בעתיד יהיה בוודאות רע יותר.
      עכשיו אתה חי, בעתיד תמות :-)

      הגב
  • עובר אורח

    טור מעולה. מאוד אהבתי את מה שכתבת על הכפרה של ההורים.
    אגב, ,הקשר לאמא של הילדים, ברינגר ציינו שהיא מצטטת משפט מהמכתב שהם קיבלו - "ילד צריך לצחוק". נראה שבאמת האמא קשורה למה שקרה. אני מניח שהיא לא ידעה שזה יתגלגל למה שקרה, אבל היא מרגישה אחראית

    הגב
    • דורון (אחר)

      אני לא חושב שהציטוט מהמכתב אומר שהיא קשורה לחטיפה, אלא שהיא מצדיקה בדיעבד את המסר של החוטף, כחלק מהאשמה שהיא חשה.

      הגב
  • Fluttershy

    טוב לראות אותך כותב וחבל שאתה לא כותב על ליברפול.
    אני מנוי על ערוץ יוטוב שהעלו בו לאחרונה סרטון נחמד על הפילוסופיה של הסדרה, בעיקר של העונה הראשונה.
    https://www.youtube.com/watch?v=eiviEPNC2yc

    הגב
  • אסף רביץ

    טור נהדר על עונה נהדרת.

    אני אוהב במיוחד את העיסוק של העונה הזאת באופני ההתמודדות של אנשים עם טראומות ועם נסיבות חיים שונות. יש משהו מאוד כנה בווטרן הפוסט טראומטי שיודע רק להילחם ובאבא שנכנס למסע הרס עצמי ובהמשך ימצא תשובה באמונה. הסצנה עם האמא ואשתו של הייז באמת הייתה מעניינת במיוחד. נראה לי די ברור ממנה שהטראומה של האמא הרבה יותר מוקדמת ממה שקרה לילדים שלה. הסצנה הזאת הראתה עד כמה היא זקוקה למישהו לתת בו אמון אבל גם עד כמה עדין האמון הזה, בשפה פסיכולוגית זה היה תיאור מאוד מדויק של התנהגות גבולית.

    ויש את הייז, שמכיל כל כך הרבה מורכבויות שהופכות אותו לדמות שמאוד חבל לי לחשוב שתיעלם מחיינו בעוד כמה פרקים, הוא שווה סדרה של כמה עונות. כל מאפיין שלו בא לידי ביטוי ברגעים עדינים ויפים: ווטרן, שחור, גבר, אבא, בלש, החקירה שצילקה אותו לכל החיים, הפגיעה שחווה מהמערכת, התמודדות עם זקנה, עם אבדן זוגיות של יותר מ-40 שנה, עם אבדן הזכרון, עם הרצון למצוא משמעות לכל זה. הפרק האחרון הדגיש כמה אדם שחור שמעוניין להתקדם בחיים צריך לספוג: את הגזענות הסמויה של הזקנה החביבה, את השחורים שרואים בו בוגד, את השותף שמאוד מנסה אבל לא יכול להבין עד הסוף. הוא מוציא את זה על רולנד בכל מיני רמיזות שגם הוא בעצם גזען ו/או מרוויח מזה שהוא לבן בשני הזמנים הראשונים, וברור שרולנד מאוד רגיש לאמירות האלה. לא יפתיע אותי אם זה מוטיב שיתפוצץ בינהם בזמן זה או אחר.

    נקודות עלילתיות קטנות:
    1. אני חושב שנאמר במפורש שהייז הועבר מהיחידה לפשעים חמורים בגלל מה שקרה בתיק הזה.
    2. נדמה לי שצג המחשב עם התמונות של הבלשים מהעונה הראשונה לקוח מטיזר לפרק הבא, כך שעוד קשה לדעת עד כמה החלקים יתחברו.
    3. אתה כנראה האחרון שעוד עסוק בפדופיל ההוא. היה לו אליבי מוצק כך שאי אפשר היה להפיל עליו את התיק ואני לא רואה סיבה להניח שהם לא הפחידו אותו ושחררו אותו ובזה נגמר העניין.

    הגב
  • טל 12

    תודה על פוסט נהדר.

    העונה הזו אני מרגיש שאפשר להנות שוב מ "בלש אמיתי". ומרגע שסיימתי לצפות פרק 4 ציפיתי לפוסט על הפרק.

    בזמן הצפייה בפרק חלק מהתהיות לגבי רמזים או תעלומות שציינת בפוסט, גמרו לי לפקפק בזיכרוני או ביכולת שלי עצמי להבחין בפרטים. שאלתי את עצמי את השאלות הבאות: האם העובדה שהבן של הייז שוטר היתה ידועה עוד קודם? כי אני לא שמתי לב. ומה לגבי הצליעה של רולנד? מעניין!

    חשבתי על פוליטיקלי קורקט והאם שינויים בשפה במהלך השנים שינו באמת מציאות? אולי השימוש ב "ניגרו" שחוזר בסדרה מדגיש דווקא את השימוש ב" אפרו- אמריקאי" של הכומר- כאשר נשאל על ידי הייז החושד שאחד מהקהילה שלו הוא רוצח. הכומר בתגובה אומר שהוא לא מאמין שמישהו מהקהילה שלו מסוגל לדבר כזה.

    הגב
  • סוניה

    לגבי הפדופיל, נקודה למחשבה - כאשר מראים את החיילים הויטנאמים בהזיות של הייז אחד מהאנשים שעומדים ביניהם הוא הפדופיל (מראים אותו ממש לשניה). מאחר והחיילים מתים (ואף סביר להניח שהייז הוא שהרג אותם ולכן הם רודפים אותו בהזיותיו) אני משערת שהבלשים הרגו את הפדופיל - בידיוק כפי שאיימו לעשות. שימו לב שהם גם איחרו להגיע לבית משפחת הילדים לאחר שחקרו את הפדופיל...יתכן בשל הצורך להפטר מהגופה.

    הגב
    • אמוץ כהן-פז

      חשבתי על השדים הוויטנאמים כאנשים שהוא הרג וציינתי לעצמי שיש גם אדם לבן בחליפה, אך לא קשרתי אותו לפדופיל... בהחלט סביר אם כן שהם הרגו אותו. נמתין ונראה.

      הגב
      • גרייזס

        זה גם יכול להיות הדוד באותה מידה

        הגב
  • תומר חרוב

    אחלה סקירה. כיף לקרוא.

    הגב
  • תום

    שוב תודה.
    אני ממש מקפיד לראות את הפרק כמה שיותר מוקדם, כדי להיות בעניינים כשהפוסט מתפרסם.

    הפעם יש לי רק הערה אחת, שלא קשורה לעלילה - אחד הדברים שהכי תפסו אותי בעונה 1 היה שיר הפתיחה. שמתי אותו כרינגטון ועד היום אני מתלהב כשהוא משודר ברדיו (לא הרבה...).
    עונה 2, כמו רוב/כל מה שהיה בה, היתה עם שיר נושא גרוע - כן, למרות שזה ליאונרד כהן.
    ועונה 3? לטעמי לא שיר להיט. לא מעיד על דבר, סתם רציתי לפרוק.

    ושוב תודה

    הגב
    • גרייזס

      מסכים, שיר הפתיחה בעונה הזאת הוא הגרוע משלוש העונות וממש מאכזב. גורם לך להצטער שאין כפתור "דלג פתיח" כמו שיש בנטפליקס

      הגב
    • dk

      אני מתחיל כל פרק של העונה הזו ב"The war was lost, The treaty signed"

      הגב
  • yaron

    להשוות את העונה הזאת לראשונה עושה לה עוול. תחרות לא פיירית.
    עונה נחמדה, אפילו טובה, אבל שום דבר שמתקרב לראשונה שבעיני היתה מאסטרפיס.
    גילוי נאות - באופן אישי אני מתחיל לראות דיי מעט סדרות ולאט לאט מצמצם :-)

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *