ברגוע – הניצחון הקל בפורטו

טוב, קצת קשה לכתוב על המשחק שלנו אחרי הדרמה שהלכה באתיחאד (ואלוהים יודע מה יהיו ההשלכות של התוצאה שם על המירוץ בליגה. כרגע אני לא מבסוט אבל קשה לי לא לשמוח בשביל טוטנהאם). יסלח לי אלוהים כי חטאתי, היתה לי מחויבות לראות את ליברפול כדי לכתוב את הטור הזה (וטוב, כי זאת הקבוצה שאני אוהד) אבל לא התאפקתי וב-3-1 לנו העברתי למשחק השני. לא הצטערתי, אפילו שפספסתי את הגול של ואן דייק.

בכל זאת, כמה הערות – חשובות יותר או פחות:

– אמרתי את זה לא פעם השנה ואני אחזור על זה – הדבר המדהים בקבוצה הזאת זה השקט הנפשי שלה. פורטו לחצה חזק מאוד בהתחלה ונדחפה על ידי הקהל הביתי שלה ולמרות שהיא הגיעה ללא מעט מצבים (צריך לומר, החלוץ הפורטוגלי זה לא הבחור הכי מדויק בעולם) לא הרגשת איזה שהוא לחץ בליברפול. המשיכו עם תוכנית המשחק, יצרו את שער החוץ הנחוץ כל כך – וזהו, נסגר המשחק.

– למרות התוצאה הגבוהה, זה היה משחק משעמם נורא ובאופן כללי – לא כזה כדורגל טוב. וזה, שוב, הגדולה של מה שקלופ עשה השנה. איפה מה שראינו באולימפיקו שנה שעברה עם קבוצה שמגיעה ביתרון 5-2 ואיכשהו בקושי עוברת לשלב הבא ואיפה הקבוצה הזאת שפשוט הרגה את המשחק.

– כיף לראות את ג'ו גומז חוזר לשחק. בינינו, מעדיף אותו בהרכב כשהוא בריא על מאטיפ או לוברן. הרבה יותר מהיר משניהם

– עמיחי שפיגלר, מילא שאתה לא יודע בדיוק כמה אנשים נהרגו בהילסבורו ומתי זה היה, אבל לקרוא לזה "אירוע מצער"?

– ולא בטוח מי הפרשן ליד עמיחי, אבל קוראים לו הנדרסון, לא אנדרסון. הוא לא דני.

– לא ברור לי מה בדיוק ההנחיות של אופא לגבי ריפליי בזמן VAR – אתמול במשחק של יובה לא ראינו ריפליי, היום במשחק של ליברפול לא ראינו ריפליי אלא רק את השופט, אבל במשחק של סיטי הראו ריפליי. בכל מקרה, אין שום הגיון בלא להראות ריפליי לצופים בבית. השלוש דקות האלו שאתה מחכה שהשופט יחליט בלי לדעת בעצמך הן פשוט בלתי נסבלות.

– אני יודע, אני כנראה אחרון המוהיקינים ביחס שלי ל-VAR, אבל מה אני אגיד לכם – הקטע שכל סיטי חוגגים ומשתוללים ואז לוקחים להם את זה. או להיפך, החוסר יכולת להנות מהגול של מאנה – וואלה, שונא את זה. מבין את הנחיצות של VAR אבל שונא איך זה הורג את הספונטניות.

– מה שבטוח זה דבר אחד – חייבים לעשות משהו לגבי חוק היד. כי לאף אחד, באמת לאף אחד, אין מושג מה זה עבירת יד ומה לא. וה-VAR רק הדגיש את זה.

– אייאקס, ליברפול וטוטנהאם בחצי הגמר. מעניין כמה היה אפשר להרוויח מהימור על השלישיה הזאת בתחילת השנה.

– יהיה עוד זמן לחשוב על בארסה אבל וואו. איזה מפגש זה הולך להיות (ושהרבה יכתירו כגמר האמיתי, אני מניח)

– אנשים שלא אוהבים כדורגל, וואלה – מרחם עליכם.

נעשה את הבני:

אליסון: הציל כמה כדורים קשים בהתחלה ונתן בטחון

אלכסנדר ארנולד: נראה טיפה עייף. טוב שקיבל מנוחה

ואן דייק: אפשר לא להתאהב בחיוך שלו אחרי הגול?

מאטיפ: כבד אבל בדרך כלל במקום

רוברטסון: לא מפסיק לרוץ

פאביניו: אולי ההבדל הכי גדול בין הקבוצה הזאת לזו של שנה שעברה. האיש שלו חיכינו כל הזמן במרכז המגרש (ודש לאמרה צ'אן שהלך הביתה).

מילנר: מילנר

ג'יני: קצת נחלש בחודש האחרון אחרי פתיחת עונה טובה. לא מאיים על השער מספיק

סלאח: חזר לו כל הבטחון, בדיוק בזמן

אוריגי: לא עשה יותר מדי, חוץ מלתת מחצית מנוחה לפירמינו, שזה הכי חשוב

מאנה: תישאר תישאר תישאר

פירמינו: אחלה פריזורה, אחלה גול.

****

וזה מה שכתבתי קודם:

התבקשתי לכתוב את הטור למשחק היום, כולל פרומו אליו, וכמובן שלכבוד הוא לי.

יוצא לי מעט מאוד לכתוב על ליברפול העונה, גם כי בני (ולפעמים איציק) עושים עבודה מצוינת ואין צורך להעמיס. וגם, כמובן, מטעמי נאחס (או אנטי-נאחס, אם תרצו). לכן, כשאני כותב עליהם, הייתי רוצה שזה יהיה משהו משמעותי.

יכולתי לדבר על היכולות של הקבוצה או על המערכים שקלופ משתמש בהם. על השינויים שהוא עשה בשנים האחרונות. אבל זה נראה לי קצת משעמם ובטח יש כאלו שיידעו לעשות את זה טוב ממני.

ואז הבנתי, אני יכול לדבר עליי, ומה העונה הזאת עשתה לי.

אני יכול לדבר על העובדה שככל שעובר הזמן, ליברפול מעסיקה אותי יותר ויותר. אני חושב שבערך 90 אחוז מזמן הערות שלי מוקדש למחשבות על ליברפול (וגם, מדי פעם, חלק משנת הלילה שלי). ימים של משחק, בטח כאלו כמו נגד צ'לסי השבוע, אני בקושי מסוגל לתפקד בעבודה. ביום שאחרי משחק אני גם בקושי מתפקד. אם לא ניצחנו אז אני באבל מתמשך, אם ניצחנו אז אני משוטט ברחבי העולם הוירטואלי בחיפוש אחר עוד זווית, עוד סרטון, עוד תמונה מהמשחק ההוא.

אני יכול לדבר על זה שליברפול של השנה קצת הרסה לי את הכדורגל. אני מנסה להיזכר בימים שבהם אשכרה נהניתי מכדורגל. אפילו שנה שעברה – הייתי יושב לראות משחק של ליברפול ופשוט נהנה מהכדורגל. השנה, זה הכל מתח ועצבים. אלא אם אנחנו מובילים בהרבה והניצחון מובטח – משהו שלא קורה המון השנה – אני יושב על קצה הספה, כוסס ציפורניים, עובר ממקום למקום בתקווה לשנות את המזל (אני לא רוצה לקחת קרדיט מוגזם, אבל הניצחון על צ'לסי? רק אומר שאחרי שעברתי מהספה בסלון לכורסא הבקענו פעמיים. אין צורך לשלוח פרחים, אני רק תורם את חלקי הקטן למערכה). אני מת מיתה קטנה (ולא מהסוג הצרפתי) מאה פעם במשחק.

כתבתי פעם על איך כדורגל הוא קצת כמו החיים. אבל יש דברים מסוימים שהוא ממש לא כמו החיים. נניח, כמה פעמים בחיים יוצא לכם רגע כזה של "יש!". לא "יש" קטן כזה של הקוד שלי עובד, אלא "יש!" אדיר שמרעיד את הבית ומעיר את הילדים וגורם לחמותך לחשוב שהשתגעת (סיפור אמיתי) כמו הגול של אוריגי מול אברטון או הגול מול טוטנהאם? כמה פעמים בחיים יוצא לכם לצעוק "וואו" שמפחיד את השכונה כמו אחרי הגול של סלאח מול צ'לסי?

ויש את הצד השני. כמה פעמים בחיים שלכם קורה משהו שגורם לכם להסתובב עם הראש ברצפה במשך שבוע? לחשוב שהכל אבוד, שחלום החיים שלכם נגמר? אני מניח שיוצא מדי פעם כשנפרדים מבן/בת זוג, כשמפוטרים מעבודה, כשמקבלים מכתב דחיה. אז בעונת כדורגל זה קורה כמה וכמה פעמים. למעשה, בכל משחק זה קורה כמה פעמים. העונה הזאת הפכה כל החמצה, כל הזדמנות של היריב לעוד רגע שגורם ללב שלך לצנוח. אני לא מדבר בכלל על רגעים כמו גול השיוויון של פולהאם או השניות המתקתקות לאחור במשחקים מול יונייטד או לסטר או אברטון (וגם מול טוטנהאם). העונה הזאת היתה כזה מסע ברכבת הרים שאני מתקשה בכלל לראות כדורגל שהוא לא ליברפול. כי ברגע שאתה רגיל לרמות אדרנלין של איש מערות הבורח מנמר, איך בכלל אפשר להנות מ"סתם" משחק של ארסנל או בארסה?

ויש את החשש הזה, הבלתי נסבל, המקנן עמוק בפנים שהעונה הזאת תסתיים בלי כלום. יש לי נטיה מורבידית משהו, לחשוב על המוות מדי פעם. ובכל פעם שאני חושב עליו, אני מבין עד כמה מדובר בחידלון אינסופי וצונח לדיכאון שמכריח אותי פשוט להפסיק לחשוב על הנושא כדי לא לצלול לתוך מאורת הארנב. המחשבה פשוט בלתי נסבלת בעיניי. במקרה של ליברפול, אני מדי פעם מגניב מחשבה על מה יקרה אילו נצליח לזכות באליפות, איך אני אתנהג? האם אני אבכה? אצרח? אחבק את כולם? ואולי זה יהיה סוג של אנטי קליימקס ותגיע ריקנות? אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי, כדי לא לפתח ציפיות, אבל זה שם, מקנן.

ויש את התסריט השני, זה שבו אנחנו יוצאים מהעונה הכי טובה שאני זוכר כאוהד מאז שהייתי ילד, בידיים ריקות. וזה תסריט כל כך בלתי נסבל, שכמו במקרה של המוות, אני משתדל פשוט לא לחשוב עליו. והעניין הוא שכבר הייתי שם, לפני חמש שנים. הייתי מושקע רגשית בעונה ההיא כל כך שלא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. ואחרי שזה נגמר, המפח נפש היה גדול כל כך שנשבעתי שאני לא אשאב רגשית ככה יותר כי זה פשוט לא שווה את הכאב. והנה, חמש שנים עברו מאז ושוב נשאבתי פנימה בניגוד לרצוני. אולי אפילו יותר מאשר פעם קודמת. ואם אז היתה איזה החלקה שאפשר להאשים אותה בכשלון הרי שהפעם לא יהיה כלום. גם אם נפסיד מעכשיו ועד סוף העונה, אי אפשר להגיד שהקבוצה הזאת לא נתנה את הכל. כל ספקולציה על מה היה אם, תהיה מופרכת. באחוזי הצלחה ליברפול עומדת על אותם אחוזים כמו מכבי תל אביב בארץ – זאת שכבר לקחה אליפות לפני שבועיים או שלושה. אנחנו? תלויים בסיטי.

אלו הם החיים לאוהד ליברפול, כנראה. אהבה נקנית ביסורים.

***

אז מה אני רוצה להגיד פה בעצם? שבואו נעבור את פורטו ונחיה עוד יום לחלום על תואר.

זה מרגיש קצת מוזר להיות ברבע גמר צ'מפיונס ושהתוצאה היום היא בסך הכל בשביל תואר ניחומים. פאקינג צ'מפיונס ליג, שאם ניקח אותו אבל לא את האליפות זה ירגיש מאכזב. ועדיין, בואו ננסה לעבור את זה, כי אם נעוף – זה יקטין עוד יותר את האופציות שלנו לא לסיים את העונה עם הראש באדמה. בואו נחיה עוד יום.

מה צריך לקרות כדי שזה יקרה? הכי טוב, שער מהיר בהתחלה. זה יכריח את פורטו להבקיע ארבעה שערים, משימה שהיא די קשה מול ליברפול הנוכחית. למעשה, אם אני זוכר נכון, ליברפול השנה לא ספגה יותר משני שערים במשחק אפילו פעם אחת. כמובן, זאת ליברפול די דומה לזאת שחטפה רביעיה מרומא בחצי הגמר לפני שנה אז הכל יכול לקרות. במיוחד כאשר יש VAR שהופך כל בעיטה ברחבה לפוטנציאל פנדל.

אני מניח שהמטרה הראשית של קלופ תהיה לא לספוג קודם כל. להכיל את הלחץ שיבוא בודאות בהתחלה מצד פורטו, שתיעזר באחד המגרשים הביתיים באירופה, ולעוף למתפרצות מדי פעם בניסיון לעקוץ. די בדומה לאסטרטגיה מול סיטי במשחק החוץ ברבע הגמר בצ'מפיונס שנה שעברה. מה שיפה השנה זה שמספר האופציות שיש לנו במרכז המגרש היא עצומה ואף אחת מהן לא באמת רעה. הדבר היחיד שהייתי משנה מההרכב שפתח בשבת זה להכניס את מילנר במקום קייטה להרכב. קייטה משתלב יפה עם עקומת לימוד מצוינת אבל יש לו עדיין נטיה להתמהמה ולאבד כדורים במקומות מסוכנים. הייתי מעדיף מישהו אחראי יותר כמו מילנר, שגם מסוגל לתת כדורים ארוכים מדויקים לחלוצים.

אז בואו נחיה עוד יום, בבקשה.