בולט: מחשבות על טקסט הספורט העברי

מה הסכנות שמאיימות על המשכיותם של הבלוגים בעולם? ומה מיוחד בספורט שגורם לטקסטים לפרוח תחת הפורמט של הבלוג?

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

נו איך היה????! מתי נגמק ה-(אמוג׳י של כדורגל)

בלוגר

העברתי אתמול בתוך מאמן מחליף את אימון הכדורגל השבועי של קבוצת הבנות שהקמנו בשכונה. בשבועות האחרונים הן התקדמו לא מעט בזכות צמד המאמנים החדש, בני 13 מסורים ואסרטיביים כיאה לש.ג. גירסת ה-millennials. המאמנים הטריים הביאו שיטות חדשניות ישר מהמזרח הרחוק (שם אחד מהם טייל במשך 10 חודשים) – הצבעות דמוקרטיות על נושאים קריטיים כמו האם להוציא את החוץ ביד או ברגל, וסיכומים בסיום האימון שבהם בנות ה-7-8 מתבקשות להעיר מה היה מוצלח באימון ומה פחות. אבל אם זה נראה לכם רך מדי, אל תתבלבלו. קור הרוח בו המנג׳ר פוקד על הילדות להקיף את המגרש שלוש פעמים או לעשות סקוואטים מזכיר יותר את אריגו סאקי מאשר את ג׳סטין ביבר. למרות שהצעתי כמה פעמים, הבנות מסרבות להחליף את כדור העור המקצועי שרכשנו עבורן (מכה ממנו בפנים עלולה להיגמר בשן מתנדנדת או בסתם סטירה מצלצלת) בכדור ספוג כנהוג בבתי הספר. ומי שלא מבין מאיפה הקשיחות הזאת מספיק שיסתכל על רגליהן החבולות בסיום האימון, כי כשהכדור נמצא ברגליים של ג׳ורדי עלמה – כל השאר מנסות להוציא אותו משם בכל דרך אפשרית.

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

חחח ארגת אותי אמוג׳י אמוג׳י אמוג׳י

בלוגר

יופי! עכשיו יש לי פה טיעון פופוליסטי נגד תרבות האינסטנט, הטלפונים החכמים, הקצרנות, דור ה-y, ואני מרגיש כמו אשמאי זקן. אבל למרות זאת, אני רוצה להתעכב לרגע על המתח הבלתי נתפס הזה בין צורות התקשורת ואיך התרבות שלנו מגשרת עליו.

כשעבדתי פעם במפעל ישראלי באוסטרליה, תופקדתי באגף שמאל של מחלקת המשלוח (despatch). בכל יום ארזנו עשרות חבילות בגדלים שונים ושלחנו אותן לכל רחבי אוסטרליה. על המשלוחים הדבקנו סטיקרים שעליהם כתבנו בכתב יד את הכתובת. דברים כמו:

ATTN: DAVID

WOOLOOMOOLOO IRRIGATION SYSTEMS PTY LTD

16A WOLLONGONG ROAD

MULLUMBIMBY NSW 2482

את אותה כתובת היה צריך לרשום בעט גם בתעודת המשלוח, ולעיתים גם במחשב.

מה שהדהים אותי היה שהחל מסקוט (ה-leading hand) ועד ריי (אחרון העובדים, שהיה גמלוני, מפוזר ודיסלקטי), כולם הצליחו לרשום את הכתובות באופן קריא, ברור ונקי, פעם אחר פעם.

לא שלא קרו טעויות, למעשה שלחנו פעם משלוח שלם של צינורות השקייה שיוצרו במיוחד עבור כרם בדרום אוסטרליה עם אדמת בזלת ייחודית, ברווחים של 1.83 מטרים בין טפטפת לטפטפת, לכרם אחר בניו סאות׳ וולס. עד שגילו את הטעות, הטפטפות כבר היו באדמה, והיו צריכים לעצור את המכונות ולייצר שוב את ההזמנה המיוחדת והיקרה עליה עמלו אנשי המכירות במשך חצי שנה.

אבל מה שהיה מיוחד, וראיתי את זה גם בבתי הספר, זה שלא ויתרו לילדים שהתקשו, ולא נתנו הנחות. כולם למעט אולי מקרים קיצוניים כתבו בדקדוק נכון, בכתיב נכון, ובכתב קריא וברור.

וזה גרם לי להיזכר במרירות בשיעור ״הכרת השדה״ בבית הספר לחינוך סביבתי שלמדתי בו. התחלקנו לקבוצות, ואני מצאתי את עצמי יחד עם 4 חברים, דבר שהיה אמור לשמח אותי, אך כשנתבקשנו למלא את דפי העבודה, התבררה העובדה המצערת שחברי לחדר הוא דיסגרפי עם תעודות, שניים מחבריי האחרים סובלים מבעיות מוטוריות, ולאחרון יש סתם כתב חרטומים. כך שאני נאלצתי להיות הכתבן.

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

פחחחח אחלת אותה
אחלת=אכלת

בלוגר

נכון, עם זה התמודדנו ועוד נצטרך להתמודד בעתיד, עם העצלות הזאת של הכתב והכתיב, אבל אני רוצה גם להאיר את הצד השני של כל זה.

יש בתרבות העברית אוסף בלתי רגיל של אנשים שמסוגלים לכתוב, ולכתוב טוב. מספיק לבדוק כאן בדה-באזר לדוגמה, כדי להתרשם. בכלל, אני חושב שהפורמט של הבלוג הוציא מתרבות הטקסט העברי את המיטב. מצד אחד, האפשרות להיות אישי, ישיר, כן ועדכני. מצד שני האפשרות לקבל על כך פידבק מיידי מהסביבה.

ויש אפשרות לכתוב את הטקסט כטיוטה, לעבור על הטקסט לפני שמפרסמים אותו ואפילו לתקן אותו אחרי הפרסום.

הסכנות שאורבות לבלוגים מסביב לעולם הן רבות. בלוג הטכנולוגיה הפופולרי טק-קראנצ׳, לדוגמה, היה פלטפורמה ייחודית לחדשות טכנולוגיה אבל לא פחות מכך לדיונים עוקצניים, ביקורתיים, לוחמניים, משעשעים וסרקסטיים בתגובות. אבל כל זה נהרס יום אחד כשקברניטי האתר החליטו לשדרג את מערכת התגובות למבוססת פייסבוק. בן לילה, מספר התגובות לפוסט ירד מ-100+ לפוסטים מעניינים (כן, אני יודע שלקוראי דה באזר זה לא נראה מרשים, על כך בהמשך) לפחות מ-10. בהמשך האתר החליף את המערכת עוד מספר פעמים, אבל פעילות הקוראים רק ירדה, וכיום האתר איבד את המרכזיות שלו בתחום מעבר לשופר תעמולה של החברות הגדולות.

בלוגים פופולריים אחרים שרדו רק בקושי את כניסתן של הרשתות החברתיות לתמונה. למה לעבוד קשה ולכתוב טיעון מנצח, כשעד שאסיים לכתוב ולערוך אותו כבר יהיו בפיד שלי בפייסבוק ו/או בטוויטר 10 התייחסיויות שיקדימו אותי לאותו אירוע? ואיך אפשר להשוות את הערך של תגובה ביקורתית ללייק מתוק ונעים?

בנוסף, רוב הנסיונות לעדכן את הממשק המוכר בין צורה/תוכן שלא לדבר על לברוא אותו מחדש נחלו כשלון חרוץ. כך לדוגמה העיצוב מחדש של פלטפורמת kinja באתרים הפופולריים של רשת הבלוגים הביא מספר פעמים לירידה של עשרות אחוזים בשימוש באתר ותגובות זועמות של גולשים.

וכך נשארנו עם פורמט הבלוג שלמעשה נחקק בסלע כמו שאנחנו מכירים אותו, וכפי הנראה כבר יישאר כך גם כשצורות מדיה אחרות יומצאו וייעלמו.

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

 

אז מה מיוחד בספורט שגורם לטקסטים לפרוח תחת הפורמט של הבלוג?

בלוגר

שיואו, הצלחת לכתוב משפט שלם בלי שום אמוג׳י!!!!1

שילוב של כמה דברים:

1. בלוג צריך נושא ראשי, וקבוצת כדורגל או ענף ספורט הוא יופי של נושא. באותה מידה גם משחקי וידאו, עיצוב הבית או בישול הם יופי של נושאים.

2. הנושא צריך שיהיו בו התפתחויות, ובספורט יש תמיד התפתחויות וחדשות.

3. אוהדי ספורט הם אנשים עם סבלנות (ישובים על התחת מול הטלוויזיה או במגרש כמה שעות בשבוע), ומוכנים לכתוב הרבה ולקרוא עוד יותר.

4. חובבי ספורט מתחלקים לשניים: אנשי ספורט מקצועני (ספורטאים או מאמנים פעילים/לשעבר), שבדרך-כלל יש להם מה להגיד בעיקר על ספורט, ואלה שאינם מקצוענים, שהם בדרך-כלל אנשים שיש להם מה להגיד גם על עוד תחומים חוץ מספורט.

5. גם אם אין חדשות, בתחום הספורט תמיד ניתן לשלוף איזה אירוע מהעבר ולהתדיין עליו. שחקן פורש, 50 שנה אחרי איזה אסון, בדרך-כלל יהיה על מה לכתוב.

6. מהות האהדה ואי האהדה/עוינות/שנאה מעודדת מטבעה דיון ער.

7. בספורט יש דמויות אנושיות שמעוררות הרבה רגשות ויצרים. בתחומים אחרים (לדוגמה משחקי וידאו) לפעמים חסרות הדמויות האלה שמשמשות כפנים המייצגות את הטיעונים, את ההערצה, את ההצלחה והכשלון.

8. בספורט יש הרבה מספרים ונתונים. זה דבר שחסר (או לא חסר, תלוי באישיות) קצת בתחומים אחרים. גם יש דירוגים רשמיים, לא רשמיים, עשרת הגדולים, GOAT ועוד.

9. אחרי הכל, אפשר להתדיין הרבה על ספורט אבל זה לא יגרום להרבה אנשים עוגמת-נפש אמיתית. הדיון יכול להתלהט, אבל בסופו של דבר בדרך כלל דברים נשארים בפרופורציות. וזה דבר שאי אפשר להגיד על פוסטים בנושא פוליטיקה, לדוגמה.

10. אין לי מספר עשר

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

לפעמים הייתי רוצה שעוד אנשים שלא אוהבים ספורט ייחשפו לדה באזררררר ויראו כמה הוא מדהים

בלוגר

גם אני. כאן נכנס עוד היבט של הבלוג – הוא ממוקד. בפורמט קצר, נניח פייסבוק, אני מסוגל לקרוא ברפרוף פרשנויות על נושאים שלא מעניינים אותי, לדוגמה האח הגדול, בסבלנות מוגבלת, אבל לא אקרא פוסט ארוך על ההדחה של שי חי. ואפילו בתוך דה באזר אקרא פוסטים על ליברפול, יונייטד, ואפילו ריצה אבל לא על פוטבול.

אני חושב שללא המיקוד, גם דה באזר לא היה מצליח לבנות קהילה כל-כך מרשימה של קוראים ומגיבים. כלומר, ללא מנצ׳סטר יונייטד וליברפול לא היו מגיעים לפוסטים הכלליים, לדוגמה אלה של יום השואה, מספיק קוראים. ככה שהרשת נבנתה פה באופן די אורגני אבל מבסיס עניין קונקרטי וצרוך מאד מסויים.

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

 

אבל עכשיו התבלבלתי. לא הבנתי איך כל זה קשור לכתובות באוסטרליה או לכדורגל בנות.

בלוגר

מה שאני טוען הוא, שיש די הרבה אנשים שלא נבלעו בתוך הטמטמת הישראלית-עולמית המיינסטרימית של שפה רדודה, כתיבה קלוקלת, וצורך במסרים קצרים וברורים. האנשים האלה שאני ביניהם מצד שני גם לא רוצים רק לקרוא סטטוסים ״מושקעים״ או רומנים מעייפים או גרוע מזה לכתוב אותם. והבלוג בעצם נותן להם את הבמה הטובה ביותר לפרוק את זעמם על המקלדת, ועל הדרך לתת השראה לעוד אנשים לעשות את זה.

קבוצת הווטסאפ מס׳ 3719:

 

לחצו על התמונה ותגיעו באורח פלא לפוסט בנושא תמיכה בדה באזר

 

(לתמיכה בדה באזר, ליחצו על התמונה)

 

מתגבשים
הופעה ראשונה במגרש פתוח

63 Comments

yaron 14 ביולי 2016

ארגת הותנו ;-)

ארז 14 ביולי 2016

אכן.

ועוד דבר, יחסית לגור יש לך אוזניים ולשון של כלב בוגר.

אדם בן דוד 14 ביולי 2016

פחחחח לול חחח 111!!!
אין לך מספר 10? יש אחד שממש לא מזמן פרש מהנבחרת שלו וזה אומר שיש לו קייצים פנויים…

חוץ מזה צודק ויפה ותודה

גור אילני 14 ביולי 2016

כל קיץ ושמועות ה״מסי לצ׳לסי״ שלו

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

אחד הדברים שהכי מחרפנים אותי במערכת החינוך הנוכחית, שאני נחשף אליה דרך הילד שלי זה שהמורה סבבה לגמרי עם זה שהילדים כותבים בשגיאות כתיב. היא סבבה אז גם הילד סבבה והוא מסוגל לכתוב סיפור שלם שבאמת אין בו מילה שהיא לא עם שגיאות. במשך מלא זמן התעקשתי לתקן אותו כי זה באמת חירפן אותי אבל עם הזמן אני באמת מתחיל להתייאש. כמה אפשר לתקן אם כלום לא נכנס פנימה כי אין שום התעקשות מצד המערכת על כתיבה נכונה? ואני לא מדבר בכלל על כתיבה יפה, אני זוכר בתור ילד כמה המורים התעקשו שאכתוב בכתב שניתן להבנה. לא הפכתי לאחד שכותב בכתב יפה, אבל לפחות זה נהיה כתב סביר שניתן להבנה. היום בכלל לא מסתכלים על זה.
חוץ מזה, אני חושב שבאמת דה באזר היא סוג פלטפורמה כיפית כי היא מאפשרת לך לכתוב – הן כבלוגר והן כמגיב – בעצם כמעט על כל נושא שעולה על דעתך, בכמה פירוט שאתה רוצה, ומערכת התגובות שלה הרבה יותר מעניינת במלא מקרים מהבלוג עצמו. אפשר לנהל דיון אמיתי, אתה לא מוגבל במלל כמו בטוויטר, לא מוגבל ביכולות התגובה כמו בפייסבוק (שאישית מיציתי אותו). מאוד התחברתי לפוסט.

אלי 14 ביולי 2016

אבל למה הורידו את התאריך וזמן התגובה?
הרבה יותר קל לעקוב אחרי תגובות חדשות ולא צריך לקרוא את אותה התגובה מספר פעמים.
מי מרים את הכפפה לתקן את זה?

גור אילני 14 ביולי 2016

אני לא יכול או מוסמך לתת תשובה רשמית, אבל יודע שיש הרבה דברים ב-wish list שרוצים לשפר.
צריך לקחת בחשבון שהשיפורים האלה עולים בשעות תכנות.

תומר 14 ביולי 2016

מסכים.
חסר לי גם פיצ'ר, כמו שיש ב PHP למשל, שמסמן לך את התגובות שעוד לא קראת.
במילא מערכת התגובות כאן היא כמו פורום (עוד פלטפורמה שניזוקה קשה מהנפוצות של הרשתות החברתיות) אז אפשר להוסיף חלק מהפיצ'רים של הפורומים כדי להקל על השימוש.

ארז 14 ביולי 2016

מזדהה מאוד עם הקטע של שגיאות הכתיב והתסכול.
מקווה שיש איזושהי דרך שבה, לשיטתו של משרד החינוך, זה אמור "להסתדר" בהמשך, אבל כמובן בספק רב.

גור אילני 14 ביולי 2016

בישראל מרוב הדברים שמשאירים ״שיסתדרו בהמשך״ ההמשך פשוט מפחד לבוא…

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

לבן שלי היה ילד חונך מכיתה ה', השגיאות שהוא כתב בהן היו איומות. חשבנו אולי שזה קשור לילד עצמו אבל אני יותר ויותר חושש שזאת בעיה רוחבית לאורך זמן שיהיה קשה מאוד לתקן אחר כך. ואני באמת מנסה לא להיות פה הזקן הנרגן שמסתכל על הנוער ואומר "איזה עילגים הם". ההבדלים הבין-דוריים ברורים לי. אבל זה מעבר לזה

גור אילני 14 ביולי 2016

יש כמובן את הטענה לפיה צריך פחות דיוק בכתיב כשיש תיקון שגיאות מובנה בכל מערכת כמעט. אני חושב שמעבר לנושא הכתיב, נגעת בעניין המהותי – שצריך לשדר הקפדה על דברים שחשוב לנו ולחברה להקפיד עליהם, וכשהמערכת אדישה לדברים אז לילדים יהיה עוד פחות חשוב. אבל אולי הילדים רואים משהו שאנחנו לא רואים לגבי ההווה ועתיד.
בגדול התרבות היהודית/ישראלית מעדיפה תוכן על פני צורה, כך שהגישה שאני זוכר מהילדות היא ששגיאות זה לא נורא, אם התוכן נכון.

ניק 15 ביולי 2016

שגיאות כתיב זה באמת מעצבן וצריך להיות מטופל על ידי המורים, כמו גם הגיות נכונות (אאאאלמד, אאאאוכל) .
לגבי כתב קריא – בינינו, כמה כבר לאדם בוגר יוצא לכתוב מסמך שהוא מעבר לרשימת מכולת בכתב ידו. הכל ממומחשב, אז זה באמת פחות קריטי.

צור שפי 14 ביולי 2016

מה?

גור אילני 14 ביולי 2016

צור, אני מבין שאתה מדור המילניום :)

צור שפי 14 ביולי 2016

אם זה הדבר היחיד שאתה מבין זאת אומרת שאתה מבין דבר אחד יותר ממני…
בכל מקרה, הפוסט הזה הוא אחד המקרים (המתרבים לצערי) שגורמים לי להרגיש זקן.

אמוץ כהן-פז 14 ביולי 2016

צור, לעולם לא תצעד לבד.

cookie-monster 14 ביולי 2016

פנטסטי
כל כך הרבה מקומות בטקסט חשבתי 'נכון!'

הערה אחת לגבי צורות תקשורת.
אני קוראת הרבה אבל קלדנית זוועתית. אחד מהצורות התקשורת שלי באינטרנט היא IRC. סוג של צ'אט אבל שהרוב מתקינים בשבילו תוכנה במחשב או אפליקציה (אבל יש אתר mibbit שיש לו פלטפורמה עם גישה לרשתות IRC ולא צריך כלום)
מסרים מידיים אבל ב'חדרים' קבועים עם אנשים קבועים פחות או יותר, ועם ענין משותף. אחד מהם הוא כמובן כדורגל.

רק מה .. התקשורת היא בשפה משותפת לחברי החדר. דהיינו אנגלית בחדרים שאני עליהם.
בהתחלה (10שנים פלוס) הססתי עם האנגלית. אף פעם לא כתבתי כך כך הרבה באנגלית. טעויות כמובן היו והרבה והחברה מסביב סבלנים. לא כולם דוברי אנגלית שפה ראשונה עצמם. חלקם שניה או שלישית.
ומי שלא יגיד לך – היי… אני יודע רק שפה אחת, אז מי אני שידבר..

אז למדתי המון מאז. מסרים מידיים והכל אבל משהו זז גם אם לאט והאיות מסתמך המון על השלמת מילים אוטומטית ומילונים באינטרנט (כשיש סבלנות)

גור אילני 14 ביולי 2016

זוכר היטב את תקופת ה-IRC, אצלי זה היה באמצע שנות ה-90 ולא ממש נמשך מאז. באמת תהיתי לאחרונה אם אנשים עדיין משתמשים במדיום, אני יודע שביססו עליו לא מעט טכנולוגיות מאוחרות יותר.

cookie-monster 14 ביולי 2016

הרשתות שאי משתמשת בהם הם בשני המקרים אתרים שיש להם גם ערוץ IRC.
אחד פורום שמאז נפל אבל הערוץ IRC שלו עדין חי וקים.
בהתחלה הייתי משוטטת קצת אבל בגדול לא מרחיקה לכת לראות מה המצב ברשתות היותר מרכזיות.

cookie-monster 14 ביולי 2016

שאני*

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

גם אני הייתי משתמש ב-IRC כשהייתי באוניברסיטה, איפשהו בסוף שנות התשעים. הייתי בטוח שזה מת מזמן

cookie-monster 14 ביולי 2016

IRC חי וקים

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

טוב, קוקי, לעניינים החשובים. מה אנחנו אומרים על הילד? גם גרוגיץ ומאנה נראים לא רע.
ומה זה הקוקואים האלו של פירמינו ומורנו??

cookie-monster 14 ביולי 2016

ומה זה השוער הזה קריוס.. נשמע שיש לו חתיכת גישה

מתן גילור 15 ביולי 2016

התחלה לך אות.
מסתבר שלקריוס יש חתיכת הגשה.

מתן גילור 15 ביולי 2016

*התחלפה

אמיתי 14 ביולי 2016

עשיתי פורוורד לכמה פוסטים פה לבחורות (נשים..)
אחד הפידבקים שחזרו על עצמם היה למה אין גם
להן אתר בלוגים כזה. כותבים איכותיים ונושאים איכותיים.
יש לנו מזל שיש את הפלטפורמה הספציפית הזאת

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

יש את סלונה, לא?

גור אילני 14 ביולי 2016

לפי היכרותי הלא מעמיקה, זו פלטפורמה טובה אבל —
רחבה מדי (לא מספיק curated)
כללית מדי (הרבה פוסטים על דברים טריוויאליים כמו מה בעלי אמר על חמותי)
מסחרית מדי (צרכנות, קניות, פרסומות)
מאמין שהכי בעייתי זה הפן המסחרי שאמנם מאפשר ״להוון״ את האתר אבל די הורג אותו בהרבה מקרים

גדעון 14 ביולי 2016

לא בדקתי במחקר אבל אני בטוח שיש קשר בין קריאת ספרים לבין כתיבה ללא שגיאות כתיב

יוסי 14 ביולי 2016

נשמע הגיוני בהחלט, בהנחה שבספרים עצמם אין שגיאות כתיב.
בהמשך לכך, גם רמת השפה והניסוח משתפרים ככל שקוראים יותר.

cookie-monster 14 ביולי 2016

מענין אם יש במחקר כזה בחנו את הבט השפה שקוראים /כותבים בה.
לקרוא באנגלית (קוראת יותר ויותר בשנתים האחרונות כי קניתי סמרטפון והתקנתי אפליקציה עם תרגומון אוטומטי) עזר לי יותר עם דקדוק מאשר לזכור איך לאיית מילים באנגלית.

תומר 14 ביולי 2016

חד משמעית.

ממה שאני נוכחתי עם הילדים הפרטיים שלי הוא שבלי קשר למסרים שהם קלטו מבית הספר, מי שקורא מיטיב גם להתנסח וגם לכתוב נכון תחבירית ובלי שגיאות. גם מי שלא קראה הרבה בילדותה המוקדמת והתנסחה עד גיל 14 בערך בשפה יחסית עניה ולא מדויקת, התחילה לקרוא יותר ולגמרי במקביל שיפרה פלאים את יכולת הביטוי שלה.
בלי להכיר ובלי לדעת, אני יותר ממהמר שהמורה שמאפשר(ת) לילדים של אריאל גרייזס לעיל לכתוב בשגיאות, לא הרבתה או לא מרבה (או שניהם) לקרוא ספרים ולכן הרגישות למילה הכתובה לא.

תומר 14 ביולי 2016

נשלח בטרם עת.

המשך:
ולכן הרגישות למילה הכתובה לא הוטמעה גם בו(ה).

גור אילני 14 ביולי 2016

יכול להיות שזה הכל עניין של קריאה, למרות זאת הכותבים הטובים ביותר הם לא תמיד תולעות הספרים. התחושה שלי עוד כתלמיד תיכון היתה שמאד קשה ללמד וללמוד לכתוב חיבור. מישהו ללא כשרון או גישה לכתיבה יכול עם המון המון אימון ועבודה קשה להתקרב לרמת כתיבה של מישהו מוכשר שזה בא לו כמעט ללא מאמץ ולא צריך ללמד אותו כמעט. כמובן שאין תמיד קשר בין יכולת הביטוי המילולית-הטכנית לאיכות התוכן.

אריאל גרייזס 14 ביולי 2016

בתור אחד שקרא וקורא מלא אני מאוד מסכים. אני הרבה פעמים מרגיש שהכתיבה שלי היא סוג של מיצוע של כל הדברים שקראתי. שאולי הקריאה המרובה הזאת גרמה לכך שאני מסוגל להתבטא ברהיטות יחסית אבל גם ניטרלה חלק מהמקוריות

צור שפי 14 ביולי 2016

בהמשך לגדעון – קוראים לזה אוריינות. בסך הכל התחשוה הברורה שלי, ואני מסתכן בלהשמע כזקן נרגן, שהמיומנויות האלה נמצאות בקו ירידה אצל הדור הצעיר, לא בהכרח רק אצלנו, רק שאצלנו יותר אכפת לי.

תומר 14 ביולי 2016

רק לי הפוסט הזכיר את זה?

https://goo.gl/brN5Fw

Oded 15 ביולי 2016

כן, אבל קטע גדול

פורד פרפקט 14 ביולי 2016

פוסט נהדר … איכשהו אני מרגיש שפה ושם נשכחה המילה "כאילו" בתוך המשפטים ;-)

Ivan Pedroso 14 ביולי 2016

פוסט מצוין!

בני תבורי 15 ביולי 2016

שגיאות כתיב מבחינתי הן הבעה של זלזול והעובדה שמורים / הורים / מחנכים לא נזעקים להקדיש זמן ומאמץ לטיפול בבעיה הופכת את הבעיה למתגלגלת ובעוד עשרים שלושים שנה מי שיכתוב ללא שגיאות יהיה מיעוט הזוי. השפה, וזו אינה בעיה ייחודית לנו ולעברית, הופכת להיות שפה של קליק בייטים ורמיזות. לא צריך להגיד יותר אימא אני רעב כשאפשר לנהום, האימא כבר תרוץ. לא צריך לבקש חמישה שקלים כי חמש שקל זה קצר יותר וממילא אבא ייתן עשר. בשנים בהן עסקתי בקריינות מקצועית נתקלתי בשגיאות כתיב ותחביר איומות גם בספרים ש(היו אמורים) לעבור עריכה והגהה מקצועית. אני מודע לחוסר היכולת שלי לחנך את העולם, אבל בהחלט מרשה לעצמי לתקן את בני שיחי גם אם יש סיכוי לעלבון. עם זאת, אני מת על סלנג וג'ייב וקיצורי דרך חינניים ומשתמש בהם כשזה נחמד ולא באופן קבוע.

D! פה ועכשיו 15 ביולי 2016

אנשים שמתקנים הם נכס

גור אילני 15 ביולי 2016

מעניין מה האלגוריתם שחוזה עתיד של מקצועות והאחוז שהם ייכחדו אומר על המקצוע ״אנשים שמתקנים״…

תומר 15 ביולי 2016

זה לא מקצוע, זה נכס

Matipool 15 ביולי 2016

בני – כל מילה .
אני לא יכול שלא לתקן את מי שמבלבל בין זכר לנקבה במספרים ( בעיקר שני / שתי ) .
יש אצלנו כמה בעבודה ששולחים לי מיילים שלהם שאעשה להם הגהה ותיקונים לפני שהם שולחים אותם הלאה ( זה לא שאני גאון או אבשלום קור אבל יחסית לממוצע אני לא רע ) .

איאן ראש 16 ביולי 2016

ומה בקשר לחוסר הבדלה של אם ועם?

Matipool 16 ביולי 2016

נכון . המון טועים בזה .
יכול לקרות גם לי פעם ב.. מחוסר תשומת לב או מהירות .

Gil - Zimbabwe 15 ביולי 2016

כל כך נכון.
אני זוכר שפעם רזי ברקאי ראיין את יוסי שריד ובסוף הראיון הוא לקח נשימה ארוכה ואמר "העברית העברית, אין יותר מרואיינים כאלה."

אסף The Kop 15 ביולי 2016

זה בגלל שהוא רגיל לשמוע את הערבים

ערבי 18 ביולי 2016

איך אומרים, גיזען או גזען?

Matipool 15 ביולי 2016

גור – פוסט מעולה .
אין לי ספק שהולך ופוחת הדור בנושא שגיאות כתיב / היחס אליהן / קריאת ספרים וכו׳ . חלק מההתקדמות הטכנולוגית לצערי .

אביאל 15 ביולי 2016

Matipool – האמת שבנוגע לספרים כל דור אומר את זה על הקודם, מכירות הספרים והפילוחים מראים שדווקא קונים יותר ויותר.

Matipool 15 ביולי 2016

אולי בגלל ארבע במאה וכו׳ .
המון ספרי בישול , ילדים והרלן קובן למינהם ( לא שזה רע ) .

אביאל 15 ביולי 2016

זה שיש ספר בבית זה כבר חיובי, אני זוכר שראיתי נתון שספרי קריאה גם משגשים לצד הקטגוריות שאמרת ולגבי הרלן קובן, מסכים :)

גור אילני 15 ביולי 2016

בקרוב התייחסות לקונטה וקאנטה

אביאל 16 ביולי 2016

מחכה כבר לפתיחת העונה !

הלאוטרבך 16 ביולי 2016

הסיפור של טק-קראנצ' מזכיר לי את המוות של פורום ספורט אמריקאי של וואלה…

גור אילני 16 ביולי 2016

במקרה שאתה מציין הם גם הטמיעו תגובות פייסבוק?

אורן השני 16 ביולי 2016

גם לי זה ישר הזכיר. לא היה קשר לפייסבוק אלא עברו מתגובות בסגנון דה באזר לפורום רגיל. מעניין מה גרם לכולם לעזוב, אני כבר לא זוכר

שלו 16 ביולי 2016

שאלתי את עצמי,
איך אני מבדיל בין ח וכ, ק וכ דגושה, א,ע וה, ט ות.
מה היו אומרים עלי יוצאי תימן ילידי תחילת המאה העשרים לו היו שומעים אותי מלמד.
לבטח היו אומרים, בוודאי שיש להם שגיאות בכתיבה, איך אפשר בכלל להבדיל בהגייה כל כך גרועה.
אז אני בהחלט לא מתכוון להגן על מערכת החינוך או על התלמידים והמורים.
אבל בואו נודה על האמת,
כמה אנחנו באמת משקיעים בילדים שלנו,
כמה באמת אנחנו מצפים שמשהו אחר יעשה עבורינו את העבודה.
אנחנו קוראים להם סיפור לפני השינה וכך משמשים להם סוכני חיברות.
האם כשילדינו שואלים שאלה, אנחנו עונים או מנסים יחד איתו לברר את התנאים לפתרון השאלה.
האם יש לנו סבלנות אליהם, או שהמכשיר המרושת שלנו חשוב יותר.
בילדותנו היה עיתון דרכו עקבנו אחר העולם, להם זה כבר לא קיים.
המושג "דרבי" עזר לנו לגלות קבוצות שונות מאותה עיר והקשרים בין שם הקבוצות לאיזור פעילותן.
בעולם הגלובלי היום, היריבות היא מנותקת כמעט מההקשר ההיסטורי שלה.
כמה קשה להסביר היום את היריבות האתנית בין ברצלונה לריאל מדריד.
אז הגאוגרפיה וההיסטוריה נזרקו לפח.
מצד שני ערוצי הספורט מקדשים את השיח בגוגה הדשא,
אין אפילו הגינות בסיסית לערוץ לפטר כתב/פרשן/עיתונאי שנתפס בחוסר ידע, בורות, וולגאריות או סתם חובבנות.
נהפוך הוא המלכנו את הבורות, את האספסוף כנותני התון.

בבלוגים, בעיקר כאלו של ספורט,
צצים אנשים שלא מוכנים לקבל זאת.
אם יאמר האוטובוס של אינטר חנה ברחבה של בארסה,
יקום זה שיזכיר את המשחק הראשון בו חבורת החצר מברצלונה התפרקה.
זיכרון אוהד הספורט הוא ארוך (כל עוד הוא י. ארבל) וכאשר יש מספיק מתדיינים,
יהיה דיון פורה מוצף בעובדות מגובשות.

לסיכום, עם כל הרדידות מסביב,
זה שתלמידים מסיימים י"ב עם יכולת לקרוא זה כבר הישג.
"When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all"

Comments closed