המשחק נגרר לגארבג׳ טיים של 55 דקות תודות לצהוב השני להררה. הייתי מעדיף שהשופט יבחר לא להוציא את האדום הזה, כי הוא הפך את המשחק כולו ממשחק טוב למשחק רע.

כפי שמוריניו למעשה חזה, צ׳לסי לא הצליחה בדיוק להוכיח את העליונות שלה או את היכולת ההתקפית שלה, ולמרות שליטה מוחלטת בשדה לא השכילה ליצור הזדמנויות רבות. ברור שזה לא קל מול מוריניו ב-10 שחקנים – לשחק בנוק אאוט מול מוריניו ב-10 שחקנים משמעותו לבקש צרות.

אבל יונייטד לא יכלה או שלא ניסתה ליצור משחק ראוי, ומה שקיבלנו זה 90% אחזקת כדור לסזאר אזפיליקווטה בתור השחקן הפנוי בשדה, ו-10% לכל השאר.

הגול של קאנטה הכתיר אותו באופן סמלי בתור השחקן שעשה את ההבדל, והאמת שהתפקוד שלו יחד עם מאטיץ׳ נותן לו חופש פעולה נהדר.

אבל בסופו של דבר יש לנו דייט בוומבלי שם יופיעו באופן לא טיפוסי הקבוצות הטובות ביותר העונה.

וזה נכתב לפני:

 

img_7389

על הנייר, ואני לא חושש לרשום את זה כאן, אנחנו אמורים לנצח את יונייטד הערב בתוצאה משכנעת. הסיבות לכך ברורות: יונייטד הגיעה ללונדון ללא שחקני מפתח התקפיים, עם משחק נוסף על הראש בראשטוב, עם הגול מחצי מגרש של דפאיי במדי ליון שהוריד את המוראל, ועם הפרישה של אלכס פרגוסון שקרתה לא מזמן בכלל.

יונייטד כקבוצה כן נמצאת בכושר טוב והוא הספיק עבורה כדי להתקדם מירכתי המקום ה-6 למקום השישי היוקרתי. אבל מה שקצת יותר מטריד אותי הם משחקי המנג׳רים בין קונטה למוריניו.

לז׳וזה יש שני צדדים: הצד שלפני משחקים והצד שאחרי. הצד שלפני יודע מתי הוא משחרר את האינפורמציה הכי טריוויאלית לכאורה, שיודעת לצאת כמולקולות קטנות של אוויר מתוך הריאות שלו, לעבור דרך השפתיים ואז לטוס משם, נשואות על כנפי התקשורת, ישר אל המוח של המאמן ושחקני היריבה.

והפעם, על הצלחת, האשמה מוצלחת במיוחד בהיפוקריטיות. מוריניו תמה על כך שבצ׳לסי רצו כדורגל התקפי, אך הנה אנחנו נהנים כל-כך מהשביתה האיטלקית שקונטה אירגן לנו על המגרש. הנביחה הזו כוונה למעשה לכולם – לאוהדים, לבעלים ולשחקנים. קונטה כמובן לא התרשם מזה. בכלל.

המאמן מושתל השיער כל-כך לא התפעל מהעקיצה של מוריניו, שבמסיבת העיתונאים הראשונה שנקרתה בדרכו ציין שוב שהוא לא מתאמן על התקפות מתפרצות. אם ההסבר שכנע אתכם שהסיסטם של קונטה התקפי, יופי!

במקום להתכונן למשחק, במערב לונדון עסוקים כבר בתואר שחקן העונה. גארי קייהיל טוען שהוא מגיע לנ׳גולו קאנטה. מאד חשוב לנהל את הקרב הזה עכשיו. בכלל, בזמן האחרון עושים חיים בצ׳לסי. חיוכים, צחוקים ודאחקות בכל מדיה אפשרית. וחגגנו יום הולדת 112 למועדון.

אה, נכון! אני חייב לכם את הצד השני של ז׳וזה – הצד שאחרי המשחק. אז אולי נחכה עד אחרי המשחק כדי לדבר עליו.

 

 

הנצחון אי שם בווסט האם
גם סככה יכולה להיות לפעמים מתח