בולט: 1 בספטמבר

אם יש משהו ששבור בחברה שלנו, זה הורות. ואני בתור המטיף הסדרתי יוצא למסע להגנה על נפשו הרכה של ההורה

מתוך ״ממים של הורים״

כל השנה חיכיתי לחופש הגדול. בגלל השחיקה. לקום כל בוקר בשבע, להכין כריכים ושתיה חמה, פתק עם ציור לקופסה, לרוץ לתחנה, לעבוד קצת בסטודיו, ואחר-כך לחכות לה ולגלות אם חזרה שמחה, ואם היה לה עם מי לשחק בהפסקה, להכין שיעורים, לאכול צהריים, להספיק להיות קצת יחד לפני שהיא הולכת לשחק כדורגל או לחוג, לרדת לעוד סיבוב כתיבה/עבודה בסטודיו, ואחר-כך להתכנס לקראת ערב, להשתולל על הספה, לסרק במסרק צפוף, להיות במסכים, כל אחד ואחת בשלה, וללכת לישון.

כל אלה לא משאירים הרבה פניות לעשות דברים שדורשים יותר זמן ומרחב, כמו ללכת לחוף ולשחק צלחת מעופפת לפני השקיעה, לעשות פרוייקט של משחק וידאו ביחד, שעליו אני מדבר כל כך הרבה שאם על כל מילה שהייתי מקשקש על המשחק הזה היתה נכתבת שורת קוד, כבר היה לנו את GTA VI – Tel Aviveas. לקחת סיפור שכתבה ואיירה ולעשות ממנו ספר. ללכת לגלוש עם הבוגי בורד ולגלות שהגלים מתאימים לגולשים רציניים בלבד.

ואז, בדיוק כשמתחיל החופש הגדול, מתבררים כמה דברים: קודם כל, שבעצם סתם קוראים לו ככה, עבור רוב הילדים הוא לא חופש ולא גדול. הילדים מתחילים אותו בבית-ספר ממש, לשלושה שבועות בערך, ומשם ממשיכים לקייטנות נוספות, שנמשכות עוד שבועיים או יותר, ומתהדרות בשמות מפוצצים כמו שחייה בשיטת TI, אמנות פלסטית, גלישת גלים… והכי אני אוהב כשהורים ממציאים לי איזה חוג חדש שלא ידעתי שהוא קיים, ומנסים לשכנע אותי שזה ה-דבר ושאני חייב לרשום את הבת שלי אליו. בפעם האחרונה זה היה קריקט.

אז ככה שאנחנו כמעט לבד. רוב הילדים האחרים לא בחופש. אז אין המון עם מי לשחק. אבל לא נורא, נתחלק בזמן המשותף כך שלכולם יהיה קצת זמן לבד וזמן ביחד. קל להגיד, קשה לעשות, וכשאין ממש לאן לצאת כשהרחובות מזיעים, גם היצירתיות הופכת מאתגרת.

ובסוף כל זה מגיע מה שניתן היה אולי לקרוא לו החופש הקטן, מ-10 באוגוסט בערך. אלא שגם כשזה מגיע, מתברר שלהורים כבר אין כח לא לחופש ולא לילדים. בנוסף, בארץ המובטחת נהייה מאד מאד חם, ובמקביל היא מתמלאת בתיירים וכלי רכב שמהם נשפכים ילדים מצווחים. זה השלב שבו המצלמה שנשלחת לכנרת מלטפת דרך העדשה את נופי הררי הזבל שנשפכים אל אגם הקסם, ואלה שנשארו במזגן מתפלאים איך לא למדנו שום דבר.

ואז ספטמבר. אני לא חושב שיש דבר עלוב יותר מהעליצות הזו של ההורים על כך שאיפשרו להם לחזור לעבודה ה״מעניינת״ שלהם, בה יוכלו להתפלש בלב שלם ומבלי שיצטרכו לחזור מוקדם, בזמן שהילדים שלנו נטחנים במערכת החינוך הממלכתית הבינונית והנוירוטית, שיש בה ווטסאפים וצהרונים ולמידה משמעותית והאחר הוא אני וסיורים לחברון ודגשים שמתחלפים לפי גחמותיו של שר החינוך, אבל מעט מאד יחס.

ילדים זה דבר טוב. הם חמודים, קטנים, אומרים לפעמים דברים חכמים, ונעים להיות איתם. זה בפוטנציאל. אבל מהר מדי, ובקלות רבה מדי, אנחנו הופכים אותם להפרעה. להצקה. לסיוט. לסבל. אנחנו מביאים אותם למשרד, והם מרגישים כמו מטרד. אנחנו מנסים להתרכז בשיחת הטלפון, והם נדחפים. אנחנו רוצים לנסוע שעה בשקט במכונית, לשים מוסיקה ולבהות בנוף, והם דווקא אז חייבים לצרוח.

אם יש משהו ששבור בחברה שלנו, זה הורות.

להתייחס

לפני שמונה וחצי שנים, כשבת זוגי היתה בהריון מתקדם, ישבנו ערב אחד על החוף, ומשום מה הגענו לדולפינריום, כנראה כי ניסינו לזרז את הצירים על-ידי הליכות. בשלב מסוים ניגש אלינו גבר לא צעיר, ואיחל לנו במזל טוב. העיניים שלו נצצו. ביוזמתו, הוא החליט לתת לנו טיפים להורות. הוא לא יכל לדעת שבאותה נקודת זמן היינו עסוקים בניתוח לב פתוח שהרופאים היו בטוחים שיצטרכו לבצע בבתנו עקב מום שגילו בליבה, ושהתברר אחרי הלידה כאזעקת שווא. ״רק דבר אחד אני אומר לכם,״ הוא עמד מולנו והסתיר את העננים המאפירים, ״להתייחס. להתייחס. להתייחס.״ הח׳ היפה שלו השתלבה יפה ברעש הגלים.

אני חושב שבמידה רבה מאד הוא צדק. ילדים לא צריכים טלפונים משוכללים, ולא אופניים חשמליים, לא קייטנות גלישה, חוג סקווש ומנוי לבריכה, וגם לא שיעורים פרטיים. הם בעיקר צריכים יחס.

כשאנחנו מגלים שאנחנו לא יכולים לתת להם אותו, אנחנו מתחילים בתירוצים: עומס, יוקר המחיה, צריך להדק את החגורה, פיטורים מתקרבים, שחיקה, עייפות, חוסר עניין.

עבודה

בצד הקיצוני של המשוואה הזו, אני יכול לספר לכם על חבר שלי, שאבא שלו עבד מאד מאד קשה מאז שהוא זוכר את עצמו. אביו היה אדם מוכשר מאד כנראה, כי בסופו של דבר מכר את הסטארט-אפ שהקים במאות מליוני דולרים, מה שהפך אותו בין לילה למולטי מליונר. את הילדות זה כבר לא החזיר לחברי, אבל לפחות היה ניתן לצפות לשנים יפות עם הורים מבוגרים יותר שאולי יהפכו גם לסבים נפלאים עם המון זמן וכסף. איתרע המזל, ותאונה קטלנית גרמה לכך ששני הוריו נספו בתאונה נוראה. זה היה שוק אדיר. אבל גם הזדמנות להבין את הארעיות של כל מה שאנחנו מכירים.

חברים וקוראים יקרים, המצב לא הולך פתאום להשתנות לטובה באופן פתאומי. אם כבר, אז הוא יהיה יותר גרוע: יהיה לנו פחות זמן, אנחנו נהיה יותר זקנים, עניים וחולים. עכשיו זה הרגע. אם לא חשוב לכם, לא נורא – בטח יש לכם איזו תגלית ששווה פרס נובל שאתם עומלים עליה במעבדה וששווה שהילדים שלכם יהיו בינתיים אצל מטפלת מסורה יותר מכם. אבל אם לא – ואם הקשר עם המשפחה ועם הילדים נמצא בעדיפות גבוהה עבורכם, מוטלת עליכם החובה למצוא את הדרך לחבר את הקצוות אחרת.

עניין

הכי אני אוהב את התירוץ של חוסר העניין. ״להיות עם ילד בן שנה זה לא בדיוק הדבר הכי מרתק בעולם.״

כל כך לא מרתק, שאנחנו מעדיפים שמישהו אחר יעשה את זה, ויפטור אותנו מהדבר. יש לי שכן, נולד להם תינוק קטן, הזוג הצעיר נתנו לו שם נפלא, מצלמים אותו באייפון כל 5 דקות, אבל מה – הם החל מגיל 3 חודשים כבר מחפשים עבורו גן. פאקינג גן! שואלים על הגן ההוא, אמרו להם שההרשמה לשם נעשית 3 שנים מראש, הם בלחץ, מה יקרה אם ישארו בלי גן.

וזה קל מאד לראות את זה מהזווית של הגברים. כי אנחנו, מה אכפת לנו? האשה יולדת, אנחנו לוקחים איזה 3 ימי חופש כדי לבוא לקחת את החבילה בסל-קל מבית היולדות, ואחר-כך בורחים בחזרה לשגרה שלנו ומנסים לשכוח שמשהו בכלל קרה. הנשים, לרוב, נשארות ״לטפל״ בילד, בודדות ומבודדות, בבית ריק וללא השראה או חזון לגבי מה לעזאזל עושים עם הדבר הזה. הן אוזרות אומץ ויוצאות עם העגלה לגינה. מרפדות את המשטח הפלסטיקי בשמיכה, מניחות בה את העולל, ובא להן למות.

פעם שמרנו על דירה של חברה שהיתה ברחוב קטן, שמוביל בקצהו למסעדת טאיזו. כשהלכנו עם הכלבה לטיול בגינה שחוסה בצל המגדל האפל, היינו שומעים את השיחות מהמסעדה. ״אתם יכולים להזמין א-לה-קארט,״ המלצרית היתה עומדת ונואמת, ״אבל חבל. אנחנו רוצים לקחת אתכם למסע מרתק בין טעמי המזרח. אני אשאיר אתכם להתלבט, בינתיים תרצו להזמין משקאות?״

ההתלבטויות של המסובים היו לא פחות משעשעות, ״חבל שנפסיד את זה אם באנו עד הנה,״ ו-״נשמע לי מעניין.״

חבר׳ה, אוכל זה לא דבר שנועד להיות מעניין. אוכל זה דבר שצריך להיות טעים, משמח, אירוע חברתי שבו תשוחחו עם חבריכם ותצחקו.

וגם אנשים. אם תחשבו על זה, מה שמהנה במפגש עם חברים טובים הוא בדרך-כלל לא רמת העניין שלנו. אני מקשיב ברגע זה לשיחה של שתי בחורות לידי בקפה. הן לא מדברות על שום דבר מעניין יותר מאשר שיחה עם ילדה בת שנה. אבל נעים להן, ביחד, לשבת זו לצד זו, להרגיש שותפות במשהו, ברגע הזה שלהן שעוד מעט יחלוף.

גבולות

הכי אני אוהב את אלה שאומרים שחשוב להציב גבולות. זה לא שגבולות אינם קיימים בעולם או שאין בהם תועלת מדי פעם. זה העניין הזה שיש להם צורך עז להציב גבולות בכל דבר ועל כל דבר, גם אם אין בזה שום הגיון. הסיבה העיקרית שאנחנו עושים את זה היא שכל הזמן מציבים לנו גבולות, החל מגיל מאד צעיר. לכן אנחנו מאמינים שצריך להמשיך ולגדר את כל מה שנמצא סביבנו, במיוחד אם הוא הילדים שלנו. מאוחר יותר נשלח אותם לסדנא ליזמות, כי נתפלא שאין להם מספיק יוזמה, ושהם חושבים בתוך הקופסה, ואם הם כן רוצים לעשות משהו, זה רק לצפות ביו-טיוב.

תפסיקו להציב גבולות. זה בולשיט אחד גדול. יש גבולות אמיתיים, ואין צורך להציב אותם כי הם קיימים, לכן נותר רק לסמן אותם ולכבד אותם. כל השאר זה גבולות מדומיינים, שרק הורסים לכולנו את ההנאה. אם לילדים שלכם יש בעיה של גבולות (ע״ע ״פינוק״) זה אולי בגלל שאתם ממירים את הצורך שלהם בקשר אמיתי אתכם במתנות ובשלמונים. הם תופסים את העניין די מהר. ככל שהם יהיו יותר נודניקים הם יקבלו יותר. לא ממה שהם באמת רוצים, על זה יכול להיות שהם כבר ויתרו, אבל ממה שיש לכם להציע.

להיות

תשאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה פשוט הייתם עם הילדים שלכם. אני יודע שהמושג להיות נהיה קצת בעייתי, יש לו קונוטציות של ניו אייג׳ ושל שרי אריסון. אני גם לא מדבר על זמן איכות. אני מתכוון למצב הטריוויאלי שבו אתם יושבים איתם, מסתכלים להם בעיניים בלי לדבר, והם מסתכלים עליכם, ואתם מרגישים ממש יחד. מכירים? לא משנה אם זה במלון בוטיק בטוסקנה או בדירת 2 חדרים בלוד. אני מתכוון לתחושה הזו, שאתם שותפים לרגע, רגע קטן אבל חשוב ועצום מאין כמוהו. רגע שבשבילו היה שווה להישחק כל שאר הזמן.

אני אוסף את בתי מבית הספר, אנחנו חוזרים הביתה ואני מתיישב לסיים את הפוסט.

״אבא, איפה המחשב השני?״ היא ניגשת אליי.

״השאלתי אותו לרן השכן, הוא צריך לעשות שיחת וידאו.״

״אוף, תכננתי לראות קסם של הורים.״ (באופן אירוני, קסם של הורים היא סדרה רעשנית על הורים מפלצתיים לילד שנאלץ להסתפק בקשר המיוחד שפיתח עם הפיות שלו)

״אני רק אגמור את הפוסט ואז המחשב שלך.״

אני מביט בה, חושב שאולי זו הזדמנות טובה לעזוב את המחשב ולהיות איתה, במיוחד כשאני מטיף על זה ברגע זה ממש.

 

טלנובלה תל אביבית רגילה
האמת, רק האמת ושום דבר חוץ מהאמת? - עמית פרלה

168 Comments

בילבו באגינס 2 בספטמבר 2016

יפה . צורם לי מאוד לשמוע את כל ההורים מחכים בקוצר רוח ל-1 בספטמבר. כאילו המדינה הטילה עליהם להביא ילדים והם צריכים להתמודד עם זה איכשהו.

אריאל גרייזס 2 בספטמבר 2016

אין דבר שאני מחכה לו יותר בתחילת יום העבודה מאשר לרגע שאני אגיע לגן או לבית ספר ואקח את הילד שלי, אחבק אותו ואחכה שהוא יספר לי איך היה לו היום (לשווא, בדרך כלל. לא יודע איך זה בנות, אבל בנים זה עם שתקן). שעה אחר כך, אין דבר שאני מחכה לו יותר מאשר שיגיע שמונה בערב ואני אוכל לשים אותם לישון. ושתי ההרגשות האלו חוזרות על עצמן יום אחרי יום ואין לי שום הסבר לדיסוננס הזה. אני מת על הילדים שלי, הם חמודים וכל מה שאמרת פה, אבל הם גם במידה רבה עבודה.
ואני מבין מאוד את מה שאתה אומר על זה שהורות היום היא כביכול פגומה, אבל אני חושב שזה בדיוק הפוך. אנחנו בדור הראשון שבאמת יכולים להיות הורים. ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. בדורות קודמים, ההורים הלכו לעבוד כל היום, הילדים היו צריכים להסתדר לבד. אבא שלי היה חוזר כל יום מהעבודה בתשע בערב, מגיל שש הייתי חוזר מבית ספר לבד. הייתי מסתובב עם חברים שלי כל היום, משחק כדורסל או כדורגל. היום הילד שלי כל הזמן רוצה שאשחק איתו, שאשעשע אותו. כל המחקרים מראים שהורים מבלים היום הרבה יותר זמן עם הילדים שלהם מאשר פעם. מתישהו גם נבין מה לעשות עם כל הזמן הזה.

עדי 2 בספטמבר 2016

לפחות לפי מה שאני רואה סביבי ומילדותי זה בדיוק ההיפך. ההורים שלי לא עבדו שעות נוספות (כמו היום שלצאת מהמשרד אחרי 9 שעות מקבע אותך בפני הבוסים כ"בטלן" במקום להסתכל על רמת תפוקת העבודה שלך בשעות הללו), הכבישים לא היו פקוקים כמו היום. נכון שהם לא יכלו לאסוף אותנו מבית ספר, אבל כבר בשעה 4 אחד מהם היה מגיע, לוקח אותנו מהמטפלת דרך השדות ומסביר על הפרחים בהם. תוך שעה וחצי גם ההורה השני היה בבית. היה ערוץ 1, בלי אינטרנט, בלי סלולאר, אז פחות קרב על תשומת הלב. הרבה טיולים וזמן איכות.
כיום רוב האנשים סביבי עובדים שעות מטורפות, וגם בבית עסוקים בזריקת הילד לחלק מהזמן מול טלוויזיה או מחשב כי הם מותשים משעות העבודה והנסיעה הארוכות או עסוקים תוך כדי בוואטסאפ.
חייבים לומר שהיום גם עם כל הטכנולוגיה מסביב ילדים מצפים ליותר בידור, רצוי בידור ממסך, ופחות יודעים מה לעשות עם עצמם בשקט. גם ההורים. כולנו בהפרעת קשב אחת גדולה.

אריאל גרייזס 2 בספטמבר 2016

גם ההורים שלנו חשבו שאנחנו תקועים מול המסך כל הזמן, נראה לי שגם בימי הביניים ההורים היו אומרים אחד לשני – הילד, כל הזמן תקוע בספרים שלו, לא רוצה לעבוד בכלל..

Matipool 2 בספטמבר 2016

עדי – כל מילה .

duncan 2 בספטמבר 2016

גדול. זה גם דומה לי. אני יושב בעבודה וחושב איזה כיף. עוד מעט אני לוקח אותה מהגן והיא תמלמל כמה דברים מצחיקים. ואז מגיעים הביתה והיא רוצה לשחקן וזה מעייף….נחמד אבל מעייף. אז כן, יש בי גם חלק שמחכה שהיא תלך לישון ואז הבית יהיה שקט. ומצד שני אז אתה רואה אותה במוניטור ישנה ואתה רוצה להעיר אותה (ברור שלא עושה זאת באמת).

יואב 2 בספטמבר 2016

גור,
פוסט מופתי.
מחיאות כפיים על כל כך הרבה דברים יפים, חכמים ונכונים שכתבת.

Matipool 2 בספטמבר 2016

לגמרי . מצטרף למחמאות .

ישראל 3 בספטמבר 2016

פוסט עצום. מזדהה עם המחמאות!

גור אילני 2 בספטמבר 2016

תודה לשניכם :)

Amir A 2 בספטמבר 2016

כמה אבחנות רנדומליות של מישהו עם ילדים קצת גדולים יותר (הגדול עזב את הבית לפני שבוע):

1. לא משנה מה תעשה, בגיל 15/20/25 הילדים יגידו לפסיכולוג/ית שהכל אשמת אבא ואמא. זו ברכה כי זה מאפשר לך להיות איזה הורה שתבחר מבלי לפתח רגשות אשם. הרי במילא אין לך סיכוי.
2. במשך שנים הטיפו לנו שגיל ההתבגרות הנורא הוא תהליך הכרחי לילדים על מנת לפתח את תחושת העצמאות וכל זה. בולשיט. גיל ההתבגרות זו תקופה שנועדה בכלל להורים, להביא לכך שיהיה להם קל לשלוח את הינוקא החוצה מהבית.
3. כמה שלא תטרח ותתכנן רגעים מיוחדים עם הילדים, מסעות קמפיינג מאתגרי שרירים בכל רחבי ניו אינגלנד, חופשות ארוכות בפאריז וברומא, חוויות במסעדות, מוזיאונים, סרטים וכל השאר, כשהם עוצמים עיניים בלילה התחושה של "בית" מתקשרת אצלם לאיזה אירוע כל כך איזוטרי וחסר חשיבות שאין סיכוי שתזכור אותו גם אם יכוונו לך אקדח לרקה.
4. ב-99% מהמקרים משהו הופך להיות ISSUE רק אם אתה עושה ממנו ISSUE.
5. חשוב להבין שהמוח שלהם מחווט אחרת. לילדים בגיל ההתבגרות נראה שפוי לגמרי להתלונן עליך ועל איך שאתה מתייחס אליהם בזמן שאתה מסיע אותם באמצע הלילה לעיר אחרת כדי לאסוף את הארנק שהם שכחו בבית של חבר.
6. כן, אתה באמת הופך להיות כמו אבא שלך והיא באמת הופכת להיות כמו אמא שלה.
7. כשאתה יודע שכשיגיע זמנך לסגור את העיניים לא תהיה מאלו שעובר להם בראש "הלוואי שהייתי מבלה יותר זמן עם הילדים כשהם גדלו בבית" אז מצבך טוב (והתודות ליונילוור).

duncan 2 בספטמבר 2016

נחמד. אני תמיד חושב "נשארו לי עוד 16 שנים עד שהיא תצא מהבית" ונחרד. הזמן עובר מהר.kdc

צביקה פחחות 4 בספטמבר 2016

למה מתוך זה התכוונת – http://www.abbreviations.com/KDC

גם תרגום מאלטשיפטית מותיר אותי במבוי סתום.

גור אילני 4 בספטמבר 2016

כנראה שאנחנו מנסים לפענח משהו שהוא פשוט שגיאת מקלדת

גיל שלי 2 בספטמבר 2016

כל מילה אמיר, הם לומדים לדבר בגיל שנה ועוברים לנביחות בגיל 14

אביאל 3 בספטמבר 2016

אמיר – חשבתי על זה פעם, כל העניין של ההתבגרות בעידן המודרני (חיבור של סעיפים 1 ו2), אני חושב שאולי זה פשוט מנוגד לטבע שלנו, עד המודרניות, מרבית האנשים נולדו, חיו ומתו באותו הבית, סביב אותם אנשים – אולי דווקא הידיעה הזאת, שאתה צריך או יותר נכון ״רוצה״ לעזוב את הבית היא הסיבה למרד הנעורים.

בקשר למשפט הראשון שלך, ראיתי לא מזמן טי-שירט עם הכיתוב ״They fuck you up, your mum and dad.
They may not mean to, but they do״ מתחבר בדיוק.

Amir A 3 בספטמבר 2016

אביאל, מעניין ולא חשבתי על זה אף פעם בצורה כזו. בכלל, כל השיח שלנו על הורות מתייחס למושגים חדשים יחסית (אמהות כמו שאנחנו תופסים את זה לא הייתה קיימת לפני רוסו ובני תקופתו) שאנחנו רואים בהם מעין אמיתות מוחלטות.

דפנה 3 בספטמבר 2016

הי, אמיר, אני אגיב קצת על התובנות שלך לגבי הורות, כי זה חבל לי שאתה לא מאמין שיכול להיות אחרת. אתן לך דוגמא אמיתית קרובה – מהמשפחה של הכותב- גור ואחיו. סעיף 2 שלך – שלושתם יצאו מהבית בגיל צעיר, והם היום מצליחים ואוהבים את מה שהם עושים, שניים מהם דוקטורים. סעיף 1 – מעולם לא שמעתי אותם מאשימים את הוריהם במשהו, אבל מעולם (אני אתם בארוחות ערב שישי אז קצת יודעת). סעיף 3 – לגבי מסעות וזה, היה להם בערך טיול אחד גדול בילדות, לצרפת, הם לא הפסיקו לדבר עליו כל החיים. סעיף 7 – ההורים שלהם בילו אתם הרבה. כל הזמן – בשנים הרכות, והרבה מאד אחר כך. אז יש לפעמים גם ׳הפי אנד׳ לסיפור הזה של הורים- ילדים. גם לי נפקחו העיניים באיחור.

Amir A 3 בספטמבר 2016

דפנה, לפעמים צריך קצת להרפות ולקחת את החיים בחיוך ואותו הדבר נוגע גם לקריאה של מה שאנשים אחרים כותבים. :-)
אני מבטיח לך שהיחסים שלנו עם הילדים טובים ובריאים (וכוללים גם את האפשרות לקטר האחד על השני), אבל בכל מקרה נחמד נחמד מצידך שניסית לעזור.

סימנטוב 4 בספטמבר 2016

בהקבלה ל7, סטפן קוואי אמר שעל ערש הדווי אף אחד לא אומר 'חבל שלא הייתי עוד שעה במשרד'…

קשקשן בקומקום 2 בספטמבר 2016

יפה. מאוד

פסטיה 2 בספטמבר 2016

יפה וחכם ו…חם.

מתן גילור 2 בספטמבר 2016

שני הילדים שלי, הבכור בגיל 5.5 חודשים אחרי חודשיים אצל מטפלת, והשני בגיל כמעט שנתיים אחרי משפחתון, נתנו זינוק אדיר כבר בתחילת התקופה בגן. אז כן – פאקינג גן. עם השלישי אני לא מתכוון לחכות וכאשר חופשת הלידה של אשתי תסתיים אני אכניס אותו לגן. עאלק פאקינג גן.
אני עובד קרוב לבית ומסיים מוקדם. ויתרתי על הרבנ כסף בשביל זה כי הילדים לפני הכל. אין לי בעיה להיות איתם בחופשים. יש לי בעיה שהמדינה נותנת לי מספר מגוחך של ימי חופש שמתבזבזים על המחלות שלהם. אני מבין את הבעיה עם העסקים הקטנים שלא יכולים אחרת, אבל אפשר להבין למה להורים יש בעיה עם חופש גדול.

duncan 2 בספטמבר 2016

המדינה נותנת לך מלא ימי חופש. אתה פשוט בכיין.

מתן גילור 2 בספטמבר 2016

ואתה פשוט בור.
http://www.themarker.com/news/1.2007416

duncan 2 בספטמבר 2016

אין קשר למה שמקבלים ילדים.
תשווה כמה עובדים מקבלים מול עובדים במדינות מפותחות.
רק בגלל שהילדים שלך מקבלים חודשים של חופש, לא אומר שאתה יכול לשבת בבית גם.
אתה יודע איך כלכלה עובדת? אם לא עובדים, אין ממש פריון.

Ljos 2 בספטמבר 2016

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3603759,00.html – בקיצור – בין הנמוכים במדינות המפותחות.
למרות שמתן כן התייחס ליחס חופשה מול הילדים, אז הקישור שלו מאוד רלוונטי.

duncan 2 בספטמבר 2016

אבל זה לא עובד ככה. רק בגלל שהילדים מקבלים מלא חופש, זה לא אומר שאתה פוגע בכלכלה. אם כבר הפתרון האידיאלי זה לא לתת חופש של חודשיים. או קייטנה.
הלינק גם שהוא שלח הוא די מפגר. אם אני משווה את ישראלי לארצות הברית, בישראל מקבלים יותר חופש. נקודה.
ישראלים זה עם של בכיינים. רציתם ילדים? תשלמו על זה.
הספורט הלאומי בישראל זה לקחת כל דבר ולמצוא מדינה שנותנים בה יותר. ישראל היא גן עדן לעובדים וגהנום למעסיקים.

מתן גילור 2 בספטמבר 2016

תגיד, חוץ מלהתייחס לכותב במקום לנכתב אתה גם מנסה אשכרה לקרוא מה שכותבים?
אני מסביר שבניגוד למה שגור חושב יש אנשים ששמחים שהחופש נגמר לא כי הם לא רוצים להיות עם הילדים אלא כי הם לא יכולים להיות עם הילדים והקישור שצרפתי מאשר בדיוק את זה. אין פה תלונה אלא הסבר.
אם אתה מעדיף להמשיך ולהתעסק בי במקום בטענה הזה אז אאחל לך שבת שלום ואחדל מלהגיב.

duncan 2 בספטמבר 2016

אני לא מתעסק בך. אני כותב לתוכן שכתבת.
הפתרון לדעתי זה לא לתת לישראלים עוד ימי חופש. זה אסון לכלכלה.
אתה משום מה מסרב להגיב על זה.
אגב, כמה ימי חופש אתה חושב שאתה צריך לקבל?

מתן גילור 2 בספטמבר 2016

עזוב את מספר ימי החופש. הוא לא האישו. אני רוצה שיהיה סנכרון בין ימי החופש של ההורים לימים חסרי מסגרת של הילדים. אין לי בעיה לממן מסגרת אלטרנטיבית. אני כן מצפה מהמדינה/רשות מקומית לארגן לי כמו מסגרת, אפילו במחיר לא מסובסד. אני באמת מרחם על הורים שאין להם דור גיל זהב שמתגייס וידם אינה משגת לשמרטף.
אני שוב רוצה לחדד שזו הבעיה שלי עם חופשות הילדים ולא שאני לא רוצה להיות איתם.

duncan 2 בספטמבר 2016

אוקיי. השתמע מכך שאתה רוצה עוד ימי חופש בשביל להיות איתם באוגוסט.
אבל מה זה לסנכרן? יש לך ימי חופש לא מעבודה? אתה לא יכול לקחת אותם בזמן הזה?

מתן גילור 2 בספטמבר 2016

"סתם" להעדר מהעבודה? בנוסף לימי המילואים? לא נראה לי שהמעסיק שלי יראה את זה בעין יפה…

duncan 2 בספטמבר 2016

לא סתם. יש לך ימי חופש בחוזה? מותר לך לקחת אותם מתי שבא לך?

מתן גילור 2 בספטמבר 2016

יש לי ימי חופש כקבוע בחוק חופשה שנתית. מספר זעום ביחס לאורך החופשות של הילדים.

duncan 2 בספטמבר 2016

כמה זה 10?
אוקיי כמו שיותר קל עם 30 אלף שקל בחודש לעומת 15, עדיף 20 ימי חופש של 10.
נו אז מה אתה עושה?

מתן גילור 3 בספטמבר 2016

לשמחתי ולמזלי, אצלנו ההורים שלנו נתנו 7 ימים. 7 ימים שאני לא יודע מה אנשים עושים בהם כשאין להם את ההורים שלהם לסייע. וזה רק חופש גדול. הם נותנים יד גם בחופשים קצרים יותר וימי מחלה.

אדם 2 בספטמבר 2016

מתן עוד ימי חופש יעשה את האנשים יותר שמחים, פחות מתוסכלים ולכן בעלי תפוקה הרבה יותר טובה למעסיק שלהם. בישראל, לפחות בהייטק, עובדים את כמות השעות בין הגבוהות בעולם עם התפוקה בין הנמוכות בעולם. להוסיף ימי ושעות עבודה ממש לא מגדיל תפוקה

מיקו גוטליב אהלן סבבה 2 בספטמבר 2016

אם זה היה נכון אז לא היו פה עשרות חברות בינלאומיות שפותחות מרכז בישראל.

אדם 2 בספטמבר 2016

שגיתי בניסוח – תפוקה ביחס לשעת עבודה. בגלל שעובדים כאן הרבה יותר התפוקה הכללית לא נמוכה יותר. ולא משלמים שעות נוספות ואין כמעט ימי חופש. בסך הכל, משתלם להעסיק אותנו.

גור אילני 2 בספטמבר 2016

מיקו, גם בהודו פותחות מאות חברות בינלאומיות מרכזים, זה לא אומר שום דבר לגבי רמת הפריון. אולי כן אומר משהו לגבי מספר השעות שאנחנו מוכנים להשתעבד בהן.

מתן גילור 3 בספטמבר 2016

נראה לכם ששכר הוא השיקול היחיד? מה עם עלות שאר התשומות? מה עם שיעור המס??? סתם המון חברות עברו לאירלנד אחרי שהורידו את שיעור המס? פתאום הפריון עלה פלאים? חוץ מזה שנכון שהפיריון של עובד ישראלי לשעת עבודה הוא נמוך (פה אני נוטה להסכים עם אדם שכשעובדים 12 שעות מתקשקשים ליד מכונת הקפה ועושים 783 הפסקות סיגריה גם מי שלא מעשן, אבל כשעובדים 6 לא מעזים להזיז את הישבן מהכסא), אבל פר דולר (תוך התאמת כוח קניה) אני ממש לא בטוח שהוא נמוך.

dmc 2 בספטמבר 2016

מתן דווקא הראה שברוב המדינות המצב עדיף על ישראל. מי שלקח משהו והראה שיש מדינה שנותנים בה יותר זה אתה

עומרי (ירוק) 3 בספטמבר 2016

דאנקן, נדמה לי שאתה טועה לחלוטין. לי למשל יש בארה"ב כמעט כפול ימי חופש בשנה בהשוואה למה שהיה לי בישראל.

Duncan 3 בספטמבר 2016

כמה?

עומרי (ירוק) 4 בספטמבר 2016

25 בשנה

Kirma der faux 3 בספטמבר 2016

לדעתי החופש הגדול צריך לקרות לפי הלוח העברי.
קחו חודשיים אחורה מסוף סוכות ופתרתם את הבעיה.

דוד 3 בספטמבר 2016

רעיון חמוד אבל הלוח העברי לא אחיד (שנים מעוברות), אחרת מזמן היו הולכים לפיו

Kirma der faux 3 בספטמבר 2016

איך שנים מעוברות מפריעות לספירה חודשיים אחורה מסוף סוכות?
כל לוח החופשים של מערכת החינוך מתנהל לפי הלוח העברי למעט החופש הגדול למרות שהוא לא אחיד.

דוד 4 בספטמבר 2016

הן מפריעות כי שנים מעוברות הן בנות 13 חודשי ירח ואילו שנים רגילות קצרות יותר בחודש. למשל השנה העברית שמסתיימת הייתה מעוברת אז לפי שיטתך שנת הלימודים הקודמת היתה אמורה להיות ארוכה בחודש משנת הלימודים הזו שתתחיל בסוף סוכות

Kirma der faux 4 בספטמבר 2016

הבנתי, צודק.

אני מאמין שישיבה של חצי שעה על לוחות שנה עתידיים תמצא את החודשיים הקלנדרים שמכסים אופטימלית את חגי תשרי.

דוד 4 בספטמבר 2016

מספיקה חצי דקה. חופש גדול מה -1.9 עד ל 31.10 מכסה את כל מחזור השנים.
עכשיו, אתה באמת חושב שבשינוי הזה גלומים יותר יתרונות מאשר חסרונות? לא בטוח. להערכתי, במצב כזה החודשיים האחרונים של הלימודים (יולי, אוגוסט) יהפכו לקייטנה. קשה מאד ללמד ברצינות בקיץ גם עם מזגנים, מה גם שכל תרבות הפנאי פה בקיץ סובבת סביב ים וכו'.

רתם 2 בספטמבר 2016

יפה שהצלחת לאסוף את כל המחשבות השונות והרעיונות לכדי מניפסט אחד, מעניין ומקורי. עם חלקו אני מסכימה בהתלהבות ועם חלקו פחות. הנושא של להיות הוא נושא מבוזה בתרבות שלנו. לא משנה שנוסעים להודו כדי ללמוד מהם איך להיות, כאן זה לא נחשב לגיטימי. וזה הרי הבילוי שילדים הכי זקוקים לו עם ההורה – פשוט להיות יחד. לרוב המבוגרים יש ממש תחושת נחיתות אם הילד לא נרשם למשהו, כי צריך גם להיות בתחרות עם אחרים. דבר אחר, היחס הרגוע לגידול ילדים הוא 3:1 , שלושה מבוגרים על ילד, ברצינות, ללא ציניות. מכאן אפשר להבין כמה הלחץ מטורף כשהיחס הוא 2:2, למשל. הטיול שלנו במרכז- מזרח אירופה חיזק את דעתי זו כי התבוננתי שם הרבה מאד על ילדים במשפחות סביבנו. אחרון חביב, אנחנו גם א ו ה ב י ם את קסם של הורים, עם האחות הקריטורה, ויש לנו חתול ששמו טימי

duncan 2 בספטמבר 2016

אני לא חי בישראל כמה שנים. לא גידלתי ילדים בישראל ולכן שואל:
למה אין קייטנה כל הקיץ או עד כמעט סוף החופש? פה הבת שלי הלכה כל הקיץ (באמריקה החופש הגדול יותר גדול) ורק בשבוע האחרון אין קייטנה.
מה הסיפור? הורים קמצנים?

אריאל גרייזס 2 בספטמבר 2016

לא יודע למה אין קייטנה כל הקיץ אבל המילה קמצנים פה היא ממש לא במקום. יש לי שלושה ילדים והקייטנות (יחד עם משפחתון במהלך יולי שיש כאילו בית ספר) השונות עד תשיעי-עשירי באוגוסט זה לקחת את המשכורת שלי ולהעביר אותה ישר אליהם.
הבעיה היא לא שאין קייטנות אלא שאין שום הגיון באיך שהחופשות עשויות. הסידור הצרפתי למשל שבשבועיים האחרונים של אוגוסט כולם בחופש וזהו הרבה יותר הגיוני

duncan 2 בספטמבר 2016

לא מכיר את המודל הצרפתי. אבל אם ניתן לכולם שבועיים חופש באוגוסט. מה עם הסקי בחורף? מה עם הגשרים של החגים? מה עם איזה קפיצה לברלין?

אני מתגורר בארה"ב ואיך שהישראלים חיים, רק מעמד גבוה מאד חי כך באמריקה. חופשות על ימין ועל שמאל.
באמריקה אנשים יותר זהירים כלכלית. רוצה ילדים? תבדוק שיש לך כסף להחזיק את זה. בישראל מביאים ילדים כי רוצים, מביאים לפי כמה שבא להם.

לא יודע כמה אתה מרוויח, אבל אתה יכול להערך בהתאם שיש לך הוצאה שנתית של X כסף באוגוסט לשמירה על ילדים (בייביסיטר או קייטנה).
למה הספורט הלאומי בישראל זה "מגיע לי חינם"? אני באמת לא מבין זאת.
לא מנסה להעליב שאני אומר "קמצנות". הייתי קורא לזה חסכנות אבל הישראלים לא חוסכים.

duncan 2 בספטמבר 2016

ואגב, אחת הסיבות שלא ישאר לך כסף אם תשלם לקייטנה זה כי קורעים אותך במס.
צריך להוריד מיסים, ישאר לך יותר כסף ואז תחליט מה לעשות איתו. קייטנה או משהו אחר.
הבעיה שאתה משלם מלא מיסים ומקבל דברים כמו בריאות חינם, חינוך חינם (כולל לימודים גבוהים במחיר מצחיק). השאלה למה החינוך חינם נגמר בסוף יוני ולא ממשיך.

גור אילני 2 בספטמבר 2016

אני גם חושב שאם יש משהו שאי אפשר להגיד על ההורים הישראלים זה שהם קמצנים. אין ספק שאין חשיבה כוללת על עולם העבודה ומערכת החינוך, וכשיש זה נראה כמו תיקונים קוסמטיים.

duncan 2 בספטמבר 2016

ברור שכן אפשר לומר זאת. לכן אתה רואה סבתות רצות אחרי ילדים. כי ההורים חוסכים על תשלום למישהו אחר.
בביקור האחרון שלי הייתי בגן שעשועים. היתה סבתא (לא זקנה) שבאה כל בוקר מבת ים לתל אביב לטפל בילד של הבן שלה. קמה בשש בבוקר עד ארבע.
במקום שהיא תהנה קצת מהחלק האחרון של החיים שלה, היא עובדת בחינם.

ילדים זה עסק יקר. נראה לי שישראלים מסרבים לקבל זאת. ילד עולה כסף. ואם צריך להעביר את המשכורת שלך בחודש אוגוסט, אז תערך לזה.
או שלא תביא 3 ילדים.
או שתחסוך בשאר השנה.

אופיר 2 בספטמבר 2016

דאנקן, אני מסכים עם רוב הדברים שאתה רושם כאן (ומגדל ילד אחד בקושי, לא בישראל). אפשר בקלות לראות בעלות הקיטנות תוספת משלימה לעלויות החינוך האפסיות בישראל (מגיל מעון ועד אוניברסיטה) ביחס ליוקר הריאלי שלהן.

העלויות הגבוהות של גידול ילדים כיום במערב אמורות לשמש תמריץ להפסיק לפוצץ את הכדור העמוס לעייפה גם ככה באנשים, אבל בישראל נושא הילודה הוא טאבו (בעיקר במגזרים מסויימים, שאיכשהו הדביקו גם את החילונים), ולכן מצפים לדברים בחינם מהמדינה במקום, כמו למשל טיפולי פוריות בלתי מוגבלים במספר נסיונות, במספר ילדים או בגיל.

למרות זאת, לא הייתי נוגע בבריאות חינם: את ההקצנה הזו עדיף שתשאיר במדינה שבה הסבל האנושי הוא עסק רווחי.

Duncan 2 בספטמבר 2016

אוקיי. אבל אי אפשר הכל חינם. אפשר, זה נראה קומוניזם.
לוקחים לך מלא (מיסים). נותנים לך לא מעט.
השאלה האם המדינה צריכה לסבסב חינוך גם ביולי אוגוסט. ולא לדעתי האם לתת עוד עשרים יום חופש. זה מכת מוות לכל עסק שהוא לא ענק.

אופיר 2 בספטמבר 2016

מסכים איתך, ואוסיף שאני אמנם שמח (!!) לשלם מיסים כדי לדאוג לבריאותך ולרווחתך (ולו רק כדי שארגיש בטוח ברחוב בלילה, והנה: חזרנו לארה"ב), אבל לא לאלה של הילד השלישי והרביעי שלך.

duncan 2 בספטמבר 2016

אגב נושא הבריאות הוא נושא אחר.
יש יתרונות לשיטה האמריקנית ויש לשיטה הישראלית (עלותה בעיקר). אבל זה נושא אחר.

דפנה 3 בספטמבר 2016

אופיר, אני ממש מודה לך על ההערה האחרונה, ומקווה, תקוות שווא כנראה, שלעולם לא נגיע להיות ׳כמו באמריקה׳. כמיוחד עכשיו, כששומעת לאיזה יחס זוכה דודה שלי שחיה שם איזה חמישים שנה, ושעבדה כל חייה כדי להיות חלק ממעמד בינוני – גבוה, והנה, כשהגיע הרגע, והיא באמת נזקקת לרפואה, אבוי. זה לא שהיא לא מקבלת את שירותי הרפואה הטובים ביותר שיש להם להציע, אבל המבנה של הרפואה הפרטית שם הוא אסון. כשנגיע לשם נראה כמה טוב היה לנו, אבל כבר יהיה מאוחר מדי

Duncan 3 בספטמבר 2016

אז היא מקבלת את הרפואה הטובה בעולם. מה הבעיה?

חדש 6 בספטמבר 2016

לא, אתה לא מקבל.
כי אין סיכוי שתצליח לשלם על כך.
לכן אנשים לא הולכים לרופא או למיון כי זה ממש יקר.

סטודנטית כאן פצעה את רגלה בלילה שהלכה בשדה וחיכתה עד הבוקר כדי לא ללכת למיון, זה היה חתך כל כך עמוק ורחב שהרופא במרפאה שלח אותה למיון. כלומר בסוף היא גם העבירה לילה שלם עם כאבים וגם שילמה על מיון (היו לה תפרים למשך חודש לסגור את זה).

ללכת לרופא ילדים לביקורת עולה 100 דולר, כל חיסון מוסיף עוד 100 דולר לפחות.

יכולים להעלות לך את התשלום החודשי של הביטוח ואין לך מה לעשות מול זה.
הדרך היחידה לקבל טיפול רפואי טוב ובמחיר סביר זה לקבל את זה מהעבודה ולחיות במדינות ספציפיות (בעיקר בצפון מזרח ארה"ב וגם קליפורניה).

עדי 3 בספטמבר 2016

הגיע הזמן שנושא הילודה בישראל לא יהיה טאבו. כתבה מצוינת בעניין:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3688417,00.html

ברלה 2 בספטמבר 2016

תשמע דאנקן יחסית לאחד שלא חי בישראל ולא גידל בה ילדים יש לך דעות מאוד מוצקות על הקשיים של ההורים הישראלים

duncan 2 בספטמבר 2016

שמעת על פייסבוק? יש לי ישראלים שם והפיד שלי מפוצץ בהודעות וMEM על החופש.

ברלה 2 בספטמבר 2016

אז אתה מרגיש שחווית הורות ישראלית דרך ממים בפייסבוק? מצחיק אתה
אנסה להסביר למה אני מתכוון. אתה לא חי כאן אז אתה לא מתמודד עם מערכת חינוך ששובתת בקביעות כל שנה, שקובעת לוח חופשות לא הגיוני לפי קפריזות של הסתדרות המורים, אתה לא יודע כנראה שאין מסגרת לשלושת השבועות האחרונים של החופש – לא משנה כמה תרצה לשלם, ולא מתמודד עם פער עצום בין ימי החופש של הילדים שלך לימי החופש שיש לך. אבל נניח שהיית חי כאן, האם אתה באמת מאמין שהיית מקבל את כל זה באהבה בגלל שהלימודים הגבוהים זולים ביחס לארצות הברית, או שאולי היית מידי פעם מקטר באופן שהיה גורם למישהו זר לחשוב שאתה סתם בכיין קמצן?

duncan 2 בספטמבר 2016

פייסבוק וממים עזרו לי להבין את זה שיש מצוקה. עשרות של אנשים כותבים פוסטים או ממים על זה, אז הבנתי שזה מפריע להם.
מה לא גדלתי בישראל? לא זוכר שביתות וחופשות הזויות. ברור לכולם מדוע זה.
ישראל זה שילוב פסיכי של ועדי עובדים מטורפים עם אנשים שרוצים לקבל תמורה עבור עבודה קשה (קפיטליזם).
אני כן יודע על דברים כמו חוסר במסגרת בסוף אוגוסט. לא עזבתי את ישראל ב1980.
תקרא מה שאלתי פה. שאלתי מדוע אין מסגרת מה10 באוגוסט. מדוע החליטו ששם זה נגמר? עדיין לא קיבלתי תשובה.
האם הייתי מקטר? ייתכן.זה הספורט הלאומי בכל זאת. דברים משתנים שאתה עובר למקום חדש. זה מזכיר לי את זה שישראלים פה מלוננים באותו משפט על מערכת הבריאות המעולה שיש פה לעומת העלובה של ישראל ואז שנייה אחרי זה גם מתלוננים שזה יקר.

ברלה 3 בספטמבר 2016

יופי, אז אתה מכיר את הבעיות ועדיין מתעקש לתפוס עלינו תחת כי אף אחד פה לא יודע להסביר לך למה אין קייטנות בסוף אוגוסט. איזה מאוס

Duncan 3 בספטמבר 2016

לא תופס תחת.הבעיות קיימות עשורים.
זה תוצאה של מדיניות קומוניסטית עם אנשים שעובדים קשה פורומים יותר.
אבל אני טוען שלתת עוד ימי חופש (לא מדבר על תיאום) זה להרוג עסקים קטנים. גם ככה אין כמעט עסקים קטנים כי ממש קשה.
המדינה צריכה לספק 11.5 חודשים בשנה חינוך חינם.
בנוגע לקמצנות : אני מכיר ושומע על זוגות שעושים אחלה שכר, ועדיין קורעים את הסבתא כמו עבד. זה נהיה נורמה לקרוע את הסבתות. אנשים מביאים כמות של ילדים מבלי לעצור ולחשוב רגע יש לנו כסף? לכולם ברור הסבתא דואגת.

ברלה 3 בספטמבר 2016

אז בעצם שנינו מסכימים שיש הרבה בעיות, אתה פשוט חושב שאין טעם להתלונן על.. אני לא מבקש יותר ימי חופשה אלא יותר הגיון וברור לי שזה לא יקרה בגלל פוליטיקהף קטנה..
מבחינתי אני מעדיף מדיניות שאומרת תשלם הרבה מיסים ותקבל תמורה גבוהה, אבל הייתי חי בשלום גם עם מדיניות שאומרת אל תשלם הרבה מיסים ותשתמש בכסף כרצונך. אבל מה שקורה פה זה שאתה משלם הרבה מיסים ומקבל תמורה גרועה. אם אתה רוצה לקרוא לי בכיין כי אני מתלונן על זה אז שיהיה לך בכיף.
אגב, אמרת שהישראלים צריכים ללמוד התנהלות צרכנית מהאמריקאים. בהתחשב בזה שלאמריקאים יש חובות גבוהים ומעט חסכונות אני חושב שאתה טועה. האמריקאים טובים בלעשות רעשים של צרכנות נבונה עם כל הקופונים והתכנונים הפיננסים שלהם אבל במציאות רבים מהם פשוט מעמיסים על עצמם עוד ועוד חובות ולא חוסכים כמעט כלום לפנסיה

Duncan 3 בספטמבר 2016

לא מדוייק. חובות זה אשראי. בדיוק כמו שלך יש אשראי.
יותר קל להיות בחוב כי זו לא מדינת רווחה. כלומר פה אין לבכות ולומר מגיע לי. אתה בוחר להביא שלושה ילדים פה, זה על חשבונך(למרות שיש מיסי בית ספר לכולם).
ישראל היא גהנום כלכלי כי היא לא החליטה מה היא.
היא בלשוויקית ברמח איבריה עם דור צעיר שרוצה לעבוד, להצליח ולהיות עשיר.
השילוב הזה קטלני. הדור הבא הוא הדור שבאמת יאכל אותה.
הבכיינות של הדור הצעיר שלקח על עצמו התחייבויות רבות (דירה, ילדים,סקי בחורף, משחק של ברצלונה) בלי יכולת כלכלית.
ההבדל הוא שהאמריקנים לא ידעו למקסיקו,קולורדו,ארוחות במסעדות לא זולות ואז יבכו שאין להם כסף לקייטנה באוגוסט.
זה ההבדל.

אבל עדיין לא הבנתי איך מישהו לא הרים את הכפפה ופותח קייטנה באוגוסט. נשמע שניתן לעשות מלא כסף. חשבתי שיהודים יודעים לעשות כסף.

אנונימוס 2 בספטמבר 2016

אסתכן בלהישמע קצת מחבק עצים – לא מצליח להבין אנשים שמתלוננים על כמה משעמם להיות עם ילד בן שנה. זה גיל שכל יום הם מגלים משהו חדש ומתפתחים. ברור שלא כל רגע הוא מרתק, וזה קצת מעייף. אבל בסה"כ – תענוג גדול. איך אפשר בכלל להשוות לזה עבודה, או פייסבוק או כל השטויות האחרות שממלאות לנו את החיים בדיבורי אוויר. עומד מולך הילד שלך, שמגלה עכשיו איך לעמוד, או לפתוח דלת, או מה זה דבר עגול שמסתובב. וצוחק. ומסתכל עליך שתסביר לו למה זה לא נפתח. זה כ"כ כיף. עם עוד שעה שעתיים שינה בלילה, בכלל זה היה נהדר.

Duncan 2 בספטמבר 2016

שנה זה אכן גיל חמוד.
אבל חצי שנה זה גיל שהם לא עושים הרבה.

איאן ראש נטול שפם 2 בספטמבר 2016

בזמנים כאלו אני כל כך שמח שהילד שלנו בחינוך ביתי.

כמות האנטי ילדים שנטפה מאחד לקוחותיי בשבוע וחצי האחרון כלפי הבנות שלו (הבכורה שלו עולה לפאקינג א' – חתיכת היילט לילדה) גרמה לי לחשוב שהוא פשוט שונא את העובדה שהוא אבא.

ולפני שקופצים עלי כל שונאי החינוך ביתי – לא כולנו שמאלנים תל אביבים/צפונים רוחניקים וטבעוניים, למרות שהסטיסטיקה מעידה אחרת.

שחבר אחר התבכיין על יולי הארור שלו עם הבנים חשבתי לעצמי שזה בשבילי יום שלישי טיפוסי.

תכבדו אותם, תאתגרו אותם ואל תעשו במקומם.

ככה גדלים בני אדם טובים.

duncan 2 בספטמבר 2016

מה זה אומר? אתה איתם כל הזמן?

איאן ראש נטול שפם 2 בספטמבר 2016

אז ככה חינוך ביתי מתחלק ל-2:

יש homeschooling שזה מערכת שעות קבועה שההורה הוא סוג של מורה, כמו היום בשעה 11:00 לומדים אותיות וחשבון.

ויש Unschooling שזה מה שקורה אצלנו -כלומר אין מערכת שעות קבועה של מה לומדים, הילד שואל אנחנו לומדים ביחד מה זה. לדוגמא הילד (בן 3) שאל אתמול מה זה רדיו ואיך הוא שומע מוזיקה מהרמקול הקטן.

אז פותחים ביחד אנציקולפדיה וגם יוצרים סדנת בניית מקלט רדיו (אנחנו באמצע הבנייה עם הסליל והקבל – כיף בטירוף).

בגדול אנחנו איתו אבל בחלוקת זמן משתנה, יש גם קהילות רבות ומגוונות ברחבי הארץ (הרוב בת"א, אבל יש גם ברחובות) שהאג'נדה שלה היא חינוך ביתי ככה שכל יומיים או כל יום הילד עם חבורת ילדים בגילו וגדולים ממנו שחולקים את אותו רעיון של חינוך ביתי.

duncan 2 בספטמבר 2016

וממה אתה מתפרנס?

איאן ראש נטול שפם 2 בספטמבר 2016

אני והאישה עצמאיים.

אני עוסק בפיתוח עסקי ושיווק בינלאומי.

duncan 2 בספטמבר 2016

אוקיי. עצמאי או לא, אתה עדיין עובד. אם אתה צריך לעבוד 5-8 שעות ביום, ואתה עם הילד, אתה עובד בערב?
אלא אם אחד ההורים מרוויח מספיק ואז ההורה השני יכול להיות אב (נפוץ באמריקה).

איאן ראש נטול שפם 2 בספטמבר 2016

אני קבעתי לי כחוק ברזל לעבוד 3 שעות ביום. לפעמים בערב לפעמים בבוקר.

זה הכל עניין של גישה – אני מעדיף להנות ולהיות מהילד שלי ושהילד שלי יהנה מהנוכחות שלי ולהרוויח פחות.

duncan 3 בספטמבר 2016

תשמע אם אתה יכול כלכלית להתקיים מזה אז אחלה. עדיף כמה שפחות לעבוד בחיים.
אם הצלחת להגיע למצב כזה (ולא משנה איך. לוטו, אשה עשירה או עבודה שמכניסה מספיק ב3 שעות) אז כל הכבוד לך.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

לא יודע לגבי איאן, אבל הרבה מאלה שעובדים מעט שעות מתבססים על הכנסה פסיבית שיצרו. לפעמים המקורות שלה מתייבשים ואז צריך ליצור משהו חדש או להדק את החגורה או שניהם.

איאן ראש נטול שפם 3 בספטמבר 2016

אצלנוזו החלטה שנקבעה לפני בואו ולא, לא התבססנו על הכנסה פסיבית שיצרנו מראש.

שנינו יכולים להרוויח היטב, פאק אישתי אפילו 6 ספרות, אבל החלטנו שאנחנו מעדיפים להרוויח הרבה הרבה פחות ולהיות יותר עם הילד.

מערכת החינוך בישראל זה שירות שאני לא מעוניין בו, ושלא תבינו אותי לא נכון אני לא אנטי ממסדי וגם קבעתי עם עצמי שאם הילד יבוא ויגיד אני רוצה גן/בי"ס אני זורם איתו.

ניינר / ווריור 2 בספטמבר 2016

אין ספק שהילדות של בני דורי (חמישים פלוס) היתה הרבה יותר פשוטה והרבה יותר מאושרת משל הדור הנוכחי .נדמה לי שגם ההורות היתה יותר פשוטה

duncan 3 בספטמבר 2016

תגיד לא היה הכל יותר פשוט? שואל ברצינות.
הרי כל דבר היום מפורסם שיש מחקר ברשת שכל הזמן הזה טעינו.
אז לא ידעו ולא שמעו. לא?

שלומי 4 בספטמבר 2016

בורות היא ברכה.
ברצינות.

יותם 3 בספטמבר 2016

כן ממש אין ספק. הרבה יותר מאושרת.

Matipool 3 בספטמבר 2016

ניינר – טיפה צעיר ממך ( רואה את חמישים מתקרב באופק ) אבל מסכים עם כל מילה .

הרב אהרון 3 בספטמבר 2016

פוסט מטריד משהו… כשייש כלכלה שיתופית אין ממש תירוץ לא לפנות מספיק זמן לילדים. אי אפשר לעבוד על המחשב בליילה? חייבים לענות על אימיילס מייד? הרב אהרון עונה על אימיילס רק פעמיים ביום, העסקים מתקתקים מצויין. לא חושב שהייתה תקופה אחרת בהיסטוריה שאנחנו פנויים כמו ההווה.

ההבדל בין ילדות עקומה לילדים או ילדות נפלאה זה היחס שהם מקבלים מההורים. ממליץ לגור שיכתוב את הבלוגים בליילה ולא יתחמק מזמן איכות עם הילדים, אפילו עם זה אומר לצבוע ברביקיות על הטבלאט….

duncan 3 בספטמבר 2016

מאז שעברתי לארה"ב הבנתי כמה ישראל מאחור בכל מה שקשור לעבודה מרחוק.
מאד מקובל שעובדים יום בשבוע, או שעה בערב פה ושם (לא בנוסף) או יש כאלו שעובדים קבוע מרחוק (החברה עברה למקום אחר והעובד לא רצה או שאפילו מגייסים עובדים מרוחקים) וזה עובד יופי.
נכון שלא כל עבודה אפשר מרחוק אבל אני זוכר שבהייטק בישראל (כמובן שלא כל חברה) זה לא היה נפוץ לצאת ב4 ולעבוד שעה שעתיים בערב.

Amir A 3 בספטמבר 2016

כאן אני חייב להסכים. אצלנו מאפשרים לך לעבוד מהבית אם אין לך פגישות חיוניות ולא מבקשים ממך לדפוק שעון. מצד שני, בגלל שזו חברה גלובלית אז ברור מאליו שתמצא את עצמך הרבה פעמים ב-10 בלילה מול המחשב והטלפון עם קולגות מסין והודו. כמובן שאין שום בעיה שלמחרת תגיע לעבודה מאוחר.

אדם 3 בספטמבר 2016

אין דבר ששנוא עליי יותר מלעבוד מהבית, עבודה מרחוק זה שיקוץ נוראי.

Duncan 3 בספטמבר 2016

אז אל תעבוד.
אבל שתהיה את האופציה הזאת למי שכן רוצה.
העובד חוסך זמן על נסיעה. המדינה תאהב זאת כי יש פחות פקקים.
אפילו אם יש פגישת בוקר בהייטק, ניתן היום דרך מלא אפליקציות לחייג ולשמוע את כולם. יש גם אפליקציות של screen sharing אם רוצים להראות משהו. זה כבר לא 1999. זה 2016 וניתן לבצע את הרוב מהבית.
אז אני לא טוען שכולם יעבדו ותמיד. אבל אפשר לתת לעובד יום בשבוע או כמה שעות בשבוע לעבוד מהבית.

no propaganda 3 בספטמבר 2016

בחברה שאני עובד בה, אפשר לעבוד מהבית כל הזמן, בדיוק כמו שאתה מתאר כולל פגישות ושיתופי מסך. לדעתי זה קורה בלא מעט חברות בישראל.

Duncan 3 בספטמבר 2016

לא שמעתי מאף חבר שעובד בחברה כזאת ואני לא עבדתי באף חברה כזאת. זה עדיין לא נפוץ להבנתי.

שלומי 4 בספטמבר 2016

זה קיים בישראל. בהיקף מצומצם, אבל קיים.
הבעיה היא אחרת. אני מניח שבארה"ב יש המון שטח, המון בתים גדולים, יש מקום לחדר ייעודי לעבודה.
בישראל, ובמיוחד בערים הגדולות, אין בתים כל כך גדולים למעמד הבינוני.

Duncan 4 בספטמבר 2016

יש ולכן במלא בתים office room קיים (זה חדר שלעיתים לא נחשב חדר שינה בגלל חוקים כמו חוסר בארון בגדים למשל).
אבל לדעתי זה בגישה. המדינה עצומה לחברות עוברות לעיתים בעקבות רכישה למקום אחר.
אבל בתחום שלי (הייטק) זה מקובל למדי. יש מגייסים שמדברים איתי שאומרים לי שיש יום בשבוע שכולם עובדים מהבית למשל.
לדעתי זה מה שיכול להציל את הפרקים בישראל.לתת הטבת מס לחברה שעובדים עובדים קצת מהבית.

אדם 3 בספטמבר 2016

מעבר לפגישות, ברוב המקרים עבודה מהבית היא לא פרודוקטיבית, בטח אם יש לך ילדים. בכל רגע מגיע משהו שקוטע לך את חוט המחשבה (אלא אם כן יש לך חדר סגור וייעודי לכך)

Amir A 3 בספטמבר 2016

אדם, זה שונה מאחד לשני. לי דווקא בעבודה יש יותר הפרעות ויותר אנשים שקוטעים לי את חוט המחשבה.

עדי 3 בספטמבר 2016

להיפך, היום יש פחות זמן פנוי. רוב המעסיקים לא מוכנים לשמוע על עבודה מרחוק, אבל כן שתעבוד מרחוק אם יש להם דרישות מעבר לשעות העבודה הרגילות באימיילים במהלך הסופשבוע וזמינות של 24/7 מעבר לשעות המשרדיות עליהן אתה מקבל תשלום.
אני הצעתי בזמנו לבוס שלי לשלם לי את אותה משכורת (מעפנה) בלי לספור לי שעות, כאשר אני מתחייבת לתת את אותה תפוקה ביום (שממילא נמדדה באופן יומי עם סף שהיינו צריכים לעמוד בו) פלוס 10%. הרי ההכרח של לשבת 9 שעות ביום במשרד הוא מטומטם, עם השעה וחצי לכל כיוון בפקקים ממילא אתה עייף ובלתי יעיל חלק גדול מהזמן. הוא סירב בטענה ש"הוא רוצה לראות שהעובדים שם 9 שעות ביום ושהם לא עצלנים". אז הוא ראה אותי שם 9 שעות ביום, בלי ה-10% תפוקה נוספת מעבר למה שדרשו מאיתנו, ולמען האמת את כל התפוקה הנ"ל עשיתי ב-4 שעות מרוכזות תכלס, ואחריהן קשקשתי עם חברים בחו"ל בצ'אטים, יצאתי להפסקת ארטיק ארוכה, שיחקתי בסוליטר או אפילו סתם בהיתי בקיר. חבל על הזמן המבוזבז שלי, חבל על הפריון הנמוך מכפי שיכול היה להיות למקום העבודה.

הרב אהרון 3 בספטמבר 2016

ישראל זה חוד החנית בחידושים … מה קשה להבין שקוד או JPG אפשר לעשות מכל מחשב בכל מקום? כשעבדתי בישראל הצוות שלי היה נפגש רק בימי רביעי. השאר שיעבדו איפה שהם רוצים…

Duncan 3 בספטמבר 2016

ישראל אלופה בלפתח חידושים.
אבל לא בלעשות אדפטציה וליישם. שוק העבודה בישראל חי היום כמו ב1998. דבר לא השתנה.

אריק 3 בספטמבר 2016

הכל בסדר במה שכתבת (אני לא בטוח שאתה לגמרי העמקת במושג של גבולות ובטחון כי טענת בסעיף זה טיעון חלש שמתעסק בזוטות ולגבולות יש דווקא תפקיד מאוד חשוב בהקניית בטחון עצמי לילד, אם זאת יש כמובן הבדל גדול בין הורה סמכותי להורה סמכותני, אבל נפלא שאפשר לפתור את פרויד ושנים של מחקר ב“בולשיט“ כי יש לי ילדה בת 8 ובדקתי)
רק שיש בעיה עם חודשיים פלוס של חופש בשיא הקיץ , לא מבין איך לא קיצרו ופיצלו את החופש עד היום, רבאק יש מזגנים הזמנים השתנו, אפשר ללמוד ביולי ומצד שני לצאת לקמפינג או טיול או סתם לאיזה אטרקציה או הליכה ברחוב בחום הזה זה די סיוט.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

דווקא פרויד הוא לא דוגמה טובה למחקר כי ביסס את התיאוריות שלו על מקרים פרטניים. ההתנגדות שלך מבטלת למעשה כל מאמר או ספר של מישהו שכתב על בסיס הנסיון שלו, זה מקובל עליי, אבל העניין הוא שככל שמתרבים המחקרים בתחום הפסיכולוגיה, הרבה מהדברים שאני חושב עליהם שנים מתבררים כנכונים.

לעניין הגבולות – מה שהורים לא מבינים לדעתי זה שגבולות שרירותיים הם הרסניים. נגד זה אני יוצא. וילדים הם חכמים והם מבינים את זה, הם רואים בדיוק מה הכרחי ומה נועד סתם כדי למשטר אותם, ולכן הם מפתחים התנגדות.

יש לי אחיינית שגדלה באמריקה. לכל החברות שלה לא הרשו לצאת מהבית מאוחר, כמובן לא לשתות ולא לצאת עם בנים. ההורים שלהן חקרו אותן לפני כל יציאה ואחרי כל חזרה. ההורים שלה לעומת זאת, למרות שיכולים להיתפס כהורים די חרדתיים, לא ידעו כנראה על המנהג הזה, או שלא ראו סיבה לא לסמוך עליה. היא היתה מתלבשת איך שהיא רצתה ויוצאת מהבית מהדלת הקדמית, בזמן שהחברות שלה היו מתגנבות מהחלון ולוקחות בתיק מיני ונעלי עקב… כשהיו מגיעות למסיבה, היא היתה משוחחת עם אנשים, רוקדת, ובאותו זמן החברות שלה היו משתכרות, פורקות עול, וחוזרות הביתה גמורות רק כדי לקבל ריתוק לשבועיים, וכך חוזר חלילה…

אריק 3 בספטמבר 2016

אתה מדבר על סמכות וסמכותנות. סמכותנות היא הגרועה ביותר עדיפה בדרך כלל אי סמכות.
ולעניין החופש, אפשר גם להנות ממנו וגם להנות מכך שהסלון שוב שלך בעשר בערב. לא סותר.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

אתה אבא סבלני, עשר בלילה זה מאוחר. אצלי הוא פנוי קודם אלא אם כן יש לצ׳לסי משחק מאוחר ביום שני או בצ׳מפיונס (היו ימים כאלה :( ) ואז לפעמים אני מציע לבת שלי להצטרף ולצפות, או שהיא מסרבת בנימוס והולכת לישון, או שהיא נרדמת אחרי 5 דקות…

פראליה 3 בספטמבר 2016

קונפליקט הזמן התמידי הזה , בין לגדל את הילדים שלך כמו שאתה חולם , לבין לשרוד בגיל מתקדם , ולא לוותר על עצמך , ולהיהפך לעוד לבנה בחומה .

פוסט מדוויק וחד , שבא חזק מהלב , תודה רבה

פה איתמר 3 בספטמבר 2016

פוסט מעניין (קצת מתכתב עם עצמו).
לגבי גבולות,
קודם ארוחה, אח״כ קינוח. לא אכלת אין ממתק
זה לא גבולות, זה חינוך.

גיא רוזן 3 בספטמבר 2016

אני מאלו שפתחו בקבוק שמפנייה (לא ממש. אשתי ואני רצינו, אבל היינו עייפים מדי…) בראשון בספטמבר,
ואני מוצא את השיפוטיות כלפי כל מי שמיישם מודל הורות שונה מ-"המושלמות ההורית" של עצמו – משעשע.
זה בלתי נמנע שכהורים נעשה טעויות. המון מהן.
להשקפתי – הורים שמנסים, אבל באמת מנסים, להיות הורים טובים – הם הורים טובים. יותר/פחות גבולות. להיות נהג מונית מחוג לחוג, או לשבת עם הילדים ולעשות יצירה. לקרוא ביחד ספר, או לשבת כמשפחה מול הטלוויזיה – מי אני שאשפוט דרך חינוך של הורים אחרים?
(הרי אני בבירור יודע שעשיתי לא מעט טעויות. שהקשבתי להורים אחרים, ואימצתי בחום את השיטות שלהם, אחרי שראיתי שהדרכים שלי היו הרבה פחות מועילות)
ההגדרה שלי להורים גרועים – אלו שמזניחים. (והזנחה לא קשורה לכסף. ראיתי ילדים מוזנחים שיש להם כל אביזר טכנולוגי ואפנתי שאפשר לעלות על הדעת)
כל השאר?
אלו שמשתדלים?
אותם אני נמנע מלשפוט.
גם אם הם מרימים כוסית שמפנייה בראשון לספטמבר.

אריק 3 בספטמבר 2016

אני חושב ששניים מהכותבים המובילים בפסיכולוגיה התפתחותית וויניקוט ומלאני קליין היו מסכימים איתךבסך הכל. הם דיברו על ההורה ה“טוב מספיק“ – כל אחד ביחס לעצמו.
“ההורות המושלמת“ כפי שעולה בחלק מהתיאורים כאן הם קצת קשקוש ניו אייג`י שאינו קשור למציאות.

יוסי מהאבטיחים 3 בספטמבר 2016

התגובה היחידה שלא גרמה לי להרגיש רע שאני לא גר באמריקה, עובד 3 שעות ביום ומגדל את הילדים בהום סקולינג.
שיפוטיות זה לאנשים קטנים.
תודה גיא.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

אריק, אני מבין שואן-חאל היה בעיניך ״הורה מספיק טוב״ ולכן היית כל כך בעד להכיל את הטעויות שלו…
עם כל הכבוד לאי-השיפוטיות, בלי שיפוטיות אין גם אמירה.
אפשר להגיד שהכל זה שטויות ושהורות סטנדרטית זה ה״מספיק טוב״, לדעתי יש כל כך הרבה מקום לשינוי ונגרם הרבה סבל שממשיך מדור לדור בגלל מבט לקוי והורשה של הרגלים שגויים. הדוגמה הקלאסית היא כמובן אלימות על סוגיה, מכות, שוט, מקל וגזר, פליקים, ושאר דברים שמחקרים מוכיחים שהם עוברים לדורות הבאים ומהווים גורם שלילי שמשפיע על התפתחות הנפש וכמובן על תפקוד המשפחה. מי שלא מסכים, זכותו, אבל לומר שאין צורך לשפר כלום זה מקביל ללהגיד שאין בעיה להמשיך להשתמש בדלקים במקום אנרגיה חשמלית ומתחדשת, או להיות כמו מנכ״ל נוקיה שאמר שטלפונים של נוקיה זה סבבה ואין שום צורך בטלפונים חכמים. הנקודה היא שכאן אין את סטיב ג׳ובס שיהפוך את זה למוצר נחשק (ההיפך – רוב המוצרים הנחשקים בתחום ההורות נועדו רק לתת להורים עוד זמן בלי אחריות על הילדים). ככה שכאן זה עלינו.

אריק 3 בספטמבר 2016

אתה חושב שוויניקוט וקליין חשבו שלא צריך לשפר? הם הרי עסקו במה ניתו לעשות!
אבל לכל אחד ארגז כלים משלו ומציאות משלו, וצריך לעזור לו או לעצמך להיות ההורה הטוב מספיק. לכל אחד צדדים חזקים יותר ופחות וראיתי ילדים נפלאים שגודלו הפוך למה שאני חושב שנכון והם נפלאים כי להורים שלהם היה משהו אחר, שונה ממה שראיתי תחילה , שנתן להם להם את האפשרות לכך. אז הבנתי כמה השיפוטיות שלי טיפשית (כמובן שהיו גם ילדים שגודלו עקום וגדלו עקום) ראיתי רוחיניקים אנתרופוסופיים שנותנים הכל לילדים אבל אין להם שום יכולת להבין ולהכיל ולהקשיב באופן אמיתי לילדים או לייצר קשרים בעלי ערך באופן כללי.
אגב וויניקוט הוא מרתק אם בא לך להעמיק בנושא.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

קראתי וויניקוט, מדף ספרי הטיפול של זוגתי נמצא ממש מול הצד שלי במיטה…

אריק 3 בספטמבר 2016

תיארת את חדר השינה שלי במדוייק!

יוסי מהאבטיחים 3 בספטמבר 2016

בלי שיפוטיות אין גם אמירה?
הא?

עמי ג 3 בספטמבר 2016

אחד באפריל. אחד במאי. אחד בספטמבר.
אין דבר כזה ראשון בספטמבר. עוד מחלה שנובעת כנראה מהערבוב בין אנגלית ועברית.

אחת ממאדים 3 בספטמבר 2016

יש פה אנשים שחושבים שמישהו מנסה לגרום להם להרגיש רע כשהוא אומר להם שאפשר אחרת. אבל הדיון כאן הוא לא באמת על הורים טובים יותר או פחות. אתם מתמרמרים, אבל גם לי יש סיבות להתמרמר- אל מול כל הטוענים כאן שאי אפשר לשנות כלום ואין אלטרנטיבה. רק עבודה משרה מלאה לימודים- קיטנה- מינימום שמונה שעות ביום, כמעט כל השנה. אני אומרת בלי להתבייש, לא רוצה לחיות ככה, אבל בגללכם, בגלל הרוב הדומם, אני נאלצת. אני לא רוצה שהבת שלי תגדל ככה. אבל בגלל שאף אחד לא מרים את הראש מההליכה בעדר, כל נסיון לשנות משהו נתפס כאיום על החברה. ואני אפילו לא הומסקולינג. בשנה שעברה ניסיתי להוציא את הבת שלי מבית הספר לימי חופש ספונטניים. רציתי שעל כל חמישה ימים שהיא נטחנת בבי'ס, היא תקבל יום אחד בבית, לישון עד מאוחר, לחלום, לבהות, לאכול ארוחת בקר בנחת, ליצור. עשיתי את זה בלב שלם, כי ברור לי שאלו הימים הטובים שלה, הימים בהם היא הכי לומדת ומתפתחת. זה עלה לי בתירוצים והתפתלויות ושיחות מחנכת. צעדי החופש הקטנים שלי כמעט הובילו אותנו לעימות עם בית הספר והרווחה. עכשיו, אני לגמרי מבינה את ההגיון שאומר שצריך לדאוג שילדים יקבלו חינוך והשכלה, ושכל המגיע להם לא ישלל מהם, אבל זה שאין שום דרך אחרת נורמטיבית, זה בגלל שאף אחד לא מוכן להתאמץ ולבדוק אם אפשר. בודדים, כן. המסה הקריטית, לא. וזה חבל, כי לדעתי דווקא הרוב לא מרוצים ממה שיש.

Duncan 3 בספטמבר 2016

נטחנת? באמת? בבית ספר? אוי באמת.

איאן ראש נטול שפם 3 בספטמבר 2016

בתור אחד שבהום סקולינג, אתה כבר נהפך להיות אדיש לשאלות הקבועות של:

"מה הוא לא בגן? מה עם אינטרקציה חברתית?" "מה זאת אומרת שאתה מלמד אותו?" עם הזמן הבנתי שזה פשוט מנגנון הגנה שלהם, אני ואשתי לא הורים מושלמים יותר מהורים ששולחים את ילדיהם לגן או לבי"ס, אנחנו טועים ועוד נטעה, אבל על הדרך נכבד את הילד שלנו, נחבק אותו.

את לא צריכה להתרגש מעימות כזה או אחר. יש הרבה פתיחות לחשיבה אחרת בחינוך היום ויש קהילות גדולות שמקבלת צורות אחרות של חינוך לאו דווקא חינוך ביתי. את יודעת הכי טוב מה טוב לילדים שלך.

עומרי (ירוק) 4 בספטמבר 2016

מעניין מאד.

בני תבורי 3 בספטמבר 2016

שלושת בני נולדו בקיבוץ שמספק מסגרת נהדרת לילדים מגיל שלושה ארבעה חודשים עד הגיוס כולל חופשות ובמיוחד החופשות האלה שגורמות להורים לצפות ל 1 בספטמבר כדי לנשום קצת. מאוד נוח ומאפשר המון מרחב להורים. אבל מה, נותרת ההכרעה האישית שכל הורה או זוג הורים עושה עם עצמו, איפה המקום שלנו בחיי הילד. כמובן שלהיות עם הילד בקיבוץ די חופף למה שהמערכת מציעה לו אבל יש המון מקום לאחד על אחד אפילו באותה ברכת שחייה בה היה בבוקר עם המטפלת או באותו חדר אוכל או ביער מסביב לקיבוץ.
אני חולק מאוד על גור בכל הנוגע להצבת גבולות. הצבת גבולות זה לא גדר תלתלית עם מוקשים ושלטים צהובים. הצבת גבולות היא הדבר שהכי עוזר לילד לגדול עם ביטחון עצמי, כי אותם ילדים שגדלו מבלי שמישהו יעזור להם לקבל החלטות ולהבין את המשמעויות שלהן, גדלו כילדים מפוחדים חסרי ביטחון והפכו לנערים כאלה ואחר כך למבוגרים כאלה שאין להם אלוהים ואין להם יכולת להכיל צרכים של אחרים והם לא מסוגלים להתחבר לרגשות של אחרים וזה נמשך לאורך כל החיים. אלה הם הבודקים ללא הרף את יכולות הקהילה להכיל את השיגעונות הפרטיים שלהם, אלה הם שמעורבים בכל פרשה שמערבבת את החיים גם של כאלה שבכלל לא התכוונו להיות מעורבבים.
גידול ילדים כיום מושפע מאוד מתרבות הרייטינג והצורך המזויף שלנו להימנע מביקורת, כן גם מצד הילדים שלנו. אבל האמת היא שהילדים שלנו לא צריכים עוד חברים, כאלה יש להם, הם צריכים אותנו כמשענת, כמורי דרך וכמציבי גבולות ולפעמים הרבה יותר חשוב לומר לילד לא, או עד כאן, מאשר ל "הבין אותו" ולעמוד לצידו גם כשהוא מערים על דרכו שלו מכשולים בדרך להיות אדם בוגר ונורמטיבי. אין בין זה לבין חשיבה מחוץ לקופסא ולא כלום.
והדבר שהכי חסר לי בפוסט של גור – ואין לי ספק שזה משהו שגור לא מונע מילדיו, הוא החיבוק. חיבוק, חיבוק חיבוק. כל הזמן ובמיוחד כשאתה אומר לילד את מה שהוא לא רוצה לשמוע. תחבק. בלי סוף כי אין לזה תחליף.

Amir A 3 בספטמבר 2016

כל מילה בני.

Ljos 3 בספטמבר 2016

לא בטוח שהבנתי מה אמרת לגבי הגבולות, את מה שאני חושב שאני מבין קשה לי לקבל.
את אותם ילדים שהופכים לבוגרים שלא שמים קצוץ על הסביבה, לא מתחברים לרגשות של אחרים ועושים רק מה שהם רוצים אני מייחס לביטחון עצמי גבוה וחוסר מודעות טוטאלי. זה אולי נובע מחוסר בגבולות, אבל בעיקר מחוסר בביקורת (שוב, לתפיסתי).
עבור הילדים שגדלו תחת גבולות קשים מאוד, אני יכול לתת כדוגמא מישהו, שכרגע כותב את התגובה הזו, ששמו לו בכל שלב בחיים גבול קשיח ובלתי עביר כמה קילומטרים לפני הגבול האמיתי, אפילו עבור מקומות שלא חשבתי להתקרב אליהם. זה מה שיוצר בוגרים חסרי ביטחון שמפקפקים בעצמם בכל שלב בחיים. הם מבינים רגשות של אחרים, אבל לא את שלהם.

בני תבורי 3 בספטמבר 2016

אני חושב שאתה מבלבל בין ביטחון עצמי שנובע מהכרת ערך עצמך לבין הפגנת אי ביטחון עצמי שמתבטאת במי יגיד לי ומי יעצור בעדי. עם זאת, קיצוניות יש בשני הצדדים ובוודאי לא למה שאתה מתאר התכוונתי.

Ljos 3 בספטמבר 2016

עכשיו מובן, תודה.

Amir A 3 בספטמבר 2016

Ljos, גבולות זה לא "אל תעשה את זה כי מי יודע מה יש שם". גבולות זה "אל תעשה את זה כי יש שם מישהו אחר שאם תעשה את זה אתה תפגע בו".

Ljos 3 בספטמבר 2016

עוד הגדרה שפרשתי אחרת. תודה.

Amir A 3 בספטמבר 2016

זו, בכל אופן ההגדרה שלי. ההגדרה של אמא שלי לגבולות, לעומת זאת, היתה הראשונה ("כי מי יודע מה יש שם"). (-:

Ljos 3 בספטמבר 2016

אצלי זה היה הרבה יותר קרוב ל-"כי מה יגידו אם יראו אותך שם?".:)

גור אילני 3 בספטמבר 2016

אדיר!

גור אילני 3 בספטמבר 2016

בני, מה שבטוח – החינוך שקיבלת לא פגם בצורך העז שלך להשתמש בקלישאות… חיבוק זה יופי אבל אם אני כותב את זה זה מרדד את כל הדיון.
ובנוסף – חבל לי שאתה מפרש את הטקסט שלי כאילו אני נגד גבולות.
אני בהחלט נגד שני דברים: גבולות שרירותיים ולא אמיתיים, והתעלמות מגבולות קיימים. הבעיה שאנחנו רואים הרבה פעמים ושאתם מתייחסים לה כאן היא שהורים מנסים למנוע מילדיהם את המפגש עם גבולות אמיתיים. דוגמה: הורים שקונים לילדיהם מעבר ליכולתם הכלכלית כדי לרצות אותם. עוד דוגמה: הורים שמתקשרים למחנכת ומתערבים בכל מיני דברים שהם מעבר לתחום הבנתם או היכולת שלהם להשפיע, ובמקום להבין את זה ולסתום הם נדחפים ומקלקלים. מאד בולט שההורים שהכי מזדעקים בווטסאפ הכיתתי על כל עוול שלכאורה נעשה לילדים (לדוגמה המסכנים לא קיבלו שתי אופציות למנה עיקרית בצהרון) הם אלה שנמצאים הכי מעט עם הילדים שלהם.

בני תבורי 3 בספטמבר 2016

אני משוכנע שאתה עומד להסביר לי את המשפט הראשון שלך ובמיוחד את הקשר למה שכתבת או לא.
חבל גם לי שלא השכלתי לומר את דברי מבלי שיתקבל אצלך הרושם שאני מפרש את הטקסט שלך, מיה קולפה. ובהמשך אני רואה שיש בנינו הסכמה מלאה. אבא שרץ לבית הספר להרביץ למורה שהחרים לילד את הנייד הוא אבא שגדל בלי גבולות וכך הוא מגדל את הבן שלו ונכון כתבת שאלה האבות שנמצאים הכי מעט עם ילדיהם. מצד שני, ילד שלא יושב בשיעור ומשחק בנייד, יש מצב שזה ילד שההורים הסבירו לו למה זה לא נכון, לא מקובל, מפריע למורה ובסופו של דבר גם הוא ייצא שכרו בהפסדו.
ולחבק לחבק לחבק, כל הזמן, ולחייך כשמישהו מטיח בך שזו קלישאה.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

ההסבר פשוט – חיבוקים זה חשוב אבל לנפנף בזה כמשהו שחסר בטקסט מרגיש לי כמו רטוריקה שמתאימה לדונאלד טראמפ.
״עזבו אתכם תקציבים, מי בעד מיגור הטרור?״…

אריק 3 בספטמבר 2016

גם אני קראתי את הטקסט שלך כמו בני. הפסקה על הגבולות כנראה לא עוברת טוב כי אתה מתיחחסס אליהם כאל דבר שלילי.

S&M 3 בספטמבר 2016

גם אני הבנתי את נושא הגבולות כמו בני. ואני בעד גבולות. ואין גבולות "לפני הגבול האמיתי". כל גבול הוא שרירותי, כי כל אחד מפרש את "גבול הפגיעה באחר" באופן סובייקטיבי.

ילד עם גבולות, ואני מקבל את הגדרת הפגיעה באחר של בני, הוא ילד שיודע שהכל מותר אם לא יפגע באחר. וזה ממלא בטחון. מי שמכיר אותי יודע שאני דומיננטי, מציב גבולות, ולא חושש להגיד לילדים שלי לא! ובכל זאת יש לי 4 בנים מלאי בטחון. למה? כי אם הגבול הוא הגיוני ולא נובע מחרדות של ההורה, ההגיון של הילד מבין אותו והוא חי עם זה בקלות.

בני תבורי 3 בספטמבר 2016

לזה בדיוק התכוונתי

גור אילני 3 בספטמבר 2016

אני מתייחס אל גבולות כאל דבר שלילי כי הם חלק מכל ספר הורות כבר 50 שנה ואני לא רואה בדיוק איך זה עוזר, מעבר ל-לתת להורים עוד סיבות להיות יותר נוקשים. אנשים כנראה אוהבים ליישם חוקים כמה שיותר ברורים, אבל מה לעשות שלכתוב להורות מדריך למשתמש זה בעייתי במקרה הטוב.

זה מזכיר לי שכשהתחלתי להיות עצמאי, הייתי קורא כל מיני מדריכים לפרילנס המתחיל, שהשורה התחתונה בהם היתה שגרה ונוקשות. היו שם דברים כמו ליצור תוכנית עבודה, לתכנן כל יום מראש, לרשום כל יום בדיוק מה עשית, לעבוד רק ביום, להתלבש לעבודה גם אם אתה עובד מהבית ואפילו למי שמתאפר לשים מיק-אפ… בעוד אני מסכים עם חלק מהרעיונות, המסר הבסיסי שלהם הוא דכאני ושמטרתו להוציא לך את החשק לא רק להיות עצמאי אלא בכלל לחיות. עם השנים הבנתי שהרוב זה פשוט נוסחאות שאין הרבה קשר הכרחי בינן לבין המציאות.

אריק 3 בספטמבר 2016

גבולות נותנים לילד בטחון כל עוד לא מדובר על נוקשות.

בני תבורי 4 בספטמבר 2016

גור,
לא ברור לי למה אתה מתבצר בהגדרה כוללנית של גבולות. גבול זה לא רק אל תעשה, גבול זה גם תעשה, אבל מאוחר יותר או אחרת, כי אם תעשה עכשיו אתה פוגע באחרים. גבול זה גם אנחנו לא לבד ואנחנו צריכים להקפיד על זכותם/חירותם/שנתם/ של אחרים בדיוק כפי שנעמוד על כך שיקפידו על שלנו. גבול זה גם לימוד ושמירה של נורמות חברתיות. יש אלף דוגמאות. אתה לא תתן לילד שלך לדחוף מסרגה לשקע חשמלי, אתה תסביר לו את הסכנה ועד שיבין, תמצא דרך למנוע ממנו. זה גבול.

משה 3 בספטמבר 2016

גם אני בלעתי רוק בקטע של הגבולות. הבנתי את זה בצורה שבה בני הבין וזה קומם אותי.

פה איתמר 3 בספטמבר 2016

מסכים

בא בלילות 3 בספטמבר 2016

+100

סימנטוב 4 בספטמבר 2016

+1

S&M 3 בספטמבר 2016

בראבו! לך באמת מגיע לקבל רשיון מהרשות להורות.
באמת בראבו.

אני עובד מהבית, מוציא ומקבל את הילדים, ובכלל לא סובל. הדברים הכי מטומטמים שאני רואה סביבי הם (1) הורים ששמחים להיפטר מהילדים שלהם, ו-(2) הורים שמפחדים מהילדים שלהם. "פחד" זה קצת גדול, אני מתכוון לכאלה שאומרים (בהקצנה שלי) זה חרא בית ספר, אבל זה מה שהילד רצה.

הייתי מוסיף לטור המוצדק הזה עוד משפט אחד שאני מאמין בו ומיישם באדיקות: בחופש הגדול ילדים צריכים "להשתעמם". אני לא מפעיל אותם, לא מחפש בכוח פעילויות שיא, לא מחפש להם "מסגרת", ולא מפעיל שום זיקוקים. כדי להיות יצירתי ולחשוב, צריך להשתעמם שהראש יהיה נקי. ילד צריך חופש.

חוץ מזה, אם אתה מיישם מה שכתבת, אחלה. בראבו.

רומן 3 בספטמבר 2016

אחד הטקסטים הטובים ביותר שקראתי לאחרונה.
נתת לי המון השראה, תודה

קלבדוס 3 בספטמבר 2016

העצה היחידה שאפשר לתת, והיא אולי נשמעת מובנת מאליה, לכל מי שעוד לא שם ומתלבט: אם אתה לא באמת רוצה לגדל ילד, אוהב את הדבר הזה, את הגידול ואת עולם הילדים, ולא ערוך ומוכן לקראתו – אל תעשה את זה. בפירוש לא לכל אחד.

Oded 3 בספטמבר 2016

יפה מאד
מה שקצת חסר לי בו זה הצניעות או יותר מדויק – מפריעה לי ההכללה ממקרה אחד לכלל ההורים
בתור הורה לשלושה ילדים אני יכול לומר שהם יכולים להיות כל כך שונים שזה מדהים, וזה רק בהשוואה בין אחים, אני מניח שבאוכלוסייה הכללית יש מגוון גדול עוד יותר…
סיפור קצר – כמה חודשים אחרי שנולד בני הראשון נולדה לחברים שלנו בת. אשתי נהגה ״להתלונן״ שבני לא ישן טוב והחברים שלנו כל זמן התייחסו במין פטרונות תוך שהם מציינים איך הם מרדימים בלי בעיה את ביתם. ההתייחסות הזו השתנתה רק אחרי שנולד להם בן כעבור שנתיים …

גור אילני 3 בספטמבר 2016

צודק, אין לי ספק שהמצב שונה בכל משפחה. גם יכולה להיות משפחה שבה שיטה מסויימת מצויינת עבור שניים מהילדים ופחות עבור השלישי, וצריך לעשות את ההתאמות או לשאת בתוצאות…
עם זאת לא חושב שעל בסיס הבת האחת שלי הכללתי משהו לגבי השאר. היא בעצמה לא ישנה כל-כך טוב עד גיל שנתיים ולא התיימרתי לתת פתרונות קסם לבעיות תפקודיות של הורות.

Oded 4 בספטמבר 2016

הפוסט (וגם חלק מהמגיבים) מציגים עמדה די דיכוטומית של הורות נכונה מול הורות פחות (/לא?) נכונה וזה מה שהפריע לי
חוץ מזה, כמו שכתבתי, אחלה פוסט

דוד 3 בספטמבר 2016

מי שרוצה לשמוע הרצאות מאלפות בענייני חינוך שינסה את הרב יחיאל יעקובסון. הוא חרדי. חלק ממה שהוא אומר אולי קשור יותר לחברה שלו ולא רלוונטי עבור האנשים כאן, אבל העיקר רלוונטי ביותר.

kirma der faux 3 בספטמבר 2016

פוסט ודיון מרתקים, נהניתי לקרוא אפילו את השירשורים המתנצחים שאני בדרך כלל מסנן.

אני מקבל ברמת האידיאל הרבה מהנקודות שלך, והנקודה על היחס היא לטעמי הבסיס לקשר עם הילד.
המציאות שלי מתנגשת חזיתית בפול ספיד באידיאל הזה ומשאירה אותו מרוסק ומדמם רוב הזמן.
כנראה שאני כישלון פיננסי, כי בכמעט ארבעים שנותי לא הצלחתי לצבור שום נכס או הון שיעבדו בשבילי.
הדרך היחידה שאני מכיר לפרנס את המשפחה שלי ברמה הבסיסית ביותר היא לעבוד מאוד קשה. אצלי זה לא עבודה קשה פיזית, אלא מנטלית ומבחינת שעות. זה משאיר אותי עם פחות משעה של התארגנויות בוקר, ומשהו כמו שעתיים בילוי והתארגנויות ערב שבדרך כלל אני כבר חצי זומבי כשאני מגיע אליהן. לרוב אני מצליח ליצור את הקשר והביחד בכל זאת, אבל אני מודה שלפעמים אני פשוט מחפש מקלט במסך כלשהו ומחכה לשקט.
זה מכניס אותי לפחות לאחת הקטגוריות של האנשים שאתה הכי אוהב, למרות אמונה השתדלות ושאיפה לאותם הדברים פחות או יותר. בקריאה חוזרת מה שכתבתי נשמע מתרץ ומצטדק, זאת לא רוח הדברים שרציתי להעביר. אני מקבל עלי את התפקיד וההתמודדות. להוריי ובטח להוריהם לא היה קל יותר, ואני לא בא בטענות. מה שאני רוצה להגיד בעצם זה דבר שהעברת בעצמך בטקסט, יש אידיאל לשאוף אליו והוא חשוב, אבל במציאות הקטגוריות ממש לא חדות, וההורות מושפעת במידה רבה מנסיבות חיינו.

גור אילני 3 בספטמבר 2016

תודה על התגובה היפה והכנה. אתה לא נשמע מצטדק בכלל, ההיפך, אני מרגיש שהגזמתי בביקורת כשאני קורא את הצד שלך. התופעה שביקרתי והיא דווקא פחות כוללת אותך לפי התיאור היא של בחירה (ובריחה) לכיוון העבודה.

דני 3 בספטמבר 2016

לאורך השרשור היפה שהתפתח כאן יש שתי נקודות שחסרונן טיפה צרם לי והייתי שמח לשמוע את נסיון חייכם בעניין- אני אבא לשני בנים ובת ומרגיש שהדבר שהכי משפיע ביי פאר על חיי/גדילת/מצבם הרגשי של הילדים הוא מצב היחסים עם אשתי, באופן הכי פשוט בעולם- כשטוב לנו טוב להם וחלילה להפך, אני מתאר לעצמי שהרוב פחות או יותר יסכימו איתי שיש קשר ישיר אבל שואל את עצמי אם רק אני רואה את זה כמרכיב ה-מרכזי בגידול הילדים?

דני 3 בספטמבר 2016

תיקון- נקודה אחת, הנקודה השניה נראתה לי קצת טרחנית ולא רלבנטית אז אני אפילו לא אטרח לציין אותה..

אופיר 4 בספטמבר 2016

מסכים איתך דני, אני כבר הרבה שנים טוען שיש לזה השלכות הרות גורל על עתיד הילדים, כמו גם על היחסים בין האחים.

בני תבורי 4 בספטמבר 2016

דני,
ילדים זה ברומטר ליחסי ההורים וגם מה שלא נראה מידית מופיע אחרי זמן מה.

דוד 4 בספטמבר 2016

מה שחסר לי בדיון זו ההתייחסות לכך שבדור הזה, יותר מאי פעם, האשה עובדת כמו הבעל.
לפני שלושים שנים- ארבעים למשל, דור ההורים שלנו, פחות נשים עבדו ויותר חשוב, גם אלה שעבדו לא בילו בעבודה כל כך הרבה שעות כמו היום. לאם ממוצעת בדור ההוא היה הרבה יותר זמן עם הילדים. אחת ההשלכות של המאבק הנשי לשוויון היא הדרישה (הלגיטימית) למימוש עצמי בעבודה שבד"כ באה על חשבון מימוש יחסים מלאים יותר עם הילדים.
לדוגמא, פעם חלק ניכר מהחמישון הנשי העליון, מבחינת השכלה, היה הולך להוראה שהיא אמנם עבודה במשרה מלאה, אך עם שעות נוחות לגידול ילדים והכי חשוב, תואמות לחופשי הילדים. התוצאה הייתה מורות איכותיות יותר ואמהות טובות יותר.
היום רובו של אותו חמישון לא פונה להוראה, אלא למקצועות נחשבים יותר והתוצאה הבלתי נמנעת היא ירידה באיכות המורות ובנוסף, אותן אמהות מתקשות יותר למלא את תפקידן בבית. גם השכר הגבוה יותר של נשים היום משחק תפקיד כי כשמקבלים שכר נאה אז כבר אי אפשר לנופף בטייטל של "אמא" ולהישאר בבית עם הילד החולה הופך להרבה פחות לגיטימי.
בחברה הדתית למשל עדיין נמצאים בפאזה ההיא: אמהות משכילות רבות הן מורות ואני חושב שכשמסתכלים על התמונה הקהילתית הגדולה, זה בהחלט ניכר מבחינת מקומו של התא המשפחתי בחיי הילד

רטקסס 5 בספטמבר 2016

תגובה יפה וחכמה. חיפשתי התייחסות לעובדה שכיום משק בית ממוצע מחזיק ב1.8 משרות מלאות ואילו בעבר זה היה משהו כמו 1.2 משרות (לא מתחייב למספרים המדויקים, זו המגמה)

לגבי התיאוריה שלך לגבי מורות – מודה שלא חשבתי על זה וזה מעניין בהחלט.
בכל הכאוס הזה צריך לזכור גם את האבות (רוב מגיבי הפוסט הזה אני מניח) שאולי גם היו רוצים קצת יותר זמן עם הילד אבל הם נדחפים ונדחקים יותר לשעות עבודה ארוכות ויותר – כל משרד שעבדתי בו (היי טק, פיננסים, משרדי ממשלה) – היה הרבה יותר מקובל להגיד לגברים – "תשארו עד שעה מאוחרת לישיבה" או "תעבדו מהבית" וכדומה – כי ההנחה היא שיש מישהי בבית שמטפלת בילדים שלהם (כולל אבות ל4 ו5 ילדים) ולכן הם יכולים להקדיש 100 אחוז לעבודה. כולם נמצאים בקלחת בעייתית.

אני כן חושב שלמדינה יכול להיות פתרון בצורת מבנה חופשים יותר נכון ובעיקר מבנה תעסוקה יותר בריא – צריך להבין שזה דומה למצב בכל העולם, היום נשים עובדות בדיוק כמו גברים וגם המציאות הכלכלית יצרה את הסיטואציה הזו. המדינה צריכה להבין את זה ולעודד למשל מעונות יום במקום העבודה, להוסיף הטבות מס להורים צעירים (בדומה למה שיש היום), ועוד כל מיני רעיונות שהשעה מאוחרת מדי עבורי כדי לחשוב עליהם.

וכמובן הפוסט המקורי – נהניתי מאוד, גור, תודה.

ריצ'י מקאו 4 בספטמבר 2016

יפה!

סימנטוב 4 בספטמבר 2016

פוסט נהדר.
למזלי כשהבן הבכור היה פצפון שיחקתי איתו בגינה והיה נפלא ובאותו לילה הבנתי שבזמן המשחק הייתי כולי בתוך הרגע (הזמן נעלם העולם מסביבי נשכח…) ושעבורי לא יכול להיות יותר טוב. הרגע המכונן הזה הביא אותי עם השנים לסרב לשתי הצעות עבודה שעל הנייר היו טובות יותר מעבודתי הנוכחית אך דרשו שאהיה בדרכים (בארץ ובחו"ל)

עומרי (ירוק) 5 בספטמבר 2016

גור (קצת באיחור לצערי) – פוסט נהדר, מעניין מאד גם אם לא הסכמתי עם הכל. אגב, לדעתי הפוסט הזה משך כמות שיא של תגובות מנשים, וזה עוד דבר מעולה.

ע.נ. צפון 5 בספטמבר 2016

הכותב יש לו שני ילדים (בן ובת) ונשוי כמעט 20 שנה.
הסוד לגידול ילדים הוא:

1)הולדת ילדים בהתאם ליכולת כלכלית של בני הזוג (ילד עולה המו במיוחד חינוך)
2)הבנה שיש רק 24 שעות ביממה ואין מספיק זמן לחנך מספר ילדים גדול, עדיף ללכת על איכות ולא כמות.
3)איזון: קצת עבודה, קצה בילוי משפחתי, קצת זמן איכות עם בת הזוג, קצת זמן איכות עם עצמך (תהייה אגואיסט ותלמד לסלוח לעצמך על זה שאתה לא מבלה זמן איכות עם האישה והילד , הורה מרוצה משרה אווירה יותר טובה בבית).

בהצלחה!

איאן ראש 5 בספטמבר 2016

וואו. פוסט מעולה. גורם לעצור ולחשוב.

Comments closed