rashf-lonso

את היתרון במרוץ לאליפות אנחנו חייבים לריצת הנצחונות הרצופים שהיא עדיין מה שמפריד בינינו לבין כל השאר. זו היתה תצוגה פנומנלית של הוצאת המקסימום מקונסטלציה מאד מסויימת של שחקנים והרכב. הדיוק שבשיטת ה-3-4-3 יצר מצב שבו אין לנו שום סידור שמתקרב למערך הזה ועדיין שומר על איזון של הגנה-התקפה. אל הקישור נחזור עוד מעט, למרות שאין ממש דבר כזה אצלנו אז אין המון למה לחזור.

כבר כתבתי לפני כמה שבועות שטוטנהאם היא הקבוצה הטובה בליגה כרגע, ונמצאת בכושר הטוב ביותר. עכשיו זה קל לראות את זה: היא דורסת כל יריבה בתצוגות משכנעות. טוטנהאם סבלה מפתיחת עונה בינונית, וממעידות קריטיות, וכרגע היא רודפת אחרי צ׳לסי עם סידור משחקים קשה יותר. למרות זאת, היא צפויה לנצח 5 מתוך ה-6 לדעתי, מה שאומר שאנחנו צריכים לצאת מאווירת הפסטיבל ולשחק כדורגל.

אם קורטואה אכן נפצע בפרסומת ל-NBA, זה אירוני באופן מרגיז. את צ׳לסי קשה מאד לנצח העונה, אבל היא לבטח מסוגלת לנצח את עצמה. על ידי התעסקות מיותרת בדברים לא קשורים, על ידי עודף במדיה החברתית, בצחוקים ובשטויות. בהגדרה זה חלק מהכדורגל המודרני, אורח החיים של השחקנים והלו״ז של המועדונים, אבל מועדון חזק יודע להתמקד בחשוב ואת השאר להשקיט למינימום. אחרי הכל, הפופולריות של צ׳לסי בעולם בעליה לא בזכות האינסטוש של מיצ׳י בטשואיי אלא קודם כל עקב הריצה לאליפות. אנשים מזדהים עם נצחונות. והיו לנו הרבה כאלה.

היו בתגובות לפוסט של דורפן התייחסויות לאי העמידות של צ׳לסי מול פציעות – אני חושב שזה מאד נכון, וכתב יפה אביאל – לצ׳לסי לא היתה התנסות רבה בפציעות של שחקני מפתח בעונות האחרונות. כשאני רואה את ליברפול מסתדרים בלי 5 שחקני מפתח אני באמת תוהה איך לעזאזל האוהדים מתלוננים שקלופ נכשל במצב כזה, אולי הם צודקים, אבל רק לחשוב על צ׳לסי עולה למשחק בלי קאנטה, הזאר, קוסטה, לואיז ואזפיליקווטה… נשמע כמו תסריט הזוי. אולי היינו מתמודדים, אולי לא. אבל לא קרה לנו.

מה שכן קרה הוא היעדרות של מרכוס אלונסו. אלונסו הוא השחקן הכי אנדררייטד של צ׳לסי העונה – מוזס קיבל את כל התשבוחות, קאנטה בוודאי, אפילו קאהיל זכה למחמאות. מה שאלונסו נותן לצ׳לסי באגף שמאל זה אאוטלט לכדורים גבוהים אלכסוניים. מוזס מתמודד עם כדורים כאלה בעצירה על החזה, אבל לאלונסו יש שליטה טובה יותר בכדור ויתרון גובה. הוא מתמקם ומנתר היטב ולעיתים מוסר בנגיעה אחת עם הרגל להזאר ומשחרר אותו קדימה. עדיין יש לו לאן להשתפר בחלק ההגנתי, מבחינת מיקום בעיקר, אבל לדעתי הוא שדרוג בעמדת המגן השמאלי / ווינגבק כמעט לכל קבוצה באירופה, במיוחד אם היא רוצה לשחק דרך האגפים ולא רק להגן משם.

מי שראה את צ׳לסי העונה, שם לב לכך שכשהכדור אצל הבלמים בהגנה, זה לא שבדיוק יש להם 187 רעיונות שונים לאיך להגיע איתו לעמדה התקפית טובה. יש כדורים שטוחים ארוכים יחסית וישירים לקוסטה, יש כדורים ארוכים וגבוהים מעל ההגנה לקוסטה או פדרו, יש בניית התקפה עקרה עם מאטיץ׳ וקאנטה שבדרך-כלל לא יוצרת הרבה מדי, בעיקר משחק רוחב כ-30 מטר מהשער. ויש את הכדור האלכסוני הגבוה למוזס או אלונסו. הכדור הזה פותח את המערך של היריבה, מקדם את שחקני הקישור לעבר שער היריבה, שחקני ההתקפה מצטרפים, והווינגבק הנגדי מתכונן למסירת רוחב ארוכה אליו אם נהיה צפוף מדי באגף שאליו נבעט הכדור הראשון.

וזה מחזיר אותי אל הקישור. אין בדיוק דבר כזה, לא עם הכדור ולא בלעדיו. בלי הכדור, הקישור הוא קאנטה בתור צ׳יוואווה שרודף אחרי הכדור ומנסה לחלץ אותו. והקשר השני נסוג עד לקו חיפוי על השלישייה האחורית. הנסיגה הזו כמעט אף פעם לא מביאה ליירוט התקפת היריבה, וגם אם כן, היציאה להתקפה ממצב כזה מאד מוגבלת.

כשצ׳לסי עם הכדור יש שתי אפשרויות:

– אם פברגאס לא על המגרש, התפקיד של הקישור הוא, כמו שהיה אומר המורה שלי לחנ״ג מאיר שמעון – ״להתפטר מהכדור״. להעביר אותו אחורה לאזפי לואיז וקאהיל, להעביר אותו הצידה לאלונסו או מוזס, להעביר אותו קדימה להזאר. רק לא לפתח משהו באופן עצמוני. אם קאנטה קיבל יצר לעצמו פתאום שטח והוא דוהר קדימה (וזה לא קורה הרבה, מדובר בהבלחה חד פעמית), סביר להניח שאו שהוא יכנס עם הכדור לתוך הרחבה כמו נגד יונייטד או ששחקני ההתקפה פשוט יעמדו ויבהו בו.

– אם פברגאס על המגרש – הוא מקבל את הכדור וכולם מחכים לראות מה יעשה, או רצים בתנועה קדימה כדי לקבל את הכדור הארוך. הכדור הארוך הוא החתימה של פברגאס על המגרש. הוא משרטט כדורים יפים וחכמים, שנוחתים בדיוק על הרגליים של שחקני ההתקפה עם הפנים לעבר השער. הבעיה שמשחקים כמו אתמול מעלים חשד שהוא בעצם מנסה הרבה פעמים מסירות אקראיות, שאת נקודת המוצא שלהן הוא יודע, אבל לא סגור לגבי מה יקרה איתן בהמשך. הטכניקה במסירה עילאית. הכוונה – לא תמיד שם, אלא בעיקר תקווה.

כדי שצ׳לסי תיצור יותר – היא תהיה חייבת להחליט מה לעשות בכל הסיטואציות שלא נופלות לתוך אלה שציינתי למעלה. כלומר אם הכדורים האלכסוניים לא עוזרים, כמו אמש, חייבים תוכנית אחרת. אם הבונבונים של פברגאס לא מוסיפים שום דבר, חייבים ללמוד עוד דרך. זה או לפתור את זה, או שצריך לעשות אוברול לשיטה כולה.

שימו לב שלא דיברתי על הכושר הירוד של קוסטה וגם לא על הצניחה ביכולת של לואיז. דברים כאלה קורים, ובמצב הזה הייתי מצפה שקונטה לא יעשה שינויים גדולים (והשינוי ב-3 הבלמים אתמול היה שינוי גדול) אלא ינסה להמשיך לתת יציבות ליחידות שלא זקוקות לעזרה, כמעט בכל מחיר. אני כן משער שקונטה היה יכול לעלות מראש עם נתן אקה במקום אלונסו, במקום לשאפל את אזפי לשמאל ואחר-כך לבלגן שוב את המצב. לאקה יש את הגובה והחוסן הדרוש למשחקים כאלה, ואולי היה זוכה ביותר כדורי גובה אלכסוניים מאשר אזפי.

בצד החיובי – למרות הקשיים והתסכול לא היה כרטיס אדום לאף שחקן. היו אצל דורפן דיונים לגבי קשיחות, מי הכי גבר וכו. קוסטה ללא ספק נראה כמו רוטווילר, אבל אני ממש לא בטוח שבסיטואציה של מכות הוא יהווה איזה גורם משמעותי. לפחות לא גרם יותר נזק אתמול.

בכלל, מעניין לנסות לנתח את ההשפעה של אפקט ההרתעה על משחקים כאלה ועל צבירת נקודות. שחקנים מפחידים  (ואף אלימים) יוצרים אולי יתרון פסיכולוגי מול היריבה, אבל האם זה עוזר לנצח משחקים? כלומר הקרבות של קין מול וויירה – האם הם עזרו במשהו לקבוצות שמאחורי הניצים, או שרק היוו הפרעה לצד המקצועי? אני מאמין שאם ישנו תלכיד קבוצתי שהתוקפניות מהווה חלק ממנו, אז היא יכולה לתרום, אבל שחקנים בודדים שיוצרים פרובוקציות שלא כחלק מתלכיד קבוצתי דווקא פוגעים. אבל זו רק השערה.

היו לצ׳לסי הרבה מאד משחקים בינוניים שהיא ניצחה העונה, וליונייטד המון משחקים שהיתה טובה בהם בסיימה בתיקו. בסיכום עונה ניתן להגיד שזה כנראה לא מקרי – מוריניו כנראה הלך קצת יותר מדי על בטוח, וקונטה לימד את המערך שלו להוציא נקודות בכל מחיר. אבל שני הנתונים האלה נותרו עדינים מאד – יונייטד יכולה להפוך לקבוצה שמנצחת, וצ׳לסי לקבוצה שלא מנצחת.

קונטה הודה שעשה טעויות אתמול ושהאשמה עליו. עכשיו מוטל עליו לתקן, אולי יצא מזה משהו חדש וטוב.

 

גירדו ניצחון, האמת
כדי להיות גדול באמת צריך להיות גם מפסידן ענק