בצל של זלאטן: הנצחון על ווטפורד

נצחון שכולו 4-4-2. כל המשחק ניטרלנו את הניטרולים של ווטפורד, הכח שלהם נתקל בזריזות שלנו והאיטיות שלנו נתקלה בחוסר היכולת שלהם לתקוף באופן יצירתי. למרות זאת, בסופו של דבר שער היתרון היה הכל חוץ ממקרי. כח וחריצות של הבריונים של מצארי, עם עוד טיל שקורטואה לא מצליח לעצור.

ואז קונטה לא נלחץ, שוב, וחיכה עם החילופים ככה שהשחקנים שפתחו ימשיכו להתמזמז עם הכדור ובלעדיו עוד כמה דקות.

ואז גם אני, שלא נלחצתי, קראתי לבתי בת ה-8 לעשות לנו קצת מזל.

פדרו, אוסקר ומאטיץ׳ הוחלפו בסופו של דבר. זה לא שהם היו חושך, זה פשוט שהם לא מספיק decisive כדי לקחת את צ׳לסי איפשהו קרוב לשער.

במקומם נכנסו מוזס, באטסמן ופאברגאס שהם הכל חוץ מאוננות. מוזס פרץ, באטשואיי כבש שער בכורה בתור פואוצ׳ר… כמה זמן לא היה לנו פואוצ׳ר טוב… תסתכלו על הריל שלו מהעונה שעברה במרסיי ותבינו, וקוסטה שוב הבקיע, ה-2 שלו אחרי שהיה אמור לדעת רבים להיות כבר בחוץ עם צהוב שני.

אבל מי אני שאלין? 6 נקודות מתוך 6, ה-thrill הוא מושלם, יש אליפות ויאללה בית״ר!

—

וזה נכתב לפני:

אז בינתיים קיבלנו שתי ליגות:

אחת מין ליגה אמריקאית, שבה פוגבה, קון, זלאטן, דה-בריינה, סטונס ודה-חאה עולים עם תסרוקות של כוכבים, משתעשעים, מדי פעם יוצאים לפרסומת, בשלב מסוים מגיע שער אקראי, ואחריו עוד אחד. בסוף נצחון משכנע לסיטי/יונייטד, הקהל לא ממש משתולל אבל הדמיון בין מה שכתוב בתוכנייה לבין מה שקורה בפועל הוא גבוה, ואין מה להתלונן.

והליגה השניה היא זו שיש בה סתם כל מיני מאבקים, פציעות, תוצאות לא צפויות, מהפכים ומלחמה עד הרגע האחרון ממש. אנחנו כרגע שם, לגמרי. חלקנו היינו רוצים כנראה להיות בליגה הראשונה, אבל זה לא יצא.

אבל אנחנו ממש לא מסכנים. העונה הקרובה עושה הרבה יותר חשק מהקודמת, ש-9 מתוך 10 פרשנים חזו לנו לקחת בה את הליגה בהליכה. בנוסף, כמובן שבעיות יכולות לצוץ גם במכונה שפפ בונה וגם בקרוז למלדיביים שמוריניו קנה אליו כרטיסים.

כשמוריניו השתלט על הליגה עם צ׳לסי בפעם הקודמת, זה היה אחרי שרכש 3 שחקנים: מאטיץ׳ בינואר, וקוסטה ופברגאס ביולי 2014. זה הספיק כדי לזכות באליפות בפועל קצת אחרי ינואר.

הפעם המיוחד מנסה לעשות את זה באופן מרשים לא פחות: ללא צורך בעונת נסיון שבה הוא בודק את המצב, ועם רכישות עוצמתיות שמעמידות את כל מה שהיה ב-3 העונות האחרונות ביונייטד באור אחר.

אני מוכרח לומר שזה מעורר כל מיני רגשות. קנאה, שנאה, הערצה – כשמוריניו היה מועמד ליונייטד ממש הייתי בעדו ורציתי שיקבל את הג׳וב ויצליח בו לפחות במידה שתספק אותו, עם הזמן זה נהפך לאט לאט למין הבנה שהוא שם לנו גז והשאיר אותנו מאחור בכל מיני מובנים. יש את הציפיה המסויימת לקריסה שלו, וגם יש איזה רגש ישן שרוצה לראות אותו מצליח. אני מאמין שאחרי המפגש הבא מולו ראש בראש זה יתגבש, ובטח לכיוון התיעוב.

אבל אחרי הכל, אנחנו מסתכלים רחוק מדי. יש לנו היום את ווטפורד, ואת מצארי שמנסה לבנות בה את נאפולי של פרוורי לונדון. האם ה-3-5-2 שלו יתאים לליגה שלנו? נדמה שיש לו את צמד החלוצים המושלם לכך, קישור סביר, וביום טוב גם הגנה שיכולה למנוע חורים גדולים מדי במערך. אבל בסופו של דבר כשאנחנו מדברים על הצרעות זה יוכרע על דברים קטנים כמו גודש במרכז השדה, שערים מכריעים, ניצול מצבים, מתפרצות מוצלחות או מבוזבזות והזנה של כדורים לדיני את איגהאלו.

בצד שלנו קרה מה שרבים קצת קיוו שלא יקרה אחרי העונה שעברה – יש לנו בעצם את אותו הרכב כבר 3 שנים. הצעירים נשארו מחוץ לסגל, בהשאלות, או בירכתי הספסל, אחרי הגופות המתקררות של פברגאס השה שהועלה כקרבן, פדרו ובטשואיי.

בכל זאת, משהו ברוח כל-כך שונה, כך שניתן לראות סוף סוף מעבר לאותו הרכב אינדיווידואלים שהתעסקנו בו כל-כך הרבה. השלם אמור להיות הרבה יותר מסך חלקיו, וקונטה משתדל מאד להוכיח את זה כבר על ההתחלה.

וחוץ מזה – אנחנו פה בשביל הליגה האנגלית, לא בשביל ה-WWF.

לא?