שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה

הורים וילדים, הדבר הכי מסובך בעולם. בלש אמיתי, פרק 6

"דבר אחד למדתי בחיים, החיים קורים עכשיו. מאוחר יותר זה עכשיו, זה לעולם לא מאחוריך"

הייז לאמיליה

 

פרק שש של בלש אמיתי הוא הנקודה שבה היוצרים כבר לא יכולים להחביא דברים מאיתנו. האמת סוף סוף מתחילה לצאת לאור. אם זאת האמת על הבן של הייז ששוכב עם הכתבת, האמת על המיניות של אב הילדים או האמת על הפרשה עצמה.

סיום הפרק הבהיר לנו הרבה דברים. כמו שזה נראה כרגע, הויט ממפעל העופות הוא זה שאחראי לחטיפה של הילדים, הוא החביא את הילדה בחדר הורוד במפעל שלו. מסיבה מסוימת, הוא המשיך לשלם לאם הילדים במשך כמעט עשר שנים עד שרצח אותה בוגאס. בן הדוד (דן אובריאן) ידע על כך וסיפר תחת איומי אקדח לאב הילדים, טום פארסל, שכנראה הוא זה שהרג אותו וזרק למחצבה. טום פארסל פרץ לבית של הויט, גילה את החדר ונתקל בטום האריס, השוטר לשעבר שכנראה אחראי גם לביום הזירה בבית של איש הזבל – מה שהרוויח לו עבודה מאוד מכניסה יותר מאוחר. מן הסתם הוא גם היה אחראי על שמירת הסוד הזה. הגיוני להניח שטום פארסל הוא זה שהרג אותו, אם כי מכיוון שלא נתקלנו בטום בקו הזמן השלישי ישנה גם אפשרות שהוא נהרג על ידי האריס, שיותר מאוחר הועלם על ידי הבלשים.

השאלה הנשאלת ומעניינת פה היא – מה בעצם חסר לנו בקו הזמן השלישי? למעט האשמה של האריס במקום אותו הויט, מה עוד יכולים הבלשים שלנו לגלות עכשיו שהם לא גילו אז. כמובן, ישנה הילדה, שעכשיו היא כבר בת כמעט 50. אבל מה עוד פספסנו פה?

***

נחזור לתחילתו של הפרק. הוא מתחיל כאשר הייז ואמליה שוכבים במיטה וחולקים סיגריה שאחרי הסקס הראשון שלהם. זאת שיחה מעניינת בעיניי בעיקר כי היא מאפיינת רבות את הסדרה הזאת – הדמויות מדברות על משהו כשאנחנו בעצם יודעים יותר מהם. אחד היתרונות בכתיבה בגוף שלישי הוא שהמספר הוא כל יודע. הוא יכול לדבר על הרגשות או הסטטוס של כל הגיבורים בסיפור, בעוד מספר בגוף ראשון יכול להעיד רק על הרגשות של הגיבור המספר. בסדרה, לקחו את הרעיון הזה למקום חדש, כאשר המספר לא רק יודע מה כל הגיבורים חושבים – הוא גם יודע מה הם יחשבו בעתיד.

בשיחה הזאת של הייז עם אמליה, הצופים בעצם יכולים לחוות את הדרך שבה הייז – וגם אנחנו במידה רבה – חווה את השינוי בעולם עם השנים. אנחנו כבר מכירים את הייז המבוגר, זה שמנסה להיאחז בעבר בכל מחיר. הוא מקליט לעצמו דברים כדי לא לשכוח. הוא כל הזמן מדבר על אשתו המתה, על הבת שלו, הדמויות שהוא הרג בעברו צפות ועולות. ואילו עכשיו אנחנו נתקלים, ולא בפעם הראשונה, בהייז הצעיר – וההייז הזה מצהיר שהעבר הוא כלום בשבילו. הוא אומר לה, כמו בציטוט למעלה, שהוא לא מתעסק בעבר. החיים קורים עכשיו. "אני ממש לא רוצה לבזבז זמן לזכור דברים".

המשפט הזה כל כך זועק לנו בהשוואה להייז המאוחר שמבזבז בערך את כל הזמן שלו בלהזכר בדברים שאין ספק שהוא פה בכוונה. הדרך שבה הזמן מתעלל בנו ומשנה אותנו הוא לא פחות מחלק אינטגרלי מהעלילה בעונה הזאת (בניגוד נניח לעונה הראשונה, בה גם יש ציר זמן – אבל הדמויות המרכזיות נשארות בדיוק אותו דבר גם 15 שנה אחר כך). המשפט הזה של הייז מראה לנו בפשטות את ההבדל בין להיות צעיר ללהיות זקן. כשאתה צעיר, יש לך את הפריביליגיה לא לעסוק בעבר, לא להעלות זכרונות. כשאתה זקן, נוסטלגיה הופכת לחלק הכרחי מהחיים. אין לך את הפריביליגיה להשאיר את העבר מאחורה. אם כשהוא צעיר הייז אומר "החיים קורים עכשיו", הרי כשאתה זקן החיים קרו פעם. כל מה שנשאר לך זה לדבוק בהם.

***

המצב הזה של הייז המבוגר הוא אולי אחד הדברים הכי יפים ועצובים שעשו בסדרה הזאת. לאנשים קשה מאוד להתמודד עם המחשבה על דמנציה. חלק גדול מאיתנו נתקל בזה בשלב זה או אחר בחיים שלו אצל סבים או הורים (ואם לא יצא לכם, אז אשריכם) אבל קצת כמו המוות, זה מסוג הדברים שאנחנו מנסים מאוד להדחיק.

אני חושב שבסדרה הזאת, הם נותנים ביטוי מאוד יפה לעד כמה מדובר בדבר אכזרי. לא רק בגלל שאתה שוכח דברים אלא גם בגלל התנודות החדות. העובדה שמאחורי המוח הדמנטי הזה יש עדיין מוח שיודע וזוכר מלא דברים, אבל מתקשה להתבטא. בפרק הזה ראינו את שני הביטויים לכך. יש לנו את השיחה של הייז המבוגר עם הבן שלו (שהיתה בעיניי הסצינה היפה בפרק ועוד נחזור אליה) שבה הוא מעמת את הבן עם הרומן שלו עם העיתונאית. "עדיין הייתי בלש מעולה פעם" הוא אומר לו ואנחנו רואים איך עדיין מדובר במוח חד שיודע להסיק מסקנות – משהו שגם דורש שימוש בניסיון העבר שלך. לא רק שהוא מסיק את המסקנה, הוא גם מספיק חד כדי לתת עצות לבן שלו בנושא.

מצד שני, יש לנו את הייז המבוגר כשהוא עם רולנד. הם יושבים ומדברים ואז הייז הולך לשירותים וחוזר כדי להיות מופתע לגמרי שרולנד שם. בשניה אחת, השתלטה על המוח הזה הדמנציה. וכדי להדגיש את זה עוד יותר, הייז מבקש מרולנד לבדוק האם יש מכונית בחוץ, מכונית שהוא כמובן דמיין לגמרי (עוד תופעה שמאוד טיפוסית לשלב הזה, אני זוכר את סבתא שלי בטוחה כל יום שעובדות בבית אבות היו גונבות לה דברים, למשל). הניגוד בין הייז החד להייז הדמנטי כל כך גדול שאי אפשר שלא להיבהל.

עוד נקודה מעניינת לחשוב עליה לגבי הדמנציה של הייז – הדברים שהוא שוכח לעומת הדברים שהוא זוכר. אני מניח שבמציאות אתה לא יכול לבחור מה לזכור ומה לשכוח אבל בסדרה יש לזה משמעות. שימו לב מה הוא זוכר – את הימים שלו בתור בלש ואת הקייס החשוב ביותר שלו. כמובן, גם את הימים שלו בויטנאם. המקומות שבהם הוא היה בגדולתו. לעומת זאת, את מה הוא שוכח? את רולנד ודברים שקשורים בו, במיוחד הדרך שבה זה נגמר, שדי ברור שלא היתה לרוחו של רולנד וכנראה שיש לזה סיבה. וכמובן, את הבת שלו, שגם איתה קרה עימות שאנחנו לא יודעים בדיוק איך הייז התנהל בו אבל יש סיכוי טוב שהוא יצא ממנו רע. על פניו, יש פה רעיון שנשמע די נחמד – הלוואי והיינו יכולים לשכוח את הדברים הרעים שעשינו ולזכור רק את הזמנים הטובים. אבל במציאות, הדברים הללו כרוכים אחד בשני והם חלק מהאישיות שלנו. כמו שאני חושב שגיהנום הוא מקום שבני אדם המציאו ולו כדי שתהיה להם תקווה לחיים אחרי המוות, גרועים ככל שיהיו, הרי שגם לזכור את הדברים הרעים זה עדיין עדיף על האלטרנטיבה של לא לזכור בכלל.

***

כתבתי בתחילת הפוסט שגילינו מלא דברים חדשים בפרק הזה. אחד מהם הוא העובדה שטום פארסל הוא ככל הנראה גיי. קודם כל, העובדה שב-1990 זה הפך אותו לחשוד מיידי בחטיפה של הילדים שלו רק מראה כמה התקדמנו מאז. וזה נחמד. חוץ מזה, זה מאיר באור מחודש את כל הסיפור על אשתו, שעד עכשיו הסתכלנו עליו כעל ביץ' מושלמת, שמסתובבת בכל מיני מקומות ומחפשת לשכב עם זרים בעוד בעלה בבית. אז נכון, לא מדובר באיזה שהוא מלאך אבל זה רק מראה לנו עד כמה הדיעה שלנו נקבעת הרבה מאוד פעמים בלי שבאמת יש לנו מושג מה קורה מאחורי הקלעים.

אם אני אלך לדוגמא הקרובה ללבי של ספורט, הרי שאנחנו נוטים להדביק לשחקנים הרבה מאוד תארים על סמך מה שהם נראים לנו על מגרש הספורט. הרבה מאוד אנשים (מודה, גם אני) לא אוהבים את רונאלדו בגלל המניירות שלו על המגרש, בעוד מסי תמיד נראה כמו אחלה בן אדם. אני שומע הרבה מאוד פעמים שמדברים על שחקני NBA – לברון, הארדן, ווסטברוק, קווין דוראנט – כולם מקבלים תארים לא מחמיאים ואנשים בטוחים שהם ככה גם בחיים הפרטיים שלהם. שחקנים אחרים, לעומת זאת, אלו שיותר קבוצתיים בדרך כלל, נניח סטף קארי, נראים לנו כמו בני אדם מאוד נחמדים שהיה כיף לשתות איתם בירה.

האמת היא שאין לנו מושג. אף אחד לא פגש את האנשים האלו מחוץ למגרש וגם מרבית הבודדים שכן פגשו (נניח, עיתונאים) לא באמת מכירים אותם. כמה הם נדיבים, האם הם חברים טובים, איך האופי האמיתי שלהם. מייקל ג'ורדן הוא דוגמא טובה למישהו שבמשך רוב הקריירה נתפס כאחלה בן אדם ורק מאוחר יותר כשנכתבו ספרים עליו התגלה שמדובר בבן אדם די נבזה שהתעלל בחברים שלו לקבוצה והיה עושה הרבה מאוד דברים כדי לנצח.

האמת היא שרובנו ניזונים מרושם ראשוני, דברים שהם על פני השטח, כשאין לנו מושג באמת מי הם ומה הם.

***

טוב, שמרתי את השיחה של הייז הצעיר עם הבן שלו לסוף כי בעיניי היא היתה אחד מרגעי השיא של הסדרה.

קודם כל, בניתוח של הפרק הראשון כתבתי שנראה שהשותף של הייז משתנה בכל אחד מקווי הזמן. עם הזמן גילינו שרולנד דווקא כן קיים בשני קווי הזמן האחרים אבל אני לא חושב שזה משנה את האבחנה הראשונית. כי מבחינתנו כצופים, שותף הוא לא הבן אדם איתו הייז פותר את הפשע אלא הבן אדם איתו הייז חולק את המחשבות שלו. שדרכו אנחנו לומדים על העולם. בקו הזמן השני מדובר בעיקר באשתו ובקו הזמן השלישי זה הבן שלו. אין הרבה שיחות בינהם, אבל כשיש – הן משמעותיות מאוד.

אחרי שהייז מעמת את הבן שלו עם העובדה שהוא ניהל רומן והבן שלו מדבר על כך שהוא צריך להתוודות בפני אשתו, הייז מניא אותו מכך. ואז מתחיל מונולוג נפלא של הייז. "זה אני לימדתי אותך להחזיק הכל פנים?" הוא אומר לו. "עד שהגעת עשיתי דברים שאנשים אפילו קוראים להם אמיצים. אתם הפכתם אותי לפחדן".

בשניים וחצי משפטים האלו, הייז חשף את משמעות ההורות. עד כמה הורות משנה אותך.

המשפט על הפחד מתחבר ישירות לסצינת הוול מארט שבה הייז מאבד את הבת שלו והופך את המקום כדי למצוא אותה. כמו שכתבתי בניתוח של הפרק ההוא, העול הכי גדול של להיות הורה בעיניי הוא לא העול הכלכלי או הלילות בלי השינה כשהם תינוקות, זה העול הנפשי. מרגע שהילד נולד אתה בעצם בדאגה תמידית. כל פעם שהטלפון מצלצל במשך היום אתה חרד שזה הגן שלו. כל פעם שילד בכיתה אמר משהו מעליב לילד שלך ואתה רואה אותו קמל לך מול העיניים. כל מבחן לא מוצלח. וזה לפני שאני מדבר על החרדה הפיזית. אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ולגן ולחוגים ואחר כך גם לצבא כשעמוק בפנים אנחנו בעצמנו היינו שם ויודעים עד כמה הם מסוכנים לילדים. אנחנו שמים מבטחנו במורים, גננות, מפקדים וגם בילדים עצמם, כשאנחנו יודעים שהם הרבה פחות אחראיים ממה שהיינו רוצים (וגם אם הם מאוד כאלו, הרי שתמיד יש סכנות שהם לא יכולים למנוע).

כמו במקרה של הדמנציה, גם פה פועל מנגנון הדחקה די משוכלל. אנחנו נותנים נשיקה לילד כשהוא הולך לבית הספר ולא חושבים על זה יותר מדי כי אם נחשוב על זה ברצינות, איך בכלל ניתן להם ללכת לשם? כשגרתי בארה"ב לפני שנה, היה מקרה של טבח בבית ספר בפלורידה. זה היה בדיוק בזמן שהילדים שלי היו בבית הספר ומאותו הרגע ששמעתי על זה ועד שהם חזרו הביתה מבית הספר לא יכולתי לשבת בשקט. הייתי חייב לוודא שהם בסדר. שזה לא רציונלי בעליל – הרי גרנו באורגון, מרחק שנות אור מפלורידה. אין קשר בין שני המקומות. אבל זה בדיוק מה שעושים לך ילדים. הם מעלים את כל הפחדים הלא רציונלים (האם יש כזה דבר בכלל פחד רציונלי?), ולמעשה, מרגע שהם נולדו ועד לדקה שאתה יורד לקבר אתה לא יכול להיפטר מהם.

*

אני רוצה גם להתעכב שניה על המשפט הראשון שהייז אמר לבן שלו – "זה אני לימדתי אותך להחזיק את הכל בפנים?". גם המשפט הזה ממצה יפה חלק נכבד מחווית ההורות בעיניי. אחד הדיסוננסים שהורה חי איתם כל הזמן זה מה הדברים שאתה מוריש לילד שלך. מצד אחד, אתה רוצה שהוא יגדל לדרך משלו. שלא יהיה מוגבל על ידי אותם דברים שהגבילו אותך. לכן, הרבה מאוד הורים (אני יודע שגם אני) מנסים לפצות אצל הילדים שלהם על דברים שהם לא קיבלו בתור ילדים. אתה הרי רוצה שלא יהיה להם חסר כלום ויוכלו לבחור בעצמם מה שמעניין אותם.

מצד שני, אין הורה שלא רוצה, לפחות קצת, שהילדים שלו לא יהיו גם קצת כמוהו. זה טבעי. אני למשל שמאלי, בעוד שלושת הבנים שלי כולם ימנים, ואני לא אשקר להגיד שלא התאכזבתי לגלות את זה עם כל ילד מחדש. גם בתור בן בעצמי, אני מוצא את עצמי לא מעט פעמים מדבר או עושה פעולות שמזכירות מאוד את אבא שלי – אם זה בגלל גנטיקה או בגלל שספגתי את זה לתוכי במשך החיים – וזה מצד אחד קצת מרתיע אותי כי הרי ילדים מבלים חלק גדול מחייהם בניסיון לא להיות כמו ההורים שלהם. אבל מצד שני, גם קצת מעורר בי גאווה שקשה לי להסביר אותה.

איך אמרה לי מישהי השבוע דווקא בהקשר של "האמריקאים" – כל הסדרות בסוף הן על משפחה. הורים וילדים, הדבר הכי מסובך בעולם.

***

עוד כמה מחשבות על הפרק הזה:

– נקודה אחרונה לגבי הורות – במהלך הפרק הבלשים חוקרים את טום בחשד שהוא אחראי לרצח הילדים ומטיחים בו את הספק שאנשים העלו לגבי האבהות שלו. כשאנחנו מגלים את העובדה שהוא גיי, הספק הזה רק הולך ומתגבר. התשובה של טום בעיניי היא נהדרת – הוא מדבר על כך שהוא החזיק אותה בידיים שלו. הוא גידל אותה. לאנשים יש נטיה לכווץ הורות לכדי גנטיקה. ויש בזה הגיון כי אבולוציונית אנחנו מחווטים להתרבות ואז להגן על הצאצאים שלנו שנושאים את הגנים שלנו – לפעמים אפילו במחיר החיים שלנו. זה גם מתחבר לאותו פחד שדיברתי עליו קודם. זה משהו שהאבולוציה עשתה לנו על מנת שנדאג לכך שהגנים שלנו ישרדו. אבל אצל טום, גם אם הוא לא האבא האמיתי, זה לא משנה – כי הוא היה זה שחרד לילדים. ואולי זה המבחן האמיתי להורות – כמה אתה באמת חרד לילד שלך. משהו ששלמה הבין מזמן, כשחושבים על זה.

– בפרק הקודם דיברתי על איך הפרשה הזאת היתה רעילה לכולם וכולם מסביבה או מתו או הקריירה שלהם נהרסה. נדמה שאני לא היחיד שחש בזה, גם הכתבת בקו הזמן השלישי מרגישה ככה ותוהה מול הייז – חשבת פעם איך כל כך הרבה אנשים מתים קשורים בפרשה הזאת? התשובה, לדעתי, היא פשוטה – יש אנשים מאוד חזקים שקשורים אליה ולכן הם דואגים לחסל כל מי שמפריע להם, כולל הקריירות של הייז ורולנד.

– זאת לא מחשבה מקורית שלי, אלא פוסט ברדיט שמישהו בטוויטר חשף אותי אליו השבוע אבל בגלל היופי של הרעיון אני בכל זאת אכתוב אותו.

שימו לב מי עושה פה את כל הגילויים בסדרה. זה לא הייז ולא רולנד אלא דווקא אמיליה, אשתו של הייז. בקו הזמן הראשון היא גילתה את הבובות, היא הלכה לבית של הפארסלס ודובבה את האמא, בקו הזמן השני היא דיברה עם הבלשים לגבי הילדה שנמצאה, וגם בפרק הזה אנחנו רואים אותה בעצם מגלה דברים. במהלך ההרצאה שלה על הספר, נכנס השחור בעל העין האחת, שברור שהוא חלק מהסיפור. יותר חשוב, היא עושה חקירה משלה ומגיעה למוסד לנערות שבה היא מוצאת מישהי שהכירה את ג'ולי. אותה מישהי מספרת לה שג'ולי היתה קוראת לעצמה לפעמים מרי והזכירה חדרים ורודים. היא מפקפקת באותו סיפור אבל אנחנו יודעים עכשיו כמובן שהחדר הורוד הזה קיים. מפה לשם, אמיליה עושה עבודה לא פחות טובה מבעלה בלמצוא ראיות. אני בכלל לא אתפלא אם נגלה שהיחסים בינהם עלו על שרטון הרבה לפני שהיא נפטרה (אם בכלל) בדיוק בגלל זה.

– אם כבר השחור בעל העין האחת – מה בדיוק הסיפור שלו? אם הוא הרוצח או אחד מהם, למה לו לבוא לאותה הקראה ולצעוק שהסיפור לא נכון?

– כמו כן, כל הזמן ידענו שהיה השחור הזה יחד עם אישה – מיהי אותה אישה מסתורית? אולי אשתו של הויט שרצתה ילד משלה?

– נקודה שהעלה טל צ'רקז והיא יפה בעיניי – ג'ולי היתה קוראת לעצמה מרי ובמכתב להורים נכתב שעכשיו הילדה תוכל להיות שמחה (marry). אולי מדובר בקשר מקרי, אבל אני מתקשה להאמין בזה.

– כשבן הדוד, דן, יושב איתם במסעדה, הוא פתאום רואה מישהו שנכנס פנימה וגורם לו לרצות לברוח. האם יש לזה משמעות?

– הפתקים שהילדים העבירו בין אחד לשני, מה המשמעות של זה?

– רק לי החדר הורוד הזכיר את החדר האדום בטווין פיקס?

על חברות וזוגיות
כשאלוהים משחק בקוביה

תגובות

  • צחי

    יותר סביר שטום פארסל נרצח על ידי האריס והאריס נרצח על ידי הבלשים. טום פארסל מת. זה ברור מהדברים של הכתבת שמונה את המתים בטיימליין המאוחר. קשה לי גם להאמין שטום פארסל הספיק להגיע עם הגופה של דן עד אוקלהומה. מישהו אחר סגר את הקצה הזה איכשהו

    הגב
    • NoOne

      גם לאוקלהומה , וגם למיזורי(ששם מצאו את דן) יש גבול משותף עם ארקנסו ומדובר על 3 שעות נסיעה ולפעמים פחות

      הגב
  • צחי

    יחסי הורים וילדים משחקים תפקיד בסדרה מההתחלה. והם בנויים בתבנית קבועה: כמעט לכל דמות בסדרה יש שני ילדים, בן ובת. זה נכון לגבי הפארסלים, הייז, וודארד ואאל"ט גם הבן של הייז. ואצל כולם הקשר מפורק. הילדים של וודארד לא אצלו. הייז מרחיק את הבת שלו, על הפארסלים אין מה לדבר.

    בהקשר הזה, יש איזו תאונת דרכים קשה שהייז ואשתו עוברים מתישהו בין 1990 ל-2015. זה כתוב בספר של אמיליה שהייז קורא ורולנד מעיין בו, שהוא כנראה הספר השני שלה אגב (עכשיו אנחנו יודעים שכנראה יש שני ספרים). אם קראתי נכון יש שם שורה על "הגוף שלי נפגע". יכול להיות שבנוסף לכל הצרות אולי יש איזו עקרות (או נכות?) של אמיליה כתוצאה מהתאונה הזאת, משהו כזה. אנחנו אגב לא לגמרי יודעים ממה היא מתה. בסה"כ הייז לא אדם כל כך זקן (רק חולה) ואשתו נפטרה לפניו (או שלא, אבל נראה לי שכן. בכל זאת השיחה ההיא על הלוויה)

    הגב
    • no propaganda

      נראה לי שנאמר בשלב כלשהו שהיא כתבה 6 ספרים, אני לא סגור על זה.

      הגב
  • dk

    אם אני לא טועה הכתבת הצעירה דיברה על כך שהייז שרד מקרי ירי ברבים ובינתיים ראינו רק אחד ככה שיהיה מעניין עד סוף העונה.

    הגב
  • תמא 38

    יש מצב שהבמאית/תחקירנית זאת הילדה החסרה ?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      מבחינת גילאים זה לא מסתדר. היא היתה בת עשר בשנת 80, ב-2015 היא אמורה להיות בת 45..

      הגב

      להגיב על אריאל גרייזס לבטל

      האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  • נדב ליטבק

    שאלה
    זה מניסיון של צפייה בהרבה סדרות או שיש לך השכלה רלוונטית?

    הגב
    • אריאל גרייזס

      יש לי הרבה השכלה, אבל שום דבר ממנה לא נראה לי רלוונטי. אני פשוט מאוד אוהב טלוויזיה טובה

      הגב
      • נדב ליטבק

        מה ההשכלה אם מותר לשאול? ומה המקצוע שלך?

        הגב
        • גרייזס

          יש לי דוקטורט בהנדסה ביו רפואית. אני עובד בתור אלגוריתמיקאי בחברת סטארט אפ

          הגב
          • נדב ליטבק

            נייס

            הגב
  • ניק

    אחלה פוסט כרגיל.
    לדעתי דן הוא אבא של ג'ולי.
    דן אומר לבלשים בחצי חיוך ש"היא (האמא) ואני חלקנו הרבה ציוני דרך בגיל העשרה". לדעתי זה אומר שהסקס הראשון שלהם היה אחד עם השני והם המשיכו לעשות את זה גם בעתיד. ואם גולי גילתה את זה אז זה מסביר את מה שהיא אמרה על ה"מתחזה לאבא שלי" בפרק הקודם.
    מעבר לזה נשארו עוד 2 פרקים ונוכל לקבל הרבה תשובות - אני מאוד אוהב את הקונספטים של עונות לא תלויות - זה מקטין בצורה משמעותית את המריחות והחארטות.

    הגב
  • חנן

    כל כך נהנה לקרוא את הפרשנות/זווית שלך על הפרקים!
    חייב לציין ששמתי לב שהדמות של השחור בעל "העין המתה" בהקראת הספר (בקו הזמן השני) זה לא אותו האיש משכונת השחורים שרולנד והייז הותקפו בתקופת הזמן הראשונה.
    מה עוד שלאיש מההקראה הייתה גם צלקת שזה בדיוק התיאור שהם חיפשו.

    הגב
  • אסף רביץ

    נהדר, כמו תמיד. אני גם אוהב שהטור שלך מגיע בשישי וזה מחזיר אותי לסדרה בערך באמצע הדרך בין פרק לפרק.

    המשפט של הייז הזקן לבן שלו על החזקת דברים בפנים מחזיר אותי לסצנת פתיחת הפרק. אחרי שהייז אומר לאמיליה שהוא חי רק את ההווה הוא נשכב עם הגב אליה ומשהו במבט שלו, כשהוא מתבונן במראה, גרם לי להיות משוכנע שהוא שיקר לה, שהזכרונות מהמלחמה יושבים לו בראש גם באותו רגע. אני חושב שההחזקה בפנים שהוא מדבר עליה היא יותר אקטיבית מהדחקה, שהוא מדבר על לזכור ולא לשתף, ושזה מה שהוא עשה כל השנים לגבי המלחמה ופרשת פארסל, כשלצד זה יש גם את החלקים שהוא מדחיק ולא זוכר בכלל.

    אני מודה שהתאכזבתי מהכיוון של התעלומה הבלשית. זאת הקלישאה ההוליוודית החבוטה ביותר של התקופה שלנו: רוצים לדעת מי האיש הרע, תחפשו את האיש הכי עשיר. באמת מעניין אם יש עוד הרבה מה לחשוף מבחינה בלשית או ששני הפרקים הבאים פחות יתמקדו בזה. יכול להיות שיש משהו רחב יותר ועדיין לא ברורה מידת הקשר לעונה הראשונה.

    כמה לונג שוטס:
    1. הרגשתי שהגילוי לגבי המיניות של טום פארסל גדול מדי ביחס למשמעות שלו בתוך הסדרה אם סוף הפרק הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו בחיים. ואז נזכרתי שכשהבלשים דיברו עם האריס ג'יימס הייתה לו הערה על הגוף של הייז שגרמה לי לתהות אם גם הוא הומו ושלו ולפארסל הייתה היכרות מוקדמת שתשפיע על מה שיקרה בינהם עכשיו.
    2. עוד משהו שקרה בשיחה של האריס ג'יימס עם הבלשים זה שהוא ניסה להפליל את טום פארסל כמי שהטמין את הראיות בבית של וודארד, מה שמוביל למסקנה די ברורה שעדיין יש לו ולהויט מידע פנימי מהחקירה. הפרק הזה מאוד כיוון לתובע המחוזי קינדט, שמאוד רצה להפיל את התיק על וודארד ב-1980 ועל טום פארסל ב-1990. זה מחזיר אותי להקלטה של ג'ולי ולאמירה על האיש מהטלוויזיה שטוען שהוא אבא שלה, יש יותר סיבה להניח הפעם שמדובר בקינדט.
    3. ואם רוצים להיות יותר מפתיעים - השוטר הקירח האלמוני מהפרק הקודם שעמד מאחוריי טום פארסל כל זמן שהוא דיבר בטלוויזיה קיבל פתאום נפח הפעם כפקד בלבינס שהיה להוט אפילו יותר מקינדט להאשים את פארסל.
    4. אנחנו יודעים שלהויט יש לו בת שאיבדה את הבת שלה. זאת כבר לא השערה שלי אבל היא מעניינת: אולי הבת שלו היא האישה מהרכב המפואר יחד עם הגבר השחור, ואולי הויט בכלל מחפה על משהו שהיא עשתה.
    5. עוד לא ראינו את הויט. אולי גם לזה יש סיבה.

    הגב
  • ערן (המקורי)

    אחלה פוסט ותגובות, הרבה תובנות ומחשבות שהופכות את הסדרה למהנה עוד יותר.
    הסצינות בסיום הפרק לכאורה חושפות פרטים מהותיים מהתעלומה. אבל להערכתי עשויה להיות פה הטעייה, הרי הדברים לא באמת נפתרו בקו הזמן השני. מבחינה זו, הציפיה שלי היא ששני הבלשים (בהתבסס גם על מידע מהבמאית) יצליחו בקו הזמן השלישי, בזיקנתם, לעשות את שלא הצליחו בשיא כוחם: לגלות את האמת.

    הגב
  • יואב

    פוסט נהדר, כרגיל. כמה מחשבות מהפוסט והפרק...

    בן הדוד דן אכן נבהל בדיינר מכניסה פתאומית של מישהו. וזה מסכם לי את ההנאה הגדולה מהעונה הזאת- הסיפור מצויין ומבויים מעולה ורצוף אינפורמציות וניואנסים. מיצמוץ, ואתה מפספס. לכן הפוסטים שלך אריאל עושים לי סדר. אני אוהב מורכבות וגודש של פרטים.

    השחור עם העין המתה- כל סדרה קאנונית(והיא מצטיירת ככזאת) זקוקה למיתולוגיה(מפלצת הספגטי כמובן). בעולם העיוורים שתום העין הוא מלך או אולי סמל לחוסר רגש וראות?
    ההופעה שלו בהקראה, הקימה אותי מהספה. דה דארק מטיריאל או קול המצפון?

    אני אישית תמיד העדיף לשבת לבירה עם הטראבל מייקרים. נראה לי כמו ערב מעניין ומהנה יותר(:

    ניק העלה פה נקודה מעניינת בקשר לזהות האב. קשה היה לטעות למה הדוד התכוון.

    לתחושתי, דמותו של רולנד גודלת מאד יפה מפרק לפרק, במיוחד בקו הזמן השלישי. יכולת פשוט לראות את החמלה בעיניו לאחר שהייז חוזר מהשירותים. ועוד משהו בעינינו- הוא זה שסופג את האימפולסיביות והמירמור הגזעי של הייז לאורך כל הסדרה ומכיל את זה נהדר. הוא מאנצ'. הוא לא מוותר על הייז גם כשקשה. אני אוהב אותו.

    הגב
  • פלה קוטי

    מעדיף חוקן בריום על בירה עם סטף קארי

    הגב
  • YG

    רק עכשיו התפניתי לראות, ואחר כך לקרוא אותך.

    התובנה שלי (מלבד הדברים שכתבת) לגבי הפרק, היא שמסתמן בעיניי שרולנד הוא הומו.

    ואני לא אתפלא אם המאהב שלו היה האבא. הוא מגן עליו, תופס עצבים כאשר מקשרים ישר בין היותו הומו (האבא) לבין זה שישר מאשימים אותו ברצח הילדה.

    זה והעובדה שהוא חי לבד כל חייו.

    הגב
    • no propaganda

      הגיוני, ייתכן גם שהייז ירד עליו כשגילה וזה מקור הריב ביניהם

      הגב
    • גרייזס

      רעיון מאוד מעניין, לא חשבתי עליו. בהחלט מסתדר עם מה שאנחנו יודעים, חוץ מזה שרולנד אנחנו רואים כן מתחיל עם נשים וחי עם מישהי (אם כי כמובן שזה דפוס די בולט של גייז בארון, בטח בתקופה ההיא)

      הגב
  • רוני

    שוב, מצטער לשפוך מים קרים על החגיגה פה אבל מה בדיוק מהנה בסדרה שלא מבינים בצפייה ראשונית וצריך להשקיע שעות בקריאה על פרטים שפספסתם וכל מיני פרשנויות? ברור שהיוצרים שמים כל מיני רמזים שיכולים להתפרש להרבה כיוונים ושהם מעודדים את כל זה אבל זה מהנה אתכם? מה שאני רואה זו עלילה די קלושה בסך הכל שמחקה בהרבה מובנים את העונה הראשונה. הפתרון עצמו לא מעניין כמו הדמויות אבל הדמות הראשית של הייז בלתי נסבלת בעיניי עם משחק מוגזם. אישתו והשותף שלו הרבה יותר אמיתיים בעיניי.

    הגב
    • ניק

      שמע כל אחד ומה שהוא אוהב..
      בספרים יש מי שאוהב גרישם ויש מי שאוהב דוסטויבסקי..
      במוזיקה יש שאוהבים רוקנרול ויש כאלה שאוהבים שירי פרוג של חצי שעה..
      וגם בסדרות, יש שאוהבים דברים לעוסים וברורים כמו 24 או המפץ הגדול ויש שאוהבים הסמויה

      הגב
      • רוני

        אני חושב שזו בדיוק הנקודה. סדרות בטלביזיה הן בידור שמסורתית לא הצריכו מחשבה רבה. באת, ראית פרק, והמשכת הלאה. ספרים דרשו חשיבה מעמיקה יותר. עכשיו הפכו את הסדרות לסוג של ספרים שצריך לחזור לקרוא בהם כדי להבין את הרמזים. לא לכולם יש זמן לראות כל פרק שלוש פעמים ולקרוא ברשת מה הם פספסו. סוג של אליטיזם אבל לדעתי די נחות ומלאכותי. לא מוצא בסדרה הזו משהו עמוק והיא נראית לי די קלישאתית. אגב, זה לא חייב להיות ככה. העונה הראשונה הייתה עמוקה וגם אם היו בה כל מיני דברים נסתרים היא לא הייתה מלאה מעצמה כמו זו והעלילה זרמה הרבה יותר טוב, כמו גם קשרים בין אנשים.

        הגב
        • יואב

          רוני, שום מים קרים על מי שהסדרה מעניינת אותו. לא ממש מעניין אותי אם היא לא מעניינת אותך(לא אישי). לא ממש.

          הגב
  • southport

    תודה רבה על הפוסט!

    4 תובנות שלי:

    1. די ברור שרולנד גיי והיה עם טום ב85' . לא אתפלא אם ב90 הייז מגלה זאת ועל הדרך הורס לרולנד את הקריירה ואת הבת זוג.

    2. אימיליה, בהתחלה ממש חשדתי בה כשורש כל הרוע, כעת נראה שהיא לא אשמה אבל עדיין לא מאמין שהיא חפה מכל פשע. מה שהיה בחוף המערבי יצוץ שוב.

    3. כשם שסביר להניח שיש שני אבות שני הילדים (ושניהם לא טום) כך לא מופקע שהורג הבן (די נראה שזה היה בטעות ולא בכוונת זדון) לא קשור לחטיפת הבת. (דבר שיכול להסביר קצת לאיפה שתום העין נכנס לתמונה).

    4. כשהבת ב90' מדברת על אבא שלה לא נראה לי שהיא מתכוונת לטום. מה ששם את התובע הכללי כחשוד מאד גדול.

    אחלה עונה!

    הגב
  • אלעד

    כרגיל אחלה פוסט
    אני בכלל לא בטוח שהייז דמיין את המכונית מחוצ לביתו.זה שרולנד אמר לו שאין שום מכונית זה לא אומר שזה נכון. וגם אם זה נכון זה לא אומר שבשאר הפעמיים לא הייתה שם באמת מכונית.
    התהיה הכי גדולה שלי היא מדוע הבלשים "ירדו" מכיוון החקירה של הויט והמפעל, האמא עבדה שם, ומאותו בחור שתום עין?
    גם בשנת 1980 וגם ב 1990 הם זנחו את הכיוון הזה די מהר.קצת חור בעלילה...

    הגב

להגיב על אריאל גרייזס לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *