lloyd_wild

בסיום סרטו הקאנוני של שון פן, ״Into the wild״, משאיר הגיבור מכתב שבו הוא מודה בטעות הבסיסית שבהרפתקה שאליה יצא. האושר הוא אמיתי רק אם הוא נחלק – Happiness only real when shared.

אני זוכר את תחושת הבדידות שהרגשתי כבר בגיל צעיר כשקלטתי שיש דברים שרק אני רואה בסביבה מולי. בהליכה עם הכתה בנחל דוד, רק אני שמתי לב לטריסטרמיות שבאו לאכול מהשאריות שלנו, ולרחם שדאה למעלה ברקיע. ידעתי שגם אם אעיר את תשומת לבם של חבריי לכתה לדברים האלה, הדבר לא באמת ישתף אותם בחוויה, שכן הם בוודאי לא יראו דבר מעבר לציפור חומה-שחורה עם עברות כנפיים צהובות ועוף מוזר בשחור-לבן. הם לא ידעו שהטריסטרמית נקראה על שם טריסטראם, מגלה הארצות שתר את הארץ לפני יותר ממאה שנים, ושהן הולכות ומתפשטות מבקעת ים המלח לאזורים חדשים, וכבר נראו כמה בערבה. שהן מחקות ציפורים וחיות רבות בקולותיהן, ושהן חכמות וחברותיות.

המדריך, שהיה מנהל השמורה, שאל כמה מיני חתוליים אנחנו מכירים, והילדים זרקו לאוויר טיגריס, נמר, פנתר, אריה וברדלס, אבל כשאמרתי ״סרוול״ הוא הביט בי בביטול, אמר שאין חתול כזה, והודיע שקמים להמשיך בהליכה. זו היתה סוג של פאדיחה, בנו של הזואולוג טעה, ושוב נותרתי לבד עם המחשבות.

אבל במהלך החיים, אנחנו מתחילים לחפש, ולעיתים למצוא, בריות שיוכלו לחלוק עמנו חוויות. כך בכתה ט׳ הלכתי עם חברי זיו בנחל חווארים ביום קר. העננים היו נמוכים, האוויר רטט מרוב מים שביקשו להתעבות ולטפטף כגשם על האדמה הלחה. מזיו למדתי על עומק הדיסקוגרפיה של אריק איינשטיין, והכרתי את אהוד בנאי ומאיר אריאל. הוא הביא לחדר שחלקנו בפנימייה קפה נחל׳ה עם הל, ניסה לעניין אותי בסנפלינג (לא הסתדרתי עם הקשירות אבל שמחתי לרדת במפלים היבשים) ואביו לקח אותי למשחק של בני יהודה נגד מכבי תל-אביב ביציע הכבוד בשכונה, דבר שלא יכולתי לחלום עליו לפני כן. אבל באותו יום זיו סמך עליי, ונגרר אחריי בין שלוליות הבוץ של הגשם הקודם. עלינו וירדנו, תפרנו את שיפולי הגבעות החיוורות, נחושים לגלות את מה שאותו צירוף מיוחד של מזג אוויר צפן. כשראינו את עקבת הנמר, ברורה וטרייה בחוואר הבוצי – ידענו שהתקרבנו.

*

כמה מכם רואים ספורט לבד? לי זה קורה הרבה. אבל אני זוכר את אחד המשחקים המטורפים שראיתי לגמרי לבד, ולא רק כי צפיתי בו בעוצמת קול מושתקת כמעט לחלוטין, אלא גם כי מסביב שרר שקט יום הזכרון, והמשחק, שהיה לא פחות ולא יותר הגומלין של חצי גמר הצ׳מפיונס, לא שודר בטלויזיה הישראלית. צפיתי במשחק בחדר השינה, אשתי ובתי ישנות לידי, ולא מודעות לדרמה שמתחוללת בקאמפ נואו, ואצלי בלב.

בארסה עלתה ליתרון 1:0 משער של בוסקטס. גארי קייהיל נפצע והוחלף על-ידי בוסינגווה. אחרי זמן קצר שוק נוסף – ג׳ון טרי הורחק בצדק, אם כי יש שיגידו שרק במשחק מול ברצלונה השופט פתאום מבחין בדברים כמו ברך מאחורי שחקן היריבה. מצב ביש. צ׳לסי לובשת לבן חגיגי, אבל מתקשה להגיע למעמד. ואז 2:0.

את ההמשך חלקכם מכירים – למפראד מצא את רמירז במסירה נהדרת, והברזילאי האניגמטי של צ׳לסי עשה את הבלתי יאמן והקפיץ מזוית מעל השוער ופנימה. 2:1 שמספיק ליתרון בשערי חוץ, ורמירז חוגג בסמבה לא קשורה לכלום מול הקאמפ נואו, כשנראה שרק הוא נמצא בטריפ, כי גם מסביבו שקט מוחלט. לשחקנים של צ׳לסי לוקח זמן להבין מה קורה ולחגוג איתו, כך שזה לכמה שניות רק הוא ואני.

השער פתח תיבת פנדורה של לחץ קטאלני על השער של צ׳לסי. בעונה ההיא אי אפשר היה להכניע אותנו במשחק נתון, וגם המזל היה לצידנו, אולי אתנה ואפולו החליטו שאחרי שגרמו לג׳ון טרי להחליק במוסקווה, הם יתעללו בכולנו לשם שינוי בצורה אחרת.

אבל הלב גואה עוד פעם אחת: הכדור נשלח קדימה ולפתע טורס מוצא את עצמו מול ואלדס, ובאופן בלתי צפוי, פלופ 50 מיליון הפאונד שלא זכה לרגעי חסד רבים חולף על פניו של השוער, ונכנס עם הכדור לתוך השער. השמחה הספונטנית שבפנים חורכת את תוכי, אסור לה להתפרץ, אבל דווקא כשהיא מוחנקת כך בתוך שלשלאות היא מרגישה רבה ועצומה יותר.

*

אחד הדברים שעשה האינטרנט הוא לאפשר לנו לחלוק יותר חוויות בכל פורום אפשרי – בקבוצת הווטסאפ, בפייסבוק, בטוויטר, וכאן בדה-באזר. ובנוסף הרשת איפשרה לנו להבין שאולי לא היינו לגמרי לבד בכל המקרים שבהם הרגשנו לבד – כי היו עוד אנשים שחוו חוויות דומות ואפילו זהות לשלנו וניתן לאתר אותם ולשחזר אותן.

משהו בקסם קצת עומעם, יש לציין. בנגיעה במסך אנחנו מקבלים את כל הפרשנויות, התגובות, הבדיחות והעקיצות באופן כמעט מיידי. קשה מאד לגבש איזו חוויה עצמאית, כי אלף פרשנים בעיניי עצמם מניחים שבבי תיאוריות כלבנים אחת על גבי השניה, וקשה להפריד את עצמנו מאותה חומה ולראות את הדברים באופן ראשוני יותר.

אבל לפעמים, וככה היה שוב ברביעי השבוע, מזדמן להיות שוב לבד עם איזה משחק. הפעם זה קרה כי לא ממש היה אכפת לי מאותו משחק, לכן הייתי מנותק מאיזשהי פרשנות או תגובות מזמן אמת. אז צפיתי בו במרפסת על הלפטופ, עם בקבוק וויסקי, עם almost live stream, בדיליי של דקה מהזמן האמיתי. יש כמה שכנים צרפתים באזור, שלפעמים במשחקים של פ.ס.ז׳ נשמעים חוגגים, והפעם היה שקט. בערך בדקה ה-94 שמעתי איזה ״יש!״ מאחד הבניינים הסמוכים. אצלי על המסך ניימאר עדיין ניסה לעשות משהו באגף שמאל. זה לא היה נראה כאילו הוא הולך לאיזשהו מקום.

 

 

אחד ה... אם לא ה...
10 עמודים ראשונים