הנצחון המשכנע על ארסנל

אחרי המשחק מול ליברפול אחי הסקאוזר התלונן שאנחנו עדיין משחקים כמו קבוצה של מוריניו. והאמת שהוא לא לחלוטין רחוק מהמציאות. הסיבה לאופן שבה מתפתחים המשחקים של צ׳לסי היא שאנחנו אם לתרגם מאנגלית, גדלים לתוך המשחק. טוענות לכתר נוהגות הרבה פעמים לתקוף מהרגע הראשון. מה שזה גורם זה לקבוצה השניה להתגונן מהרגע הראשון, ולמשחק להיות סגור.

אנחנו לעומת זאת מתחילים כל משחק ב-49% יוזמה, כלומר 50% פחות עוד אחוז אחד של הססנות, ומשם מתפתחים בהתאם ליריבה. כך ניתן לראות קבוצות כמו האל ומידלסבורו תוקפות אותנו ב-10 הדקות הראשונות ומעבר כאילו היינו קבוצת תחתית.

אפקט נוסף של השיטה הזו, ופה אנחנו דווקא שונים מקבוצות של מוריניו (ע״ע יונייטד העונה בתור דוגמה נוספת), הוא פחות לחץ. במקום הציפייה לכבוש כבר בהתחלה ולשחרר את הפקק, אנחנו משחקים בשלווה מהולה באינטנסיביות ואחריות, ובאופן מעניין דווקא כך אנחנו עולים ל-0:1 לרוב די מוקדם. אחרי השער, קונטה מעודד את השחקנים להמשיך בדיוק באותה תכנית משחק.

אבל האמת שהיינו זקוקים למשחק כמו היום, נצחון משמעותי המבשר קודם כל את ההתפתחות מאז תחילת העונה, את הדומיננטיות שאותה אנו מסוגלים להפגין ועל הדרך את הכשרון והמחויבות של הכוכבים.

דייגו קוסטה אמנם לא הצליח לכבוש לראשונה שני משחקים ברצף, אבל אדן הזאר חיפה עליו עם שער מהסרטים. מה הוא עשה שגרם לקוקאלאן לעוף אחורה ולהפסיק לרדוף אחריו אני לא יודע, אבל גם שלושת המגינים שמאחורי הקשר ההגנתי היו יכולים לעשות יותר ולמרות זאת נתנו להזאר להתעלל בהם ולהקפיץ מעל צ׳ך.

היום אני חושב שראיתי רמז עבה לסיבה לירידה בעוצמה ובאגרסיביות של נמניה מאטיץ׳ שהיתה כה ברורה בעונה שעברה. בדקה ה-82 הוא הגיע ראשון לכדור במרכז השדה. במצב הזה, קשר מרכזי תוקף את הכדור ומנסה לחלץ ממנו התקפה מתפרצת קטלנית. אלא שמאטיץ׳ כהרף עין חשב על התוצאה, 0:3 באותו רגע, ועל כך שיהיה זה מטופש ומיותר להיפצע מול קשר אדום עצבני ומתוסכל, בתיקול 50:50 שאתה יודע איך אתה נכנס אבל אתה לא יודע אם תצא עם היד על העליונה או על אלונקה… והוא עצר ברגע האחרון ונתן לארסנל לפתח עוד התקפה עקרה שנבלמה מאחוריו. האם זה התחיל בתיקול הנורא של אשלי בארנס מברנלי מ-2015? אולי יום אחד נדע בדיוק.

השער של פברגאס מול צ׳ך היה שמח וגם קצת עצוב – כשלא חגג בשניה הראשונה חשבתי שזה בגלל שזה עתה נכנס, והוא מתוסכל ממיעטו הדקות, אבל מיד נזכרתי בארסנל, ובתקופה שעבר שם. ומולו צ׳ך שהוא עדיין השוער שאני הכי אוהב בכל הזמנים אולי יחד עם יוסי מזרחי ובופון, הטעות שעשה והמחשבה שאולי היה רוצה באותו רגע להתחבק עם החברים בכחול במקום לסבול באדום-לבן. וזה ביום שבו קורטואה היה פשוט מפלצת בשער ומנע מארסנל את ההזדמנויות לחזור למשחק באופן מעורר השראה.