אופריישן וולף | Operation Wolf

פעם ישבתי בכנס משחקים, עוד אחד מאותם כנסים משמימים בהם מדברים על סיפורי הצלחה, מוניטיזציה לעם, הרצאות בסיסיות על משחקיות, ופתאום היה מישהו מעניין. לצערי אני לא זוכר מי הוא היה, שכן הייתי עסוק בטאבלט או במחשב הנייד שאז היו סוחבים לכנסים, אבל הוא דיבר על שתי התנהגויות בסיסיות במשחקי-וידאו:

1. מודל: השחקן מתחיל לאט, לומד מיומנויות בסיסיות, מתרחק בהדרגתיות מהנקודה הפיסית שבה התחיל, צובר בטחון עם ההתנסות וכך מרחיב בהדרגה את החוויות תוך חזרה רוטינית על מה שלמד עד כה, ותוך תחזוקה של ההישגים אליהם הגיע.

2. משטח*: השחקנית פורצת לתוך העולם המשחקי, מתחילה לנוע בו, לחוות בו חוויות לא מתוכננות, להתעמת באופן אקראי עם דמויות אחרות, להיפסל/למות, לפרוץ שוב לתוך המשחק, לפנות לכיוון אחר, להתנסות בו, וכך לאורך זמן להשתפר במיומנויות ולהתקדם בשלבי המשחק או לחילופין לא להתקדם לפי הקשת הנראטיבית המרכזית.

*אני לא זוכר איך נקראה ההתנהגות השניה, ולא הצלחתי בינתיים למצוא את הרפרנס ברשת. אז זרקתי כינוי בינתיים. בנוסף, למי ששם לב, בכוונה הפכתי את החלוקה של זכר/נקבה או בנים/בנות בתיאור ההתנהגויות, מכפי שנהוג לחשוב, ואף מכפי שמתואר במחקרים משנות ה-90 המאוחרות, אבל זה רק עניין משני כאן. חשוב, אבל משני.

כרגע אנחנו עדים להתפרצות כזו של שחקן לתוך המרחב המוכר, מדומיין או ממשי: בעוד הילארי קלינטון פועלת כבר שנים בהדרגתיות ובונה את היישות הפוליטית שלה, את העשייה שלה בשירות הציבור (או בעושק שלו), את המצע שלה, את הטיפוס ההדרגתי בסולם הציבורי, יש לנו שחקן חדש בזירה שהתפרץ בדיוק אל אותו משחק, אך משחק אותו שונה לגמרי: דונאלד טראמפ.

פעם עמדתי בתור לכרטיסים לרכבת בעיר הודית כלשהי, בתקווה להשיג כרטיסי מחלקה שניה ליום קרוב ככל האפשר. העונה היתה עונה של פסטיבלים דתיים (אולי בעצם כל עונה בהודו היא כזאת) הרכבות היו מלאות, והתורים בהתאם. עמדתי בצד והתלבטתי אם לשלם 50 רופיות נוספות לסוכן נסיעות שהבטיח לעשות זאת עבורי ולחסוך את התור. שני תיירים צפון אירופיים נכנסו בשערי התחנה והתקרבו אל התור. הם נעמדו ובחנו את המצב, את המקום הראוי לעמוד בו בין עשרות ומאות המקומיים והתיירים שנדחפו ונעו בתזזיתיות. לבסוף מצאו מקום שהחליטו שניתן לקרוא לו ״קצה התור״ ונעמדו בו, מהוססים אך נחושים להשיג בסופו של דבר את מטרתם. ואז הגיעו שני בחורים צעירים, עם שיער ארוך ופאוצ׳ים רקומים. הם לא עצרו לרגע, אפילו לא השתהו, ומיד פילסו את דרכם דרך התור, בצדו, לידו ומתחתיו. תוך פחות מדקה כבר היו מול האשנב. הם אפילו לא הביטו לצדדים, כך שלא יכלו לדעת אם נתלו בהם אי אילו מבטים משתוממים, שלי של האירופאיים או המקומיים.

טראמפ הוא השחקן מהסוג השני. הוא זה שפרץ אל מערכת הבחירות בסערה, הציג מועמדות למפלגה, דרס על הדרך ופורר אותה, ירה לכל הכיוונים, פיטר את צוות הקמפיין, ובסופו של דבר, בקרב הבוס, שלא לגמרי לא היה בטוח שהוא אכן היה קרב גורלי, ושהיה קל משציפה, דרך על המועמדת הדמוקרטית והגיע לסוף המשחק. גמר את המשחק.

יש כמובן גם את משחק ההמשך, שאותו יוציאו רק ב-2017, שבו יצטרך לכאורה להתמודד עם מציאות יותר מורכבת ועם בוסים אחרים, פלישה של חוצנים, והתחממות גלובלית, אבל טראמפ לא מבזבז זמן על לחכות לו וכבר מסתער על גירסת הבטא.

***

הבוחרים של טראמפ רוצים לרוץ ככה, כמו שפרייבט דונאלד רץ במשחק, יורה, מחסל רעים ולוקח את כל השלל.

אולם אחת הנקודות שצריך לקחת בחשבון בקשר לרצון הזה, היא שהם כבר נמצאים בעולם אחר. עולם שבו הצפיה במשחק היא כרגע חשובה לא פחות מהמשחק עצמו.

השירות twitch, לדוגמה, מאפשר לצופים לצפות במשחקים של גיימרים אחרים בזמן שהם מגשימים את החלום האמריקאי שלהם ומשמידים לבדם צבא של זומבים נאצים (או משחקים אחרים). אלא שהצופים יודעים שכדי שהם יגידו לרמה שאותה מציגים המקצוענים הם צריכים להשקיע במשחק זמן ומאמץ שהם לא מאמינים שיש ביכולתם להשקיע, ולכן הם מתרכזים בצפייה ולא במשחק, שעותק שלו דווקא רכשו בכסף מלא, אך הוא נמק בינתיים על הדיסק הקשיח שלהם.

***

אחת השאלות שעולות אם כך בקשר לכהונת טראמפ (כלומר משחק ההמשך בסדרה למשחק הראשון: הבחירות לנשיאות), היא האם המצביעים שלו, ואולי אף אלה שלא הצביעו לו, יזכו להשתתף במשחק, לרוץ ולאסוף בעצמם את השלל – או שמא יאלצו להסתפק בלצפות בו עושה זאת.

ואם חושבים על זה עוד רגע, הרי שהתשובה אולי נמצאת כבר בגוף השאלה. מעטים ממצביעי טראמפ מאמינים שיקבלו עוד הזדמנות ממשית להסתער על עדר הזומבים בעצמם, לירות בהם, ולקחת בחזרה את הזהב. רובם גם לא מתעניינים בשאלה האם טראמפ הוא השחקן הטוב ביותר במשחק, והאם יוכל להשיג בו את התוצאה הכי גבוהה או לשרוד בו את הזמן המירבי. לא מעניין אותם בכמה משחקים הפסיד בעבר, ואם שיחק לפי הכללים המקובלים.

בנאום הנצחון, טראמפ שילהב את הדמיון כשדיבר על כבישים, גשרים, נמלי תעופה, ערים שלמות שיווצרו מחדש. ללא ספק, נהיגה על הגשרים האלה בלמבורגיני במהירות 180 קמ״ש תהיה חוויה מסעירה. הוא כבר לא יכול לחכות עד שכל זה יקרה. השאלה היא האם המצביעים – ואנחנו – נזכה לנסוע על פלאי הטכנולוגיה וההנדסה האלה, או שנהיה לא יותר מהעבדים שיבנו אותם עבורו.

המשחק הוא אותו משחק, אולם לחששם של רבים מהמצביעים, אם היו בוחרים לצפות בהילארי, היא היתה מתחילה לבנות בו בית סטנדרטי, ואז מתלבטת אם לקשט את הסלון בצבעים פסטליים או בלבן. וזה בזמן שייתכן ששבט של זומבים נאצים רעבים מתדפק על הממלכה שלה.

הם פשוט בחרו בגיימר שמעניין יותר לצפות בו.

ביטוח בריאות או לא – לפופקורן, אחרי הכל, עוד נשאר לנו כסף.