כדי להיות גדול באמת צריך להיות גם מפסידן ענק

ג׳ון טרי הודיע יחד עם הקבוצה שהוא נפרד. אמנם כבר העליתי פוסט סיכום לג׳ון טרי בעונה שעברה, וכבר אז אביאל לימד אותי שלא מעלים סיכום לפני סוף העונה. אז הנה עוד אחד.

אם מצמצמים את הקבוצה של צ׳לסי במאה הזו ל-5, אחרי שנופלים באלאק, אסיין, ג׳ו קול ועוד – מקבלים את טרי, למפארד, דרוגבה, צ׳ך ואשלי קול.

הבא שנופל הוא אשלי, אחריו צ׳ך, נשארים עם 3 הגדולים. דרוגבה, למפארד, טרי.

דרוגבה הבא שנופל. נשארים טרי ולמפארד.

שני ווינרים אדירים. למפארד ווינר עד הסוף. אין הרבה מה להגיד נגדו. שחקן ואדם פנומנאלי.

אבל ג׳ון טרי. צחצח את הנעליים של הגדולים, גדל במועדון דווקא בתקופה שהמועדון התחיל לפזול לאירופה, ונגד כל הסיכויים הגיע להרכב. התמנה לקפטן בגיל צעיר ואחר-כך קפטן אנגליה.

לג׳ון טרי מעולם לא היתה הפריווילגיה להיות שחקן ואדם מושלם. הוא לא הגיע מהרקע הנכון בשביל שיגידו שיש לך 150 איי קיו. הגרדיאן זלזל בו, יחד עם כל אניני הטעם הבריטים. בחדר ההלבשה הוא היה מקלל את כולם בשטף בלתי פוסק של דיבור מלוכלך, אבל החברים ידעו שזה הבנאדם, והוא המנהיג. טמנו לו מלכודות, ריכלו עליו, תפסו אותו עושה קומבינות בשביל כמה מאות פאונד. היו לו שערוריות מין, הוא נפל באמירות גזעניות וזכה לקלוז-אפים על לחיצת או אי-לחיצת היד שלו מספר פעמים.

טרי קיבל כרטיסים אדומים ברגעים קריטיים (חצי גמר מול ברצלונה לדוגמה), הוא נכנס לריבים עם שחקנים ועשה גליצ׳ים מסוכנים. הוא בעט את הכדור על שחקני היריבה, קילל ודחף. הוא בחש בחדר ההלבשה מול מאמנים שלא כיבד.

הוא לא היה בריון במובן הקלאסי, אבל הכתפיים החסונות שלו והילוכו הזקוף היוו תמיד דוגמה לשחקני המועדון הצעירים. הוא שיחק עם בוהן מרוסקת חצי עונה וחיכה לניתוח בקיץ, וחזר המון פעמים מוקדם ככל שיכל מפציעות קשות.

…והוא החמיץ פנדל שיכול היה להביא גביע אלופות ראשון למועדון, רק לשים אותו בפנים והגביע שלנו מול כריסטיאנו רונאלדו ויונייטד האגדית. לא סתם החמיץ, הוא החליק ובעט החוצה, ובכה אחר-כך. גם אנלקה החמיץ, אבל הוא התרסק. רק קפטן גדול כל-כך יכול להתרסק בצורה כזו. והוא כתב מכתב התנצלות לאוהדים, והבטיח לעשות הכל כדי לזכות.

ההחמצה

כשכן זכינו בגביע, הוא החמיץ את הגמר (עקב האדום ההוא) ועלה להניף את הגביע בתלבושת מלאה, לקול בוז התקשורת ואוהדי הכדורגל.

והוא כבש שערים, הרבה שערים. המון שערים. יותר מכל מגן אי פעם בליגה. הוא כבש בוולה, ובבעיטה שטוחה, ומהריבאונד, ובדחיקה פנימה, אבל יותר מהכל הוא כבש בראש, וגם אם הכדור לא טס בגובה הראש הוא ידע לזנק אל הכדור ולנגוח אותו מגובה נמוך יותר. והיה לו ראש מדוייק כל כך שהכדור היה טס בין שחקני היריבה וידי השוער, הרבה פעמים ממש אל הפינה או החיבורים.

לאט לאט ירד מנכסיו. הוא הודח סופית מהנבחרת האנגלית, הוסט לספסל מספר רב של פעמים רק כדי לחזור שוב. אפילו את העונה הזו הוא התחיל בתור המגן הטוב בסגל, וכשנפצע רבים אמרו שעד שיחזור ההגנה תקרטע.

הוא נחשב איטי יחסית לבלמים המהירים בליגה, ולחלוצים הסילוניים. למרות זאת המשיך לשחק, להציל שערים בטוחים, לגלוש ברגע האחרון ולנהל את משחק ההגנה.

קרב ההתשה עם המועדון בכל עונה לגבי הארכת החוזה נתן את אותותיו. הפנים שלו הפכו עייפות יותר, חרושות קמטים שנראים כמו קמטי צער או דאגה.

למטה: ראיון שנעשה העונה (לפני המשחק בין הקבוצות) – ג׳רארד מראיין את טרי, שני הלוזרים הגדולים והנהדרים בקטע מרגש.