יש משהו באי הבריטי שמעודד שמרנות. מצד אחד האנגלים הקימו ותחזקו במשך שנים את האימפריה הימית הגדולה בהיסטוריה, והיו כח קולוניאלי שתרם במישרין ובעקיפין לרב תרבותיות ולמיזוג הגלויות שאנחנו עדים לו בימינו.

ומצד שני – לאנגלי יש את הנוחות שלו, את הקוטג׳ שלו בפלך או הכוך בין ערבי הנחל,  את המטרייה ואת הטפטוף הבלתי פוסק של גשם שלא מפסיק לדכא אבל גם לא גורם להצפות פתאומיות בשכונה. יש לו את אוקספורד ואת קיימברידג׳, את המלכה ואת יורש העצר, את האוטובוסים האדומים ואת הטיוב.

אין לו שום בעיה, לאנגלי, לחיות בלב הג׳ונגל באפריקה, עם פילים שמתחככים לו על הצריף, שודדי דרכים שאורבים בין הסלעים ואריות שבוחרים כל לילה פועל רכבת לקחת איתם למחנה – ועדיין לשבת ולשתות את התה עם הסקונס, בדיוק בשעה ארבע.

ואיכשהו המודל הזה עבד אולי טוב יותר מכל מודל קולוניאליסטי אחר, ואיפשר להחזיק את קשרי המסחר, הניצול, היישוב וגביית המיסים למשך תקופות ממושכות.

כיום, כשחברת מזרח הודו כבר לא פעילה, משוטטים סקאוטים ברחבי העולם בחיפוש אחר תבלינים חדשים – שחקני כדורגל צעירים שכדאי יהיה להביא לאדמת אירופה, לאלף, ללמד ללחוץ על המגן כשהוא עולה באגף, ולמכור במיליונים לליגה האנגלית.

ועם זאת, כמו שטולקין ראה, הבטן של האימפריה רכה, ולמרות שעמדה בבליץ הגרמני ושרדה מלחמות ממושכות, היא רגישה עד מאד ל-reverse colonization.

***

כשז׳וזה הכובש הגיע לנמל התעופה הית׳רו, עם שניים-שלושה הקפטנים הפורטוגלים שלו ומזוודה אדומה-ירוקה, הוא הניח אותה על הרציף, מחה את אפו והביט סביב. ריקרדו קראבליו שלף את החרב המעוקלת, פריירה צחצח את האקדוח, והם התכוננו לקרבות שמצפים להם בכל פינה.

בפועל, זה היה קל יותר משהם צפו. לפני שאלכס פרגוסון התאושש מחופשת הקיץ, צ׳לסי כבר הובילה את הליגה בהפרש ניכר, ועל אף תקוותו של הסקוטי לעזרה מלוח המשחקים בכריסמס, לא נמצאה תשובה לקטר הכחול. במשך שתי עונות הבלוז ריסקו את הליגה 0:2, כשארסנל, יונייטד וליברפול מנסות למצוא תשובה.

למזלה של הליגה, ולדאבונם של אוהדי צ׳לסי שכבר התכוננו לשושלת מוריניו שתימשך 300 שנה – המיוחד הפיל את עצמו, ולא עמד בפיתוי להיכשל ולהמשיך הלאה, למשימה הבאה. הוא השאיר אחריו לבבות שבורים, אך גם ידע והבנות חדשות שהכשירו את הדרך בין היתר לכריסטיאנו רונאלדו וחבריו להשתלט על הליגה ועל אירופה למשך זמן מה.

כשמדברים על הליגה האנגלית כעל שיממון טקטי – לא מתכוונים שאין בה יישום של טקטיקה כלל, אלא שהקצב שבו מאמנים מיישמים חזון, מבצעים התאמות ומשנים את שיטת המשחק הוא איטי למדי.

השיח הוא מאד פרסונלי ומתעסק בשחקנים בבצורת הבקעות, במנג׳רים בסכנת פיטורים וב-hat trick שאגוארו כבש, אבל לא מאד מתקדם בכל הקשור לדיבור על המשחק עצמו.

דמיינו ליגה שבה שייע פיינגנבאום, דוביד שוויצר, לופא קדוש, שלמה שרף ודרור קשטן מאמנים את הנרי, למפארד, יאיא טורה, אשלי קול וברגקאמפ. זו באמת יכולה להיות ליגה מאד מהנה, עם חזרות מפיגור של 2:0 ל-2:3 בדקה האחרונה, מאבקי תחתית מרתקים שלא מוותרים בהם עד הרגע האחרון, תבוסות 5:0 שבוע אחרי נצחון קל, צבע, קהל, צעיפים ודגלים…

***

הבעיה היא, שכשמגיע לסביבה מאמן שמעוניין לעשות מסך כל הכוכבים, הצבע והנצנצים האלה יותר – והוא מזהה משהו שחסר כרגע בליגה, ויש לו גם את הכלים, הידע, והיכולת המנטלית – הוא מוצא את עצמו במשחק פיפ״א 2017 נגד המחשב ברמה normal. אם הוא מגובה גם בכסף גדול, עדיף מבחוץ – רמת הקושי כבר נושקת ל-easy.

זה לא כזה פשוט כמובן, עדיין אפשר להפסיד לבורנמות׳ בחוץ, לשמוט נקודות מול אברטון, ובכלל שום דבר בחיים האלה לא מובטח. אבל מה שכן ברור בליגה האנגלית הוא שהקבוצות יגיעו אחת אחרי השניה ויפלו בפני הכובש החדש.

והכובש ימצא את עצמו כל פעם באותו קרב בדיוק – כמו ג׳ינג׳יס חאן – מול עיר שדה אחת מוקפת חומה ועם התפיסה המקובעת של שריה ומפקדי צבאה לגבי העולם. ובעוד אנשי העיר מתכוננים לקרב מול המנהיג – שיהיה הקרב האחד והיחיד והמכריע, שבסופו כנראה ישועבדו – הכוח הכובש עובר קרב אחרי קרב, לומד ומתפתח. אבולוציה שרק מחזקת ומשפרת אותו לקראת הבאות.

כך שגם אם ניצח 0:1 אחרי 0:1, הרי שבסופו של דבר אחרי כמה קרבות כאלה למד והשתפר, בעוד עיר השדה הבאה תוהה מה עליה לעשות כדי לשרוד, וכבר שוקלת להיכנע ללא קרב כדי למזער נזקים.

מכיוון שגם במקום שמרני ישנו פעפוע של אינפורמציה – קבוצות הליגה האנגלית התחילו להתמודד עם המערך של קונטה לאחר 2-3 נצחונות משכנעים רצופים. אברטון עברה פתאום ל-3 מגנים כדי ליצור תמונת מראה של צ׳לסי. אולם היישום של שינוי כזה מול משחק אחד איננו ריאלי ואינו חכם. במשחק מול מידלסבורו כבר היה מאד קשה לפצח את ההגנה במגרש חוץ, ומול טוטנהאם וסיטי סבלנו מחצית שלמה ויותר של שליטה מוחלטת מולנו.

קונטה הבין, שחוסר הגמישות הטקטי של הליגה לא פועל רק בין המשחקים השונים – אלא גם בתוכם. הוא משתמש במחצית הראשונה בתור צלחת הפטרי שבה הוא לומד את היריבה ומנתח איך לעצור אותה. אמנם מול ארסנל זה כבר היה בפיגור 3:0, אבל במשחקים בהם היה בפיגור של שער אחד זה הספיק לניצחון דחוק לכל הפחות. ומאותה מחצית עצובה מול התותחנים, שניתן היה לשכוח ממנה, להכניס איזה שחקן צעיר ולתת לו דקות, קונטה בחר ללמוד, וכך נולד המערך המפורסם, ה-3-4-3.

האם המאמנים היריבים לא מבצעים בעצמם התאמות? האם הם עיוורים למהלכים על המגרש, או שהם לא מעוניינים לשנות תוך כדי משחק? יכול להיות שהתפיסה לפיה מכניסים בפיגור חלוץ במקום קשר הגנתי, או שחקן כנף שיודע ליצור מצבים של אחד על אחד, היא רק חלק קטן מהסיפור? ושבעצם, ישנן דרכים אחרות להשפיע על משחק?

קונטה ציין לא מעט פעמים העונה את העיניים שלו. הוא טוען שהן הכלי החשוב ביותר שלו. בעזרתן הוא רואה – מי עייף, מי התאמן עם הראש למעלה, איפה נמצאים כיסים של שטח פנוי. בעידן שבו את מירב הנתונים מקבלים מהמחשב, ולמעשה ישנם מנג׳רים שלא לוקחים חלק מרכזי באימונים – הגישה המאד hands on שלו היא משב רוח מרענן. תוסיפו לזה את העובדה שבמשחק הוא כמעט נכנס לדשא בתור השחקן ה-12 מרוב התלהבות וכבר קיבלתם משהו מיוחד.

***

ומלבדון, על רקע כל האפור הזה, בולטים כרגע שלושה:

ראשון היה וונגר, שנותר עם הפילוסופיה שלו. גמישה או לא, היא משיגה לו בדיוק את מספר הנקודות הדרוש להמשיך בטופ האירופי, אם כי לא ה-very top, עוד עונה. זה כן נראה שיום אחד זה הולך להתחבר לאליפות, אולי אפילו העונה, אבל במשחק הצ׳יקן בין העצבים של האוהדים לגילו המתקדם, מישהו הולך למצמץ ראשון.

פוצ׳טינו עם שיטת המשחק שלו, של לחץ על כל המגרש, כמעט עשה את זה בעונה שעברה. הבעיה היתה ונשארה הסתמכות על עצירת ההתקפות המתפרצות בכל מחיר, העייפות וסכנת הפציעות מהעומס הכבד שבריצה בלתי פוסקת.

ואחרון הוא קלופ – מוכשר ומגובש מאד טקטית, עם שילוב של הלחץ של פוצ׳ ומשחק מסירות חכם יותר והיקפי על כל המגרש. הבעיה של קלופ כרגע לדעתי היא הסתמכות יתר על היכולות המנטליות שלו, זה יוצר בליברפול תחושה של גן ילדים עם גננת נהדרת, ששרה שירים, אומרת מילה טובה ומחבקת, אבל איכשהו הילדים נשארים קצת ילדים.

מוריניו ופפ עדיין נאבקים כל אחד עם ובתוך עצמו. כשיסיימו את המאבק הזה ויתפנו לקרבות בליגה – יהיה עוד יותר מעניין.

 

הנצחון בסנדרלנד
כי חייבים גם סיכום