פלפלים צהובים-שחורים

כשהייתי ילד, הייתי קורא על פלה, מראדונה, יוזביו, ושאר שחקנים שגדלו בשכונות עוני. בזירה המקומית היו אליליי אלי אוחנה עם האזבסטונים ומלמיליאן שלמדתי ממנו לעלות קצת רעב למשחק (לימים יישמתי את השיטה גם בפגישות חשובות, בהצלחה לא רעה, למעט המקרים שבהם האדם שנפגשתי אתו חשד לרגע שאני מתכוון לטרוף אותו במקום למכור לו אפליקציה). במהלך קריאת כתבה על ילדותו של מראדונה ב-7 ימים, תוך רביצה על רצפת השומשום הקרירה, הייתי מדמיין את עצמי רודף אחרי כדור סמרטוטים יחד עם 222 ילדים זבי חוטם בפאבלה של ריו. כתבות הפרופיל היו מתארות את אהבת המשחק של השחקן, את העובדה שלא היה לו דבר מלבד הכדור. אין ספק כי התשוקה למשחק של ילד שהכדורגל היה כל עולמו היא יפה ורומנטית. אולם לטעמי לא פחות יפה ממנה היא התשוקה של ילדים שדווקא יש להם אלף גירויים אחרים, ולמרות זאת מתמכרים למשחק.

כשהייתי ילד, הייתי קורא על פלה, מראדונה, יוזביו, ושאר שחקנים שגדלו בשכונות עוני. בזירה המקומית היו אליליי אלי אוחנה עם האזבסטונים ומלמיליאן שלמדתי ממנו לעלות קצת רעב למשחק (לימים יישמתי את השיטה גם בפגישות חשובות, בהצלחה לא רעה, למעט המקרים שבהם האדם שנפגשתי אתו חשד לרגע שאני מתכוון לטרוף אותו במקום למכור לו אפליקציה). במהלך קריאת כתבה על ילדותו של מראדונה ב-7 ימים, תוך רביצה על רצפת השומשום הקרירה, הייתי מדמיין את עצמי רודף אחרי כדור סמרטוטים יחד עם 222 ילדים זבי חוטם בפאבלה של ריו. כתבות הפרופיל היו מתארות את אהבת המשחק של השחקן, את העובדה שלא היה לו דבר מלבד הכדור. אין ספק כי התשוקה למשחק של ילד שהכדורגל היה כל עולמו היא יפה ורומנטית. אולם לטעמי לא פחות יפה ממנה היא התשוקה של ילדים שדווקא יש להם אלף גירויים אחרים, ולמרות זאת מתמכרים למשחק.

בשנות השמונים, במרכז ספיר שבערבה, היו לנו שתי עונות: עונה שבה משחקים תוך כדי יום הלימודים, ואז גם מיד אחריו, עד החושך אחר הצהריים. ועונה שבה משחקים מ-6 בערב, כשהשמש עמדה לשקוע מאחוריי הרי השולחן, וטמפרטורות בצל ירדו מעט מתחת ל-40 מעלות, עד שאחד הילדים נאלץ ללכת והשאיר אותנו עם פחות משישה. היינו מעטים. בכל היישוב הקטן והמוזנח, היו כ-60 משפחות, רבות זמניות. בשכבת הגיל שלי היו 5 ילדים: שתי בנות, ו-3 בנים. אחד מהם לא אוהב כדורגל, השני אדיש, והשלישי… טוב, זה הייתי אני.

למזלנו יכולנו לשתף פעולה עם השכבות האחרות. בשכבת הגיל מעליי, אחי, שהתמכרותו למשחק נקטעה רק עם קריעת הרצועה הצולבת במשחק כדורגל בהדרכת נחום סטלמך ז״ל כשלמד לתואר הראשון. מאז הוא התמקד בקריירה לא קצרה בפוטבול מנג׳ר, עד שפנה סופית למחקר המדעי. אליו הצטרפו דביר ויניב, האחים, ויחד היינו הגרעין הקשה של השחקנים. איתי, שהיה צעיר בשנה, וזבלוך, צעיר בשנתיים, שאביו גדל בברזיל והביא אתו משם משחק כדורגל פקקים אדיר שהיינו משחקים על אותה רצפה קרירה בשעות החמות, השלימו את הסגל המורחב. דרך המשחק הזה למדתי על פלומיננזה וקורינתיאנס (שז׳ק הברזילאי היה קורא לה קורינצ׳ס) בנוסף  לסנטוס שהיתה מוכרת יותר מאותן כתבות על פלה ב-7 ימים.

יום אחד אבי קנה לנו טנגו אדידס. זו היתה הפתעה גמורה, ולא יכולנו להאמין שייתכן כדור איכותי כל-כך. שיחקנו בו כה הרבה שלא ניתן היה לקרוא דבר מהכיתוב, או לנחש באיזה צבע היה. עד שהוחלף באצטקה – הכדור של מכסיקו 86. כשבעטתי אותו לראשונה בחצר שלנו, מרוב התרגשות הוא עף על צמח מדברי קוצני וקיבל פנצ׳ר. אבי תיקן לנו אותו בעזרת ג׳וחה, איש האופנועים, שהיו לו אז עשרה, וכעס עלינו שאנחנו ילדים מפונקים. טוב, פלה ומראדונה כבר לא נהיה. והכדור החדש נשאר מאז טיפה ביצתי.

ימי התום לא היו ארוכים. אחרי שנה-שנתיים כחובבים, נרשמנו לחוג כדורגל בהדרכת מאיר, המורה לספורט של בית הספר. מכיוון שהשכלתו של מאיר היתה יותר בכושר מאשר בכדורגל, הוא הריץ אותנו מסביב למגרש ללא כדור יותר מאשר בתחומיו עם כדור. מאיר ניסה ללמד אותנו את יסודות הכדורגל, והזדעזע לגלות שאיננו יודעים ״לתת פאס״. הוא גם לימד אותנו התקפות בסיסיות של מסירה לאגף, פריצה והרמה למרכז. מה חבל שאת השער הראשון בהתקפה כזו כבשנו, מהרמה שלי, לאחר שלוש שנים בערך ובעזרת הברך של יניב, עם הרבה עזרה מאלילת המזל (החיבוקים אחרי השער היו כאילו ניצחנו בגמר המונדיאל). על פי רוב ההרמות (אם היינו מגיעים אליהן), היו מטיסות את הכדור הרחק לעבר אדמת המליחה הבוצית שבשולי המגרש (תופעה שיניב וצחי כינו ״הפועל עננים״).

הסתגרותנו בבועה הקטנה והבוצית של מרכז ספיר לא היתה הרמטית. בהפסקות היינו משחקים עם ילדי המושבים, שהיו גבוהים, חסונים, ואהדו את הפועל תל-אביב. הידע שלהם בכדורגל היה רב יותר ונשען גם על הורים ואחים גדולים שחנכו אותם והראו להם את הדרך לתהילה. בעוד אנחנו שיחקנו בכל העמדות מפאת קוצר הסגל, לעין יהב היה שוער ייעודי (שוני, שהיו לו כפפות מקצועיות), בלם ליברו בסגנון קומאן, וחלוצים ממש (על זה עוד בהמשך). לעיתים קרובות היו ילדי המושבים נשארים עוד שעה או שעתיים להסעה מאוחרת יותר באוטובוס הצהוב והיינו משחקים יחד. המשחקים האלה היו המהנים ביותר, ודבר לא הכין אותנו למה שיקרה עם פתיחת ליגת הכדורגל של ילדי הערבה.

המשחק הרשמי הראשון, אליו מאיר הכין אותנו בעזרת תדרוך קצר, היה בספיר. הכנו חולצות צהובות שהיו אמורות להזכיר את התלבושת של בית״ר אבל הודפסו בסדנה בבאר-שבע ונראו עלובות. לחצבה, מושב שהתחרה על הבכורה האזורית בגידול ירקות עם עין-יהב (עין יהב גידלו מלונים וחצבה אבטיחים), היה סגל חסון וגבוה, שכלל את אסף הברוטאלי, רן שאהב להעביר שחקנים, ואת אייל המתולתל, שלא רק המסירות שלו הזכירו את ראובן עטר.

ה-6:0 שחטפנו היה הלם. מלבד התוצאה המשפילה, היו אלה אפס ההזדמנויות מול השער והזמן המועט שניתן לנו להחזיק בכדור. עם סיום המשחק לא זכרתי דבר, ולא זכרתי כלל מה עשיתי או ניסיתי לעשות על המגרש. אבל מכאן העניינים רק נהיו יותר גרועים. תוך זמן קצר יצאנו למשחק חוץ במגרש הקשה ביותר – בעין יהב.

לעין יהב היה סגל עמוק, כולל כמה ילדים שאהבו לשחק אולם היו מחוץ להרכב וגם מחוץ למקום הריאלי ברשימת המחליפים (גל, חבר שלי, שהיה נכנס אצלנו להרכב די בקלות, ביקש פעם מהמאמן להיכנס כקיצוני שמאלי, והמאמן ענה לו ״אולי תיכנס קיצוני חיצוני״ לצחוקם המזלזל של הילדים). וכבר תיארתי את השוער שהיה להם, ואת הבלם האחורי, אבל הדבר הגרוע ביותר היה המפלצת בשם טוסקה.

בעוד שאחיו של טוסקה, שהיה בכתה שלי, היה הר אדם, במקרה של טוסקה הגנים המשתוללים התבטאו בגובה עצום וחוסן בלתי רגיל. הוא היה משתלט על כל כדור ארוך (אם אפשר לקרוא לכדור על מגרש של 35 מטר ארוך), ואז פשוט לא ניתן היה לחלץ ממנו את הכדור. באין נבדל, הוא פשוט היה שורץ ברחבה שלנו וכובש שער אחר שער. וכששמרנו אליו עם 2-3 שחקנים הוא ידע גם למסור לחלוץ השני, שאת שמו שכחתי, שטווח מקרוב. נגמר 10:0 או אולי אפילו 12:0.

אחרי טבילות האש האיומות האלה המצב החל להשתפר מעט. במשחק החוץ בחצבה הובכנו 6:0 במחצית, אולם אז שינינו טקטיקה, התאפסנו וסיימנו את המשחק ב8:2. המחצית הזו, שנגמרה ב-2:2, היתה הסימן שאנחנו, אולי ביקום מקביל, יכולים.

והיו גם רגעים קסומים. יום אחד הופיעו אבי כהן הליברפולי ז״ל וויקי פרץ שיבד״ל, נוהגים במרצדס כסופה, והחנו אותה על המליחה הבוצית ליד המגרש. זה היה אמור להיות מעין משחק הוקרה לחטיבת הערבה שבסיסה גבל עם ספיר, אבל החיילים ברובם לא הופיעו, מה שהעניק לנו משחק ידידותי אדיר ובלתי נשכח יחד עם שני הכוכבים. אני די בטוח שאפילו בישלתי לאחד מהם גול. לעולם לא אשכח את הרגליים העבות והשריריות של אבי כהן ואת השפם העבות של ויקי פרץ.

היום אני גר הכי רחוק שאפשר, מנטלית, מספיר. כשאנחנו נוסעים פעם בשנה לבקר את הקבר של אבי, אני צועד עם בתי או אחיי לעבר המגרש ונזכר ברגעים היפים. אדמת המליחה הבוצית עדיין שם. השערים שצבועים שחור-לבן, עם רשתות קרועות, גם כן. מילדי ספיר נשאר רק בן כיתתי האדיש, שמספרים שאיכשהו מצא אשה למרות שלעולם לא היתה לו חברה, ולמרות שהוא ממעט לעבור את צומת סדום לכיוון צפון. מחבריי המושבניקים, רבים חזרו לערבה או שמעולם לא עזבו אותה, ומגדלים פלפלים ועגבניות שרי. ואייל, זה עם התלתלים והמסירות של ראובן עטר, הוא היום ראש המועצה.

השקרים הקטנים שאנחנו מספרים
המדור לפטור

33 Comments

איציק 29 באפריל 2014

סיפור ליגת הכדורגל שלך מזכיר קצת את הסיפור של מתן. האם במקרה זו אותה ליגה (גם הוא כתב פוסט בנידון)?
נ.ב.: מרדונה היה בטח נפגע או בז לך שאתה חולם על ריו בזמן שאתה קורא עליו…

גור אילני 29 באפריל 2014

אני לא חושב שזו אותה ליגה, אבל אני אחפש את הפוסט ואבדוק. ותודה על התיקון המחכים, באמת לא ידעתי שריו זה לא בארגנטינה.

איציק 29 באפריל 2014

לא צריך להעלב, לדעתי זה היה מאוד משעשע (את מרדונה בטח פחות). על ריו אני חולם גם בלעדיו, ואולי יום אחד גם אגיע לראות מקרוב.

גור אילני 29 באפריל 2014

:)

מאשקה 29 באפריל 2014

איזה טור מקסים. מלא אהבה ותום לנוף ילדותך.

גור אילני 29 באפריל 2014

תודה מאשקה.

מתן גילור 29 באפריל 2014

איציק, שעשעת אותי:
1. הפוסט שלי לא פורסם בדה באזר, אז מאיפה לגור לדעת :)
2. שלי היה על טורניר ושלו על ליגה.
3. שלי על מועצה אזורית אשכול (עוטף עזה) ושלו על הערבה.
בקיצור, קבל לייק גדול, כי הצחקת אותי.

גור, אני מת על טורים כאלה. גם אני במקור מקיבוץ קטן (יותר משלך) וזה נוסטלגי ונפלא בשבילי.
ואם אתה בכל זאת רוצה לדעת על מה לכל השדים איציק מדבר, אז הוא מדבר על זה – http://bit.ly/1rAOZQN

גור אילני 29 באפריל 2014

תודה מתן! קורא בשקיקה. עכשיו נשאר לנו לנסות להגדיר את ההבדל בין ״טורניר״ לבין ״ליגה״ שמשתתפים בה 3 ישובים בשביל קוראים כמו איציק…

איציק 29 באפריל 2014

נו, אז מהסלט שעשיתי, ותודה לסניליות, יצא בכול זאת משהו אכיל ;)

גור אילני 29 באפריל 2014

ואנחנו עשינו לך מה שנקרא, ״פרצוף של מקומות קטנים״.

Tyler Durden 29 באפריל 2014

יפה
פשוט יפה…

אלי 11 29 באפריל 2014

"הפועל עננים" – איזו נוסטלגיה!!

Martzianno 29 באפריל 2014

אדיר!

matipool 29 באפריל 2014

מה שמאשקה כתבה .
אז איך הגעת להיות אוהד צ'לסי ?

גור אילני 29 באפריל 2014

זה חומר לפוסט אחר. סתם…
בהיעדר הנחייה הורית או אחרת, זה לקח עוד כמה שנים (שבהן הייתי אוהד אברטון טיפש). מה שמשך אותי לצ'לסי (מכיוון שכנראה שתמיד הייתי סאקר של שמות נוצצים), היו ההחתמות של ויאלי, די מתאו, זולה וחוליט וכו' בשנות ה-90, מה שנקרא The Italian Renaissance.

אחיך 29 באפריל 2014

מעולה! שכחת לספר על משחק הבית שלנו נגד עין יהב שפוצץ במחצית (בפיגור 4:0) לאחר שאחד משחקני הספסל שלהם (אסקפה), שהיה יותר טוב מכולנו, דרש להיכנס ולא הסכים לרדת מהמגרש. כך זכינו בניצחון היחיד שלנו אי פעם (טכני).
ועוד פרט חשוב: בהפסד 13:0 לעין יהב (היה גם 11:0) יצאנו להתקפה אחרונה. צירוף מסירות מקרי ומושלם הביא לכדור מהיר שנשלח לרחבה מימין. גלשתי על הבלטות לעבר הכדור, מנסה לדחוק אותו לשער בין רגלי השוער, שברגע האחרון הספיק לקלוט אותו לפני שהגעתי. עד היום אני מנסה לדחוק את הכדור הזה לשער, שוב ושוב ושוב. אני חושב שמעולם לא הבקענו לעין יהב גול.

גור אילני 29 באפריל 2014

טוב כנראה עשיתי ממוצע בתבוסות…

Yavor 29 באפריל 2014

Nehedar Gur. Toda. I had a friend from Sapir, which I met in Kurs Madam"im of the Moshavim youth movement in the mid-90's. Don't remember her name but she was very cute

יאיר אלון 29 באפריל 2014

מדהים

קורא 29 באפריל 2014

מדהים שבדורות הקודמים לכל אחד יש זכרונות כדורגל מהילדות, ספק אם זה קורה היום.

אני עד היום לא מצליח לשכוח את המשחק שלנו בכיתה ה'1 מול ו'1 בהפסקה, הם הובילו 1:0 והיו הרבה יותר טובים, אבל בסוף ההפסקה, ברגע האחרון, קפוש בעט טיל למשקוף העליון והכדור ניתז חזרה אל המגרש. הצלבתי אז מבטים עם השוער ורצתי בטירוף קדימה, הוא התבלבל ודפקתי גול. 25 שנה אחרי ואני עוד זוכר את זה, נגמר 1:1.

קוראת 29 באפריל 2014

הפוסט הזה שלח כל כך הרבה מגיבים פה למחוזות ילדותם. גם אותי שמתתי על כדורגל וירדתי מן המגרש רק כי המורה לספורט אמרה שזה ״יקלקל לי את כפות הרגליים״.

ערן 29 באפריל 2014

יפה מאד.

משיח 29 באפריל 2014

גמר אליפות בית הספר היסודי שמעוני בפ"ת, שלישיה מאלי אברבנל כולל אחד בין הרגליים, לפחות המשחקים היו קצרים ולא טיפסנו לדו סיפרתי

טור מקסים

סימנטוב 29 באפריל 2014

מקסים, תודה

אמנון 30 באפריל 2014

אני סבור שאם הייתם משתפים את הנמרה עתר בקבוצה שלכם הייתם מביסים את הקבוצות האחרות

ינון 30 באפריל 2014

להגיד שזבלך אהב ספורט זה למתוח את היריעה. כיף לקרוא על הילדות בערבה. אולי נכתוב פעם על אליפויות הכדרוסל…

צביקה 30 באפריל 2014

מקסים מקסים!!!
יש עדיין ילדים שחוויים חוויות דומות. אצלנו במועצה – מטה יהודה מתנהלת ליגה אזורית של ילדים עד כיתה ו'. אתם צריכים לראות באיזה רצינות הם לוקחים את העניין.

צחי 30 באפריל 2014

מרגש ביותר – תודה

יניב הילד מספיר 30 באפריל 2014

גור מה נשמע ?
אני יניב מהסיפור.
הפוסט העלה בי זיכרונות רבים ויפים מהתקופה הקסומה ההיא.
זו הייתה חוויה בלתי נשכחת לקפוץ הביתה אחרי הבית ספר (שהיה במרחק 200 מטר מהבית), לזרוק את הילקוט, ללבוש בגד ים וללכת לבריכה (שהייתה כ -400 מטר מהבית).
בבריכה לפגוש עוד 3-4 חברים לשחק קדרים באים ולאכול ארטיק אננס או מישמיש נוטף.
ואחרי כל זה, לקנח במשחק כדורגל לתוך הלילה במגרש הבלטות (ללא הצל בחום של הערבה) שהיה ליד הבריכה.

בשלב מסוים נכנסו גם הקומודור 64 והאפל 2e לתמונה והכל התערבב עם תכנות בבייסיק, כדורגל,בריכה וארטיק אננס.

לא מזמן בקרנו בספיר (פעם בשנה בערך בדרך לחופשה באילת או סתם טיול באזור, אני עובר עם אשתי וילדיי בספיר ועובר בתחנות שעצבו את ילדותינו),
לצערי המקום נראה היום בחלקו ממש מוזנח – בייחוד האזור הישן שם יש מקומות שנראים כמו עיירה אמריקאית מימי המערב הפרוע שננטשה.

אבל הזיכרונות נשארים מתוקים

גור אילני 30 באפריל 2014

כן אני שואל את עצמי אם ספיר היתה מוזנחת ככה גם אז ורק לנו היא נראתה כמו לאס וגאס, או שהיא הידרדרה.

איתי (שהיה קטן בשנה) 30 באפריל 2014

איזה נוסטלגיה, אני קורא והתמונות רצות בראש איזה תקופה מופלאה.
מקסים.

גור אילני 1 במאי 2014

תודה איתי

לירון 1 במאי 2014

גור החזרת אותי עשרים וחמש שנה אחורה לתקופה נפלאה, אני זוכר שהבקעתי גול מחצי מגרש מול חצבה עד היום אני זוכר איך השתוללנו אחרי זה, ואיך יובל רון היה מכסח רגליים, ואיך אבי אושרביץ שהיה מתעצבן היה בועט לעננים והולך בהפגנתיות הביתה – איזו תקופה נפלאה להזכר בה

Comments closed