לפני 30 שנה

הייתי בן 9. אחי הגדול קצת יותר מעשר. צעדים ראשונים בכדורגל, ותהיות ראשונות לגבי למה המשחקים צריכים להתחיל כל כך מאוחר.

בישראל אהדתי את בית"ר. באנגליה אברטון. בספרד, כמו גם היום, לא ממש היה לי אכפת. פוסטר של ברנד שוסטר במעריב שתליתי על הקיר משום מה, הטה את הכף טיפה לכיוון בארסה. ובאיטליה את יובנטוס.

מישל פלאטיני הזה באמת היה משהו. לא הבנתי כלום בכדורגל, אבל גם אז הוא היה נראה לי כמו מכשף קטן.

אמא שלי הרשתה לנו להישאר לראות את הגמר. בשלב מסוים התחיל השידור. אני לא זוכר איך הציגו את זה על המסך, אבל אמא שלי הסבירה לנו שהמשחק מתעכב כי היו מהומות. חיכינו. אמא שלי הכינה מה שקראנו ארוחת לילה. ירקות חתוכים וכריכונים. זיתים בצד. הקול של השדרן בקו הטלפון עידכן מדי פעם.

בסוף בדיוק כשהתחיל המשחק, נרדמנו. בבוקר אמא העירה אותנו וסיפרה לנו, בזמן שהתלבשנו, שיובנטוס ניצחה 0:1 משער בפנדל של פלאטיני. מכשף?

ילדים לא אוהבים לשמוע על דברים עצובים שקורים. במיוחד לא כשזה הורס להם את המשחק שהם לומדים לאהוב. אני חושב שאיבדתי את התמימות לגבי הכדורגל לפני 30 שנה.

מקור: ויקיפדיה

 

עוד יום בהיסטוריה
הרפתקאות הבלוג בעיר פיפ"א, פרק ב'

22 Comments

אריק האדום 28 במאי 2015

חושב שזה קטע מוזר בספורט בכלל ובעיקר בכדורגל.
כל כך הרבה רגעי קסם ובסופו של דבר הרגעים שהכי נצרבים אלו ההפסדים, הכשלונות, הטרגדיות והאסונות.
זה מה שמעצב את האהדה.
ניק הורנבי רשם שאלו הרגעים הכי משמעותיים עבור אוהד. מה שמקשר אותו הכי לקבוצה שלו.
מנצ'סטר יונייטד היא קודם כל האסון במינכן.
ליברפול תזכר קודם כל בהקשר של האסונות שלה.
אני,בתור אוהד הפועל יליד 1980, זוכר קודם כל את התבוסה 4:0 בדרבי ההוא של דריקס וגרנט.
בעצם… זה נכון גם להרבה מעבר לספורט או כדורגל. החיים שלנו מתעצבים הרבה יותר על פי המשברים מאשר השיאים.
ותמימות בכדורגל זה הכי של פעם…

אודי 28 במאי 2015

אומרים משהו דומה לגבי מהמרים. ההפסד גורם להם להרגיש משהו בצורה הרבה יותר חזקה מלזכות.

אדם 28 במאי 2015

זה קצת פשוט מידי להציג את זה ככה. רוב החיים אנחנו למדים מאכזבות בשביל שבעתיד יהיו ההצלחות ולכן זה מה שמעצב את חיינו. אבל, בסוף התהליך, מה שמגלם בתוכו את החיים שעיצבנו זה לרוב המשפחה שלנו ושם אם הצלחנו אין משהו שניתן להשוות אליו מבחינת ערך. אתה זוכר רגעים קשים בשביל לעזור לך להתמודד עם מצבים דומים בעתיד אבל דפיקות הלב שיש לך כשאתה נסגר ברגע נשגב הם משהו מוחשי בהרבה, אני חושב.

ניתאי 28 במאי 2015

זה כי תמיד, לעולם, הפסד יהיה משמעותי יותר מניצחון.

מי מה למה 28 במאי 2015

רגע רגע אולי אני מפספס פה משהו…לפני שלושים שנה אהדת את אברטון והיום את צ'לסי ?

גור אילני 28 במאי 2015

כן, הודיתי בזה פה מספר פעמים.

אבל האמת שיש קשר להייזל. יום אחד היתה תוכנית על חוליגניזם בבריטניה בערוץ הראשון. ריאיינו שם שני אוהדים שהלכו ברחוב שיכורים. היו להם חולצות כחולות, ואני עם האנגלית הילדותית שלי שמעתי שהם שרו "וי לאב צ'לסי" או משהו כזה. הוקסמתי מהטראשיות והפראיות שלהם. לקח לי עוד כמה שנים, לתוך שנות התשעים, לערוק סופית.

מי מה למה 28 במאי 2015

אתה אמיץ שמתוודה על כך מבלי לפחד שתודבק לך תווית של "אוהד הצלחות"

הבנת הנקרע 28 במאי 2015

אצלי נצרב רגע אחד קסום ומיוחד – הגול של גיגס נגד ארסנל!
לא תבוסות, לא השפלות, לא טרגדיות…
התעלות נפש אחת ויחידה שזיקקה אושר טהור
מי היה מאמין לאן המשיכה אותה עונה

https://www.youtube.com/watch?v=axr4kogUXY4

Perla 28 במאי 2015

מעבר לאסון אני זוכר 2 דברים.
זה היה כל כך נורא שאפילו בבית הספר הקדישו לזה שעה שלמה. כבר אז התעצבתי לשמוע את דעתם של מי שהכדורגל אינו כל עולמם במידה בה אני תפסתי ותופס אותו.
השידור בטלויזיה נקטע בטרם סיום המשחק. למיטב זכרוני זה היה כמחצית השעה לפני סיומו. למרות ששתי הקבוצות היו האהודות עלי (חבר איטלקי יובנטיני בכתה) הייתי דווקא בעד ליברפול.

טל המנצ'סטרי 28 במאי 2015

אחד הזכרונות שהכי צרובים לי מאותו ערב כשחיכינו למשחק בתור ילדים זה שעד שהחל המשחק ובגלל האסון, חווה אלברשטיין כיכבה מעל מסך הטלוויזיה.
התמונה שהכי צרובה לי מאותו ערב זה אוהד יובנטוס שמזכיר את פאברוטי, חצי גוף תחתון מתחת להריסות וכשהוא מושיט ידיים קדימה בבקשת עזרה.

הפנדל גם לא היה פנדל…
וכמה הכדורגל האנגלי שילם על אותו ערב, לדעתי, עדיין משלם.
כל מי שהיה במשחק חוץ באירופה עם קבוצה אנגלית (בטח נבחרת) יודע, ההתנהגות של שוטרים, סדרנים כלפי הקהל הוא בלא מעט מקרים עדיין של חיות, של חוליגנים.
סטיגמה, בטח כזו (ואין תירוצים, האנגלים הרוויחו ביושר בזמנו את התווית השלילית) אי אפשר למחוק בקלות, או בכלל.
מקצועית, לאחר החזרה בתחילת שנות ה 90 ועד סופן, הקבוצות האנגליות שילמו מחיר כבד על ההעדרות מהזירה האירופאית וכשקודם לכן שלטו ביד רמה.

D! פה ועכשיו 28 במאי 2015

חשבתי שזה הפוסט שבו אתה מסביר על מעבר הקבוצה שלך

זה יצא הרבה יותר טוב. קצר, מדוייק, קולע.

טל 12 29 במאי 2015

מעבר לאסון אני זוכר את עצמי בודק ב "שבוע טוב" של מעריב באיזו שעה המשחק משודר (בערוץ 1 והיחיד )מדפדף במהירות, מגיע ליום שלישי במדריך הטלוויזיה, אולי יום רביעי,מעיף מבט בתמונה קטנה בשחור לבן של קני דלגליש בעמוד של יום המשחק,זה בתשע בערב (אם אני זוכר טוב) מגניב,איזה כיף,עונה שנייה כאוהד,פעם שנייה שהקבוצה בגמר בשתי העונות ואז..

אסף THE KOP 29 במאי 2015

לא היה פנדל.

אסף שלום 29 במאי 2015

אפילו לא קרוב לפנדל.

כסיפוביץ 29 במאי 2015

יפה!

היסטוריון של ספורט 29 במאי 2015

קצת באיחור …אני זוכר שכלום לא היה איכפת לי חוץ מליברפול.
את ליברפול ראיתי בגמר הראשון שלי ברומא 84 ואת הניצחון המתוק בפנדלים.
כ"כ חיכיתי למשחק הזה מצד אחד פלאטיני ובוניאק ומהצד שלי קני והגדול מכולם איאן ראש.
זה היה מדהים…כילד בן 10 אתה לא מבין שאשכרה אנשים מתים שם ולכן המתנתי כרגיל לראות את המשחק והמשחק שוחק כרגיל (לא נורמלי ).
אבל משהו אחד נורמלי כן קרה באותו היום והוא …שהמשחק בארץ הופסק בגלל איזו תקלה בסביבות הדקה ה 65.
בקיצור אתה הולך לישון עם השאלה האם ליברפול ישוו (היה כבר 1-0 מהשער של פלאטיני אחרי ההכשלה של בוניאק הפולני ).
ואתה קם בבוקר עם 39 הרוגים.
בהחלט אפשר לאבד מזה את התמימות.

גור אילני 29 במאי 2015

כן לפי מה שרשמתם פה מתברר שהשידור הופסק והצופים בציון לא זכו לראות את הסיום גם אם לא נרדמו… בינתיים חיפשתי קצת ביו טיוב ומצאתי קטעי וידאו שמראים מה קרה מגובה הדשא (ולא בשידור הרשמי), הזוועה של לראות אנשים נמחצים, מושיטים ידיים לעזרה, אוהדים אחרים מנסים לשלוף אותם מתוך ההמון, אבל הלחץ העצום שמגיע מלמעלה מוחץ אותם אל הבטונדה של תחתית הטריבונה. הם כל-כך קרובים להינצל אבל אין שום סיכוי למשוך אותם כשאלפי אנשים ממשיכים להידחף כלפי מטה. אחרי זה כבר קשה להרדם.

גיא 29 במאי 2015

לפי מה שאני זוכר, השידור הופסק כי זמן השידור שהוזמן דרך הלווין נגמר.
ממה שאני זוכר בתור ילד בן 13 זה היה נראה זוועה.

עוד אופיר אחד 29 במאי 2015

אני זוכר בדיוק את הלילה ההוא. גם אני כמוך הייתי בן תשע, ואמא שלי העירה אותי במיוחד לקראת המשחק. הלכתי לסלון רק כדי למצוא את האבא הגדול והחזק שלי בהלם מול הטלוויזיה. שנינו היינו אוהדי יובנטוס. בסוף חזרתי לישון כי המשחק לא התחיל.

התעוררתי בבוקר וקראתי בעיתון שיובנטוס ניצחה. תהיתי אם זה בסדר שאני שמח על הניצחון.

משה ו 30 במאי 2015

ממרחק של 30 שנה, אתה יכול להרגע כי ניצחון לא היה.
לולא החשש ממהומות מחודשות, המשחק כלל לא היה נערך, כי ערך ספורטיבי לא היה לא מלכתחילה.
אופ"א רצו להקטין במקצת את האפשרות למהומות "נקמה" איטלקיות, היה ברור שליברפול תוענש קשות, ובמשחק עצמו היתה הבנה שקטה שיובנטוס צריכה לסיים עם הגביע.
לאף שחקן לא ממש היה חשק במגרש, ובכל זאת כשבונייק נפל כ 18 מ' מהשער, הזדרז השופט לשרוק ל"פנדל" כדי שהפארסה תסתיים כמתוכנן (אף אחד משחקני ליברפול לא התווכח).

Matipool 30 במאי 2015

מה שמשה כתב .
ביקום מקביל בו לא היה מתרחש האסון , מעניין לדעת כמה זמן עוד הייתה נמשכת השליטה של האנגליות באירופה בכלל ושל ליברפול בפרט . יש גם סיכוי לא רע שגביע אירופה היה מגיע לצד הכחול של ליברפול .

OneWhoKnows 31 במאי 2015

לא עלינו.

Comments closed