שאפוקואנסה

מה מיוחד בטרגדיה כזו

מטוסים נופלים מדי פעם, אבל כשמטוס נופל עם מועדון כדורגל שלם בתוכו זה מטריד באופן אחר. כשנעלם המטוס המלזי וראו את הקרובים מחכים לו בשדה התעופה ניתן היה לראות את האימה על פניהם, להבין שחייהם ישתנו ללא הכר. אבל עדיין, זוהי טרגדיה אישית כפול מספר הנוסעים על הטיסה כפול בני המשפחה שלהם.

פה יש משהו שונה בתחושה – הדבר אולי הכי בולט בספורט הוא ההמשכיות, מועדון ספורט מתקיים, פעם בכמה זמן מועדונים מגיעים לפשיטת רגל ויורדים כמה ליגות, אבל עדיין יש משחק מתישהו. ויש בזה משהו מנחם – כי גם אחרי שנמות אנחנו, הספורט ימשיך, יהיה עוד משחק גביע הטוטו. הרי גם אם זכיתם לכבוד שיענדו לכבוד מותכם סרט שחור – בסופו של דבר המשחק הבא יתחיל, בלעדיכם.

אבל כשנמחק מועדון שלם ככה בלילה אחד, זה מפחיד, כי זה מזכיר לנו שגם ההמשכיות נמצאת בסימן שאלה. פתאום לא ברור מתי המשחק הבא, מה יקרה עם המועדון, מה זה בכלל מועדון אם כל הסגל שלו כמעט נמחק. לא בכדי המועדונים האחרים הציעו להשאיל שחקנים לשאפוקואנסה בעונה הבאה. להעניק להם את הגביע ההוא שהיו אמורים לשחק בגמר שלו עוד כמה שעות, הכל. רק המחשבה על הריק שיהיה במקומם בטבלה, בלוח המשחקים, בליגה, עבור האוהדים, עבור היריבים, עבור ההימורים החוקיים והלא חוקיים… גורמת לתחושה נוראית.

וכמובן אפשר לדמיין איך הרגיש אסון מינכן, כשקרה. והיו עוד…

חוץ מזה שלעלות לטיסת לילה באזור הררי אי-שם בדרום אמריקה נשמע לי תמיד קצת מפחיד.

 

 

עשר שנים לעלי מוהר
הניצחון על ווסט-האם

27 Comments

אריאל גרייזס 30 בנובמבר 2016

ישר הזכיר לי את הסיפור של נבחרת הרוגבי (אני חושב) שהתרסקה באנדים והתדרדרה עד קניבליזם כדי לשרוד.

7even 30 בנובמבר 2016

כמו שאמר אחד השורדים בזמנו, זה לא היה למעשה קניבליזם…כי הם לא ממש צדו את האנשים.

7even 30 בנובמבר 2016

ממש עצוב לי מהרגע ששמעתי את הסיפור אתמול. כ"כ מזעזע…יהי זכרם ברוך.

יואב 30 בנובמבר 2016

גור,
סחתיין על השיר. מתוך אלבום מאד אנדרייטד(ואהוב עלי) של ניל.

גור אילני 30 בנובמבר 2016

תודה! אלבום אנדרייטד, אבל תמיד מזכיר לי את ההופעה המדהימה ההיא בקיסריה. ויש בו שירים יפים עם סאונד גיטרות ניינטיז בספקטרום מלא… והאמת, יש גם בסאונד הזה (למרות שזו לא גיטרה אקוסטית או פסנתר) משהו עצוב.

מוריניו גוניור 30 בנובמבר 2016

ולי את ברכת הסולטאן אחרי עוד פיגוע גדול. אבל למה אנדררייטד. עוד אחד גדול

יואב 30 בנובמבר 2016

נכון גור.
ויש בו לא מעט שירים מעולים.
גם לי יש את ברכת הסולטאן. זה היה קונצ'רטו לגיטרות.

ניינר / ווריור 1 בדצמבר 2016

התקליט הכי אהוב עלי של יאנג. סימפוניה לגיטרות. בטור הזה עם פרל ג'אם היו משהו כמו חמש עשרה הופעות בסך הכל, מתוכן שתיים בישראל.

עמית הלבבי 2 בדצמבר 2016

גם אני הייתי שם, בבריכת הסולטן, עם ניל יאנג, ענק (פיזית), נטוע באמצע הבמה, מתחרע על הגיטרות (מישהו זוכר כמה מיתרים הוא החליף בהופעה?) ושני הילדים מפרל ג'אם מקפצצים סביבו. למה הוא לא הגיע מאז? :(

אמיתי 2 בדצמבר 2016

הרבה..אחת ההופעות הטובות שראיתי. חבר שלי תפס
את המקלות תופים של המתופף מפרל גאם ואני מפרט..
בריכת הסולטן מקום מצויין להופעות באופן כללי

בלייק 2 בדצמבר 2016

היה אמור להופיע בבלומפילד. ההופעה בוטלה בזמנו בגלל צוק איתן.

אורי 30 בנובמבר 2016

יפה

שי 30 בנובמבר 2016

באמת תהיתי בנושא, למה ההשתייכות של הנוסעים לקבוצה מחברת אלינו את הסיפור. יפה מאוד….

orimor2212 1 בדצמבר 2016

הדבר הממש נורא זה המעטים במועדון הזה שלא היו חלק מהטיסה. המקום הריק הזה בטבלה, בלוח המשחקים, בליגה, עבור האוהדים, עבור היריבים, עבור ההימורים החוקיים והלא חוקיים, הוא החיים שלהם.
הם בסיטואציה מטורפת, הם הדבר הקיים מתוך משהו שנמחק לגמרי. אפשר להשוות את החיים שלהם כרגע בדיוק לשאריות האלה שנשארות על דף אחרי שמוחקים משהו – שחורים, מטושטשים ומקומטים.
לא יודע איך אפשר לחיות ככה, זה אסון איום.

ארז 1 בדצמבר 2016

ראית את הסדרה הנותרים? (the leftovers)
לא קלה לעיכול אבל בעיניי שווה לחלוטין את ההשקעה. נוגעת הרבה במקומות האלה.
לא קיבלה בעיניי את ההכרה והכבוד הראויים.

גור אילני 1 בדצמבר 2016

אחת הסדרות האהובות עליי בשנים האחרונות! גרמה לי לחשוב הרבה על הטריוויאליות של האין.
אני יכול להבין למה יש מי שלא מתחבר אליה, בגלל המוטיבים העל טבעיים לכאורה והלא ברורים בעלילה שמתנגשים עם המציאות אני משער. היופי של הסדרה שהיא מראה שגם אירוע חד פעמי, קיצוני אמנם אבל משמיד ״רק״ 2% מהאנושות אם אני לא טועה, מוציא את כולם מאיזון ולו רק בגלל הצורך להבין ולתת הסבר לדברים – מה שמביא די מהר בעיקר לתוצאה ההפוכה.

ארז 1 בדצמבר 2016

לדעתי האירוע העל טבעי הוא רק טריגר ולא מיועד להוות פקטור.
הרעיון בעיניי הוא התמודדות של האנושות עם פוסט טראומה קולקטיבית.
לאן קבוצות ויחידים לוקחים את זה.
היו שם חלקים שפיזית הפכו לי את הבטן, שלחצו במקומות הכי פגיעים. אבל ההרגשה שלי הייתה שלמרות הקושי אני לגמרי רוצה לעבור דרך זה.
גם הרעיונות, גם התסריט, גם המשחק… אדיר.

מאנו 1 בדצמבר 2016

סוף סוף התייחסו כאן לאסון המחריד הזה. באתר שבו סטיבן ג'רארד נחשב לשחקן הטוב בעולם בזמנו, טוב לדעת שיש קצת שפיות.
אישית אני עצוב, באופן יומיומי, מאז האסון. זה נוגע לדעתי בכמעט כל אוהד כדורגל.

גל ד 1 בדצמבר 2016

קח בחשבון שכמה מהאנשים שכותבים פה כבר התייחסו לכך במשרת הקלארק קנט שלהם.

אסף the kop 1 בדצמבר 2016

נודניק, מה הקשר לג'רארד ?

מאנו 1 בדצמבר 2016

אם אתה לא יודע מה הוא הקשר, כנראה שהקשר הוא אתה.

אסף the kop 1 בדצמבר 2016

לעניין נודניק.
לך טפל בתסביך ליברפול שלך.

דוני דארקו 1 בדצמבר 2016

אין כמו העצב הזה עם הקפה של הבוקר .
מניח שיעבור עד הסופה הבאה, למרות שרובנו נעלה בוודאי את הנושא לשיחה של הצהריים בעבודה, והמהדרין ימתחו את זה לשיחות החולין של שבת ,מסביב לפחמים כמובן, בתקווה שהסופה כבר תחלוף ונוכל לשטוף את הדמעות באיזה שיפוד עסיסי .
כך מסביב לשולחן עמוס כל טוב נוכל להזיל דמעה על אנשים שלא באמת אכפת לנו מהם, הרי חשוב לא רק מה אחרים חושבים עלינו, אלא מה אנחנו חושבים על עצמנו ומוות כזה ,טרגדיה אמיתית, סיפור מושלם לסרט הוליוודי עם בראד,אנג'לינה ומריון בקרוב בקולנוע הקרוב אליכם משרת מצויין את המטרה .

גור אילני 1 בדצמבר 2016

טוב, אין הרבה מה לעשות… בסופו של דבר אנחנו יצור שמעביר אינפורמציה הלאה ובאותה נשימה מדחיק אותה אינפורמציה בדיוק.
מה אתה אומר, נארגן משלחת סיוע הומניטרי של כותבי וקוראי דה באזר?

דוני דארקו 1 בדצמבר 2016

וגור, אתה כותב מצויין. אני כנראה עדיין מגיב ל"הנפילה" של קאמי שסיימתי זה מכבר לקרוא (מומלץ) .

יהודה ב"ד 1 בדצמבר 2016

המחשבה חוזרת ליונייטד של 58'
פחות קיצוני, רוב הקבוצה נותרה בחיים, ועדיין זעזע את אנגליה כהוגן
זו נקודת הזמן שאצלנו במשפחה התחילו לאהוד את יונייטד

גור אילני 1 בדצמבר 2016

יאללה, מתחילים בלוג שאפה?

Comments closed