2020: כשלא עולים למונדיאל

איטליה 270 - ישראל 100. מה עושים?

פעם, ב-2012, כשעוד הייתי מגיב ביישן, כתבתי כאן באתר את התגובה הבאה:

״אני בעד פרוייקט בדה-באזר: נבחרת ישראל 2020

מטרת הפרוייקט, לקדם מודעות בקרב אוהדי הכדורגל לחשיבה לטווח ארוך ולשינוי חשיבתי בתרבות הכדורגל. מטרת הביניים תהיה לעלות ליורו 2020, על הדרך.
זה קרוב, אני יודע, רק 8 שנים, אבל אם נקבע נניח 2030, זה יהיה רחוק מדי במעמקי העתיד בשביל הראש הישראלי.

הדרך: קהילת דה-באזר תהווה הגורם המאזן, השקול, הלא מתלהם ורודף המקצוענות בשיח הספורט.
אחרי כל אירוע, לדוגמה משחק שישראל הוציאה תיקו 0 בחוץ מול אוזבקיסטן, יהיה פוסט שייקרא "2020: אחרי אוזבקיסטן". ננתח יחד את התוצאות אבל רק לפי קריטריון אחד: מוכנות הנבחרת להתמודד על עלייה ליורו 2020. יש בקהילה את טובי העיתונאים וקוראים אינטיליגנטיים, אולי נבנה על בסיס זה משהו שיתרום לכלל?

יחד נבחר מאמן נכון, שחקנים צעירים שיכולים להיות כבר עכשיו בטיפוח לקראת 2020. שחקנים שיובילו בשנו טורניר ההכנה ויהיו הוותיקים.

לא יקשיבו לנו אולי, אבל אם נהיה עקביים אנחנו יכולים לבנות מודעות. כך אולי לא יהיה מצב שנשנה הרכב 5 דקות לפני בלארוס בבית בגלל שספגנו שני שערים בחוץ מול צרפת. השיח יעסוק יותר באיך רואים את המצב של הנבחרת באופן מערכתי ולא רק מה הכושר של שכטר.

אצלנו מתחילים לדבר על הנבחרת 3 ימים לפני תחילת הקמפיין, אבל מה יקרה אם נתחיל לדבר על ההרכב חצי שנה מראש? אולי הכל ייעשה פחות אקראי ושרירותי?

מה דעתכם? אני הוזה?״

אז כמובן שהזיתי, קודם כל כי לא קרה כלום מאז, רק הפסדנו 4 שנים, ראינו יורו שבו אלבניה מככבת, קיבלנו הגרלה קשה מאד שמשאירה אותנו מעשית מחוץ למונדיאל.

רמות הניכור מהנבחרת עלו וירדו בהתאמה לפי התוצאות הספציפיות, כראוי לנבחרת העם היושב בציון. אלישע זכה להיות מלך, עבד ושוב מלך בעיניי התקשורת והציבור. שכטר מהתגובה נהיה לא רלוונטי.

ההצעה החדשה שיש לי על הפרק היא כזו: 

אם מסתכלים על הנתונים, רואים שב-10 השנים האחרונות, לנבחרת ישראל היו בערך 100 ימי אימון משותפים (בערך 10 ימי אימון בשנה קלנדרית).

באותן 10 שנים, לאיטליה היו בערך אותם ימי אימון בפגרות בינלאומיות שנואות ומעצבנות, ועוד תוספת של בערך 40 ימים במונדיאל 2010, 40 ימים במונדיאל 2014, 30 ימים ביורו 2008, 30 ימים ביורו 2012, ו-30 ימים ביורו 2016.

המאזן הסופי בימי אימון (אני מתכוון לימי אימון, משחק, שהיה במלון, גיבוש, והכל כמובן הערכות גסות):

איטליה 270 – ישראל 100

נראה לי שאני לא צריך להסביר את ההבדל שהפרש כזה יכול ליצור עבור נבחרות יציבות מבחינת סגל שחקנים ומאמן כמו גרמניה לדוגמה. נבחרות פחות יציבות במחינת מאמנים ושחקנים ייהנו פחות, אבל עדיין יהיו בעדיפות משמעותית.

הצרה היא שהמאזן הזה יוצר לופ שקשה מאד לצאת ממנו. היעדר ימי אימון משותפים גורם לעוד ועוד כשלונות.

אז מה ניתן לעשות?

קודם כל, צריך לשאול את עצמנו כמה המטרה של להיות בטורנירים גדולים באמת חשובה לנו כחברה, כמדינה וכאינדיווידואלים חובבי ספורט. אם אנחנו בסופו של דבר מעדיפים לראות את הדרבי התל-אביבי או החיפאי, או לחילופין את הקלאסיקו או אחד הדרבים של לונדון או מנצ׳סטר – אז צריך להודות שאנחנו מעדיפים להיות פרובינציה ולהמשיך במאמץ הגלובלי של היעלמות לתוך האינסוף.

מצד שני, אני יכול להעיד אישית שהתרגשות כמו הפנדל שאוחנה קבר מול אוסטרליה, השוויון של עבאס סוואן מול אירלנד ולהבדיל כדור העונשין של צ׳ארלי יאנקוס והאדום של אוחנה עדיין לא היתה לי בכדורגל. גם השנאה לפרנק ארוק לא דומה לשנאה שלי נניח לארסן וונגר. כלומר, יש פה פוטנציאל אמיתי לשמחה, לרגש וגם לכאב (ולא ״סתם״ אכזבה).

אוקיי שכנעת אותי, אני רוצה לעשות משהו!

יופי – אז מה שאני מציע זה ככה: הנבחרת הופכת להיות מטרה לאומית. אני לא מדבר על משהו כמו המלחמה במנהרות או בתאונות הדרכים, לא כזה חשוב, אבל כן משהו שחובבי הספורט יודעים עליו. עסקנות מוצלחת כמו מינוי מאמן לא מספיקה. צריך לעבוד, לעבוד, לעבוד.

על כל שחקן שמצטרף לנבחרת לדעת שהוא מקריב את הקיץ שלו כל שנתיים – כלומר בערך כחודש מתוך הקיץ.

התכנית: אם לא עלינו לטורניר – בזמן שאותו טורניר מתקיים הנבחרת תקיים מחנה אימונים ארוך.

מחנה הכולל, כמו המושג שטבע שי פירון, ״למידה משמעותית״. טקטיקה, טכניקה, השתלמויות מעשירות, משחקים מול נבחרות אחרות שלא בטורניר, זימון שחקנים חדשים וגיבוש. אפילו ניתן לנצל את משחקי הידידות שממש לפני הטורניר כדי לתפוס עליהם טרמפ במקום שהנבחרות המשתתפות יתפסו עלינו.

זה יעלה כסף, השחקנים עלולים להתמרמר, יש מי שיגיד שזה לא אתי ופוגע בחופשה של המסכנים, יכול להיות שיהיה צורך לפצות אותם בשכר. אף אחד לא בדיוק יבין מה הם עושים שם, רחוק מהכותרות וללא פלאברות.

אני מאמין שנקצור את הפירות מתישהו.

אחרי כמה שנים, המאזן מול איטליה יראה סביר.

ואולי נזכה על הדרך להגיע בסוף גם לטורניר.

 

israel_640

מאמן זר. מבית שאן
קרלסן - קריאקין, משחקים 2-1: פתיחה איטית

39 Comments

איציק 13 בנובמבר 2016

אני מבין שכבר ב-2012 אהבת פוסטים קצרים.
אם לא היתי ציני, אז פוסט שעונה על: ננתח יחד את התוצאות אבל רק לפי קריטריון אחד: מוכנות הנבחרת להתמודד על עלייה ליורו 2020.
לא מוכנים!!! (סוף פוסט).
לגבי מחנה אימונים של הנבחרת בקייץ – התבלבלת עם הכדורסל. הכדורגלנים לא צריכים את זה, הם מוכנים.
כמו בכדורסל, הבעיה של הנבחרת היא שאין בסיס טוב, כלומר נוער שעושה את המעבר לבוגרים תוך התקדמות משמעותית. שם צריך להשקיע ולא ובשיפור הנבחרת. הנבחרת תשתפר מעצמה אם הדור הצעיר (שהוא די בסדר) יעשה את קפיצת המדרגה שקורת בספרד, גרמניה או כל מדינת כדורגל אחרת, במעבר לבוגרים.

גור אילני 13 בנובמבר 2016

מה זאת אומרת מוכנים? כמה הם שיחקו ביחד? כמה קרנות נאתכו הרים כשערן זהבי היה ברחבה?

בנוסף, אני חושב שאם כולנו נראה איך מתייחסים לנבחרת, הכל ישתפר לאחור. כלומר הנבחרת יכולה להוביל את השאר.

Guss 13 בנובמבר 2016

אני מסכים עם גור. בנבחרות קטנות וחלשות יותר (ומה לעשות, ישראל רחוקה מהדרג השני של אירופה שמביא לעלייה אוטומטית לטורנירים, והיא גם כנראה לא בדרג השלישי שמביא לעלייה ליורו) צריך תיאום וטקטיקה. הדבר נכון במיוחד להגנה.
נבחרת קטנה לא תעלה לטורניר בעזרת ההתקפה, גם אם היא יצירתית במיוחד. ראינו את זה בעצמנו כשהיו לנו 2 דורות של שחקני התקפה נהדרים (הדור של אוחנה, רוזנטל, תקווה, והדור של ברקוביץ'-רביבו). שחקני הגנה אירופיים יודעים בדרך כלל לסגור את שחקני ההתקפה שלנו, ושחקני ההתקפה יודעים לנצל את החולשות המובנות של ההגנה הישראלית. זוכרים את השער בבעיטת עונשין מול אוסטריה כשנימני קפץ? זוכרים את ה- 5-0 מול דנמרק? זוכרים את ה-4-3 מול קרואטיה? אם ישראל תמשיך לנסות להתבסס על זהבי, בן חיים, חמד ושהר, היא תמשיך להתבוסס בבוץ. אבל גם שחקני הגנה בינוניים כמו טיבי יכולים לנעול את הרחבה אם עובדים נכון.
הדרך להצליח במצב הזה היא כפולה – לסגור את ההגנה ולהגדיר טקטיקת יציאה להתקפה. היחיד שהתקרב לזה היה גרנט, שבנוסף לאלו היה לנבחרת שלו עוד משהו – רוח לחימה ויכולת חזרה מפיגור. זה הכי טוב שאפשר להשיג – הגנה שממעטת לספוג, ושחקנים שיודעים איך להתחיל התקפה. ואת זה עושים בעזרת אימונים, הגברת תיאום, הבנה משותפת של טקטיקה ועמידה במגרש.

ד"ר רזי הופמן 13 בנובמבר 2016

זה לא יעזור. עד שלא תשתנה פה המנטליות ולא יבואו מאמנים אירופים שיגדלו את הנוער ויכניסו משמעת שום דבר לא ישתנה.
עם זאת לפעמים יש מזל. הגרלה קלה וקצת מזל וישראל יכולה להשתחל לטורניר כלשהו.

צביקה 13 בנובמבר 2016

איך בתור אוהד צ'לסי אתה מסוגל בכלל לחשוב לטווח הרחוק?

גור אילני 13 בנובמבר 2016

לצ׳לסי יש גם 38 שחקנים מושאלים ברחבי העולם. גם אם זה רק עבור בצע כסף, אי אפשר להגיד שהכל במועדון לטווח הקצר.

אורן29 13 בנובמבר 2016

נבחרת ישראל או "הכדורגלן הישראלי" הם שני גורמים שחבל לבזבז עליהם זמן או מחשבה, מהסיבות הבאות:

1) הכדורגל הישראלי הולך אחורה, בהתמדה ובעקביות. ב 1968 היינו מרחק הגרלה אחת מחצי גמר אולימפיאדה, וב 1970 היינו במונדיאל. ישראל היתה בת 20-22. 40+ שנים לאחר מכן, אנחנו לא רואים טורנירי נבחרות בינלאומיים אפילו עם טלסקופ. המגמה ברורה, ואין כרגע, במצב הקיים של הכדורגל הישראלי, שום דרך להפוך אותה.

2) "ליגת העל", לעומת זאת, היא סיפור אחר, מכיוון שהשוק שבו היא מתקיימת הוא "שוק הליגות העליונות" של אירופה. שילוב של הוספת זרים (7 או 8), צמצום מספר הקבוצות בליגה (10 יספיקו כרגע) וביטול ירידות אוטומטיות (שתי האחרונות ישחקו מול שתי הראשונות של הליגה השניה) יהפוך את ליגת העל לטובה ואטרקטיבית יותר, יסייע לקבוצות הישראליות בקמפיינים האירופאים שלהן, ובטווח הבינוני- ייצר כדורגלנים ישראלי טובים יותר (אלה שיהיו ראויים לשחק ב 10 קבוצות ליגת העל מרובות הזרים).

3) מדינה מעוטת כדורגלנים וכישרונות לא צריכה נבחרת עם "שיטה", אלא נבחרת אופורטוניסטית. קמפיין מוקדמות נמשך כשנה וחצי, ומחולק למקבצים של משחקים כל כמה חודשים. בכל מקבץ כזה צריך את הטובים ביותר באותו הרגע, ולא את הבלם הוותיק בן ה 34 שמאחוריו שלושה קמפיינים, כולם כושלים.

אפשר להמשיך ולחשוב מחוץ לקופסה, ולמנות, לכל מקבץ משחקים כזה, את המאמן הטוב ביותר של התקופה. במקרה כזה, עוזר המאמן הוא שיועסק ע"י ההתאחדות ותפקידו יהיה- להחליק עבור המאמן את הקמטים שנובעים מהצנחתו של המאמן אל תוך המערכת. נשמע מופרך? גם הכרעה בפנדלים ושלוש נקודות לניצחון ליגה היו חידושים בזמנו. את הפנדלים המציאו ישראלים, את שלוש הנקודות לנצחון אימצה ההתאחדות קצת אחרי אנגליה, וכעשר שנים (ומונדיאל נוראי אחד) אחרי שאר העולם.

צור שפי 13 בנובמבר 2016

רק להעיר שאת ההעפלות שלנו לאולימפיאדות ולמונדיאל השגנו כאשר לא התמודדנו במוקדמות באירופה אלא במסלול מקוצר. להקיש מהן משהו על מגמת הכדורגל הישראלי יהיה מוטעה.

גור אילני 13 בנובמבר 2016

אבל כן אפשר להקיש מכך שאנחנו מעדיפים את המסלול המקוצר. מכיוון שתחינתנו להיות באירופה זכתה למענה חיובי אי שם בשנות ה-90, אנחנו חייבים להסתגל למציאות של טורנירי מוקדמות ארוכים אם פוטנציאל לפלייאוף בסופם. לכן אני מעריך שתהליך שטחי לא יעזור.

מיקו G 13 בנובמבר 2016

הצעה נוספת לעליית האטרקטיביות והרמה בליגה : כל השחקנים יעלו לשחק עם תחפושת של חייזר על הפנים. זה מוכח בדיוק כמו ההצעות שלך, וגם חשיבה מחוץ לקופסא. במחשבה שנייה, את התחפושת של החייזר לא ניסו עדיין, ליגה של 12 קבוצות הייתה כישלון שרק הנוסטלגיה יכולה להציל.

אורן29 14 בנובמבר 2016

אני זוכר טוב מאד את ליגת 12 הקבוצות, עם הרמה האיומה והאלופה שהיתה ידועה עוד לפני המחזור הראשון (בניגוד לליגת 14 הקבוצות של היום, שבה קבוצה אחת לקחה אליפות שלוש שנים ברציפות, ומועמדת לאליפות בשנתיים הנוספות, שלא לדבר על הרמה הגבוהה).

בליגה עם מעט קבוצות אין "בטן". המשמעות היא שרצף קצר של משחקים ללא נצחון- שלושה נניח- מקרב קבוצה לאיזור הירידה. התוצאה היא: בחירה בטקטיקה הגנתית, משום שיש המון מה להפסיד. ביטול הירידה האוטומטית אמור לאפשר לקבוצות לקחת סיכונים טקטיים מסויימים, מתוך ידיעה שגם בסוף הליגה עדיין אפשר להישאר בה (מרחק של צמד משחקים עם קבוצה מהליגה השניה), ואילו המרחק למקום שמוביל לאירופה (מהמקום השמיני לחמישי נניח) מתקצר.

בשנה שעברה הליגה היתה דה פקטו ליגה של 12 קבוצות: מכבי נתניה התפרקה באמצע העונה והפועל עכו תוקצבה מתקציב העירייה ומשלמי הארנונה שלה, שערורייה אופיינית לכדורגל הישראלי החולה. השנה איבדנו "רק" קבוצה אחת- אשקלון שמשלבת את הרמה הנמוכה של נתניה והתקצוב העירוני של עכו. כך או כך- ליגת העל לא מסוגלת להחזיק 14 קבוצות, ובטח לא יותר מכך. מכיוון שהצמצום הוא בלתי נמנע, עדיף כבר לנהל אותו בצורה חכמה.

אמיתי 13 בנובמבר 2016

מודל גור.. אחלה רעיון.
רק שבגדול נבחרת מוצלחת היא ביי פרודאקט של ליגה וכדורגלנים מוצלחים לא להיפך

גור אילני 13 בנובמבר 2016

או שכן או שלא, שחקנים טובים היו בשנות ה-90 העליזות, ליגה טובה היתה בשנות ה-80, צריך שהכל יתחבר במקרה יחד, או פשוט לעבוד על הנבחרת עצמה.

Huachipato 13 בנובמבר 2016

קולומביה, אורוגוואי, צ'ילה, איסלנד ובטח יש עוד דוגמאות של נבחרות טובות עם ליגה לא טובה.

אמיתי 13 בנובמבר 2016

רוב השחקנים שם אם לא כולם משחקים בליגות אחרות..
ולא יודע עד כמה אפשר להגיד באופן כללי לאורך זמן שאסלנד וגם קולומביה נבחרות טובות. זה הבלחה

גור אילני 13 בנובמבר 2016

תן לי הבלחה כזאת פעם ב-8-12 שנים ליורו, קונה את זה.

Huachipato 13 בנובמבר 2016

לגבי איסלנד אולי אבל נבחרות בדרום אמריקה חזקות מדרג ב' באירופה כבר הרבה מאוד זמן.

אמיתי 13 בנובמבר 2016

טוב. אסלנד זה הבלחה של פעם באף פעם. כמו לסטר..
קשה לי להגיד אם קולומביה טובה מנורווגיה למשל אבל זאת לא הפואנטה. אני חושב שליגה טובה וייצוא שחקנים לליגות איכותיות יותר חשוב מהנבחרת..

דיזידין 13 בנובמבר 2016

מזכיר את המצב מול חיזבאללה.
הם כבר כמה שנים רצופות משחקים בטורניר בסוריה, בעוד הנבחרת שלנו עסוקה במרדפים אחרי מיידי אבנים.

MOBY 13 בנובמבר 2016

לכן לוקח לנו כמעט חודש של ימי אימון ומחנות סגורים עד שאנחנו מנערים את האבק.

orimor2212 13 בנובמבר 2016

נדהם לגלות כמה בכל פעם חושבים שאפשר להמציא פה את הגלגל.
טורנירי הנבחרות בקיץ הם שוחקים ולא טובים לספורטאים. אם לא עלית לטורניר ששווה משהו אין סיבה לשחק בזמן הזה, זה לא יתן כלום ורק יפריע למנוחה הכרחית מעונת משחקים ארוכה.

הבעיה שלנו היא חומר השחקנים לתהליך פיתוח השחקנים בכלל. לא תיאום, לא טקטיקה ולא ימי אימון של הנבחרת הבוגרת, שהפערים בינה לבין איטליה נגזר מכמות משחקים שונה.

ומעבר לכך, גם אם מתעלמים מהשינויים בחומר השחקנים בכל הנבחרות בעולם על פני 8 שנים, שחקני כדורגל הם לא רובוטים מבוססי קוד. גם אם ערן זהבי וניר ביטון יתאמנו יחד ביוני, זה לא יתרום יותר מידי לרמת התיאום ביניהם בספטמבר, כשבין לבין לא יהיו יחד באותה מסגרת.
ולא, זה גם לא אומר שצריך ללכת על רעיון אחר ומגוחך ששמעתי – ימי אימון קבועים כל שבוע.

orimor2212 13 בנובמבר 2016

כמובן, פער כמות ימי האימון לעומת איטליה. לא פער מקצועי.

גור אילני 13 בנובמבר 2016

מחנה אימונים בקיץ יכול להיות מאד שוחק אם הוא מבוסס על כושר, וזה בדיוק מה שבדרך-כלל מודגש במחנה אימונים של פתיחת עונה. אני מדבר פה על מחנה בדגש טקטי, טכני וקבוצתי. זה לא חייב להיות סבל עבור השחקנים, ההיפך – הם יקבלו חופש מתחילת האימונים בקבוצות שלהם ויתאמנו בסביבה הרבה יותר איכותית.

כשדיברתי על השתלמויות – התכוונתי שניתן להביא למחני האימון דמויות מובילות כמו לדוגמה חוס הידינק אם הוא לא בטורניר, שיעבירו באווירה טובה ובלי לחץ ידע וגישה שמחפשת איכות.

אסף the kop 13 בנובמבר 2016

יפה גור

מאיר 13 בנובמבר 2016

שמע גור, עלית פה על משהו,
אם השחקנים ידעו שכעונש על אי העפלה לטורניר, הם יצטרכו להתאמן במקום,
אז בטוח שנעלה אפילו למונדיאל הקרוב…

קירקגור 13 בנובמבר 2016

בהמשך לשרשור אצל אלפסי – אני מוכן להגניב לאלישע מסרים מדה-באזר במלתחות.

גור אילני 13 בנובמבר 2016

מי שוחה עם עופר עיני?

קירקגור 13 בנובמבר 2016

רק כרישים…

מאיר (חדש בשכונה) 13 בנובמבר 2016

רק הוא ועצמו וכבודו

אריאל 13 בנובמבר 2016

לא יודע אם זה יצליח או לא,
אבל אני מת על זה שאתה מנסה.
מרענן , תודה .

yaron 13 בנובמבר 2016

גור, הרעיון יכול לעבוד רק אם תצומצם הליגה.
הבעיה היא בעיה של כסף!
נכון להיום אי אפשר לקחת לשחקנים חודש מהפגרה מכיוון שלקבוצות שמשחקות באירופה אין מלכתחילה פגרה של חודש.
אני גם לא חושב שמישהו רוצה להקריב עונות אירופאיות של הקבוצות למען העפלה של הנבחרת.
כדי להשקיע בנבחרת צריכים לצמצם את הליגה ל-12 קבוצות, שני סיבובים ופלייאוף. 32 מחזורים בעונה במקום 36 מחזורים ויש לך עוד ארבעה שבועות שתוכל להשקיע בנבחרת.

גור אילני 13 בנובמבר 2016

זה הכל עניין של יוקרה לדעתי, לא רק כסף. השקעה בנבחרת ותשומת לב לפרטים יראו שזה חשוב והשאר כבר יתיישרו.

MOBY 13 בנובמבר 2016

איך נוכל לתרגל את ההרמות של אייל משומר בתנועה לראש של עטר אם הוא יהיה בנבחרת?
וברצינות רעיון מעולה. ולכן , לא יקרה!

ערן (המקורי) 13 בנובמבר 2016

סחתיין גדול על חשיבה מקורית ומחוץ לקופסה, ומסתבר שלא מהיום.
הלואי ומשהו מחשיבה מעמיקה ויסודית לטווח ארוך אכן ידבק בנבחרת שלנו ובהתאחדות.
אך לצערי, כל עוד היא מונהגת על ידי עסקנים חסרי מושג, אין לזה סיכוי (לדעתי).

ניתאי 13 בנובמבר 2016

גרנט בזמנו כמאמן נבחרת הצליח לגרום לזה שיום בשבוע שחקני הנבחרת התאמנו כנבחרת ולא בקבוצות שלהם. זה להערכתי עדיף.
למשחק עצמו: קשה ללמוד משהו מהדקות לפני הפנדל. לא מספיק זמן משחק. מה שכן, אם הוחלט שזה טורניר אבוד לא ברור לי למה לא לקחת את הסיכון עם גלזר (ובמידה פחותה גם לביא ואוחנה). הם כבר היום ברמה הנדרשת.

גור אילני 13 בנובמבר 2016

לגבי גרנט – מה שכן ניתן להגיד על הנבחרת שלו שהיתה מגובשת יותר מרוב האחרות, אז אולי האימון השבועי באמת עבד.

רומן 13 בנובמבר 2016

רעיון מדהים!
אם ח"ירניק רגיל יוצא 3 שבועות בשנה למילואים, הם יכולים בכיף גכם לתת

ניר 14 בנובמבר 2016

אתחיל בזה שהמאזן הסופי של ימי אימון 270-100 מול איטליה, הוא מאד לא מדוייק, כי גם נבחרת ישראל מתכנסת בפגרות האלה של הטורנירים ומקיימת משחקי ידידות, ובנוסף רוב הנבחרות לא מגיעות לשלבים הסופיים של הטורנירים על בסיס קבוע, כך שהפער הרבה יותר קטן, ובל נשכח שיש לנו יתרון מובנה כיוון שרוב שחקני הנבחרת משחקים בארץ, כך שבד"כ יש גרעין של שחקנים שמגיע מ 2-3 קבוצות מה שלא קיים בהרבה נבחרות, כך שלא פה קבור הכלב.

ולגבי הדוגמה של תקופת גרנט, נשאיר בצד כרגע קמפיין כושל אחד, לגבי הקמפיין המוצלח יותר, היתה בו הרבה אחיזת עיניים חוץ ממזל גדול שהיה לנבחרת בכמה משחקים, הנבחרת הזאת פשוט לא שיחקה בשביל לנצח ואולי היא חזרה יפה מפיגור אבל לא זכור לי שהיא הובילה באיזה משחק משמעותי, כך שלא באמת היה סיכוי לעלות לטורניר.

מדינה קטנה כמו ישראל עם תרבות ספורט בינונית ואמצעים דלים לא צריכה בכלל לשים לעצמה למטרה להעפיל לטורניר גדול, המטרה צריכה להיות הרחבת מאגר השחקנים, שיפור אימון השחקנים בעיקר מגיל צעיר והגדלת תקציבים ואז אולי עם קצת מזל ודור שחקנים טוב יהיו הבלחות, אבל אין פיתרונות קסם ואם כבר מנסים לחשוב מחוץ לקופסא הייתי מנתב את זה למטרות הבסיסיות שהזכרתי קודם.

Dr. van nordstrand 14 בנובמבר 2016

בהמשך לדבריך, הייתי ממשיך עם המגמה של שיחוד השופטים…

Comments closed