הזמן הוא האש בה אנחנו נשרפים

בלש אמיתי, עונה שלישית. אחרון ודי

בדרך כלל אני מחכה עם הפוסט על הפרק בבלש אמיתי לסוף השבוע, גם כדי לתת לעצמי זמן לעכל אותו וגם כי, ובכן, יש דברים דחופים יותר.

שתי הסיבות הללו התבטלו היום. אולי עוד זמן יביא עוד תובנות אבל כרגע אני רוצה לכתוב עליו כשהכל חם בראש שלי. ולא, אין דברים דחופים יותר. פשוט כי הפרק הזה היה להרגשתי מושלם. או כמעט מושלם.

מאוד חששתי לקראת פרק הסיום הזה. העונה הראשונה היתה אדירה אבל פרק הסיום שלה היה קצת ככה-ככה. לא פגע באיכות שלה להרגשתי אבל אולי טיפה פיספס. העונה השניה היתה גרועה להחריד והסוף לא שיפר בכלל, אם כבר – רק הרס עוד יותר. במקרה של העונה השלישית, התחושה שלי היתה שמדובר בעונה מצוינת שהחזירה את הכבוד למותג, אבל פרק הסיום שלה לקח אותה לרמה אחרת לגמרי.

אגיד זאת כך – הסיום היה כל כך מוצלח לדעתי שאני לא בטוח שאני רוצה עונה רביעית. עד כדי כך. כי לאן אפשר לעלות מכאן? למה לנסות בכלל לגעת בדבר המושלם הזה?

אני די בטוח שיהיו אנשים שלא יאהבו את פרק הסיום הזה. בעיקר בגלל שנשארו יותר מדי קצוות פרומים (אני עוד ארחיב על כך). ובטח בגלל שאנחנו לא באמת יודעים מה עלה בגורל של ג'ולי. להרגשתי, דווקא הסיום הזה שלא נתן לנו תמונה עגולה ומלאה הוא זה שהפך את הפרק הזה לכל כך מוצלח. הוא השאיר לנו את האופציה למלא את החללים. הוא בעצם מודה בעינינו שהעולם אינו מושלם. שעבודת הבלש היא "ממלכת האי ודאות", כמו שהיו אומרים לנו בצבא וכמו שווין הייז בעצמו אומר בפרק הקודם לכתבת.

אחרי הפתיחה הארוכה הזאת, אני אנסה לכתוב על הפרק קודם ואחר כך גם על העונה כולה במילה או שתיים.

***

What am I now that I was then? 
May memory restore again and again 

מתוך השיר של דלמור שוורץ שאמיליה מקריאה בתחילת הפרק

בפרק הזה אנחנו מגלים בעצם איך נסגרו שתי החקירות הקודמות. בצורה מוזרה, בדיוק אותו דבר אבל הפוך לגמרי.

בחקירה הראשונה, אמיליה מפרסמת מאמר בעיתון שבו היא תוהה האם באמת נמצא הרוצח של הילד והייז מסרב לפרסם מאמר נגדי שבו הוא יוצא נגדו. כלומר, הייז מעדיף את אמיליה על פני העבודה שלו. בחקירה השניה, הויט מאיים בסופו של דבר על הייז שהוא יפגע בו על ידי חשיפה של מה שקרה להאריס ג'יימס והייז מעדיף את המשפחה שלו ואת אמיליה על פני העבודה שלו. השיחה בינהם שבה הוא מחליט להתפטר לא רק מגנה עליהם מפני הויט אלא גם מצילה את מערכת היחסים בין הייז לאוליביה. הייז בחר את אוליביה על פני העבודה שלו פעמיים ופה יש זהות יפה בין המקרים.

מצד שני, יש הבדל עצום בין השניים. בפעם הראשונה, הייז בחר את האמת על פני העבודה שלו. בפעם השניה, הייז בחר את אוליביה על פני האמת. בהיפוך תפקידים, בפעם הראשונה רולנד העדיף את העבודה על פני האמת ואילו בפעם השניה הוא העדיף את האמת על פני העבודה – ושילם את המחיר שהייז שילם עשר שנים קודם. אם תרצו – ההיסטוריה לא חוזרת, אבל היא מתחרזת.

באופן כללי, כמו שציין ידידי צחי סלייטר, הסדרה הזאת היא אוסף של מראות. כמו שנכנסים לחדרים כאלו במוזיאון מדע בהם מותקנות עשרות מראות על הקירות שאתה לא יכול לדעת מי האמיתי ומי לא, גם בסדרה הזאת יש חזרתיות לא מעטה. כל דמות יכולה לראות מראה של עצמה בדמויות אחרות. כל המשפחות פה זהות – שני ילדים, בן ובת. גם משפחת פארסל, גם המשפחה של הייז וגם המשפחה של הבן שלו.  גם הדברים שקורים לדמויות בסדרה חוזרים על עצמם. אם ראינו את מייק פארסל נופל לשכרות אחרי המוות של הילדים שלו ואז הולך לאיזה בר ויוזם מכות עם מישהו כדי לחטוף ולהעניש את עצמו, הרי אותו דבר בדיוק רולנד עושה עשר שנים אחר כך, בניסיון להעניש את עצמו על כך שהרג אדם.

אני לא בטוח מה המשמעות של המראות הללו. האם זה אומר שבעצם רעיון הבחירה החופשית שאנחנו כל כך אוהבים לא באמת קיים? שאמנם אין איזה אלוהים למעלה שמנווט את ההתנהגות שלנו, אבל אנחנו כבני אדם, עם סט מסוים של התנהגויות שהתפתחו עם השנים, נידונים לתגובות ידועות מראש שאנחנו לא מסוגלים לברוח מהן? אם נחזור למשפט בשיר שפותח את הפרק,

ואוליהשיר של תחילת הפרק מחזיר אותנו לאותה שאלה פילוסופית עתיקה – האם הנהר שזורם עכשיו הוא אותו נהר מלפני 10 שנים למרות שאין בו אף טיפה של מים שהיתה בו אז? או במקרה של בני אדם – מה אני עכשיו שלא הייתי אז? האם אנחנו באמת משתנים עם הזמן?

ואולי, דווקא יש בחירה חופשית. אחרי שהם מבקרים אצל "מר ג'ון", והוא מספר להם את כל מה שקרה, הוא מבקש שיעצרו אותו או יירו בו. אבל הם לא עושים לא את זה ולא את זה. אתה יכול לעשות את זה בעצמך, אומר לו רולנד – ואולי זה מחזיר אותנו לאיש הזבל שהכריח את הייז לירות בו לפני כמה פרקים ועשרות שנים. הפעם, הבלשים משאירים לג'ון לעשות את הבחירה בעצמו. הייז הוא לא אותו בן אדם כמו פעם והבחירה החופשית בסופו של דבר כן נתונה.

***

ואחרי הכל, ישנה המשפחה. דיברתי על זה כבר בטור הזה ובטורים קודמים אבל אני חושב שאי אפשר שלא לחזור לנקודה הזאת שוב ושוב. הרגע המדהים של הפרק הזה היה בעיניי כשהבן של הייז מגיע לאסוף אותו אחרי שזה הלך לאיבוד. כשהוא חיבק אותו ואחר כך הבת שלו יצאה מהאוטו וחיבקה אותו, ובמיוחד כאשר הייז באוטו אומר לה "חשבתי שאיבדתי אותך" – נשבע לכם, עמדו לי דמעות בעיניים. ואני לא טיפוס רגשן במיוחד.

זאת היתה סצינה מבוימת היטב שהצליחה לא להיגרר לקיטש וגם להדגיש את כל המהות של משפחה בבת אחת. לא משנה מה קורה, קשר דם הוא משהו שבלתי ניתן להחליף. ויותר מזה – אי אפשר לברוח ממנו.

כבר כתבתי את זה קודם, אבל בעיניי כל הסדרה הזאת עוסקת בעיקר בדבר הזה שנקרא משפחה. היחסים המורכבים בפנים. בין בני זוג ובין הורים לילדים שלהם. אני רוצה להתמקד בשתי סצינות משפחתיות קטנות בפרק הזה.

הראשונה, השיחה בין הייז לאמיליה בקו הזמן השני, אחרי שהוא חוזר מהשיחה עם הויט. בשיחה הזאת אנחנו שוב נחשפים לדילמה הגדולה בין בני זוג – עד כמה האמת חשובה. "אני מעדיפה אמת קשה על פני שקר נחמד", אמיליה אומרת להייז אבל האם זה נכון? האם היא מסוגלת לחיות עם האמת הזאת? האם זה שהיא תדע שבעלה רוצח תאפשר לה לחיות איתו? היא בעצם מבקשת שהוא יתן לה את האופציה להחליט בעוד הוא מחליט בשבילה. שוב, זה מתכתב עם הבן של הייז שהויט אומר לו לשמור את האמת לעצמו על מנת לא לפגוע באשתו (כאמור, כל הסדרה הזאת מראות). שוב ושוב בני זוג בסדרה צריכים להחליט בין פגיעה בבן הזוג לבין מידור של האמת ממנו. שבמידה לא קטנה, זאת חלק מהמהות של מערכת יחסים – עד כמה אתה נבלע בתוך מערכת היחסים וכמה אתה שומר לעצמך. האם אתה הופך להיות "חלק מזוג" או שאתה עדיין אינדבידואל עצמאי שהזוגיות היא רק חלק ממנו?

הסצינה השניה, היא קצרה ביותר. בארוחה המשפחתית כולם נפגשים ובסופה אנחנו רואים את שני הנכדים של הייז נוסעים באופניים ברחוב. הסצינה הזאת מתכתבת ישירות (שוב, מראות) עם פתיחת הסדרה ושני הילדים לבית משפחת פארסל שנוסעים באופניים לטייל. בדיוק בגלל זה, אי אפשר שלא לחרוד לגורל הילדים. זאת בכל זאת סדרת מתח וההתכתבות עם העבר גורמת לנו להגיד – רק שלא יקרה להם כלום. למעשה, אפשר לראות את החשש הזה קצת על הפנים של הבן של הייז כשהם מסתכלים עליהם מהמרפסת. וגם החשש הזה הוא מראה של הסדרה כולה. שני הילדים שנעלמו, הילדה של הייז שהולכת לאיבוד בוול מארט, הבת של הייז שהולכת לקולג' והוא לא רוצה שתלך. הדאגה הזאת לילדים שלך עוברת כחוט השני בסדרה ולי אישית, כהורה, היא היתה כואבת ורגישה להחריד.

***

כמו שציינתי, הפרק הזה אמנם סגר חלק מהפינות אבל השאיר כמה מהן פתוחות. לפני שאני אגיע לתעלומה הגדולה שלו, הייתי רוצה לגעת בדברים שנשארו פתוחים. אנחנו לא יודעים מה בדיוק גרם לנתק שבין הייז לבת שלו. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה לדן אובריאן. כלומר, הוא מת, אבל אין לנו מושג מי הרג אותו. אנחנו גם לא ממש יודעים מה גרם לסיום הקריירה המשטרתית של רולנד. או מי בדיוק חיפה על הויט. אבל יותר מהכל, אנחנו לא יודעים מה גרם לפיצוץ בין רולנד להייז, פיצוץ שלקח להם 25 שנים להחלים ממנו.

כמו שציינתי, אני אוהב שהיוצרים השאירו לנו פה חללים למלא. כל אחד יכול לחשוב על הגרסא המועדפת עליו. ישנה התיאוריה המעניינת שדיברנו עליה, שהייז עלה על היחסים בין רולנד לטום (בהנחה שהיו כאלו) וזה גרם לפיצוץ בינהם – כי הרי הייז הוא עדיין שמרן לא קטן. התיאוריה השניה והכי סבירה היא שרולנד שנא את הייז על זה שהוא גרם לו להרוג מישהו. אנחנו רואים את רולנד מתמכר לבקבוק ומחפש שיענישו אותו, כי הוא פשוט לא יכול לחיות עם זה שהוא הרג בן אדם – אפילו אם זה לא חף מפשע. כמובן שהוא מאשים את הייז על כך שהוא דחף אותו לכך, כמו שדיברנו בפרק הקודם.

ויש את התיאוריה החביבה עליי: רולנד כעס על הייז שהוא בחר לוותר על החקירה אחרי השיחה עם הויט. הרי כאמור, הייז היה האיש שהולך עם האמת שלו עד הסוף ואז הוא מוותר על זה. רולנד שנא את העובדה שהוא העדיף את חיי המשפחה על השותפות בינהם. למעשה, זה בדיוק מה שהוא כועס עליו בקו הזמן הראשון אחרי שהייז אומר לו שהוא מעדיף ללכת למחלקת יחסי הציבור מאשר לפגוע באמיליה. הוא רותח עליו על זה. ועכשיו, בקו הזמן השני, הייז עושה את אותה בחירה שוב – על חשבון השותף שלו. זה מרתיח את רולנד ומוביל לפיצוץ.

"היתה לי משפחה", הייז אומר לרולנד 25 שנה אחרי.

"ובכן, יופי לך", אומר רולנד.

רולנד לא סלח להייז אף פעם על כך שהוא העדיף את המשפחה עליו. ואולי, הוא לא סלח לו בכלל על כך שהיתה לו משפחה להעדיף, בעוד רולנד אף פעם לא הצליח להשיג אחת. זה רק פואטי, על כן, שרק כאשר רולנד מצליח להשלים עם הבחירה של הייז, הם מסוגלים באמת להשלים. ואיך רואים את זה? הפרק כמעט נחתם בזה שרולנד מגיע לארוחה משפחתית עם המשפחה של הייז.

***

לתעלומת ג'ולי. כמו שכבר ציינתי, אני חושב שהסיום הזה היה מושלם. למה? יכלו היוצרים לסיים בזה שג'ולי נפטרה אי שם ב-97 וזה היה פתרון הולם ולא קיטשי אבל טיפה אנטי קליימטי. יכלו היוצרים לסיים בזה שהייז מגלה שהמוות של ג'ולי בוים והיא באמת נשואה לאותו ילד מהשכונה ולייצר מפגש מלא רגש עם הייז הזקן. וזה היה פתרון שממלא אותו תחושת סיפוק אבל אי אפשר היה לעשות אותו בלי להפוך לקיטשי מדי.

מה שבעצם קיבלנו זה מין פתרון ביניים מושלם. היוצר הציג לנו שני פתרונות אפשריים. תבחרו אתם את מה שמתאים לכם יותר. אתם אנשים רציונליים? אז ברור שאין סיכוי שבדיוק דרכיהם של ג'ולי והילד מהילדות הצטלבו והוא זיהה אותה והכל נגמר באושר ועושר. אתם טיפוסים רומנטיים? ובכן, קיבלתם את הפתרון המתאים לכם, אבל איכשהוא חסכנו לכם את הקיטש המתבקש.

אבל יותר מכל, זה בעיניי פתרון בורחסי. אני מתפלא על עצמי שלא ראיתי את זה עד עכשיו, אבל הסדרה הזאת היא להרגשתי בדיוק משהו שבורחס, אם היה חי בתקופתנו, היה כותב. המשחק על קווי הזמן. חוסר הידיעה מה בדיוק אמת ומה המצאה. ויותר מהכל – הבחירה בפתרון המעניין על ההגיוני. אם יש משהו שבורחס תמיד אמר זה שהפתרון ה"נכון" לא מעניין אותו. הרבה יותר מעניין אותו הפתרון ה"מעניין". לא משנה עד כמה הוא רחוק מהמציאות. בסיפור בלשי שכתב (אין לו הרבה כאלו) הבלש שלו נתקל בשורה מסתורית ליד מישהו שנרצח ובונה סביבה תיאוריה מרתקת שקשורה לקבלה היהודית. עוד ועוד סימנים צצים שדומים לה והוא הולך בעקבותיהם עד שהוא מגיע למלכודת שבנה לו הפושע. מסתבר שהשורה הראשונה היתה מקרית והפושע ניצל את הרצון של הבלש בפתרון מעניין על מנת להוליך אותו שולל ובסוף לתפוס אותו במלכודת. זה קלאסי בורחס שאומר לנו – יש את הפתרון הפשוט והמעניין, אני אבחר בשני תמיד. אם תרצו, בורחס הוא ההופכי ל"תער של אוקאם" המפורסם.

גם במקרה של הגורל של ג'ולי, היוצר השאיר לנו בעצם את הבחירה. אתם יכולים לקחת את הפתרון הפשוט, ההגיוני. ג'ולי הסתובבה במקומות מאוד מפוקפקים ועל כן הגיוני שהיא חטפה איידס ונפטרה. זה סוגר את הכל יפה. או, הנה פתרון מעניין בשבילכם. תקחו מה שאתם רוצים.

 

***

עוד כמה מחשבות קטנות על הפרק הזה:

– רק לי הויט נראה שונה להחריד ממה שדימיינתי? ציפיתי לראות איש עסקים מכובד וקיבלנו רד נק שיכור. ואולי זה דווקא הכי מתאים למקום הזה.

– בסוף, באמת כלב היה החבר הכי טוב של רולנד.

– שתי הסצינות שפותחות את שני הפרקים האחרונים נמצאות מעבר לצירי הזמן המוכרים לנו. בראשונה, הייז לוקח את הילדה שלו לקולג'. בשניה הייז מגיע לכיתה שבה אוליביה מלמדת ומקריאה את השיר שבו פתחנו ואיתו נסיים. לשתיהן אין הצדקה עלילתית אבל אני חושב שהן מתחברות יפה לדברים שדיברנו. הסצינה השלישית בסדרה, זאת שסוגרת אותה, גם היא נמצאת מחוץ לצירי הזמן ובה הייז נמצא בוויטנאם שוב, הולך באמצע הג'ונגל לבדו. אין לי הסבר למשמעות של הסצינה הזאת ובמיוחד לא למיקום שלה בסוף הסדרה. אולי, אם תרצו, היוצר אומר לנו – אחרי הכל, הייז הוא בסופו של דבר אותו הייז מיערות ויטנאם, הולך לו לבדו בג'ונגל, תמיד לבד. ואולי, בדיוק להיפך – תראו את הדרך שהייז עשה. מזה שכל הזמן אמרו לו מה לעשות, לאחד שבוחר לעצמו את הדרך שלו.

– משהו ששמתי לב אליו רק בצפיה שניה: בדמיון שלו, כשהייז מתאר את המפגש בין ג'ולי לאהוב הילדות שלה, היא מקריאה קטע לילדים במנזר. איזה קטע זה? כמובן, מתוך מסיבת התה ב"אליס בארץ הפלאות" – כנראה הספר האולטימטיבי העוסק במשמעות הזמן. ואיזה קטע היא מקריאה? "אם הכרת את הזמן טוב כמו שאני מכיר", אמר הכובען, "לא היית מדבר על לבזבז אותו". כמובן, על מה נדבר אם לא על זמן מבוזבז.

***

Time is the school in which we learn, 
Time is the fire in which we burn.

מתוך אותו שיר

זאת נקודה טובה לסכם את העונה הזאת.

אני לא חושב שמדובר בעונה מושלמת. יש בה חלקים לא קטנים שנופלים מהעונות הקודמות. בעיקר בנושא האווירה. הצילומים הרבה פחות מוצלחים. המוזיקה לא נכנסה לנפש כמו זאת של העונה הראשונה, עם שיר פתיחה שלא נותן השראה בעליל, ובאופן כללי מין מוזיקת סרטי אימה כזאת לא ממש ברורה. היה אפשר לעשות הרבה יותר עם האיזור שבו צולמה הסדרה. בדיוק כמו בעונות הקודמות, היה אפשר לשדר את הריקבון וההתפוררות של אמריקה של המידל קלאס בצורה הרבה יותר משמעותית.

מצד שני, הבניה של הדמויות בעונה הזאת היא בעיניי מופתית. זה לא רק שתי הדמויות הראשיות – שניהם נותנים פה הופעה אדירה – אלא גם כל מי שמסביב. היחסים בין הדמויות ובתוך המשפחה נבנים בצורה נהדרת, על כל המורכבות שלהם וההתפוררות של הזכרון של הייז מייצרת רגעים נפלאים. אני חושב שאם יש סיבה בגללה טלוויזיה היא היום המדיום השולט, הרי שבלש אמיתי עונה שלישית היא זו. המורכבות שלה פשוט נהדרת.

מעל הכל, אני חושב, שולט בסדרה הזאת מימד הזמן. כמו שכבר ציינתי בעבר, הפעם הזמן הוא לא רק כלי שבו היוצרים משתמשים כדי לטמון לנו הפתעות או תעלומות, הוא למעשה המספר האמיתי של הסדרה. דרך התנועה בזמן אנחנו לומדים דברים ששיחות לא יוכלו לספר באותה צורה. על השינוי שאנחנו עוברים כשאנחנו מזדקנים, דרך החשיבה שמשתנה, החשיבות שאנחנו נותנים למשפחה, לחברים, לבני זוג.

אולי יותר מהכל, התנועה הזאת בין הייז הצעיר והנמרץ להייז הזקן והדמנטי, מספרת לנו את הדבר הכי חשוב – הזמן, הזמן, הדבר הזה שנראה אינסופי, יש לנו כל כך מעט ממנו. כל הקיום שלנו פה הוא כלום והרף עין. הזמן הוא אש שמכלה הכל.

Time is the school in which we learn, 
Time is the fire in which we burn.

מחברים את הנקודות
תרגעו

תגובות

  • תום

    עוד לא ראיתי את הפרק, וכמובן שלא קראתי את הפוסט.
    רק רציתי להביע מחאה - הרגלת אותנו שהפוסטים עולים לקראת הסופ"ש, ויש זמן להשלים את הפרק במהלך השבוע. ופתאום הפוסט עולה כמעט בלייב עם שידור הפרק.
    עכשיו אני צריך להחזיק עצמי לא לקרוא עד שאראה את הפרק, וכמובן לפספס חלק מהדיון בזמן אמת.

    אבל ברצינות - תודה על כל העונה הזו, ליוצרים ולך כאחד.

    הגב
  • אלעד כץ

    הסצנה שבה הייז הזקן פוגש בג׳ולי (לכאורה) הייתה יפהפייה. מאסטר קלאס באיפוק. לא הייתה יכולה להיות דרך טובה יותר לייצר את המפגש הזה. היא מראה לנו גם שהדרך שעושה הייז אל הפתרון חשוב יותר מעצם הפתרון עצמו.
    לגבי רולנד בבר, אני פירשתי את זה כחוסר היכולת שלו להודות בהיותו גיי ועל כך הוא מעניש עצמו. גם הסימפטיה שלו לטום נבעה לדעתי מכך שטום העז לעשות את מה שהוא לא.
    סדרה נהדרת. ממש uplifting.
    תודה רבה על הכתיבה הנהדרת לאורך העונה.
    בהחלט הוספת לחוויה.

    הגב
    • גרייזס

      אני חושב שזה חלק מהיופי של הסוף הלא סגור הזה, כל אחד יכול למצוא את הגרסא שלו למה שבאמת קרה בין הייז לרולנד.

      הגב
      • אליכ

        אני חושב שהסוף דווקא סגור מבחינת העלילה. זה פשוט לא סגור אצל הייז וגם לא יכול להיות מפאת מצבו.
        מעבר לכך, יפה ניתחת את העונה מה שנתן לצפייה בה מימד נוסף.

        הגב
  • אלעד כץ

    והסצנה בסוף שבה הנכדים רוכבים על האופניים, מצמררת. כמה פשוט אבל נוגע עמוק עמוק בתוך החרדות שלנו. מקסים.

    הגב
  • אזרח ותיק

    מאד נהניתי לראות את הסדרה והכתיבה שלך מוסיפה על ההנאה ועל כך תודה לך.

    הגב
  • yaron

    אהבתי את הסיום. בעיני לפחות הייז פתר את התעלומה אבל נכנס לבלקאאוט ולא יודע את זה...
    ועדיין, התת מודע יודע, השלווה והאושר המפגש המשפחתי כנראה באו מבפנים. כאן הייתי מסיים, אח"כ הפך למסטיק עם נסיון לעוד קלוז'ר על קלוז'ר.
    ההשוואה לעונה הראשונה מיותרת בעיני, מאסטרפיס מול עונה עונה מצויינת. לדעתי פרק הסיום של עונה 1 היה מושלם.
    המזל של העונה הזאת זה שהיא באה אחרי העונה השנייה.

    הגב
    • גרייזס

      אני חושב שבפרק האחרון של העונה הראשונה היו שני פגמים עיקריים:
      1. הוא היה טיפה יותר מדי סנטימנטלי/קיטשי - משהו שהיוצרים הצליחו לא ליפול אליו בפרק הזה
      2. הפתרון של התעלומה היה מאוד מאכזב - בסוף, אחרי כל הקונספירציה מדובר בצמד אחים רדנקים מפגרים שמשטים בכולם במשך עשרות שנים. זה היה אנטי קליימקס מבחינתי.
      אני מסכים שהעונה הזאת כעונה לא התעלתה לגבהים (הבלתי אפשריים, כנראה) של העונה הראשונה, אני כן חושב שפרק הסיום שלה הרים אותה לגובה שהיא לא היתה בו קודם. לא שווה לראשונה אבל כן מאסטרפיס

      הגב
    • סוס ים

      זה נשאר כל כך פתוח שהצלחתי אפילו לחשוב על עוד הסבר מעניין לסיום -
      הייז לא היה מבולבל בכלל כאשר הגיע לבית של ג'ולי, אם אנחנו מוכנים להאמין שזו היא וזורמים עם הכיוון הזה.
      הוא זכר טוב מאוד למה הגיע לשם, ורק "ביים" שם אפיזודה של בלבול. היה לו ברור שכולם ייקנו את זה. היה לו חשוב לסגור את הסיפור בשביל עצמו קודם כל, וגם להעביר אותו הלאה להנרי. הפתק שנתן להנרי בסיום, כאילו מתוך בלבול, גרם לי לחשוב ולקוות שאולי הנרי ייקח את הקייס קדימה ויסגור את זה בעתיד (עתיד שכבר לא נראה). גם העובדה שהנרי לא זרק את הפתק מצביעה לכיוון הזה.
      בקיצור - מכיוון שהוא כבר לא שוטר, וגם קצת סנילי, הוא לא יכול לקחת את זה לכיוון מעשי, אבל הדורות הבאים יכולים. וגם זה חוזר לנושא המשפחה.

      הגב
      • עדי

        ככה גם אני הבנתי את זה.

        ברגע שהוא ראה את ג׳ולי הוא הבין שזה הסוף של הסיפור בשבילו, ושהתפקיד שלו יסתיים.

        ובגלל זה הוא גם נתן לבן שלו את הפתק עם הכתובת, כדי שהוא ייקח את זה משם.

        הגב
  • אסף רביץ

    גם אני מאוד אהבתי את פרק הסיום והחלק האחרון שלו ריגש אותי ברמה שאני לא רגיל. באופן מעניין, זה הזכיר למה בסופו של דבר כן אהבתי גם את העונה השנייה, כי למרות כל הבעיות שלה היא הצליחה ליצור דמויות שמאוד נגעו בי וסיום שהיה מאוד מרגש עבורי. הסצנה האחרונה עם וייטנאם אולי הייתה נסיון של ניק פיזולטו להגיד משהו על מה שבאמת מעניין אותו: האופן בו אנשים מוצאים את דרכם בתוך הג'ונגל הסבוך, עמוס הרוע והכוחות הגדולים והלא מובנים, של החיים, כולל הזמן המתעתע. האופן בו הם יוצרים מכל זה משהו משמעותי עבורם.

    איך שאני הבנתי את הפרק האחרון, זה היה סיפור על האופן בו בכל שלושת קווי הזמן הייז ויתר על החקירה/קריירה/אמת עבור המשפחה. אני חושב שפיזולטו תאר לאורך הסדרה בצורה יפה מאוד את הדמנציה של הייז בכך שהיא לא הופיעה באופן מקרי ולא ברור אלא בשירות כוחות לא מודעים שלו שבדרך כלל כיוונו אותו להתעניין בחקירה ולהתבלבל לגבי המשפחה. אבל דווקא ברגע בו הוא הגיע לפגוש את מי שהיא כנראה ג'ולי פארסל הדמנציה "החליפה צד", בחרה עבורו במפגש של המשפחה שלו, המשפחה שנולדה מתוך הטרגדיה של משפחת פארסל, אולי הכוונה האמיתית בדיבור על מה שמתפרק ומתאחה כל הזמן, על הסיפור האמיתי שצריך לספר.

    אני די בטוח שהאישה הזאת כן הייתה ג'ולי פארסל כי אחרת מדובר בצירוף מקרים גדול מאוד. הרי הייז מצא את הכתובת דרך השם של הילד מהספר שהיה מאוהב בג'ולי ובזכות הילדה התברר שזה אכן אותו גנן שעבד במנזר שהיא הייתה בו. אגב, מתברר שהוא הופיע לשנייה גם ב-1990 מחוץ לחלון בזמן שאמיליה ראיינה את אחת הנערות במוסד בו ג'ולי הייתה לפני כן, הוא כל הזמן היה בסביבה שלה. לילדה שלו קוראים לוסי, כמו האמא המקורית של ג'ולי.

    הפרק האחרון בחר להתעלם כמעט לגמרי מהצדדים האפלים של הסיפור כדי לספר על טרגדיות ואיחויים של משפחות. בסופו של דבר הצדדים האפלים קשורים בעיקר לצורך של משפחת הויט לכסות על מה שקרה, מה שהוביל לכך שהאריס ג'יימס הרג את שני ההורים של ג'ולי וכנראה גם הדוד שלה (אהבתי את זה שהייז ורולנד הזקנים דיברו עם הבת של האריס ג'יימס שהתברר שלא יודעת מה קרה לאבא שלה, תזכורת להסתעפויות של הטרגדיות המשפחתיות ולאשמה שלא נעלמה של שני הבלשים). הפרק האחרון גם זנח את מה שלאורך העונה היה כמעט מובן מאליו - שלהויט יש קשרים במשטרה ו/או פרקליטות מעבר לשוטר תנועה אחד מושחת. גם השאלה מה קורה לילדות במדינות הדרום, האם יש כת שחוטפת ילדות באופן שיטתי, נשארה עם רמזים עבים על סיפור שעדיין לא התגלה וקשור גם לעונה הראשונה ורק הכתבת באמת מתעניינת בו. אולי כל אלה הם הג'ונגל. הבחירה במשפחה, או בחברות ארוכת שנים או בכלבים עזובים או באמונה, הפכה בפרק הזה לא רק ללגיטימית אלא להכרחית. אחרת הופכים להיות ראסט קוהל, ואפילו הוא ראה את האור בסוף. יותר מכל דבר אחר, נדמה לי שפיזולטו הוא הלוחם הגדול ביותר בניהיליזם מבין היוצרים החשובים שפועלים כיום.

    הגב
    • גרייזס

      אחלה סיכום, יותר טוב משלי

      הגב
    • ארז (דא יונג)

      ארדואן הזה גם מזכיר את טום פרסל במראה שלו, כשהוא מדבר עם רולנד והייז הזקנים.

      הגב
  • קרוא אדוק

    נהניתי מאוד מהעונה ומכל הפוסטים המעניינים בנושא! היה מעולה! תודה!

    הגב
  • אמוץ כהן-פז

    תודה אריאל ותודה לכל המגיבים.
    זהו, נגמר? אולי לא...
    כל כך הרבה סיפורים לא סגורים, הנרי ששומר את הכתובת (כפי ש׳סוס ים׳ מציין למעלה) וסצינת הסיום בה, לראשונה, אנחנו רואים את ׳פרפל׳... האם מכינים לנו עונה 2 לעונה 3?

    הגב
  • יוסיפון

    אחלה פוסט (הלכתי לקרוא גם את אלו של הפרקים הקודמים)

    כמה מחשבות לא מסודרות:

    - הזיכרון המתכלה של הייז נמצא גבוה על פני השטח אבל אנחנו צריכים לחשוב שגם הזיכרון של רנדל חייב כבר להתכהות, אולי לא ברמה של הייז החולה אבל גם הוא מבוגר וגם עליו עברו 25 שנים

    - מה הקטע של הצלקת בפנים של הנזירה?

    - נראה שהיוצרים דווקא יותר מכוונים לפתרון שג'ולי/מרי עדיין בחיים ואותה הייז פוגש בסוף (ואולי זה רק אני כיוון שתמיד אני בוחר את הפתרון היותר מעניין)

    - גם הויט היה בצבא. ייתכן שיש לכך קשר לנקודה הבאה

    -ג'ון שתום העין היה איש חשוב באחוזה של היוט, לא משרת. לא מתאים לאווירה הגזעית בארה"ב בסוף שנות ה70

    - ההליכה בסוף לזיכרון של הייז כלוחם בג'ונגל היא טריוויאלית. כולנו בסוף נשארנו שם

    - בפרק הראשון והשני ראינו שהייז המבוגר מודע מאוד למצבו וכשהוא רוצה לזכור הוא מקליט לעצמו תזכורות או כותב אותן. עכשיו יש לו הברקה עם הילד שהיה מאוהב בג'ולי והוא לא כותב לעצמו תזכורת (רק פתק עם כתובת)?
    האם הזיכרון שלו אובד סלקטיבית בדיוק כשהוא מגיע לפתרון?

    - הבן של הייז לא זורק את הפתק עם הכתובת אלא שומר אותו. אולי הוא מבין ומתכוון לחקור בעצמו? אולי הוא רוצה להעביר אותו לחברה שלו?

    - מעניין שלאורך כל הסדרה (כמעט) כיוונו אותנו לחשוב על פדופילים ובסוף זה בכלל לא הכיוון רק אנשים מסכנים וטרגדיות לא מכוונות

    הגב
  • פרקש

    אריאל תודה על הכתיבה על כל הפרקים סופר מעניין.
    דווקא לגבי הפרק האחרון פעם ראשונה שלא הסכמתי איתך העונה. לא כל כך אהבתי בעיקר כי ציפיתי לטוויסט מעניין והוא פשוט לא בא. לא היה שמץ פלפל במה שקרה שם ואפס הפתעות. המוות של וויל היה תאונה? זה הכל? איזה משוגעת עשירה החזיקה את ג'ולי שנים כי היא דמתה לבת המתה שלה? היה קשה לי להתחבר לזה.
    מה גם שמה הסוד הגדול 35 שנים אחרי שכל משפחת הויט מתים מזמן? למי אכפת כבר?
    אני מקווה שאני לא יוצא פה מנחוס אבל הפרק האחרון הוריד לי.
    מה שכן אני חייב להוסיף שאחרי שקראתי את הטור אומנם לא התחברתי להתפעלות שלך מהפרק אבל בהחלט הערכתי מחדש כמה סצינות בעיקר את הייז פוגש את ג'ולי. באמת עשו את זה טוב.

    הגב
    • גרייזס

      אני בכלל לא ציפיתי לטוויסט וההרגשה שלי היתה שהולכים לכיוון הפתרון של תאונה כל הזמן. כמו בעונה הראשונה, הפתרון של התעלומה הוא החלק הפחות חשוב בסדרה. זה התהליכים שהגיבורים עברו שחשובים. כמובן, אי אפשר להתווכח עם הרגשה אישית, כנראה שהגענו לפרק האחרון מזווית שונה

      הגב
      • אלעד כץ

        +1.
        בסופו של דבר זו היתה על אנשים. הסיפור הבלשי היה רק הטריגר של העלילה אבל לא החלק המרכזי שבה.

        הגב
      • יוסיפון

        גם כתבת בפרק 6 שזו כנראה היתה תאונה

        הגב
      • פרקש

        ברור שהגענו מזווית שונה בגלל זה לך יש טור עם מלא תובנות ולי אין :)
        יש מצב שזה בעיקר כי אישית אני יותר אוהב סוף רע אז לא כל כך התחברתי להכל בא על מקומו בשלום
        מעניין מה זה אומר עליי

        הגב
  • אלעד כץ

    לגבי הדמנציה שתקפה אותו בדיוק ברגע הפגישה עם ג׳ולי, גם לי עבר בראש שאולי הוא מביים התקף שכחה, אבל לא בגלל שהוא רוצה שמישהו אחר יסגור את הסיפור, אלא פשוט כי הסיפור נסגר מבחינתו. הוא רואה את ג׳ולי והיא במקום טוב משלה. כל מה שהוא יגיד לה עלול להחזיר אותה לעבר ממנו היא ברחה.
    בעצם המרדף שלו לשחזר את העבר ועל ידי כך לרפא את הפצעים שלו, נוגדים את היחס של ג׳ולי עצמה לעבר שלה. ואנחנו נאלצים להשאר עם הפער הזה.

    הגב
  • יואב

    תודה אריאל. היית חלק בלתי נפרד מהחוויה וכמובן כל המגיבים והתגובות שהאירו פינות ושאלו שאלות.
    בעיני, העונה אדירה וטלוויזיה במיטבה. לא היה לי את הקתרזיס הענק של פרק אחרון עונה ראשונה(והתחברתי לגמרי לקיטש ולביחדנס של הבלשים) אבל המפגש עם ג'ולי היה שיא שאני אזכור שנים קדימה. אינטילגנטי, אניגמטי ומרגש- שילוב נדיר לטלוויזיה ולאומנות בכלל.
    אני מסכים עם אסף רביץ לגביי זה שזאת אכן ג'ולי אבל אני לא מצליח להבין את השיחזור. איך נוצרה אצל הייז ההארה? אמיליה מופיעה בדימיונו, כן, אבל מה הרציונאל? איך הוא מחבר את הקצוות?

    הגב
    • סוס ים

      אם אני זוכר נכון הוא ראה את השם "ארדואן" על המדים של הגנן במנזר או על הטנדר שלו. וזה התקשר לו לנער שעליו קרא בספר. כמובן - גם כאן כמו בהרבה מקרים האחרים אמיליה בעצם פותרת את החידה... "בלשית אמיתית".

      הגב
  • kirma der faux

    ג'ון והויט הם עוד מראה להייז ורולנד.

    הגב
  • כפרי

    אריאל, אני חושב שכמו שכתבו לפניי זה די בוודאות ג'ולי ואין כאן דו משמעות. זה צריך להיות צירוף מקרים נדיר כדי שלא יהיה ככה.יש כאן משהו טרגי בזה שהוא פתר את התעלומה אבל לא מודע לזה אבל אולי זה באמת לא החלק החשוב כי הילדה האמיתית שחשובה לו היא הבת שלו ונראה שהוא גילה אותה מחדש.
    עם זאת, הפרק היה חלש. לא הרגיש מתח, מלא שיחות ארוכות והתעלומה המרכזית נפתרה על ידי האיש עם העין האחת שמספר מה קרה במונולוג ארוך. זו בחירה תסריטאית גרועה וחבל. העונה הייתה די טובה אבל אני חושב שהבחירה בשלושה קווי זמן שונים דווקא פגמו בחוויה. לא היה ממש מתח כי ידעת מי מת ומי לא וגם כי לא היו הרבה קטעי אקשן. חשבתי שיכל להיות מעניין אם דווקא היו מספרים את כל הסיפור בסדר כרונולוגי, כל 3 פרקים בערך קופצים לעתיד. זה היה יכול להיות מאוד מעניין.

    חוץ מזה, עוד תעלומה שלא נפתרה זה איך אמליה מתה?

    הגב
  • פלה קוטי

    מה לכל הרוחות אני אמור לראות בטלויזיה עכשיו?

    אולי זה סוג של availability hueristic אבל העונה הזאת עולה על הראשונה לדעתי

    הגב
  • אורית

    סיום נהדר לעונה מצויינת, והפוסטים שלך היו חלק מהחוויה. תודה.

    הסצינה הכי נהדרת בפרק הזה, שמתכתבת עם כל מה שכתבת עכשיו, המראות, הנהר האם אנחנו אותם אנשים שהיינו, היא הסצינה בה הם נוסעים לפגוש את "מר ג'ון" ולפתור בעצם את התעלומה (אחד הפתרונות).

    הסצינה הקודמת הסתיימה ברולנד הבוכה, ואז המצלמה עוברת לרולנד המבוגר המפוכח של ימינו, והם שניהם באוטו והמצלמה מקיפה אותם ולרגע הם רולנד והייז של הניינטיז ואז של האייטיז ואז בחזרה להיום. כולם נוסעים לפתור את התעלומה.
    והייז של שנות התשעים שולף ודורך את האקדח,,והמצלמה מקיפה אותו והוא הייז של שנות השמונים שמחזיר את האקדח לנדן.
    רולנד הוא רולנד של שנות השמונים אבל במראה הוא כבר יכול לראות את רולנד הזקן.
    הם צעירים ואידאליסטים ומבוגרים ומרירים וזקנים שכבר אין להם מה להפסיד או למי לדווח, הכל באותו רגע.

    יש ספר נהדר שנקרא "דאמסקוס" שעוקב אחר הגיבורים שלו ביום אחד אבל ביום האחד הזה הם ילדים וזקנים ומבוגרים. כל החיים שלהם קופלו ליום אחד.
    בורחס אמרת?!

    הגב
    • פלה קוטי

      גדול

      הגב
  • פרסלני

    איזה כיף ותודה רבה. כמעט אין מה להוסיף על המחשבות ובכל זאת...
    1. אני בוחר באפשרות שזאת אכן ג'ולי. אולי נראה לי שג'והן הגיע לבית של הייז ועקב אחריו כי הוא נלחץ מהחקירות של הכתבת וניסה לייצר מציאות שהיא נפטרה.
    2. לפחות שכחנו מהפדופיל...
    3. אני לא בטוח שבאמת קרה משהו דרמטי בין בקה להייז. ברור שהיא מעדיפה את la אבל לא בטוח שקרה משהו רע בינהם. אבל כבן לאמא שמצבה הקוגניטיבי ירוד , אני רואה איך פיגור בטלפון אחד מהבן מוביל לסרטים שאני כועס עליה או משהו אחר. לכן מאד נגעה בי הסצנה בינהם באוטו.
    4. הסצינה עם האופנים גרמה גם לי צמרמורת.
    5. גם הסצינה עם אשתו של האריס מצמררת בכיוון ההפוך. אשה שעולמה חרב עליה נחקרת ע"י המחריבים והם כבר לא מסוגלים להראות אמפטיה למישהי לא משלהם.
    כמו שהראו ללוסי למשל. לפחות כך זה נראה. אני נוטה לחשוב שזה קורה לכולנו עם הגיל. התכנסות בעצמנו.

    הגב
  • תבורי

    עונה בהחלט נפלאה ואני לא שותף לביקורת על הצילומים. בעונה הראשונה הלכו על כמעט אוונגארד ויזואלי והפעם על הפשוט. זה לא הוריד מכיוון שמדובר בסיפור מצוין, תסריט מצוין וקאסט בלתי רגיל. לעניין חורים, ובכן כמי שעסק שנים בתחום, אני יכול להעיד כי גם כששמעת את דלתות בית הסוהר נטרקות מאחורי פושע מורשע, נשארים חורים ולא מחמת הספק, אלא כי אין בחיים תשובות חד-משמעיות, אולי בדת.

    הגב
  • אמיר

    שתי נק
    1. עדיין לא יודעים מה קרה לפדופיל
    2. החלק הכי חזק בפרק לטעמי זה שהייז מטיח באוליביה שהיא לא שחורה אמיתית. מתכתב נהדר עם כל מה שהוא חווה במהלך הסדרה.

    הגב
  • אביתר

    זו לא אוליביה אלא אמליה.

    הגב
  • טל 12

    מזמן לא יצא לי לראות פרק סיום של סדרה (כל עונה היא כמו סדרה ב"בלש אמיתי" ) כה מוצלח. המעברים בזמן היו נהדרים. הזמן עושה את שלו ולקראת הסוף - 2015 - פתרון התעלומה לא נראה לי כדבר החשוב ביותר בסדרה למרות שכן רציתי כבר לקבל את התשובות.. ( בעיקר מה קרה עם אמיליה - הייתה לי הרגשה שהיא נרצחה וזה יתגלה רק בפרק האחרון).

    היה כיף לצפות כל פעם בפרק ולאחר מכן לקרוא פוסט נהדר אודותיו. תודה.

    הגב
  • רק ביבי!

    מצויין אריאל. תודה על הפוסטים.
    אהבתי את העונה הראשונה אבל זו עולה עליה בעומק וברוחב היריעה.
    טלוויזיה היא המדיום האולטימטיבי לספר בו סיפור בימינו כי מצד אחד היא נדיבה בזמן (לעומת סרטים, הצגות וכו) ומצד שני היא יותר נגישה.
    מה שכן בשונה מסדרות מופת אחרות (סופרנוס הסמויה) אין סיכוי שאראה את העונה הזו שוב

    הגב
  • אסף שלום

    אני הבנתי את הסוף שהייז מגיע לבית של ג'ולי הוא מתרגש מאד. והוא לא יודע מה לעשות. הוא מבין שהוא הולך לסגור מעגל. אז הוא בוחר בלהעמיד פנים שהוא איבד את הזכרון והוא לא יודע איפה הוא נמצא. זו בעצם הדרך היחידה שלו לגשת אליה בלי להבהיל אותה. רואים שהיא כל הזמן חוששת ממנו. זה בעיני סצנה אדירה.

    גם הבן שלו עם הפתק מבין שזה לא היה ביקור תמים.

    ורק חבל לי שלא הבנו מה הקשר של העיתונאית לכל הסיפור

    הגב
    • פרסלני

      אני חושב שיש לה הרבה קשרים והיא כמובן המנוע להתפתחות העלילה.- למעשה היא שפותחת את המקרה מחדש. משהו שחזק לאחרונה בארה"ב עם תחקירים וגילויי פשע סביב תוכניות דוקו.

      במובן העלילתי- אני חושב שהיא זאת שמחזירה את ג'ון סתום העין , לתודעה של הייז ומעוררת אותו לכיווונו . ולי נראה שהיא אולי מתקרבת לג'ון בתחקיר והוא משתוקק לספר את הספור שלו ומגיע עם האוטו ליד הבית של הייז.

      מעבר לכך נדמה לי שיש לה עוד אמירה מסויימת על היחסים הבין גזעיים. אני לא רואה את הייז מתכוון לצאת עם לבנה בשנות ה90 או ה80. יותר מדי זעם שלו ורוח התקופה. ועם הבן שלו- זה כבר נראה רלבנטי והוא לא נסער מהעניין, אפילו אם זה למעשה ביחסים שמחוץ לנישואים. ואולי זה כן חשוב שזה מחוץ לנישואים.

      הגב
      • אריאל גרייזס

        בדיוק, התפקיד שלה זה להניע את הייז ב-2015 לחקור שוב את המקרה. ברגע שהיא סיימה אותו, אין לה תפקיד יותר. אבל זה נכון שאי הנוכחות שלה בפרק האחרון טיפה צורמת. פתאום פשוט נעלמה ולא רלוונטית, אין קלוז'ר אצלה.

        הגב
        • רק ביבי!

          אני חשבתי שכשהבן של הייז שם את הפתק בכיס במקום לזרוק אותו אז זה אומר שהוא ייתן אותו לכתבת

          הגב
          • אריאל גרייזס

            הכל יכול להיות, זה היופי בסיום הזה, שהם השאירו את זה מספיק פתוח שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה.

            הגב
            • רק ביבי!

              אני חושב שבמובן הזה הסוף של הסופרנוס הקדים אותם ועשה את זה טוב יותר אבל באמת שזה לא העניין או הסיפור שהעונה הזאת מנסה לספר. הזמן הזיכרון והמשפחה הם גיבורי העונה

            • אריאל גרייזס

              נכון, הסופרנוס ניצחו את כולם, לכן זה אחד מסיומי הסדרות האהובים עליי, למרות שיש הרבה שמאוד לא אהבו

  • ran

    מהפרק הרביעי משהו פחות הסתדר לי עם העונה הזו,
    היא טלוויזיה נחמדה, אבל לדעתי לא מעבר.
    אני לא אתעסק באופן בו הדברים הסתיימו אלא בכל הסדרה וזה בפשטות היה חביב, לא מעבר. הסוף רק העצים את התחושה הזו.
    העונה הראשונה היתה מונמנטלית, בעיקר באופן בו הוגשה, היתה הרגשה שנולד עידן טלוויזיוני חדש. העונה השנייה, שלא בדיוק סבלתי ממנה, נטפה זיעה מרוב מאמץ להיות מיוחדת. השלישית טובה מהשנייה, אבל אני לא בטוח שבהבדל משמעותי.
    אני רואה במקביל את counterpart ונהנה הרבה יותר ממנה.

    לגבי הסצנה שהילדים באו לאסוף את הייז האבוד - כל הורה, שיש לו ילדים קטנים, עסוק בדרך בו היחסים שלו מתנהלים מול הוריו, מול ילדיו כרגע והתקווה לקש עתידי טוב יותר איתם מאשר שלו עם הוריו, בידיעה שאין כמעט סיכוי שיקרה. לכן, הסצנה הזו עבדה כל כך טוב גם עלי, היא חתכה אותי מבפנים. לפני שנים לא רבות, לא הייתה מותירה עלי כל רושם.
    בכל מקרה, היה כיף גדול לקרוא את הניתוח שלך בתום כל פרק, תודה!

    הגב
  • דני האדום

    מי שזוכר את סטיבן דורף הצעיר לפני 22 שנה משחק מול ג'ק ניקולסון בסרט המעאפן ההוא {דם ויין} לא היה מאמין לאלו פסגות משחקיות הגיע הברנש בעונה הזו. איזה שחקן. איזו נוכחות. כל כך הרבה בחירות נכונות הוא עושה. אתה רואה מהרשלה עלי ואתה רואה את ההבדל . במאמץ . באובר ריאקטינג. בהגזמה הפיזית ובמחוות. דורף מביא איתו קלאס אחר .הלוואי שהתפקיד הזה יפרוץ לו דרך לתפקידים משמעותים אחרים. מגיע לו . מגיע לנו .

    מילה על העלילה- איי קודנט קר לס. אם יש משהו שהיוצרים של הסדרה עושים כבר עונה 3 זה לעבוד נגד הזאנר
    מחפש מתח? אימה? פעולה? לחץ על השלט ושמור מאיתנו מרחק סביר
    הבלשים בסידרה הזו { על כל עונותיה} לא היו מקבלים את פרס שרלוק הולמס או פוארו על עבודת בילוש מחוכמת במיוחד מקסימום אולי פרס עש אינספקטור קלוזו...הם בלשים אמיתיים ובעולם אמיתי תמיד יש תעלומה שלא ניפתרת . תמיד יש תעלומה שהפיתרון האפשרי שלה הוא שרירותי הוא סתם הוא אין מה לכתוב עליו הביתה וזו כמובן תעלומת החיים.
    הארט כאמור היה מצויין. אני לא רואה סיבה להישתלח בעיצוב הסט או הצילום - איטס פאקינג שום מקום ואת זה קיבלנו במנות יפות
    אני מודה שהאישה של ווין היה תפקיד כפוי טובה למי שגילמה אותה. חמישים אחוז מהזמן היא משוטטת בפנים כנועות ובהבעה דורשת ניעור ..מדמות שיכלה להתפתח קיבלנו פלקט נאה . לא טוב. גם הבן של ווין עושה דבר אחד כל הסידרה. איפה הבמאי?

    ואף על פי כן אפשר להודות ולהלל ולשבח על הטלויזיה שמצאה את הדרך לעשות אמנות . אמנות טובה.

    הגב
  • קורדל סטיוארט

    וואו!זהו אני מפסיק את המנהג הנלוז לראות בבינג.אני מפסיד את כל הכיף שבקריאה ובתגובה של אחרי כל פרק.
    טוב אמרו פה הכל נראה לי ובאמת העונה הזו מוצלחת במיוחד,קצצ פחות מהראשונה.גם לי שיר הפתיחה מעונה 1 עדיין ממלצל בראש לפעמים והוא אצלי חזק בפלייליסט הפרטי ,יכלו להתאמץ קצת יותר העונה אבלמאין טענות.
    רק נקודה אחת שלא העלו פה,נראה לי,שאת הגילוי על הגולי שנשואה הוא כמובן עושה לבד ולא עם רולנד.
    העונה הזו במקום טוב ואני ממליץ למיטיבי לכת את הסמויה ומד מן שהם אצלי בראש!!

    הגב
  • קורדל סטיוארט

    עוד סדרות לא רעות בכלל כרגע ויותר קלילות אך לא פחות מהנות:נפילות חדות וסינגלמילפית

    הגב
  • אביאל

    תודה על הסיכומים לאורך העונה, עזר לי לחדד כל מיני דברים ולראות זויות נוספות. הפרק האחרון מצוין, כמו שכתבת לא מזמן על טווין פיקס, קשה מאוד לעשות סגירה טובה לסדרות שמפתיעות אותנו הרבה פעמים, פה עשו עבודה מעולה ואפילו חכמה עם שתי האפשרויות בסוף, מעניין אם זה קרה בעבר או הברקה חדשה של היוצרים.

    הגב
  • בנו של כוש

    אני חשבתי על הסצנה האחרונה כמה דברים. דבר ראשון זה שהמלחמה אמנם הוזכרה במהלך העונה, אבל אף פעם לא באמת דיברו עליה ועל המשמעויות שלה. המלחמה תפקדה רק כרקע לכאורה, אבל בעצם הייתה בעלת חשיבות הרבה יותר גדולה הן בשיקוף של הייז והן בשיקוף של החברה האמריקנית. אולי אני משאיל פה קצת דברים מהעונה השנייה של פארגו (עוד סדרה מצוינת לדעתי) שראיתי לא מזמן ומהסדרה על טד באנדי שראיתי השבוע. למלחמת ויאטנם היו השלכות רציניות, או לפחות לפי הייצוג שלה בתרבות, על האמריקנים בסוף שנות ה- 70 ואחרי. אני מניח שבעוד החברה באיזשהו שלב התאוששה, הוטרנים לא. ההשפעה של המלחמה על החברה בולטת יותר בקו הזמן הראשון, בעוד שהשפעתה על הייז כנראה לא עברה והסצנה אולי אומרת שהדפיקות שלו היא מויאטנם ולא מפרשת ג'ולי פרסל, אבל יכול להיות שהוא היה דפוק גם לפני זה לפי מה שהוא סיפר על למה הוא התגייס. זה כאילו הוא מעולם לא יצא משם באמת. הגוף שלו אולי בארקנסו, אבל הראש תמיד יהיה שם. יכול להיות שזה קלוש, אבל אלה היו המחשבות הראשונות כשראיתי את הסצנה.

    הערת אגב, מה שהופך נהר לנהר זה שמים זורמים בו ולא נשארים עומדים. כדי להיות נהר, על המים להתחלף כל הזמן. הנהר, כדי להישאר אותו הדבר, צריך להשתנות. ההשתנות היא חלק ממהותו. זה לפי הרקליטוס.

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *