לא יעזור פה ניתוח טקטי (למרות שהיתה טקטיקה)

משחק שבאמת היה יכול ללכת לכל כיוון, אבל אותו דבר קרה גם בשבוע שעבר נגד טוטנהאם. מה שאומר אחד משניים:

או שאנחנו נהנים ממזל מיוחד

או שאנחנו יודעים להוציא תוצאה ולא משנה באיזה סוג של משחק

העובדות היבשות יכולות כרגע לתמוך בשני ההסברים, אבל המשך העונה יוכל לצבוע אחד מהם בכחול זוהר ועל השני לעשות קרוס בעט אדום.

אם להתייחס לעצות שנתתי ברוב טובי לפפ לפני המשחק, אני חושב שהדבר שבו סיטי טעו היה ההליכה קדימה על כל הקופה בשלב של 1:1. זה הביא לשני שערים במתפרצות, כשכל מה שדרוש לדעתי בשלב הזה היה להמשיך להכתיב את קצב המשחק מבלי להגיע לכאוס מוחלט. מתוך הכאוס הזה וויליאן והזאר, לבד מול בראבו, לא נכשלו.

מה שמרשים מעבר לתוצאות, זו הקבוצתיות. השחקנים יודעים את התפקיד שלהם מחד, אבל יעשו את האקסטרה שמחוץ לתפקיד שלהם מאידך. גם המחליפים מרגישים שיש להם סיבה לקיום גם אם זה רק עבור 8 דקות אחרונות, שבהן הכל יכול להשתנות. כך ראינו את פדרו רץ לכיוון הרחבה שלנו לחלץ כדור, את מוזס מכדרר באגף לא שלו…

…ואת פברגאס שנופל לו בפעם הראשונה האסימון לגבי איך צריך לשחק קשר מרכזי בכדורגל המודרני. נכון שזה עלה לו בהרבה מאמץ, וגרם לו לשחק פחות קדימה ולהיות קצת חששן, אבל בכל זאת נגמר בבישול לדייגו קוסטה שזה בדיוק מה שהיה צריך לתת במשחק הזה כדי להכנס לנעליים של מאטיץ׳.

מבחינה מנטלית נראה שהימים שבהם היינו המתקוטטים הראשיים חלפו – הבחורים בכחול משאירים את המכות לאגוארו וחבריו, והולכים לחדר ההלבשה רגועים. מעניין מה צריך לקרות כדי שהמעטה הזה יתפורר.

בצד הפחות חיובי, והיה כזה, האגפים נפלו פעם אחר פעם בפני המהירות של דה בריינהו נאבאס, מה שהביא לקרנות מסוכנות וקרוסים קטלניים שרק במזל לא נגמרו בשערים של סיטי… קאהיל כן הצליח להפוך אחד לשער אבל בסופו של דבר אין טענות.

—

וזה נכתב לפני:

לפני 7 מחזורים קונטה הגיש לרומן אברמוביץ׳ תוכנית למחיקת הסגל ובנייתו מחדש, והיה גם בדרך החוצה בעצמו.הדרך לטופ 4 נראתה כמו פרוייקט של כמה שנים טובות במדבר. מאטיץ׳ היה שבר כלי, קאנטה רץ לשומקום, הזאר שוב איכזב, וויליאן תיסכל, קורטואה חלם על מדריד ותוכניות טלוויזיה בספרדית בעוד האוהדים חלמו להחליף אותו בחזרה בפטר צ׳ך. ייחלנו לחזרתו מפציעה של לא אחר מאשר ג׳ון טרי כדי לייצב את ההגנה המקרטעת.

אבל מתברר שיש דברים שניתן לפתור ללא מהפכות. כל מה שצריך זה קצת טאץ׳ וטיפה תעוזה. וגם שאמא של שחקן העונה שעברה תגסוס ואז תמות.

7 מחזורים אחרי – דויד לואיז מנצח על הגנת ברזל הכוללת את אזפיליקווטה שהומצא מחדש בתוך בלם אחורי ששומר אישית ורודף אחרי שחקני התקפה ואת קאהיל שפתאום שכח את המנהג של להתמהמה עם הכדור. מאחריהם כמעט נרדם תיבו המושמץ קורטואה, אך גם הוא צריך להישאר ערני לכדור התועה שישוגר בכיוונו מ-20 עד 30 מטר מהשער בנסיון לרשום בעיטה למסגרת.

מימין ומשמאל חורכים את האגף שני הכוכבים העולים בקבוצה – ויקטור מוזס ומרכוס אלונסו. כמה כיף לראות פנים חדשות ומרעננות, וכמה נורא להבין שמערכת ההשאלות לעיתים פשוט הורסת קריירות של שחקנים מעולים.  במקרה של מוזס כמעט הורסת כי בזכות קונטה שהאמין בו הוא ניצל.

לפני העונה שעברה רשמתי כאן שמוזס מרשים שוב בפרה סיזן, שאולי יהיה הקלף הסודי. שחקן home grown, משקיע, מהיר, סיכון קטן יחסית. למרות זאת מוריניו שלח אותו אחר כבוד לווסטהאם. יכול להיות שמוזס היה בדיוק השחקן שחסר לו כדי להוציא את הקבוצה מהבוץ בזמן שהוא נאבק עם הבטחון המנותץ של פברגאס ומאטיץ׳. מי יודע.

במרכז המגרש יש צוות שהוא בפירוש לא מספיק יצירתי – מאטיץ׳ וקאנטה. אלא שהתפקיד שהם מקבלים הוא פשוט יחסית: הגנתית, לתת את כל התמיכה הדרושה לשלושת הבלמים, לעצור את ההתקפות בעודן באיבן, לעכב את היציאות המהירות להתקפה. התקפית: להעביר את הכדור להזאר, פדרו וקוסטה. או תכנית ב׳- לאחד הווינגבקים. מתוך הדרישות הפשוטות האלה בינתיים קאנטה כבד כבש ובועט לא מעט לשער, ומאטיץ׳ עם 5 בישולים. כלומר קונטה בעצם מצליח להסתדר בלי הברק של פברגאס או אוסקר ולהפיק כרגע, בדגש על כרגע, מספיק מצבים שמסכנים את השער.

בהתקפה קיבלנו תחייה מחודשת של פדרו – שמתברר שהוא כן שחקן טוב, עם תנועה נהדרת מאחורי קווי האויב, פתיחת ערוצי התקדמות להזאר ואפשרויות מסירה לקוסטה. אדן הזאר חוגג בתפקידו החדש, מתחיל באגף שמאל ומשם מסתובב בכל החלק הקדמי, סוחט עברות, מכדרר, מושך אליו שחקנים וגם כובש, בעיקר באחד מבין ה-signature moves שלו כרגע. אם יהיה עוד יותר מגוון במהלכים שלו יוכל לאיים באמת על הטופ 5 או ווטאבר.

דייגו קוסטה הוא רמה בפני עצמו – השחקן הטוב ביותר העונה בצ׳לסי – 10 שערים, מעורבות במהלכים, רגוע ומרוכז מאד במשחק. אפילו קונטה משפשף עיניים. הוא היה משוכנע שיצטרך להביא את לוקאקו כדי למלא את החסר כשקוסטה בהשעייה או בפציעה, אבל כגרע זה נראה כמו מזל גדול שלא שילמנו עליו 70 מיליון פאונד כדי שיתבדח עם מישי בטשואיי על הספסל.

—

ועכשיו אנחנו נוסעים למנצ׳סטר הקרה והאפורה כדי לבדוק עד כמה בדיוק התקדמנו. מבחינות רבות המשחק הזה יכל להיות דווקא יותר קל אם היינו עם מוריניו בקדמת האוטובוס. הוא היה מתסכל את החברה בתכלת, שולח את הזאר לאחד על אחד עם אוטמנדי ומנסה לברוח מהעיר המתועשת עם נקודה מכובדת או אם הדברים באמת יתפתחו יפה שלוש נקודות גנובות.

אבל במקום, אנחנו נוסעים מלאי בטחון, עם רקורד שאסור להרוס, עם אור הזרקורים שזורח עלינו כבר שבועיים. פתאום נראה הגיוני להיות כמו ארסנל, להשתפר בשקט בשקט מהמקום השני או השלישי עד ההסתערות על התואר בחלק השני של העונה.

אבל עונות זה לא משהו שמתזמרים כמו משחק כדורגל. צריך לצבור נקודות, המוראל גבוה וכולם משוכנעים שסיטי, שלא משכנעת באמת כבר כמה זמן, יכולה למעוד בבית.

אז הנה הדברים שפפ צריך לעשות:

1. ב-5 הדקות הראשונות נהיה בהלם. סיטי צריכה ללחוץ קדימה בעזרת דה בריינה ודויד סילבה ולנסות לכבוש מוקדם עוד לפני שההלם מתפוגג.
2. מרכוס אלונסו עדיין נתקע בעמדות קדמיות ומגן פחות טוב על הקרקע. וקאהיל עולה הכי גבוה מבין הבלמים כדי לתמוך בהתקפות משמאל. תקפו אותם באגף.
3. ויקטור מוזס נמצא בעננים עם בחירתו לשחקן החודש. בעצמו אמר השבוע שאינו יודע עדיין להגן. גם הוא יכול להיחשף הגנתית.
4. אחרי הראשון, מיד נסו לכבוש שער נוסף כי צ׳לסי יודעת לחזור ממצבי ביש גם בניגוד למהלכי המשחק.
5. שאדן הזאר לא יקבל אף כדור. ואם הוא מקבל כדור, חייבים לחסום את התנועה שלו, במיוחד למרכז. גם במחיר של הקרבת שני שחקנים. ובלי פאולים אם אפשר.
6. מאטיץ׳ וקאנטה טובים ומהירים אבל כשיש מאחריהם חלל אין הרבה מי שיחסום אותו. לכן תנו להם להתקדם לעמדות התקפיות ודהרו קדימה עם יאיא טורה. את אגוארו אנחנו עדיין לא מסוגלים לעצור.
7. בקיצור, המפתח לניצחון פה הוא לא פוזשן – יותר קילר אינסטינקט. אין צורך בבליצקריג. תראו שאתם לא ממהרים, שלא לחוץ לכם להראות שאתם הקבוצה הטובה יותר, אבל כשיש הזדמנות תעקצו במהירות ובהחלטיות.
8. (טיפ בונוס) צ׳לסי לא רוצה תיקו כי התרגלה לנצח. שחקו על הצורך הפסיכולוגי הזה. אתם מצידכם לא מרשימים ולא יציבים לכאורה, אבל עדיין רק נקודה מאחור. תראו שבעצם קל לכם. זה הכי מתסכל בעולם.

ולמרות זאת, בהצלחה לטובים!