המשימה תהיה קשה מכפי שתוכנן

על-פי פרסומים שונים, אנטוניו קונטה הבהיר לרומן אברמוביץ׳ שהוא מוכן למשימה להחזרת צ׳לסי לצמרת ולמאבק על תארים. במקביל, התפרסמו ידיעות לפיהן רומן אברמוביץ׳ מסר לקונטה שהוא מצפה ממנו להחזיר את צ׳לסי לטופ 4 ולמעמד מועדון צמרת אירופי. האידיליה הזו בתיאום הציפיות יכולה להיות נהדרת, אבל עלולה להוביל גם להתנגשות מוקדמת.

האסטרטגיה של חוס הידינק לסיים את העונה כשידו וידם של השחקנים על העליונה נשחקה במחזורים האחרונים, ומאז ההתפרקות מול פ.ס.ז׳ הגיעו גם התפרקויות במאבק על המקום ה-7 ובמאבק על הרחקת סיטי מהמקום ה-4. ממאמן חסר דאגות שנהנה מכל רגע, הוא הפך תוך שבועיים למאמן חסר דאגות שסובל מכל רגע.

הנסיון של ההולנדי להביא לבהירות רבה יותר לגבי תאימות הסגל למשימות העונה הבאה צלח באופן חלקי בלבד: מצד אחד ברור כשמש הזוהרת מעל חודש מארס החם בהסטוריה המודרנית שקנדי, טראורה, ואפילו לופטוס-צ׳יק אינם מוכנים עדיין למשימה להוביל את צ׳לסי לתפארת העבר, אך מצד שני התבהר שגם ממיקל, פברגאס ובמיוחד אוסקר כבר לא תגיע הישועה.

עמוד התווך האחרון המבחין בינינו לבין קבוצת מרכז טבלה, הלא הוא השוער תיבו קורטואה, מוכיח מדי שבוע שמאחורי ההגנה שמארגן לו סימאונה קל לו יותר להיראות כשוער טופ 3 עולמי מאשר מאחורי קבוצת הלוחמים המובסים בראשות בראניסלב איבנוביץ׳. את הסגל הקיים כנראה שלא משנה איך יסובבו ויהפכו, לא ימצאו שם את גודין ופיליפה לואיס. כלומר, היה שם פיליפה לואיס אבל הוא העדיף להעיף את ברצלונה מהצ׳מפיונס מאשר לחמם את הספסל של קבוצה שפעם עשתה את זה באופן די קבוע.

בנוסף להרגלים המגונים שקורטואה למד במערב לונדון לספוג שערים לא מחוייבי המציאות, להפסיד בכל משחק חשוב או פחות חשוב, ולא לשמור על רשת נקיה גם אם מדובר בסקאנת׳ורפ, הוא סיגל לעצמו שיטה חדשה לרוטציה בעמדת השוער: כרטיסים אדומים על הכשלת השחקן התוקף. משוער שטוב ב-1 על 1 הוא נהיה שוער שמצטיין בלצאת מהמגרש בג׳נטלמניות ומבלי להתווכח.

אני אוהב לקרוא איך אוהדי צ׳לסי מתווכחים בפורומים ובפייסבוק על מי כדאי להחתים ב-60 מיליון פאונד: את קאנטה או את נאיינגולן. האמת המרה היא שלא זה ולא זה מתכוונים להגיע בטיסה הבאה להית׳רו. גם לא לגטוויק. כל עוד יתברר מה קונטה מתכוון לעשות על אדמת אנגליה, אני לא רואה שחקנים מבוקשים מוותרים על הצעות מקבוצות פאר כמו לסטר או ווסטהאם כדי לשחק בעונה הבאה 38 משחקים + גביעים מקומיים.

היופי של כל זה, הוא שזה שם אותנו בעמדה מצויינת להיות סוף-סוף, בפעם הראשונה מאז אותו עוצר העברות שקיבלנו עוד לפני שזה נהיה באופנה, יצירתיים. עכשיו קונטה צריך להראות מה עושים כשאין משאבים בלתי מוגבלים, וכשכוח המשיכה של צ׳לסי נמצא אי שם בין טוטנהאם לשפילד וונסדיי. וזה לעבוד עם מה שיש. ולמרות שאף אחד מהשחקנים שאמורים להיות הדור הבא לא מוכן עדיין להיות הדור הבא – מה שכן יש לנו במועדון זה את דור הצעירים המוכשר ביותר מעולם.

העונה שחקני צלסי נוכחו לדעת שגם כשהם מפסידים – ומפסידים המון – המשכורת ממשיכה להיכנס לבנק באיים הקנריים, ומדהים מכך: ה-Shed End לא מתמוטט על הדשא ואפרו של פיטר אוסגוד לא הופך לרוח רפאים שמגיחה מאזור נקודת הפנדל וממיתה את כל 11 השחקנים שאחראים להפסד בייסורים. התובנה הזאת חילחלה עמוק כל-כך, שגם הצעירים שאמורים ללמוד משהו על נצחונות בכל מחיר כבר התחילו ליהנות מהווי המועדון בחמישי, להעלות תמונות יחד עם אזפיליקווטה באינסטוש בשישי, ולהפסיד בבית בשבת.

קונטה בא כי הוא יודע מה לעשות עם זה. הוא דורש מחוייבות מלאה, הישגיות, משמעת טקטית ומקצוענות. אבל בינתיים נראה שהשחקנים שומעים את הסיפורים עליו ופשוט מעדיפים לעזוב למקום שבו יוכלו להמשיך להנות מהחיים. כי מי רוצה להישאר, רק כדי לשמוע את המאמן החדש צועק על אלה שכן נשארו בגלל אלה שברחו? לא עדיף לשחק קצת בסין בינתיים עד יעבור זעם? או לחזור לפאפא צ׳ולו שאמנם כועס הרבה אבל לפחות הזעם שלו מוכר, וכבר יודעים איפה כדאי להתחבא כשהוא זורק כסאות.