פרידה מרונאלדיניו

היתה תקופה, לפני עשר או חמש עשרה שנה, שמילאן היתה אחת הקבוצות הכי שנואות עליי, אם לא השנואה ביותר. זה היה כמובן בגלל האהדה לאינטר, אבל לא רק. שנאתי את ההצלחה של הקבוצה הזאת, את ה-4-0 על ברצלונה, את העובדה שכולם בארץ אהדו אותה, את חוסר האוביקטיביות של אבי רצון לגביה (כשאם חושבים על זה, אחרי חמש שנות כתיבה על פוטבול, לך תדע כמה אוהדי פוטבול יש ששונאים את הפטס רק בגללי. ואולי אני נותן לעצמי יותר מדי קרדיט) והכי שנאתי – את מרקו ואן באסטן וחוליט (את רייקארד דווקא אהבתי, בצורה מפתיעה. הוא עוד יופיע פה בהמשך). אתם מבינים, באליפות אירופה של 88', כשכולם החליטו פה שהם אוהדי הולנד, אני דווקא התאהבתי בנבחרת הרוסית הנהדרת וההפסד ההוא בגמר להולנדים צרב כל כך שהחלטתי לשנוא כל מי שהיה מעורב בניצחון ההוא (במאמר מוסגר, מה רב היה אושרי כשהדנים הענקים הדיחו את ההולנדים בחצי הגמר ארבע שנים אחר כך, כל כך רב שעד היום אני מת על שמייכל, אפילו שהוא שיחק במנצ'סטר).

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה כדי להדגיש שגם אם השנאה למילאן התעמעמה עם השנים – יריבות שנואות אחרות (יאנקיז, מנצ'סטר, לייקרס) עלו ופרחו וגם האליפויות הרצופות של אינטר לא הזיקו – הרי שמילאן היא עדיין קבוצה שכואב לי מאוד הלב לראות מצליחה. ולמרות זאת, הייתי מוכן למחול על כבודי וכבוד שנאתי ולו כדי שרונאלדיניו יצליח לשחזר שם את נעוריו – אפילו אם זה כרוך בהצלחה של המילנאזים השנואים. לצערי, זה לא עבד, ורונאלדיניו חזר השבוע למולדתו, ואלא אם יקרה משהו מאוד לא צפוי – זה כנראה לתמיד.

כשאני מסתכל על הקריירה של רונאלדיניו, קשה לי למצוא מישהו אחר ב-10-20 השנים האחרונות, שכוכבו עלה לגדולה כל כך מהר וגם נשרף לא פחות מהר. בין שני מונדיאלים צמודים הוא הספיק להביא אליפות עולם, להפוך לשחקן הטוב בעולם, להיות השחקן החשוב בקבוצה הטובה בעולם, להביא אליפות אירופה – ולהעלם לתהום הנשיה. ב-2002 רק יודעי חן הכירו את השחקן מפאריס סן ז'רמן ולמרות ששמענו רמיזות על כמה שהוא טוב, הנבחרת ההיא הסתובבה סביב רונאלדו (הגדול בפני עצמו) וריבאלדו. אחרי הגול ההוא מול דיוויד סימן כולם כבר ידעו מיהו, אבל לאף אחד לא היה מושג כמה טוב הוא מסוגל להיות. במונדיאל של 2006 הוא כבר הגיע כאלוף אירופה וספרד ועם תג רשמי של השחקן הטוב בעולם – וזאת גם היתה נקודת השבר בקריירה שלאחריה הוא לעולם לא חזר להיות מה שהוא היה.

ומה שהוא היה, ובגלל קוצר הקריירה ובעיקר בגלל אלו שבאו אחריו בברצלונה (בעיקר, כמובן, מסי), זה לא פחות מאחד השחקנים הכי גדולים שדרכו על דשא ב-30 השנים האחרונות. כן, הקריירה שלו היתה קצרה אבל אם הייתי צריך לבחור נבחרת של שחקנים בשיאם – אין לי שום ספק שהוא היה בפנים. היתה לרונאלדיניו יכולת נדירה להדביק את הכדור לרגל שלו בצורה שאף אחד לא היה מסוגל לקחת אותו ממנו, היה לו טווח מדהים מרחוק עם תותח ברגל ונוסף לכל אלו – הוא גם היה חזק להפליא מה שאפשר לו לעשות את הסללומים המדהימים בלי שמישהו יוכל להוריד אותו עד שהיה מאוחר מדי. שוב, אנשים נוטים לשכוח את זה בכל המסי-פאלוזה (המוצדקת כשלעצמה), אבל ברצלונה הגדולה של העשור הזה לא התחילה עם גווארדיולה או צ'אבי או אינייסטה, אלא עם המעבר של רונלדיניו לקאמפ נואו, יחד עם אותו בחור הולנדי שהזכרתי בהתחלה (לא, לא דווידס, למרות שגם הוא ביקר שם בהתחלה, רייקארד כמובן). והדברים שהוא עשה שם, אח, מה שהוא עשה. השלישיה המדהימה מול ריאל בסנטיאגו ברנבאו, הגול מהמקום מול צ'לסי ועשרות רגעים קסומים אחרים.

היו הרבה שחקנים גדולים שעברו בברצלונה והגיעו מדרום אמריקה. מצד אחד, מארדונה ורונאלדו, שעברו בקאמפ נואו לזמן קצר והמשיכו הלאה לבנות את הקריירה במקום אחר, ומצד שני רומאריו ומסי שנתנו (ונותנים) את השנים הטובות שלהם בקטלוניה. אבל מה שרונאלדיניו עשה – לבוא ולזרוח במשך שנתיים עצומות – ואז לדעוך במהירות עצומה עד כדי כך שאפילו מילאן לא רוצה אותך, כזה דבר אני לא זוכר.

אני אוהב לראות כל דקה של לאו מסי (אפילו שהוא ארגנטינאי) ועכשיו אני יכול לעודד בלב שקט נגד מילאן, אבל את מה שרונאלדיניו עשה באותן 4 שנים – גרם לי לא לפספס אף דקה של ברצלונה, את זה אני לא אשכח. ואם אתם שכחתם, אז אולי זה יעזור:

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url

מסי. במה? בצדק!
רוסי באדום. לשפשף את העיניים

No Comments

אלון 11 בינואר 2011

גם אני הייתי בעד הסובייטים ב 88. כולם היו בעד הולנד וזה הפך אותי לאנטי. עד היום אני זוכר את ההרכב הפותח בע"פ. אם קוזנצוב היה משחק בגמר הם היו מנצחים את הולנד.

תומר ש 12 בינואר 2011

אני עדיין טוען שרונאלדיניו בגדולתו היה טוב ממסי. כואב הלב.

Comments closed