לראות לבד / לחוות יחד

חויים דברים לבד או עם החבר׳ה?

lloyd_wild

בסיום סרטו הקאנוני של שון פן, ״Into the wild״, משאיר הגיבור מכתב שבו הוא מודה בטעות הבסיסית שבהרפתקה שאליה יצא. האושר הוא אמיתי רק אם הוא נחלק – Happiness only real when shared.

אני זוכר את תחושת הבדידות שהרגשתי כבר בגיל צעיר כשקלטתי שיש דברים שרק אני רואה בסביבה מולי. בהליכה עם הכתה בנחל דוד, רק אני שמתי לב לטריסטרמיות שבאו לאכול מהשאריות שלנו, ולרחם שדאה למעלה ברקיע. ידעתי שגם אם אעיר את תשומת לבם של חבריי לכתה לדברים האלה, הדבר לא באמת ישתף אותם בחוויה, שכן הם בוודאי לא יראו דבר מעבר לציפור חומה-שחורה עם עברות כנפיים צהובות ועוף מוזר בשחור-לבן. הם לא ידעו שהטריסטרמית נקראה על שם טריסטראם, מגלה הארצות שתר את הארץ לפני יותר ממאה שנים, ושהן הולכות ומתפשטות מבקעת ים המלח לאזורים חדשים, וכבר נראו כמה בערבה. שהן מחקות ציפורים וחיות רבות בקולותיהן, ושהן חכמות וחברותיות.

המדריך, שהיה מנהל השמורה, שאל כמה מיני חתוליים אנחנו מכירים, והילדים זרקו לאוויר טיגריס, נמר, פנתר, אריה וברדלס, אבל כשאמרתי ״סרוול״ הוא הביט בי בביטול, אמר שאין חתול כזה, והודיע שקמים להמשיך בהליכה. זו היתה סוג של פאדיחה, בנו של הזואולוג טעה, ושוב נותרתי לבד עם המחשבות.

אבל במהלך החיים, אנחנו מתחילים לחפש, ולעיתים למצוא, בריות שיוכלו לחלוק עמנו חוויות. כך בכתה ט׳ הלכתי עם חברי זיו בנחל חווארים ביום קר. העננים היו נמוכים, האוויר רטט מרוב מים שביקשו להתעבות ולטפטף כגשם על האדמה הלחה. מזיו למדתי על עומק הדיסקוגרפיה של אריק איינשטיין, והכרתי את אהוד בנאי ומאיר אריאל. הוא הביא לחדר שחלקנו בפנימייה קפה נחל׳ה עם הל, ניסה לעניין אותי בסנפלינג (לא הסתדרתי עם הקשירות אבל שמחתי לרדת במפלים היבשים) ואביו לקח אותי למשחק של בני יהודה נגד מכבי תל-אביב ביציע הכבוד בשכונה, דבר שלא יכולתי לחלום עליו לפני כן. אבל באותו יום זיו סמך עליי, ונגרר אחריי בין שלוליות הבוץ של הגשם הקודם. עלינו וירדנו, תפרנו את שיפולי הגבעות החיוורות, נחושים לגלות את מה שאותו צירוף מיוחד של מזג אוויר צפן. כשראינו את עקבת הנמר, ברורה וטרייה בחוואר הבוצי – ידענו שהתקרבנו.

*

כמה מכם רואים ספורט לבד? לי זה קורה הרבה. אבל אני זוכר את אחד המשחקים המטורפים שראיתי לגמרי לבד, ולא רק כי צפיתי בו בעוצמת קול מושתקת כמעט לחלוטין, אלא גם כי מסביב שרר שקט יום הזכרון, והמשחק, שהיה לא פחות ולא יותר הגומלין של חצי גמר הצ׳מפיונס, לא שודר בטלויזיה הישראלית. צפיתי במשחק בחדר השינה, אשתי ובתי ישנות לידי, ולא מודעות לדרמה שמתחוללת בקאמפ נואו, ואצלי בלב.

בארסה עלתה ליתרון 1:0 משער של בוסקטס. גארי קייהיל נפצע והוחלף על-ידי בוסינגווה. אחרי זמן קצר שוק נוסף – ג׳ון טרי הורחק בצדק, אם כי יש שיגידו שרק במשחק מול ברצלונה השופט פתאום מבחין בדברים כמו ברך מאחורי שחקן היריבה. מצב ביש. צ׳לסי לובשת לבן חגיגי, אבל מתקשה להגיע למעמד. ואז 2:0.

את ההמשך חלקכם מכירים – למפראד מצא את רמירז במסירה נהדרת, והברזילאי האניגמטי של צ׳לסי עשה את הבלתי יאמן והקפיץ מזוית מעל השוער ופנימה. 2:1 שמספיק ליתרון בשערי חוץ, ורמירז חוגג בסמבה לא קשורה לכלום מול הקאמפ נואו, כשנראה שרק הוא נמצא בטריפ, כי גם מסביבו שקט מוחלט. לשחקנים של צ׳לסי לוקח זמן להבין מה קורה ולחגוג איתו, כך שזה לכמה שניות רק הוא ואני.

השער פתח תיבת פנדורה של לחץ קטאלני על השער של צ׳לסי. בעונה ההיא אי אפשר היה להכניע אותנו במשחק נתון, וגם המזל היה לצידנו, אולי אתנה ואפולו החליטו שאחרי שגרמו לג׳ון טרי להחליק במוסקווה, הם יתעללו בכולנו לשם שינוי בצורה אחרת.

אבל הלב גואה עוד פעם אחת: הכדור נשלח קדימה ולפתע טורס מוצא את עצמו מול ואלדס, ובאופן בלתי צפוי, פלופ 50 מיליון הפאונד שלא זכה לרגעי חסד רבים חולף על פניו של השוער, ונכנס עם הכדור לתוך השער. השמחה הספונטנית שבפנים חורכת את תוכי, אסור לה להתפרץ, אבל דווקא כשהיא מוחנקת כך בתוך שלשלאות היא מרגישה רבה ועצומה יותר.

*

אחד הדברים שעשה האינטרנט הוא לאפשר לנו לחלוק יותר חוויות בכל פורום אפשרי – בקבוצת הווטסאפ, בפייסבוק, בטוויטר, וכאן בדה-באזר. ובנוסף הרשת איפשרה לנו להבין שאולי לא היינו לגמרי לבד בכל המקרים שבהם הרגשנו לבד – כי היו עוד אנשים שחוו חוויות דומות ואפילו זהות לשלנו וניתן לאתר אותם ולשחזר אותן.

משהו בקסם קצת עומעם, יש לציין. בנגיעה במסך אנחנו מקבלים את כל הפרשנויות, התגובות, הבדיחות והעקיצות באופן כמעט מיידי. קשה מאד לגבש איזו חוויה עצמאית, כי אלף פרשנים בעיניי עצמם מניחים שבבי תיאוריות כלבנים אחת על גבי השניה, וקשה להפריד את עצמנו מאותה חומה ולראות את הדברים באופן ראשוני יותר.

אבל לפעמים, וככה היה שוב ברביעי השבוע, מזדמן להיות שוב לבד עם איזה משחק. הפעם זה קרה כי לא ממש היה אכפת לי מאותו משחק, לכן הייתי מנותק מאיזשהי פרשנות או תגובות מזמן אמת. אז צפיתי בו במרפסת על הלפטופ, עם בקבוק וויסקי, עם almost live stream, בדיליי של דקה מהזמן האמיתי. יש כמה שכנים צרפתים באזור, שלפעמים במשחקים של פ.ס.ז׳ נשמעים חוגגים, והפעם היה שקט. בערך בדקה ה-94 שמעתי איזה ״יש!״ מאחד הבניינים הסמוכים. אצלי על המסך ניימאר עדיין ניסה לעשות משהו באגף שמאל. זה לא היה נראה כאילו הוא הולך לאיזשהו מקום.

 

 

Share on FacebookTweet about this on Twitter

64 תגובות ל “לראות לבד / לחוות יחד”

  1. Matipool (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:12)

    את רוב הספורט שאני רואה – אני רואה לבד . אוהב את זה ככה . לא מרגיש שחסר לי כלום .
    הייתה תקופה של כמה שנים אחרי הגמר באיסטנבול כשהקמנו את מועדון אוהדי ליברפול בישראל והיינו נפגשים הרבה יחסית לצפייה משותפת אבל עם הזמן זה דעך .
    חוץ מזה – איזה סרט ואיזה פס קול !

    • Matipool (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:55)

      נ.ב – ראיתם בסוף את הנמר ?

      • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:59)

        לא ראינו – באותו זמן הסתובב נמר באיזור שדה בוקר. היתה תחושה שעברנו שם זמן קצר אחריו. אבל האמת? החוויה היתה די שלמה גם בלי לראות אותו ממש. בסך הכל כשרואים חיה זה עוד וי לאוסף עבור רבים, החוויה עצמה היא לפעמים רק חתול גדול הולך ומתרחק (במקרה של נמר).

    • סימנטוב (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:06)

      כמוני כמוך

  2. איתן (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:22)

    שלום גור.
    לפני שאני קורא את הכתבה שלך שאלה: האם יש ספויילר לסרט בפוסט שלך?….זה סרט שהורדתי לפני הרבה זמן,ותמיד דחיתי מלצפות גם בגלל שהוא ארוך כמו הגלות, אך לעומת זאת שמעתי שהשפיע על לא מעט אנשים.

    • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:57)

      איתן, אם צלחת את הפסקה הראשונה שהיא מיני ספויילר, אז אין עוד בטקסט.

    • dmc (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:59)

      יש ספוילר

      • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 16:44)

        יש עוד אחד?

        • dmc (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:23)

          לא, התגובה שלי נכתבה לפני שראיתי את שלך

  3. ניינר / ווריור (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:28)

    סרט ופסקול אדירים. לי לא אכפת לצפות בכדורגל או כדורסל בחברה אבל פוטבול אני מעדיף לראות לבד כדי שלא יפריעו לי להתעמק בספורט האהוב עלי

    • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 16:46)

      גם השעה המאוחרת לא ממש מפריעה

  4. Ivan Pedroso (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:45)

    תמיד תענוג לקרוא את מה שאתה כותב.

  5. ארם אבירם (פורסם: 11-3-2017 בשעה 13:53)

    נפלא גור. מתחבר להכל (חוץ מצ'לסי, מה אתה עושה שם?). מתחבר מאוד לחוויות של המדבר ובעלי החיים. את התואר השני שלי עשיתי במדרשת בן גוריון. אם מותר לי גילוי אישי, כשהייתי בגיל תיכון, רק חלמתי שאזכה להצטרף פעם לאבא שלך ולמחקר שלו על הנמרים. שנים אחר כך זכיתי לפגוש אותו פעם אחת במעבדה של עמוס בוסקילה בבן גוריון.

    • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:07)

      תן לי קבוצה במקום צ׳לסי אני עובר עכשיו ומיד! לצערי מול החוויות במדבר יהודה התקופה אצל עמוס בוסקילה היתה די עצובה, אחרי שאבי עבר אירוע מוחי. בזכות אנשים יקרים כמו עמוס היתה לו עדיין אפשרות לעסוק בסיוע למחקר, אבל הלב תמיד נשאר בין ההרים, הגאיות והשיטים.

      • Matipool (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:14)

        תחזור לאברטון .
        אהבה ראשונה שלך , רומנטיקה , פריפריה , לא עדר , ייחודיות ואין לה הרבה אוהדים בישראל .
        נדמה לי גם שקיבלה לאחרונה אישור להקים איצטדיון מהמם בסגנון זה של באיירן מינכן על גדות המרסי .

        • צביקה (פורסם: 12-3-2017 בשעה 00:55)

          אל תכניס לבן אדם רעיונות אובדניים כאלו לראש. :-)

      • ארם אבירם (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:35)

        אני יודע. עדיין היה לי לכבוד.

      • ארם אבירם (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:37)

        ועמוס באמת איש יקר.

  6. אלון (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:09)

    אדיר גור. כתיבה מעולה

  7. רינוס מיכלס (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:12)

    הסרט המאוד חזק הזה לוקח את הנושא של התבודדות ושיתוף למצב הקיצון ,
    אבל הנושא עצמו הוא כל כך משמעותי ואמיתי לגבי החיים עצמם , על אחת כמה וכמה כשחווים הרפתקאה מיוחדת כמו בסרט ( ומי שיצא לו בחיים לעשות טיול גדול וארוך , יכול להבין הכי טוב את ההיבט הזה בסרט ואת דקויותיו )

    כשראיתי את הסרט החזק הזה ( יצא לי לראות אותו מאוד מאוד מאוחר ובמקרה , כי אני לא רואה הרבה סרטים בכלל ) הוא פשוט הציף בי תחושות וחוויות תת תודעתיות בשרשרת – אחת אחרי השנייה

    סרט מאוד מרגש ומומלץ למי שעשה טיול גדול וארוך

    ולעניין השאלה שלך , זה מאוד תלוי בסיבה ובמטרה ( כמו בסרט )

    אם המטרה היא רק לראות את ה – " ניצחון " בעיניים ( מעין מאמץ הישרדותי מאתגר בסביבה שמגלה לך שלא הכל תלוי בך – אם נשליך לרגע איזה דימוי לרגעים בסרט ) ולהגיע אל האושר ההישגי ( טיפוס על הר , הישרדות בטבע הפראי עם כל מאפייניו – שוב דימוי מהסרט ) , אז אני חושב שהיצר הראשוני הוא להיות לבד ולהתמקד במטרה שאליה אנחנו מכוונים , כדי שאף אחד לא יפריע לנו להתמקד במטרה ויסיט את מחשבותינו ותחושותינו מהדבר העיקרי אל דברים " שוליים " מבחינתנו האישית

    אבל כשאין מטרה הישרדותית ממוקדת כלשהיא ( " ניצחון " ) שכביכול מחייבת אותך לדרך שלך מבלי שדברים " שוליים " ( מבחינת ה – " שורד " ) יסיחו את דעתך וחווייתך בדרך אל המטרה ההישגית ,
    ויש רצון לשתף ולהשתתף בחוויות ומחשבות כאלו ואחרות ,
    היצר המוחי והנפשי , מאפשר ורוצה להיות בחברת בני אדם אחרים

  8. צור שפי (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:45)

    הפרולוג נפלא וגם החלק הספורטיבי מדבר אלי, כמי שמעדיף לצפות בשידורים עם חברים אבל לרוב לא מצליח. רק על דבר אחד לא אוכל לעבור לסדר היום – הילד לא הצליח אצלכם אבל כאוהד אתלטיקו אני פשוט לא מסוגל לקבל כשאתה מכנה אותו פלופ. בפרספקטיבה הרחבה של הקריירה שלו זה עושה לו עוול.

    • צור שפי (פורסם: 11-3-2017 בשעה 14:46)

      נ.ב. וכל הסופרלטיבים לסרט ולפסקול מוצדקים כמובן.

    • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 15:05)

      אהבנו את טורס מאד, כל כך רצינו שיצליח והיינו מוכנים לסבול הרבה בשביל זה. פלופ או לא, הוא לא הצליח להיכנס לגרוב של שערים או תרומה וצבר בדרך המון רגעים אומללים.

      • Matipool (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:23)

        זה היה ברור שזה מה שיקרה . הוא לעולם לא חזר לעצמו מהפציעה הקשה בליברפול וראו את זה גם בתקופה הקצרה שהוא שיחק בליברפול כשחזר מהפציעה .

    • צביקה (פורסם: 12-3-2017 בשעה 00:56)

      בצ'לסי מה לעשות הוא היה פלופ (ועדיין שחקן שמאוד אהבתי).

  9. תומר הוותיק (פורסם: 11-3-2017 בשעה 15:16)

    ותודה לדהבאזר שבזכותו ייצא לי להכיר את הכתיבה של גור, פשוט מעולה!

    • אריאל (פורסם: 12-3-2017 בשעה 00:44)

      מצטרף לזה. מעולה.

    • צביקה (פורסם: 12-3-2017 בשעה 00:57)

      מצטרף, כותב מצוין.

  10. Kirma der faux (פורסם: 11-3-2017 בשעה 16:06)

    רגע הלבד עם טלויזיה מושתקת הראשון שלי (טוב, זה היה בחדר עם אחותי הקטנה ישנה וטלויזיה מאוד מוחלשת), היה באחת חוויות הישראליות הקולקטיוית האחרונות שהרגשתי בהן שייכות טבעית ואותנטית.
    גיל 13, ההורים שלי נותנים לי לראות את המשחק מול צרפת מהמיטה בתנאי שאשמור על שקט. ברגעי ה"מאיר תרגע" אני קופץ באקסטזה מושתקת יחד עם כולם.

    מאז היו לי עוד המון כאלה, כולל איסטנבול שראיתי בעבודה ומהצעקות שלי הגיעו אנשים משלוש קומות לבדוק מה קרה, והאליפות של בוסטון.
    עדיין מחכה לחוות את האליפות של ליברפול (אני עוד זוכר את האליפות של רוזנטל, אבל בכל זאת היא תהיה סוג של ראשונה), לא יודע אם זה יהיה לבד או ביחד (אולי בבית אבות באולם המציאות מדומה אמצא את עצמי קופץ עם שאר ההולוגרמות המאושרות).

  11. אריק (פורסם: 11-3-2017 בשעה 16:15)

    מצויין. דווקא צפיה בספורט כבר לא מזיז לי לצפות לבד כנראה שהמדיה משלימה למרות שזה מסורבל. זה בניגוד לסדרה או סרט שם אני מרגיש צורך לחלוק את החוויה.
    ומה שארם אמר על הקבוצה…

  12. אלכס(אחר) (פורסם: 11-3-2017 בשעה 16:52)

    גור, הכותרת של הפוסט הזכירה לי דווקא (ומיד) את "לחיות ביחד/למות לבד"…

  13. אריאל גרייזס (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:19)

    בדיוק השבוע יצא לי לדבר על הנושא הזה עם אנשים שונים, אחד טען שהוא לא מבין איך הוא ראה ספורט לפני עידן הטוויטר והשני מעדיף לכבות את המכשיר כדי להשאיר את הצפיה נקיה. כל אחד והדרך שלו. במשחק של בארסה השבוע נגמרה לי הסוללה בטלפון בדיוק בחמש הדקות האחרונות וכשקרה מה שקרה הרגשתי חוסר נוראי ביכולת לחלוק את התחושות עם אנשים- למרות שאני לא חובב גדול של צפיה משותפת. כשליברפול עשו את הקאמבק מול דורטמונד שנה שעברה ראיתי את זה עם עוד מאות אוהדי ליברפול וזאת היתה כזאת חוויה שאף צפיה לבד לא תוכל לה. אני חושב שזה הבסיס של ספורט – היכולת לחלוק את האהבה שלך עם עוד מאות אנשים כמוך שזה בערך הדבר המקשר היחיד בינכם

  14. אריאל גרייזס (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:21)

    דרך אגב, כרגיל אני אשחק את האיש הרע – אינטו דה ווילד, אם מפשיטים ממנו את הנופים הנהדרים והמוזיקה האדירה של אדי וודר הוא סרט די משעמם לטעמי עם יותר מדי פילוסופיה בגרוש.

    • phyllo (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:28)

      באופן כללי קולנוע הוא די מאכזב כשמורידים את הקול והתמונות שזזות.

    • dk (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:41)

      זה לא לשחק את האיש הרע, זה פשוט להגיד שהמלך עירום…

    • אריק (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:44)

      חשבתי שזה מובן מאליו והופתעתי…

    • דויד (פורסם: 12-3-2017 בשעה 10:00)

      או – הנה אדם עם דעת שרואה מעבר לניסיון של פן לסנוור אותנו עם נופים ואדי ודר – הסרט הזה בינוני במקרה הטוב

  15. באבא ימים (פורסם: 11-3-2017 בשעה 17:41)

    כן, אבל גם את ההיפך. התחושה שכולם רואים משהו ורק אתה לא.

    • אופיר מ (פורסם: 11-3-2017 בשעה 20:48)

      נורא חד. המקרה האחרון שממש זכור לי הוא ה'גשם גשם מטפטף'. משום מה כל הפייסבוק (וכל הארץ) ראה אירוע קומי מן המעלה הראשונה, לא הצלחתי להבין למה. אני ראיתי מורה מקסימה שמשמשת גשר בין עמים ו-סופרייז סופרייז-יש לה מבטא ערבי

      • אלכס דוקורסקי (פורסם: 12-3-2017 בשעה 00:19)

        1+, אופיר. מסיבה כלשהי, הקומיות של העניין חמקה גם ממני.

      • ר.בקצה (פורסם: 12-3-2017 בשעה 09:45)

        לא חושב שהפכו אותה לבדיחה. היא אפילו הוזמנה לפגישה אצל העסקן הבינוני ריבלין.

        • באבא ימים (פורסם: 12-3-2017 בשעה 17:27)

          למה אתה אומר עסקן בינוני? הוא הביא לבית״ר את הגביע הראשון שלה!

  16. shohat (פורסם: 11-3-2017 בשעה 18:08)

    פוסט נפלא.
    הסרט המרהיב של שון פן אחד האהובים עליי – מתכתב עם כל כך הרבה טקסטים שהשפיעו עליי – ואת הפסקול של אדי ודר הייתי לוקח אתי לאי בודד.

    • ערן האחר (פורסם: 11-3-2017 בשעה 19:34)

      כל מילה.
      אולי הפסקול הכי משובח שאני מכיר.
      והסרט, בעיניי, מדהים. מכה בי חזק בעל פעם שאני רואה אותו (4 או 5 פעמים בינתיים).
      מתחבר מאוד בראש להתרחקות מהרדיפה אחרי כסף ומעמד, מהאגירה רק כדי שיהיה לך.
      לצערי לא מצליח ליישם את זה בחיים שלי, כנראה שגם אני עבד של המכונה.

      • גור אילני (פורסם: 11-3-2017 בשעה 21:26)

        ערן, הבעיה שהחברה יצרה מצב שבו אי אפשר ממש ליישם – אם אתה מזניח אפילו משהו קטן (נניח לא משלם איזה דו״ח בזמן) הוא בא לנשוך אותך מתישהו בעוצמה כפולה, ולתקן את זה אחר-כך יהיה מאמץ מטורף. לכן המנגנון בפועל מתגמל בינוניות והליכה על בטוח תמורת ויתור על חלומות… וכדי להתמודד אנחנו משכנעים את עצמנו שקלאב ביוון 3 ימים הכל כלול בעצם תמיד היה החלום שלנו. מתי המעט ש״הולכים על החלומות שלהם״ ומצליחים לשבור את זה הם לרוב אנשים שירשו הון למעט מקרים באמת נדירים.

        • ערן האחר (פורסם: 11-3-2017 בשעה 21:44)

          וואלה,כמו כל כותב טוב אתה מצליח לזקק בכמה מילים עולם שלם.

          אשכרה אנחנו משכנעים את עצמנו שלוטראקי זה גן עדן.
          ואז זה נראה הגיוני לעבוד 60 שעות בשבוע, כי צריך לממן, כי זה כל מה שחשוב.

          מי בכלל זוכר אם היו לו פעם חלומות?
          מותר בכלל לחלום?

        • Harry Hole (פורסם: 12-3-2017 בשעה 03:26)

          לא גור, אנחנו חיים מצוין.
          אנחנו מבואסים כי אנחנו צופים בהרבה יותר מידי כדורגל איכותי עם שדר שמבלבל ת'מוח וקשה לנו להחליט אם לצפות לבד או עם החבר'ה.
          טרגדיה.

  17. אמיתי (פורסם: 11-3-2017 בשעה 18:35)

    טור מצויין (כרגיל). לדעתי יש הבדל בין לחוות את הטבע לבד (או עם מוזיקה) לבין משהו שכולל בני אדם(ספורט. תרבות וכו). בראשון זה מדהים בשני בשבילי זה קצת פחות. בני אדם במובן הזה הם כמו מראות

  18. אופיר מ (פורסם: 11-3-2017 בשעה 20:49)

    וואו, איזה פוסט.. כאוהד ברסה, למשחק הזה חוויתי חווית ראי לשלך – לחנוק את הבאסה ולשמור אותה לעצמך

  19. אסף the kop (פורסם: 11-3-2017 בשעה 21:05)

    אני אוהד בית"ר ת"א.
    אני רגיל לצפיה לבד….

  20. תומר חרוב (פורסם: 11-3-2017 בשעה 22:59)

    מעולה גור

  21. אלכס דוקורסקי (פורסם: 12-3-2017 בשעה 01:02)

    גור, פוסט מעולה.
    באחד מלילות החופש הגדול של סוף שנות ה-90 (נדמה לי שזה היה אז), צפיתי, לבדי, בשעת לילה מאוחרת, במרטין פאלרמו מחמיץ שלושה פנדלים במדי ארגנטינה מול קולומביה בקופה אמריקה.
    היה, כאמור, מאוד מאוחר והייתי די עייף. כשהסתיים המשחק והלכתי לישון, הייתי ממש צריך לשכנע את עצמי שמה שראיתי אכן התרחש במציאות. כך הרגשתי גם כשקמתי למחרת. האינטרנט לא היה מפותח במיוחד אז, והעדכונים השונים לא היו נגישים.
    כיוון שצפיתי במשחק לבד, היו לי הרבה ספקות האם הדבר אכן קרה…

  22. רפאל זר (פורסם: 12-3-2017 בשעה 01:07)

    כמו שנחשון כתב.
    ואגב נדמה לי שאברות ולא עברות

  23. holden (פורסם: 12-3-2017 בשעה 01:14)

    פוסט יפה על יופיו של הטבע, במקרה שלך זה המדבר,
    אני איש של ים,
    כאחד שגדל על חוף הים של בת גלים מגיל חמש שחיתי לא רע בכלל,
    בהמשך אהבתי גם לדוג עם חכה או לצלול עם רובה גומיות,
    קטע שלי על שחייה:

    וששששששששששש………………………
    כמו שסכין מפלח בחדות גוש חמאה ככה הגוף שלי מפלח את המים,זה מתחיל בזה שאני עומד על קצות האצבעות על ראש הסלע הקבוע שלי.
    לפעמים הסלע מעט יבש,לפעמים הוא חלקלק,לעיתים יש עליו מעט ירוקת של אצות ולפעמים סתם איזו פחית בירה שהושלכה או איזה קרס של חכה.
    בסלע שליד אני מזהה דלי כחול של קלין או של נוטרה נאגטס שמשמש את חבורת הדייגים שעל המזח.
    לרוב אלו גברים בגיל העמידה שכבר ראו דגים מכל הצבעים והמינים ועברו ימים חמים יותר וקרירים,פעם הם יגיעו עם שורטס וגופיית סבא לבנה וכובע מצחייה רחב ופעם עם מעיל ניילון מרובה כיסים .
    יש להם את השלווה והרוגע להכין מלכודות לדגים ששוחים בנחת בסמוך ולא יודעים שחבורה של אנשים מצפים לטגן אותם עוד הערב על שולחן המשפחה .
    מדי פעם הם נוהגים לעשן סיגרייה או שניים ולהרטיב את הגרון במים צוננים או בקפה מהביל ,אני אוהב את המבט שלהם שהם משליכים את החכה ומרכזים את תחושת המבט במצוף האדום לבן ובעצבי היד שחשים את הרעד במקל הבמבוק או הגומי המודרני של היום.
    כאשר אחד מהם לוכד דג שמן בחכתו הוא מפנה מבט מתריס לכיוון חבריו ומחייך בזווית פיו,זה קצת דומה לאותו מבט של גבר שנכנס למסעדה הומה שעל כתפו תלוייה איזו בראבי מצועצעת שגורמת לשאר הגברים לבלוע את רוקם.
    או אז הדייג מפריד במיומנות את פי הדג מהקרס המשוננת ובחמלה ואהבה מניח אותו באותו דלי כחול של קלין.
    לעיתים הם חוזרים לביתם עם דלי מלא למחצה לעיתים עם יבול דל במיוחד ,אבל תמיד הם פוסעים לביתם עם חיוך של אחד שלפחות ניסה ללכוד את טרפו.
    בכל מקרה רק רציתי לשתף במעט מהווי הדייגים שעל הסלע הסמוך.
    שהגוף מפלח את המים אני חש שאני במקום מוגן ומוכר,העיניים נפערות לרווחה במעמקים ומגלים עולם נפלא ונסתר,פעם צבע המים סתם כחול,לפעמים ירקרק,פעם יש למים גוון מעט אפור כסוף שכזה ולעיתים כחול אולטרה מרין.
    אני אישית אוהב שהמים בצבע ירוק בקבוק,זה צבע כזה שהוא דיי כהה אך ניתן לראות מגובה 3 מטרים את פני הקרקעית ואת מיתאר הסלעים שמתחתיי.
    שוחה חתירה בתנועות ארוכות ושולח את הידיים קדימה לסירוגין בקצב מונוטוני, הרגליים כמו ומטופפות על פני המים ומעיפות רסיסים של"חיבה"לכל עבר.
    מדי פעם בשעת בקר מוקדמת זו חוצה את המסלול הקבוע שלי סירת דייג ממונעת שיוצרת שובל מים מרהיב והנווט שבה מהנהן בראשו ברכת בקר טוב לעברי,ואילו אני ממשיך לחתור במרץ אל היעד הנכסף.
    זהו שהיעד זה לא איזה מבצר מבוצר או משהו בסגנון הזה,זה מצוף אדום וגדול שמסמן את גבול הרחצה שמפריד בין תחום המתרחצים ולאוניות הגדולות שנכנסות לעגון בנמל חיפה או למשחתות של חיל הים מהבסיס הסמוך.
    המצוף קשור בחבל גס למשקולת בעומק של כשמונה מטר ואני חג סביבו בהנאה בלתי מוסתרת וכאות להישג היומי שלי אני צולל ומביט כיצד הסיבים של החבל הזה עדיין מחזיקים מעמד,החבל מונח באלכסון חד ועומד בתלאות של הגלים וכל שאר היצורים שסביבו בגבורה.
    אז אני מרשה לעצמי להתפנק מעט ומביט למולי לעבר הר הכרמל שכמו ידיד טוב תמיד ניצב לצידי ולעולם לא מאכזב,צלע ההר בקטע הזה ירוק תמיד וגושים של בנייני מגורים בלבן כמו ומשובצים לאורכו וקוטעים במעט מיופיו.
    שאני מפנה מבטי מעט שמאלה אני מבחין בבניינים גבוהים של אחת הקריות ממזרח,לצערי לעיתים אני מבחין גם במפעלים שמזהמים את הים הנפלא שלי.
    אבל יש ימים מיוחדים כמו היום שאני משועבד ליופי של הטבע
    ממעל השמיים מחליפים תפאורה ותאורה,בבקרים האחרונים למרות החום המעיק שמגיע מאוחר יותר השמיים קודרים,עננים שחורים נעים ברקיע באיטיות מרגיזה וכמו ומסרבים להניח לחמה לעלות ולזרוח במסלולה הקבוע.
    הכדור העגול הזה מסרב להיכנע ולמרות העבים הקודרים היא שולחת קרניים חודרניות שמבקעות את המסך האפור וקרניים של שמש בתולית חודרות אט אט מבעד למעבה העננות הנמוכה.
    זה מראה בלתי נתפס,אני בתוך המים במרחק ניכר מקו החוף וקרניים שחודרות כמו מבעד למסננת וקורצות לי גורמות לי לחיוך רחב של אושר.
    באותם רגעים קסומים אני שוכח מכל טרדות הקיום ובז לכל העניינים החומריים וכאלו שטויות.
    אני משנס מותניים וחוזר לי הפעם בשחיית חזה איטית במקצת לכיוון החוף שמתחיל לקלוט מתרחצים חדשים,הידיים נשלחות קדימה ויוצרות כמו מין עיגולים רחבים והרגליים משהו דומה גם כן,מוציא את הראש מדי תנועה כדי לנשום ולהיטיב עם ריאותיי,העיניים לעיתים שורפות מהמליחות ,לפעמים הן כמו ומבקשות להיסגר ולו למעט,האישונים מתכווצים ונעים במעגל בתוך ארובת העין וכמו שמחים שחזו בכל פאר הטבע הזה.
    כעבור כמה דקות עת אני מתערבב עם המוני האנשים שנכנסים לשכשך מעט את רגליהם במים הרדודים אני מאזין מבלי משים לשיחות של פנסיונרים ותמיד מעלה בת צחוק .
    במטרים האחרונים אני חוזר לחתירה והפעם מהיר במיוחד עד שגופי ממש נוחת על החול המהודק שלופת אותי באהבה,זה כאילו והאדמה לוחשת לי:
    "היי הולדן גם אותי ברא הטבע ואני פה בשבילך"
    אני נעמד על רגליי ומנער את טיפות המים מעליי ובריצה קלה ממהר לעמדת המים המתוקים,מין עמוד בטון ענקי ש4 ברזיות תלויות לצידו קשורות עם חוט רופף ובמשיכה קלה אחת מים מתוקים ניתזים עליי ומצננים אותי מעט,רסיסי מים ניתזים על רחבת הבטון שמסביב וכמו מנסים להגן על הבטון מהחום היוקד שאמור להגיע במהלך היום הארוך שרק התחיל.
    אני מאהיל בידי ומביא שוב אל אותו מצוף רחוק וכמו ואומר לו במבט של ידיד:
    " מקווה שניפגש שוב בקרוב"
    אולי זה רק אני ואולי אני רק טועה ,אבל אני נשבע שאחרי כזו רחצה אני מרגיש כמו הבן של אלוהים

    • Matipool (פורסם: 12-3-2017 בשעה 12:45)

      יפה כתבת , הולדן .

  24. S&M (פורסם: 12-3-2017 בשעה 08:51)

    איזה טור נהדר. תודה!

  25. דויד (פורסם: 12-3-2017 בשעה 09:56)

    סרט קאנוני ??? קצת הגזמת לא ?
    מעבר לצילומים מרהיבם אין בסרט הזה כלום
    תסריט חלש מאוד
    משחק בינוני מינוס
    בימוני ועריכה סבירים אבל לא יותר
    שיר הלל לאובררייטד האמריקאי
    תראה את ג'רי של גאס ואן זנט ותבין איך עושים סרט מסע בלי פוזה ובלי פומפוזיות מבחילה

    • אריק (פורסם: 12-3-2017 בשעה 10:18)

      אני חושב שהסרט הזה אילו היה קצר בחצי שעה-שעה היה טוב יותר. אבל הוא לא ריק. יש פה בעיה שנתקלים בה לא פעם בכל סוגי האמנות.
      הדמות הראשית, שאולי משוחקת טוב ואולי לא, שונא ויכוחים של איכויות משחק, היא דמות שטחית, ולכן הפילוסופיה מסביב נראית קצת כמו להג.
      אם אינך יכול להסביר אפילו מה גרם לו לצאת לטיול שלו ומסביב בונה תיאוריות פילוסופיות, לי זה מרגיש ריק וקשקשני, למרות שחיבבתי את הסרט, הוא בהחלט לא רע. עם זאת, כשאתה קורא את התגובות אתה מבין שהסרט (והאמת שבמידה מסויימת להפתעתי) הוא מצויין למספיק אנשים. ולכן הוא הצלחה ללא ספק.

    • תומרג (פורסם: 12-3-2017 בשעה 12:55)

      ג'רי??. פחחח!!!1
      איך אתה יכול לדבר על סרט מסע בלי להזכיר את סרטו הרגיש והעדין "בין היערות" של הבמאי האיראני הידוע מחמוד שקרכלשהואיאני.
      זה סרט מסע, לא הקש והגבבא הזה.של ואן זנט השרלטן.

  26. חברי הטוב משכבר הימים (פורסם: 12-3-2017 בשעה 10:01)

    אני זוכר את עצמי קם מוקדם לראות את הלייקרס מול בוסטון ב-2008 במחשב, לבד על כוס קפה.
    אגב, אצלנו בבאר שבע לא הייתי צריך להכנס לאתר ספורט כדי לדעת שברצלונה הצליחה לבצע מהפך. וזה עוד בלי להזכיר את המשחקים של הפועל באר שבע. אני יכול להגיד לך מה קורה במגרש רק לפי הצעקות מהבתים והפיצוציות מסביב.

  27. משה ו (פורסם: 12-3-2017 בשעה 11:48)

    את המשחק המתואר אני זוכר בצבעים חדים מאוד, מנסה למצוא אתר יציב שיתן קמצוץ מהמשחק (גם את הראשון לא ראינו בגלל יום השואה).
    כאוהד צ'לסי לדעתי אתה ממעיט מהתחושה העילאית של לנצח את ברצלונה 3 שנים אחרי שוד הפנדלים מ 2009 באותו מעמד.
    גם ב 2012 היה צריך להתגבר על הקבוצה היריבה ועל השופט (הרחקה של טרי, פנדל מפוקפק שמסי החמיץ).

  28. ק. (פורסם: 12-3-2017 בשעה 13:30)

    פוסט מעולה.
    -מתחבר מאד לקטע היפהפה על המדבר והטבע (גם לי יש פינה מיוחדת). עמוס בוסקילה באמת אדם נהדר, סייע לנו מרצונו החופשי בפרויקט על תפוצה של זוחלים בתואר הראשון לפני יותר מעשור.
    -הטראומה מ-2012 (להיות מודח בצמד משחקים שהיחס בעיטות לשער 47-5) עם הפנדל המוחמץ חזרה אליי ביום רביעי בפנדל של מסי, בערך באותה הדקה.
    תמיד כיף לראות משחקים עם חברים שמבינים עניין, אבל מציאות היומיום (במיוחד שיש ילדים) מובילה לצפייה לבד ברב המשחקים עם ליווי של חברים בווטצאפ אונליין וצעקות "יש!" בשקט או בקול כמו ביום רביעי שלא אכפת לך שהילדים יתעוררו.
    העניין הוא שאותה מציאות גם מובילה לצפייה בחלק גדול מהמשחקים במוקלט בבוקר המוקדם (אם זה מהלילה בספורט האמריקאי) או מאוחר יותר ואז זה רק אתה ומה שהתרחש במקום אחר לפני כמה שעות

  29. רותם (פורסם: 13-3-2017 בשעה 07:23)

    הנמרה חומיבבה היתה אז הנמרה הידועה באזור, לא?

  30. סרג'יו קוסטנזה (פורסם: 13-3-2017 בשעה 23:40)

    הסרט נחמד, אבל באמת לא מובן לחלוטין מה מניע את הגיבור. הספר של ג'ון קראקובר שעליו מבוסס הסרט הוא ספר קסום, שמשתמש בסיפור של תמהוני שמת בטבע כי לא ידע איך לשרוד כדי להגיד משהו עמוק על אבות ובנים והמתח והשנאה והאהבה שביניהם. מומלץ בחום!

לא ניתן להגיב.