הנצחון אי שם בווסט האם

בסופו של דבר המשחק התפתח ככה שצ׳לסי תקפה לכיוון השער של ווסט האם, שמצידה ניסתה להתקדם לעבר השער של צ׳לסי. ההימור על פאברגאס לא הה הפעם מוצלח במיוחד, פאב לא הצליח במסירות הארוכות, ספג כרטיס צהוב מוקדם יחסית וגם היה אחראי לטעות שהובילה לשער המצמק.

לעומת זאת, פדרו הוכיח שהוא מומחה בלפתוח משחקים קשים וסגורים. המסירה שלו להזארד היתה בדיוק מה שהבלגי היה צריך כדי להפוך את הריצה שלו לשוקולד.

דייגו במשחק לא מבריק סיים עם שער חלש מבחינת ההגנה של היריבה, אבל כל עוד הוא עושה דברים כאלה קשה להתלונן. ניכר שמאד קשה לו לקבל שריקה לעבירה, גם כשבסוף כן עושים עליו אחת.

איש המשחק שלי הוא ויקטור מוזס – משחק הגנתי מושלם, נגיחה בכדור שהיה בדרך לראש של אנדי קארול, שגבוה ממנו בראש ולכן אולי ספג ממנו פיצוץ לפרצוף. אחר-כך עוד כמה התערבויות הגנתיות מצוינות ולקינוח הצלה כשקורטואה כבר נכנע לבעיטה של פאגולי מתוך הרחבה. מוזס קצת איבד את האדג׳ בהתקפה, הוא צריך לעבוד על ההגבהות ועל רעיונות חדשים למה לעשות עם הכדור כשאתה לבד קרוב לקו הרוחב.

נצחון חוץ בדרבי. 10 נקודות יתרון! הכל דבש בינתיים.

—

וזה נכתב לפני המשחק:

אחרי פתיחת עונה לא טובה ואובדן הקשר המחונן פאייט, ווסט האם התייצבה בדיוק בזמן כדי לנסות להתרחק כמה שאפשר מקרבות התחתית. הבעיה ביריבה הזו שכשהיא מתחממת ומתלהבת קשה מאד לעצור את השטף.

אחד מהצירים המרכזיים בתהליך יצירת התלהבות, אנטוניו, מושעה, אבל גם בלעדיו צפויה התרוצצות בלתי נגמרת של המזרח לונדונים על פני 90 דקות.

האצטדיון האולימפי נראה ומרגיש מוזר למשחקי פרמייר ליג. ולמרות זאת, כשהוא גדוש צופים מעודדים, הוא מייצר תחושה מציקה ומעיקה המשיקה לשעטנז פוסט מודרני בין פארק דה פראנס וקרייבן קוטג׳.

אחרי ינואר, שני האגפים של ווסט האם נראים שונים בתכלית: אגף שמאל הוא בריטי לחלוטין, באדיבות האל (סנודגראס האסופי), קרסוול ונובל האינסופי. אגף ימין הוא בינלאומי בניחוח רברס-קולוניאליזם אפריקני, עם קויאטה, פגולי ואוביאנג (ואנטוניו בימים יפים יותר).

המאצ׳אפ הוא לאו דווקא לטובתנו, שכן פדרו יתקשה מול הנוקשות הבלתי מתפשרת שמולו ואלונסו מול האתלטיות הבלתי נגמרת שסביבו.

המפתח לנצחון או תוצאה טובה כלשהי הוא היצמדות קונטאנית לתכנית המשחק (והידבקות קאנטיאנית למנואל לאנזיני) גם במקרה של שער מוקדם של קארול, ואי-היגררות לפרובוקציות ולאלימות. בסך הכל, אין סיבה אמיתית למשחק לוהט מדי, מלבד אולי 100 שנות יריבות מרה.