הלך השיא. הלך הרצף. עדיין 5 נקודות יתרון.

ההפסד הוא רובו מנטלי – רמת ריכוז לא גבוהה מספיק שהראת שהראש של השחקנים בסטטיסטיקה ולא במגרש. וכן – אמונה שהדברים יסתדרו איכשהו כמו שהם הסתדרו 13 פעמים.

במהלך המשחק היה איזה רצון לראות משהו חדש, אבל זו הבעיה אחרי 13 נצחונות באותו מערך פחות או יותר – מה שיש זה מה שיש.

בסך הכל הופעה סבירה, אבל פוצ׳טינו ידע לנצל את החורים – לדוגמה לבודד את דלה עלי פעמיים מול אותה קונפיגורציה הגנתית עם מוזס הלא מגן ואזפי הנמוך.

13 משחקים – חתיכת תקופה.

עכשיו צריך לחזור לעבודה הקשה.

וזה נכתב לפני:

 

130225d4-6c8b-4e03-b2ba-38572b0f7666

א. ניתוח מנטלי

ועכשיו יש לנו שינוי בלו״ז: במקום תוכנית החדשות המשעממת ״חיים משבוע לשבוע ועבודה עבודה עבודה״, נקרין היום את תוכנית הריאליטי זוללת הרייטינג ״ספיישל דרבי״, זה לא פרק הדחה ולא גמר, אבל אפשרות של צחי בוקששתר הארגנטיני לנקום באייל שני האיטלקי שניצח אותו בקושי בסיבוב הקודם, ועל הדרך להרוס לו את שיא הנצחונות הרצופים.

בעקרון, קונטה צריך את השיא הזה על הראש בדיוק כמו שמייקל ג׳ורדן זקוק לגביע ההוקרה שקיבל מבית האבות ״green oaks״ במישיגן כשביקר בו לרגל יום הקשיש. המטרה האמיתית שלו היא אחת, ולמעשה, כל דרך להראות שהיא הושגה בגלל איזה נס או צירוף מקרים בלתי אפשרי למעשה נוגדת את המטרה. מי שיביט לאחור אל העונה הזאת, וייראה את ה-wwwwwwwwwwwww שמשתרעים איפשהו החל מהמחזור השביעי, יניח שנסיבות מקלות גרמו לרצף להתרחש. זאת לעומת מי שבאמת צפה במשחקים, ונוכח שצ׳לסי פשוט היתה מוכנה לרוב המלכודות האפשריות, ונמנעה מ-2:2 בחוץ מול סנדרלנד, שהיה קורה בלי שום בעיה ללא העבודה הקשה וההכנה המדוקדקת.

אבל מה שלעשות, שבעולם הזה יש כוחות שלא ניתן להתעלם מהם גם כשמאד רוצים. ומהרגע שהתחלנו לרדוף אחרי השיא, הבנו גם שכפי הנראה המשחק הלילה יהיה ה-90 דקות שיכריעו לגביו. 13 נצחונות בתוך עונה אחת כבר השגנו, הנצחון שנסחב מעונה קודמת לא ממש נחשב לדעתי, אבל כל זה לא משנה: כדי להטביע חותם בהיסטוריה צריך לעשות משהו מיוחד.

ארסן וונגר אולי נהנה מחולשה מסויימת של הליגה כשהוביל את ארסנל לשיא, ועונה לאחריו לעונת ה-invincibles, שהיתה מעצבנת עוד יותר כיוון שצ׳לסי רדפה אחריה בדרך לתואר. אבל כמו שארסנל היתה בנויה אז – עם שחקנים שאני פשוט רועד כשאני מזכיר את השם שלהם (ויירה, הנרי, פירס, ברגקאמפ) – ועוד כמה שאני לא רועד אבל מאד מכבד (וילטורד, להמן, סול קמבל, רייס, לורן, קולו טורה, ליונברג…) אני מאמין שהיתה רצה לא רע בכלל גם בעונה כמו 2016/17. לכל הפחות, בטוח שמשחקים כמו התיקו 3:3 מאמש לא היו מתפתחים באופן שהתפתחו אלא נגמרים ב-0:2 חלק לתותחנים.

החשש מהמשחק היום נובע כמובן מכמה סיבות:

  1. לא נחמד לשחק עם הגב לקיר כשהשיא על הראש. רק נצחון ישיג אותו.
  2. ווייט הארט ליין. לא ה-venue הכי שנוא אבל בכל זאת עויין.
  3. דויד לואיז ואלונסו לא בכשירות מלאה.
  4. למרות איבוד הנקודות של ליברפול וארסנל, נראה שרוב חברות הטופ-6 למדו איך להשיג נצחונות. יונייטד לדוגמה כבר נושפת בעורף עם 6 רצופים. כרגע צריך להמשיך לצבור נקודות, או שהצבועים הרעבים שמאחור יתחילו לנהום.
  5. טוטנהאם עצבניים עלינו אש אחרי שני המשחקים האחרונים בברידג׳. אלה היו משחקים אלימים ומותחים, שבמהלכם כל שניה קרה משהו, לרוב עם דם רע שמרוח עליו. ספרס מאד מאד ישמחו לקלקל. שער נצחון/שיוויון נחמד של דלה עלי בדקה ה-80, לדוגמה, יעשה את זה.
  6. אם המשחק יתפתח לכדי אלימות זה עלול להוביל להורדת נקודות, עליה איימו ה-FA כבר אחרי המשחק מול סיטי.
  7. אם אז כל הליגה היתה בעדנו – הפעם כולם נגדנו ובעד התרנגולים. לכאורה לא הכי משנה למועדון שנוא גם ככה (או כמו שאתי מהכתה שלי ביסודי היתה אומרת ״שנוי״), אבל כן עלול להלחיץ.
  8. אני אראה את המשחק עם חברנו הדהבאזריסט ניינר/ווריור (/ספאר) וגם זה יהיה בחוץ – אצלו בבית. כל הקופה.

ב. ניתוח טקטי

נמאס לי כבר לספר כמה פוצ׳טינו אוהב ללחוץ מקדימה. זה היה מאד מאד מאיים בעבר, אבל אם יש שינוי אחד שקונטה עשה בצ׳לסי במעבר ל-3-4-3 זה ללמד את השחקנים להתמודד עם לחץ על כל המגרש. זה הכרחי אם רוצים להיאבק מול הגדולות, ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל להניע את הכדור מההגנה במקום לבעוט אותו לעבר דרוגבה, במיוחד שהוא בינתיים נאבד איפשהו בין מונטריאול לקטאר. התוצאה של זה היא שהשתפרנו אבל לפעמים אנחנו עדיין מסתבכים עם הוצאת הכדור קדימה.

הסיבה להסתבכויות היא כפולה: קודם כל, אזפי וקאהיל הם לא מוסרים מעולים. הם שומרים על הכדור ברגליים לא רע (טוב, אחד מהם לפחות), אבל המסירה קדימה חייבת להיות מדוייקת, ואם לא, עדיף לא להסתכן, מה שמביא להחזרת כדור לשוער, דבר שבעצם כן מסכן ומלחיץ. דבר שני, כדי להוציא לדרך את ההתקפות מהאגפים צריך דיוק רב במשחק על קווי האורך בצירים אזפי-מוזס-וויליאן וקאהיל-אלונסו-הזארד. אחרת הכדור פשוט בורח לחוץ.

הדרך שבה קונטה פותר את זה היא כיסוי של הקשרים שיורדים אחורה, יוצרים משולש עם האגף, ומעבירים את הכדור למרכז, או לצד השני של המגרש. עוד דבר שהוא עשה, זה לדחוף את מוזס ואלונסו הרחק מהשער. אמש ארסנל נכשלה בין היתר בגלל שהמגינים שלה (ביירין במיוחד) נתפסו קדימה מדי בהתקפות המעבר של בורנמות׳. רבים מבקרים את אלונסו על המיקום הלא מושלם שלו, אבל האמת היא שקונטה מעוניין שהוא ייתפס בעמדה קדמית מדי בהתקפות נגד. קודם כל, כי מאחוריו יש 3 בלמים מהירים ולא 2 (גם פוצ׳ כנראה יעלה במערך הזה). ובנוסף, כי הוא חוזר וסוגר את מובילי הכדור להתקפה באגף מאחור.

בנוסף, אני מאמין שקונטה יכין את צ׳לסי ללחץ כבר מההתחלה, במקום לחכות לפיגור 1:0 במחצית. מצד שני, פוצ׳ מוכן לזה, ואני משער שגם עם יום אחד פחות להתכונן הוא הסביר לשחקניו שהמפתח לניצחון כאן הוא סבלנות, אורך רוח, והשתדלות עד הדקה האחרונה.

בהצלחה לנו.

green-oaks

 

 

 

חצי עונה: גליון ציונים
כדורגל (~אנגלי): קווים לדמותו ומגמות לתחילת 2017